כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD

בדברים ח׳ מפורטים שבעת המינים שנתברכה בהם הארץ – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית שמן ודבש. ונשאלת השאלה מהו זית שמן ודבש?

על המן כתוב בספר במדבר י"א שטעמו "כטעם לשד [1] השמן" אך בספר שמות ט"ז כתוב "וטעמו כצפיחת בדבש". התנ"ך או שלא סגור מה טעמו של המן, או לחלופין הוא מנסה לרמוז לנו שהמן הוא גם מתוק וגם שמנוני.

לשד הוא נוזל שמופרש מהחלק הפנימי של הגזע.

אמנם בבוטניקה נקרא הלשד כך בהתאם לשכבה של הגזע ממנה יצא יוצא, בשונה משרף לדוגמה, אך כמובן בתנ״ך זה לא היה משנה. הלשד נקרא בשם הכולל שמן, כאשר שמן הוא שם כללי לעץ שהנוזלים המופרשים ממנו שמנוניים – שרף לדוגמה וכל הפרשה אחרת. אמנם החוקרים לא זיהו את ״עץ השמן״ במדויק אבל מה שברור זה שלא מדובר בעץ זית. בנחמיה ח׳ מתייחסים אל עץ שמן ואל עץ זית כשני עצים שונים. גם במסכת תמיד הם נחשבים כשני עצים שונים, וגם בבן סירא. נוהגים לזהות אותו עם עצי מחט ובפרט עם עץ אורן. עד היום עץ אורן מכונה בארמית ״אעא דמשחא״ (גם בארמית מודרנית).

השמן הוא הטרפנטין, למרות שטרפנטין הפיקו בעבר לא רק מאורן אלא גם מעץ אלה. מאחר שהעצים האלה הם העצים שנבנו מהם הרהיטים בבית המקדש, והעצים גם היו בשימוש לסידור העצים במערכה, היה ליהדות עניין בקדושתם של העצים. בתלמוד יש גם דעה שמזהה אותו עם אפרסמון, או יותר נכון עם העץ שממנו היו מפיקים את ״שמן האפרסמון״. בבן סירא נאמר על שמעון הצדיק ״כעץ זית מלא גרגר וכעץ שמן מרווה ענף״, ומכאן שלעץ שמן יש המוני ענפים. כשעושים אחד ועוד אחד מסתמן שהכוונה לאשל הפרקים.

הרוזן בריידנבאך דיווח בספרו "המסע לארץ ישראל" במאה ה-15 על הנזירים בסנטה קתרינה שבסיני שמזהים בין ההפרשות של עץ האשל לבין המן [2]. יצחק ביילי מדווח בספרו "התרבות הבדואית בתנ"ך" על ההפרשות כנוזל לבן שמתקשה לפנות בוקר ונושר ארצה, והבדואים אוספים אותו ואוכלים אותו. כשהשמש מתחילה לקפוח בשמיים הנוזל העיסתי נמס בתוך דקות ספורות.

מה שקורה מאחורי הקלעים הוא שהאשל מפריש מלח מהעלים שלו, והמלח סופח את הלחות מהטל. בסופו של דבר הוא נושר לאדמה וכך מסביב לאשל נוצר איזור שבו האדמה קולטת את המלח ובשל רמת המליחות שלה צמחים אחרים שיתחרו על מקורות המים לא מסוגלים לצמוח שם. העובדה שיש לאשל שורשים עמוקים מתחת לשכבה הזאת נותנת לו יתרון על פני הצמחים האחרים וכך הופכת אותו לעץ השולט במדבר.

מאחר שהפולחן הישראלי העריץ מלח [3], וחשש מאוד שאלוהים הקנא יחריב ברעידות אדמה מסביב לשבר הסורי-אפריקאי את המקומות השוקקים ויהפוך אותם לעיי חורבות, ו"יזרע אותם מלח", הם הפגינו יראת כבוד כלפי כל דבר שמסוגל לעמוד בפני המלח.

מה שעוד כתוב בספר דברים ח' לצד המינים שנתברכה בהם הארץ הוא השוואה בין המן לבין לחם: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם… כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר… ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת".

ספר דברים מתכוון לכך שבבקעת הירדן ובהרי אדום, סביב אותו השבר הסורי-אפריקאי, מקום חם וקשה למחיה, עדיין ניתן לחיות משום שלא רק שאפשר לחצוב מהאדמה עפרות מתכת (ולכן אלוהים נקרא "קנא", מלשון מתכת), אלא גם ניתן לשבוע שם מאוכל שלא חייב להיות לחם אמיתי, הוא יכול להיות לחם חלופי, אותו הלחם שבני ישראל אכלו במדבר.

