מחיר הקידמה

נהוג לחשוב כי תרבות המועדונים פשטה את הרגל אי שם באמצע שנות התשעים, עם המסחור, הסטטוס-קוו עם המשטרה והראש הפתוח מדי של הבליינים, שהתמלא בכל מיני דברים שלא נרצה לדעת, הכל מלבד אידאולוגיה צרופה. אבל למען האמת, דווקא בתקופה הזו, כשהכל כבר מת לכאורה, משהו התעורר מחדש לחיים. היתה זו הפעם הראשונה שתרבות המועדונים אכן הפכה לגלובלית ומשפיעה כל כך. היא הפכה למובנת מאליה וקיבלה את הכשר הממסד, בעוד שלפני כן נתפסה כתרבות נגד. ב-1994 קיבל סאשה את תואר "בן האלוהים", וב-1998 קיבל אלוהים עצמו את תואר התקליטן. תרבות המועדונים הפכה לדת רשמית, החזון התממש גם אם לא לגמרי לרוח האוטופיה האנרכיסטית. הקלאברים כבר ספגו מפח נפש אחד כשגילו שהעולם לא יהפוך למקום טוב יותר ללא הגוש הקומוניסטי והאפרטהייד בדרא"פ – מועדוני העל ותעשיית הדאנס של סוף שנות התשעים הם לא מה שיאכזבו אותם, כל עוד הרוח ממשיכה לנשוב במפרשי המוסיקה האלקטרונית, והקידמה הופכת לשמו השני של ההאוס. ההיסטוריה של הפרוגרסיב האוס וקלאסיקות נבחרות, אחרי הקליק.

:: . ::

אז כן, פרוגרסיה היא קידמה, הזמנים התקדמו ואיתם גם המוסיקה. נושמת יותר, מושקעת יותר, מורכבת. נהוג לחשוב, שוב, שהפרוגרסיב נוצר מתוך בריחה מהמסגרות הקבועות. זה לא נכון. בניגוד למה שחושבים, ההאוס לא עסוק בלברוח מעצמו כל הזמן. לא חשוב לו "מה יאמרו", חשוב לו איך הוא "ירגיש", ואם זה מרגיש לו טוב – זה טוב. ההאוס נוצר מתוך עצמו, וכך גם הפרוגרסיב, "מתוכו". יש מאין. הכוונות של הפרוגרסיב היו מלכתחילה אמנותיות, הן ניסו לשפע את הצליל הקיים בכל מיני אלמנטים שהיו די זרים לו בצורה המקורית שלו. כי זה מעניין, כי האוס מדבר אל הראש ולא אל הרגליים. את השם "פרוגרסיב האוס" המציאו בעיקר כדי לתאר את הקטעים הראשונים והרמיקסים של לפטפילד, ב1990, שבאמת היו שונים כמעט מכל מה שהופיע לפני כן.

ניתן היה למצוא בטיפוס החדש של המוסיקה השפעות של דאב וטרייבל, סול, טכנו, טראנס, אמביינט, ברייקביט, טריפ-הופ וכן הלאה. כל אחד ממעצבי הסאונד הביא את הנגיעה שלו, והמשותף לכולם הוא האופי חסר המרכז, מבנה הקטעים (בניה איטית, "עליות", שיאים ו-"ירידות"), והסאונד שהפך באיזה שהוא שלב לאופייני – בתחילה מתכתי מעט, וככל שהשנים עוברות אווירתי ואנלוגי יותר ויותר, עם המוני שכבות סינתיסייזרים ברקע (בסטקטו או בארפג'ו).

הפרוגרסיב נחשב בתחילת שנות התשעים לאליטה של המוסיקה האלקטרונית – שמות כמו אנדי וות'רול, אשלי בידל, דייויד הולמס, אורביטל, אנדרוורלד, פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, [לפטפילד, כמובן] ורבים אחרים "חטאו" בו. הוא התאפיין בצליל בריטי מאוד, בין השאר מפני שהוא צמח בעיקר במועדוני מזרח אנגליה (בראשות הרנסנס, תחת שרביטם של הרזידנטים ג'ון דיגוויד וסאשה), אבל במקביל קיבל ביטוי חזק גם במוקדים כמו מזרח ארה"ב ואיטליה. בין הלייבלים שעיצבו את צליל הז'אנר ניתן למנות את Hard Hands הטרייבלי והדאבי של לפטפילד, Junior Boy's Own (בין השאר: אנדרוורלד, כמיקל בראדרס) ו- Guerilla של וויליאם אורביט שהביאו את הפן הטכנואי, Yoshitoshi של דיפ דיש שמשכו לכיוון הדיפ-האוס, Jackpot הטראנסיים ו- Distinct'ive שקישרו אל הברייקביט.

