קוראים בקלפים

ברחבי התלמוד פזורים מעשיות על תלמידי חכמים שהיה להם תחביב, ללכת ולהתקיל תינוקות של בין רבן ולראות מה הם למדו באותו יום בבית המדרש, או אם הם יודעים להשלים התחלות של פסוקים. אצלנו בבית הכנסת היו קוראים לזה ״מחלק הסוכריות״. אצלם הם בדרך כלל עשו את זה כדי לפתור לעצמם התלבטויות וללכת לפי המזל, אם התינוק ענה פסוק שענה לצרכים של החכם, סימן שהוא צריך לנהוג בצורה מסויימת, אם לא, יקבל את זה כעצה כיצד להמנע מן המעשה. לצורך כך החכם השתדל לא להכניס לתינוק מילים לפה, ולקבל את מה שהתינוק אמר ללא כל הקשר. ולאחר ששמע, הוא נהג לנתק את הפסוק ממשמעותו המקורית ולהתאים אותו למקרה שלו. שזה סיפור יפה, אבל אין הבדל בין זה לבין ניחוש שבדיוק כנגדו יוצאת התורה. מה ההבדל בין זה לבין לקרוא בקלפים? בקפה, ברשרושי העלים ובהמיות היונים? קוראים לזה ניחוש באותות, דיווינציה, וכדי לפתור את השאלה הזאת יש להתפתל ולומר שהחכמים עושים את זה בגבולות המותר, ושבאופן כללי יש הבדל בין צורות הניחוש, הקונטקסט של החכם הופך את השאלה הזאת למותרת ולמין נבואה קטנה.

האמת שלא צריך להפליג ולהשוות את זה עם סוגים שונים של ניחוש משתי סיבות:

  • יש מקבילות של ניחוש על פי מקרה, וכן ניחוש על פי אמרה אקראית של ילדים ספציפית, במקורות שונים – הלניסטיים, יווניים, מצריים ואפילו נוצרים מוקדמים.
  • בתנ״ך עצמו יש לא מעט מקרים של ניחוש, כולל ניחושים שהיו בשימוש עובדי אלילים במסופוטמיה. יחזקאל לועג למלך בבל שהוא ״קוסם קסם קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד״, אבל אנו רואים את דוד יונתן מנחשים בחיצים, את שאול ודוד שואלים באורים ובתומים ואת הכהנים בבית המקדש שהיו מבקרים את הבהמה מפני מומים שהיו נמצאים בה ופוסלים בהמה בעלת מום, גם בדיעבד (״שחטו ונמצא בעל מום חייב״. כן ואני יודע שרש״י מתפתל וטוען שחייב כי היה ראוי לבדוק אותו טוב יותר) בדיוק כמו שכהני עבודת האלילים היו פוסלים בהמה שבאיבריהם הפנימיים שלה נמצא מום.

צחי כהן בעבודת הדוקטורט שלו שעובדה לספר שיצא לאחרונה ברסלינג, חוקר את הטופוס הסיפורי הכללי של הסיפור, ואת השאלה הזו בפרט של איך להם מותר, ועונה עליה בצורות הבאות:

  • ההבדל הוא בקונקרטיזציה של המסר. חכמים פונים רק ברגעים של התלבטות בעל משמעות כוללת ולא מול כל קושי אישי, או בסיטואציה פרטית וספציפית.
  • בסיפורי החכמים קיים דיאלוג בין המנחש לדובר. בסיפורי העמים לרוב מדובר במונולוג של הדובר עם עצמו, או הדובר עם מישהו אחר, כשמנחש לא פונה אל הדובר, אלא רק שומע אותו בדרך המקרה.
  • החכם משתנה בעקבות הפסוק והבנתו ולא רואה בו הנחיה מגבוה שעליו לבצע. כלומר הוא לא נכנע, אלא מביע עמדה פרשנית עצמאית.

האמת היא שלי זה נשמע קצת התפתלות. נדמה לי שהסיבה האמיתית לכך שמותר, היא מפני ש״גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה״. לפעמים יש גדולי רוח שיודעים בדיוק מה הם עושים, ונותנים לעצמם היתר, לא מפני שדין אחד להם ודין אחר לפשוטי העם, אלא מפני שהם נמצאים ברמה רוחנית גבוהה כל כך, שהחוקים הללו לא חלים עליהם, הם ״בני עליה״. ושוב, לא במובן של הם נמצאים מעל לחוק, אלא דווקא במובן של החוק הוא אזהרה מפני מורדות חלקלקים שעשויים להביא בנקל לכשלון אבל מי שבאמת יודע מה הוא עושה, לא צפוי להכשל כי הוא שומר על כל כללי הבטיחות וחוץ מזה הוא מומחה אמיתי. חשמלאי לא יעבוד בידיים חשופות, וצוללן ביוב לא יקפוץ לבריכת מי קולחין בלי שהוא מכוסה מכף רגל ועד ראש בציוד הכנה. ועדיין יש את המומחים האלה שמסוגלים לעשות גם את הפעולות הקשות, ו״להלחם במפלצות החזקות ביותר״ כי הם מסוגלים להן. כך אני רואה את המנחשים, וגם את הדמויות בתנ״ך שעשו דברים שבלתי ייעשו. אכן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. דוד היה צ׳אק נוריס, הוא היה גורם למי הקולחין ליסוג לאחור, הוא היה גורם לחשמל החי לעצור מלכת, הוא היה גורם לכל השדין והמזיקין לברוח, ולכן היה מותר לו לנחש. וכך גם אותם החכמים שראו בעצמם גיבורי על. ואם לא הם אז מי שסיפרו עליהם את הסיפורים בתלמוד ראו אותם כך.

  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.