בתהלים ע"ח נאמר על המן "ימטר עליהם מן לאכל, ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשבע". כדי לומר: המן הוא לא דגן אמיתי, הוא דגן שבא מהשמיים, שהרי הטל מגיע מהשמיים. החיות שמצליחות לחיות בתנאי החיים הקשים אוכלות מהלחם הזה והן עדיין חזקות כשור, או כאיל. זו המשמעות של "אבירים".
כלומר, למן לפי טענה זו אין שום יכולת רוחנית מיוחדת. יש לו ערך תזונתי גבוה, והפלא שכרוך בו הוא כח החיות שהוא נותן לשוכני המדבר, אלה שאפילו מים בקושי יש להם לשתות, אלה שחיים במקום שהכי מפחיד את בני ישראל, בפרא ובבר.

כאן בסרטון הדרכה של הגן הבוטני של האוניברסיטה העברית טוענים שהמן הוא דווקא הפרשה של כנימות מסוג אפיד.

הדת הישראלית עוסקת בפחד מרעידת אדמה קטלנית. הסיפור על השבר הסורי-אפריקאי הוא השלמה מהידע שיש לנו עכשיו. אז הם לא ידעו מה זה שבר סורי אפריקאי, הם רק ידעו שבאיזור של נהר הירדן יש המון רעידות אדמה. רובן קלות, אך מדי פעם מגיעה אחת קשה. מי שמחולל את זה הוא כמובן זעם האל, וכדי לרצות אותו יש לסגוד לאל ולנהר.

בפולחן הכנעני האל הזה היה בעל. הירדן סימל את הירידה שלו אל השאול כשנכנע במלחמה נגד מות, מלך השאול. וההתחדשות של הירדן בכל פעם מחדש סימלה את הקימה שלו לתחיה. השאול נחשב למקום שנמצא מתחת לאדמה, או המקום הכי נמוך, ים המלח, שהמדבר סביבו בלתי ניתן למגורים. הדרך אל השאול היתה כיכר הירדן, ששם גרו ״שלוחי הבעל״, גפן ואגר. לכן בקעת הירדן תוארה כפוריה וקרקע מצויינת לגידול גפנים. מבחינה גאולוגית הדבר הזה קשור לסוג האדמה שיש שם, אדמה אדומה כיין וכנחושת. בדרום ה״שבר״ אכן כרו שם מתכות, ובצפון גידלו יין.

המיתוס הזה משתקף ברבים מספרי התנ״ך, והתנ״ך תולה את השממה סביב ים המלח בכך שהאדמה זרועה במלח. ככל שמתקרבים אל ״השאול״ האדמה הולכת ומתמלאה במלח. יריחו שהיא המקום המיושב הכי נמוך נחשבה אנטיתזה לכך, והיחס אליה היה אמביוולנטי.כאמור מה שמחולל את הדת הישראלית הוא הפחד מרעידות אדמה. ספר תהלים מתאר בכמה וכמה מזמורים את המיתוס על ההר הנחצה לשניים וממנו יוצא נהר. המיתוס הזה תיאר את ה״ראשית״, כלומר הירדן נוצר כתוצאה מרעידת אדמה חזקה כל כך שחצתה את ההר לשניים וממנו יצא נהר.

%

מדוע אם כן המדרשים ופרשני המקרא כן התייחסו ליכולותיו הרוחניות הכבירות של המן, כאילו שהוא לחם רוחני, או לפחות לחם שיש לו מקבילה רוחנית, הלחם של המלאכים?

אני מניח שזה מה שהביא את דן מרקור מאוניברסיטת טורונטו, לחפש חלופה רוחנית יותר למן. ולהסיט את סגולותיו מ"שמן ודבש" ל"חיטה ושעורה". בספרו "מסתורי המן, הסקרמנט הפסיכדלי של התנ"ך" (The Mystery of Manna: The Psychedelic Sacrament of the Bible) שיצא ב-2000, הוא מעמיד מועמד אחר ופעלתן יותר בתפקיד המן, הלא היא פטריית הארגוט שמתפתחת כתוצאה מרקבון של דגנים. אם מזקקים את הפטריה הזאת מקבלים LSD, ומי שצורך את הפטריה הזאת, מלבד פרכוסים, הקאות, שלשולים ותחושת בערה כללית, סובל מהזיות או לפחות ממאניה.

מסופר על 400 איש בשטסרבורג של המאה ה-16, שלקו בארגוטיזם, הרעלה של ארגוט ויצאו לרחוב לרקוד במשך ימים ("מגפת הריקודים"). הרופאים לא ידעו מה לעשות איתם והניחו שדיבוק נכנס בהם, בעיקר משום שהוא הרג אותם בהמשך, מתשישות או מיסורים אחרים. חוץ מזה שהדבר הזה הוא אנקדוטה מקאברית מבדחת, זה גם יכול להסביר מה שגרם לאנשים מיד אחרי שהם מקבלים את לחם "משמיים", כזה שגורם לחוויות מעולם אחר, לסבול מצמא גדול, להתגודד מסביב למשה ולרצות לסקול אותו (שמות י"ז). תחשבו פעם כמה מים צריך לשתות אחרי אקסטזי, ותבינו למה בני ישראל היו זקוקים לבאר מרים שתסתובב אחריהם לכל מקום.