בגסות ניתן לקבוע שהאבולוציה של הפרוגרסיב כהאוס נגמרה בערך ב-1996. עם הזמן נערכה הקשה בינו לבין הטראנס בגלל הדמיון ביניהם, בסוף שנות התשעים הגבול ביניהם היה מעורפל כמעט לגמרי. עם חדירתו של הטראנס אל המיינסטרים ירדה קרנו של הפרוגרסיב, ויוצרי הז'אנר החלו להבדיל את עצמם לכיוון נישה הרבה יותר "מזוהה" ומינימליסטית, ההאוס חזר להיות טכנואי וטרייבלי כמו שהיה בראשית ימיו. הרשימה הבאה מרכזת בעיקר קלאסיקות מהגל הראשון של הפרוגרסיב (1990-1996)

:: . ::

Leftfield – Leftism (Hard Hands, 1995)
"Leftism" הוא אלבום הבכורה של ההרכב שאמון על ייסוד הז'אנר ועיצובו. האלבום יצא אמנם רק ב-1995, אך כולל קטעים שיצאו בשנים שקדמו לו, החל מ-1992. סביר שהוא התעכב בשל הבעיות המשפטיות של ההרכב על הזכויות להשתמש בשם, תקופה שבה הם נאלצו לעבוד תחת שמות אחרים ובעיקר להנפיק רמיקסים (בעיקר בלייבל Guerilla) שתרמו לפופולריות של הז'אנר. בסופו של דבר הצליח ההרכב, בעזרתם האדיבה של כוכבי מיינסטרים כג'וני ליידון וטוני האלידיי להיות מהראשונים ולמעשה היחידים מהרכבי האליטה של האלקטרוניקה להכניס קטעים לעשרים הגדולים במצעד הבריטי. ההפקות של לפטפילד הושפעו מדיפ האוס, טרייבל, דאב ו-IDM. באלבום הם נגעו גם בטראנס, והוא נחשב לאחד מהקלאסיים ביותר של המוסיקה האלקטרונית לדורותיה.

John Digweed & Sasha – Renaissance: The Mix Collection vol. 1 (Renaissance, 1994)
מועדון הרנסנס במנספילד שבמזרח אנגליה היה הכור האטומי של הפרוגרסיב. ניתן גם לציין שהוא היה מועדון העל הראשון שהוציא אלבום מיקס שממותג על שמו, אותו אלבום מיקס היה האוסף הראשון הממוקסס שהגיע למעמד של אלבום זהב באנגליה, ושני התקליטנים שאמונים עליו זכו להגיע כעבור שנים ספורות למקומות הראשון והשני (בעקבות אוסף נוסף, Northern Exposure של הליין בשם זה בטווילו הניו יורקי). למה? אפשר להסתכל על זה מכמה כיוונים. כמובן, אפשר להלעיז ולומר שהפרוגרסיב הזנה את עצמו והפך מחלקת אלוהים של יודעי דבר לנחלת ההמון, שהוא איבד את עצמו, שהוא כבר לא האוס, שפול אוקנפולד הוא השטן הגדול ושאיביזה היא הגיהנום. אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת, ושוב ניימדרופינג של האליטה ב-1995 – לפטפילד, הלר ופארלי, אשלי בידל ודייויד הולמס, מובי, ג'ם אנד ספון ואפילו דייויד מוראלס. דברים כאלה לא באים ברגל, כולם תרמו קטעים. ועוד מדובר באוסף משולש שהגיע לאלבום זהב, וזכה כעבור עשור לרי-ריליס והצדעה! ; סאשה התחיל כרזידנט בהסיינדה המיתולוגי והסטים שלו התאפיינו בדיפ ואיטלו האוס. עם המון ווקאלס, פסנתרים, היי-האטס ואווירה אפּית. כזה גם הצליל שלו במיקסים שלו. דיגוויד היה האנונימי מבין השניים עד אז, עיקר הפרסום שלו היה מארגון ליין מסיבות בשם "Bedrock" בעיירת החוף הייסטינגס. אבל אז סאשה, כאמור כוכב ההסיינדה שבמנצ'סטר, החליט לצוות אותו אליו, ולהפוך אותו ברבות הזמן לתקליטן מס' 1 בעולם. "Bedrock" הפך ברבות השנים לליין מוביל במועדון ה-Heaven. בימים אלה הוא מציין עשור.