המאניה גם מסבירה מה גרם לאנשים פתאום להתאוות ולרצות לאכול בשר, ואז למות ללא סיבה (במדבר י"א), או בכלל איך במדבר היו כל כך הרבה מגפות שהרגו בזמן קצר כל כך הרבה אנשים. הרעלות. מתי המדבר וכל הדור שיצא ממצרים התפגרו ממנת יתר, או מהרעלה אחרת, בדיוק כפי שקרה בצרפת בשנת 994, אז מתו בשנה אחת 40,000 איש מארגוטיזם.

השאלה הגדולה היא כמובן מאיפה לעזאזל היתה אספקה כל כך גדולה, ועוד באמצע המדבר, של דגנים. הסיפור על ה-LSD במדבר קלוש, ולכן אין ברירה אלא לזרוק אותו לטובת משנה תודעה אחר.

%

בני שנון מהאוניברסיטה העברית ב-2008 פרסם מאמר "ספקולטיבי" שטען שבני ישראל העריצו את עץ השיטה מפני שלמשפחת השיטיים יש אלקלואידים שמכילים DMT. הם בנו את כלי המקדש מעצי השיטים והחוויות שמתוארות במעמד הר סיני נשמעות אחת לאחת כמו חוויות של מסעות שערכו מתנסים מערביים באייוואסקה, כולל שנון עצמו. בין השאר סינסתזיה, גילוי רוחני ועוד.

מה שמיוחד בשיטים הוא שהצוף שלו אהוב מאוד על דבורים, קרובות המשפחה של הנמלים שמפיקות ממנו דבש ייחודי. הסיפור של הנמלים הוא שהן מנהלות איתו סימביוזה – הן מועילות לו והוא משמש להן בית גידול ומקור מזון. חיות נוספות שמנהלות איתו סימביוזה הם הצבאים שאוהבים לאכול את הזרעים שלו. בשני המקרים הסימביוזה עם החי תורמת לו להפטר ממזיקים, ולהפיץ את עצמו בצורה יעילה.
השיטה מפרישה שרף הידוע בשם גומי ערבי ושימש גם כצמח מרפא, לכן מובן מה בשיטה "שמן ודבש". לשיטה זרעים שאמנם הם לא לבנים (אבל גם זרעי גד, כוסברה, אינם לבנים!) אבל השיטה עצמה היא "מלבינה" כלומר הצבע הלבן קשור אליה ולכן מובן מה הופך את מראהו של המן כ"זרע גד לבן". הזרעים של השיטה משמשים כמזון ובעיקר לבהמות (כאמור, צבאים). לכן מובן מדוע המן הוא "לחם אבירים". לחם בתנ"ך אינו רק במשמעות bread אלא food באופן כללי.

הטיעון החזק ביותר לדעתי לטובת השיטה הוא הפסוק בספר במדבר "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות". חז"ל מפרשים את "שטו" מלשון "לשייט", לטייל, ואז הם מתקשים, איך יכול להיות שבמקום אחר כתוב שהמן היה יורד בפתח הבתים? התשובה שהם נותנים: צדיקים לא היו צריכים לצאת ולחפש, רשעים כן. ובאותה המידה צדיקים היו אוכלים אותו ככה, ורשעים היו צריכים לטחון אותו ולעמול הרבה עד שהם מכינים ממנו משהו שיהיה בצורה אכילה. קלוש, לא ברור מדוע קשה להם לתת פרשנות פחות מסובכת ויותר אלגנטית, כמו לדוגמה "שטו" מלשון התנהגו עם המן כמו שמתנהגים עם שיטה. ניתן לנצל גם את העלים שלה, גם את הזרעים שלה וגם את השרף שלה ולבשל אותם בדרכים שונות, החל מטחינה וכלה בדיש (דבר זהה נאמר במדרש רבה על התמר: ״מה תמרה זו אין בה פסולת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים… כך הם ישראל אין בהם פסולת אלא מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה… מהם בעלי צדקות וכל הענין״)

%

הפתרון של השיטה נותן מענה גם למראה, גם לטעם, גם לתיאורים המפליגים שלו בתהילים וגם להשפעות הפסיכדליות שלו. danny nemu, שנחשב אדווקט גדול של "האנתאוגניים התנ"כיים" טוען שרבינו בחיי כתב שהוא התנסה או לפחות מכיר צמחי מרפא שמסוגלים להביא לגישה אל ידע עליון יותר בדיוק כפי שהיה המן. אני לא יודע על מה הוא מסתמך ונראה לי שאו שהוא מנפיץ, או שהוא קרא את זה ממקור שני של מישהו שפירש את הציטוט הזה: "צריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים… גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים… לפי שהוא מוכן לסעודת הצדיקים" (פירוש לשמות ט"ז)

כאן יש לציין עוד מועמד שאני רואה אותו מעט קלוש. קיימת עוד טענה שעל פיה המן הוא סוג של פטריות כמהין שצומחות במדבר, ויש להן אפקט דומה לאמניטה מוסכריה

טענה נוספת קושרת את השרף השמנוני לשרף של עץ המור, או יותר נכון של קרובו האפריקאי הבדליום, שנקרא בשפה התנ״כית ״בדולח״ ויובא מאופיר ומהחווילה. הטענה עם זאת לא קושרת לפרי אפקט פסיכדלי.

כאמור בהערה 1 יש המזהים את עת השמן עם העץ שהפיק את שמן האפרסמון שנקרא בחלק מהמקומות גם ״בושם״, או ״בלסם״, ״בלסאן,״ ו-״בשאם״. גם מלכת שבא שהגיעה בדיוק מאותן הארצות מסופר עליה שהביאה לשלמה המלך בושם שלא היה ״כבושם ההוא לרוב״. את הבושם והזהב שנלווה אליו הביאו האניות של חירם ״מאופיר״, וכאן המקום לציין שלא רק בבראשית א׳ אלא גם בכתבים שומריים נזכרים הזהב והבדולח ביחד, כך שהיו חלק שטענו שהבדולח הוא אבן יקרה, למרות שנראה יותר שהבדולח הוא אכן בושם נדיר.

מאוחר יותר החליטו במקום לייבא אותו מרחוק, לגדל אותו בעמק הירדן ו״ערוגות הבושם״ של יריחו נחשבו למשובחות. בשיר השירים מייחסים אותן לשלמה, בהנחה שאותם הבשמים שמלכת שבא הביאה ניטעו שם. יוסף בן מתתיהו מציין שמרקוס אנטוניוס הביא לקלאופטרה בשמים מאלה שצמחו שם, ״היקר ביותר והגדל רק במקומות ההם״.

אלא שפירותיו של המור לא אכילים, וככל הנראה הכוונה לפירות שכשהם באושים נראים כמו השרף שלו, שנראה זהה לריבת חרובים או לריבת פירות השקמה. שני עצים אלה, חרוב ושקמה, נחשבו לעצים שמניבים פירות שאינם ראויים למאכל ולכן בהמות אוכלות אותם, או מה שנקרא ״לחם אבירים״. בפוסט נוסף ארחיב על החרוב, ועל הטענה שהוא-הוא פרי עץ הדעת ולכן אין מניעה שיהיה הוא גם המן.

לעץ השקמה יש קשר ארוך עם ישו. עץ השקמה פער את פיו והגן על משפחתו בעת שירדו למצרים (אגדה מקבילה מספרת על עץ החרוב שהגן על ישעיהו). השקמה כונתה ״תאנת הבר״, וכך מכונים גם פירות השיזף (או יותר נכון של קרוב משפחתו, Jujube הידוע בשמו ״תמר סיני״) – כך שסביר שאותם העצים שגדלים בר ברחבי הארץ, בשל היותם עצי סרק, עם פירות באושים, נחשבו גם עצים מקודשים שהפכו לאכילים כשהצדיקים היו זקוקים להם. השיזף נחשב לצמח שקוציו עטרו את כתרו של ישו, על אף שמסורת נוספת קושרת באורח פלא את הקוצים דווקא לעץ השיטה.

במצרים התייחסו אל השיטה כאל עץ החיים, והם משייכים את השיטה למיתוס על אוסיריס. סביב הקבר שלו צמחו שיטות, והמצרים היו אוכלים את השרף שלהם כי זה "הדם של אוסיריס". יש הטוענים שפירוש המילה מן (mennu) הוא "מזון האלים", או סתם ״מזון״. בני המסאי משתמשים בשרף של עץ השיטה שנקרא בשפתם "אולראי" עד היום. השמאנים שלהם היו לוקחים את השרף ורוקחים ממנו תה אותו היו שותים כדי לקבל חלומות צלולים ולתקשר. המסורות הללו יכולים לסייע לנו לתת זיהוי זהה לעץ שהפיק את המן, עץ הדעת ושאר העצים שסייעו אי פעם לעבדי האל.

  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD
  • כשבני ישראל אכלו על בסיס יום יומי DMT ו-LSD

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.