Deep Dish – Penetrate Deeper (Tribal America, 1995)
היישר מעבר לאוקיינוס. גם שם התפתח טיפוס של האוס: עמוק, חם, טרייבלי ואווירתי הרבה יותר. נהוג לחשוב שדיפ דיש פרצו לתודעה בעקבות הרמיקס שלהם ל-"Hideaway" של De'Lacy שיצא ב-1995. בפועל זה קרה עוד קודם לכן, בתיווכו של דני טנגליה – החוט המקשר בין הסצנות הגועשות של שתי ערים מובילות בקלאבינג המזרח האמריקאי, מיאמי וניו יורק. טנגליה קישר בין זוג האירנים לבין רוב די סטפנו, שהוציא בטרייבל אמריקה, הלייבל שלו ואחד מהמשפיעים ביותר באותה התקופה בארה"ב, את האוסף. בסוף אותה השנה זיכה אותו Muzik מגזין בתואר אוסף השנה ; כאן מגיע הקשר החשוב של הפרוגרסיב לאמריקה. אכן, הוא לא התפתח רק באנגליה, למרות הצליל הבריטי האופייני לו, ולמרות שרוב היוצרים החשובים שבו היו מהאי האירופי. חשוב לציין יוצר אנונימי וצעיר שהוציא בתקופה זו עדיין בשמו, ואחראי על חצי מהאוסף הזה. והוא אמריקאי. נכון, פעל והוציא בבריטניה לאחר שפול אוקנפולד וסאשה פרשו עליו את חסותם. ונכון, הוא האבא של הטראנס האירופי באופן כללי, ושותף של פול ואן דייק וטיאסטו. אבל אמריקאי, אף אחד לא ייקח את זה ממנו. מדובר ב-BT, בהופעה הראשונה שלו ובהחלט הלא אחרונה.

BT – Ima (Perfecto, 1996)
מסתבר שהצלחת האוסף "Penetrate Deeper" היתה גדולה דווקא בבריטניה, הרבה יותר מאשר בארה"ב (הקישור הוא כנראה Guerilla Records, הקשורה ל-Tribal בכך שהם הפיצו אותה בארה"ב). פול אוקנפולד וסאשה התאהבו בקטעים של היוצר האנונימי והחלו לנגן אותו ללא הרף. BT אפילו לא ידע מכך, וסירב להאמין כשסאשה הביא אותו בכח לבריטניה והראה לו שהנה. שיכור מהפופולריות שלו, חתם בפרפקטו של אוקנפולד. הסינגל הראשון שיצא מיד, היה שיתוף פעולה עם סאשה, "Embracing The Sunshine". מאז הפך לאחד מהקטעים המשפיעים ביותר על הפרוגרסיב לדורותיו, ולמעשה אפשר גם לייחס לו את הקרדיט לתת-זרם סורר ששלט בשנים שלאחר מכן ושנקרא Dream House – רך מאוד, מלא בפסנתרים, מה שנקרא Lush. ובקיצור: פרוגרסיב לעקרות בית ; סאשה מיקסס ל-BT את חצי אלבום הבכורה שלו בטרק אחד ארוך שנקרא "Voyage of Ima", שבגרסת הרדיו שלו כלל את להיטו הראשון של BT, עימו גם הופיע בטופ אוף דה פופס (!) "Loving You More". לרגל ההוצאה האמריקאית של האלבום וכמתאבן לקראת הפולואו-אפ, ניפק BT קלאסיקה מכוננת נוספת – "Blue Skies", רמיקס להקלטה גנוזה של טורי איימוס, שהפך אותה לדיווה מטורפת בסצנת המועדונים (כולל מקום ראשון במצעד בינואר 1997 עם "Professional Widow")

Spooky – Gargantuan (Guerilla, 1993)
גרילה היה אחד מהלייבלים החשובים ביותר לפרוגרסיב, וויליאם אורביט הקים אותו ב-1990 כפרוייקט המשך ללהקתו Torch Song וכבית להרכב הצ'יל-אאוט שלו Bass-o-matic. בגרילה היו חתומים כמה מההרכבים החשובים של הפרוגרסיב בתחילת דרכו: הדראם קלאב, DOP, React 2 Rhythm, המאדי בויז וכו'. אבל מעל לכולם בלט הצמד ספוקי, שהיה הלייב אקט הייצוגי של הלייבל. בתקופה זו של תחילת שנות התשעים, הבאגי והדאנס האלטרנטיבי, להקות היו משלבות בהופעתם החיה מוסיקה אלקטרונית. כאלה היו מן הסתם ההפי מאנדייז, Pop Will Eat Itself וה-Beloved, אבל כאלה היו בהחלט גם אנדרוורלד, אורביטל ולפטפילד. אין גיטרות, יש מקלדות, פירוטכניקה ורקדנים, וכמובן גם קהל שמרים ידיים ומחייך. ספוקי סחפו את העיתונות הבריטית באותה התקופה, בעזרת שני קטעים שעשו הרבה רוח באותה התקופה – "Don't Panic" שסימפל את הפיקסיז ו-"Land Of Oz" שקרוי על שם המועדון של פול אוקנפולד באיביזה של שנות השמונים. מאוחר יותר שיתפו פעולה עם בילי ריי מרטין בגרסת כיסוי לשירם של ת'רובינג גריסל, "Persuasion", שהופיע על האוסף המכונן "Trance Europe Express" של המגזין ווליום ב-1993.

Fluke – Six Wheels On My Wagon (Circa, 1993)
פלוק היו לייב אקט פופולרי נוסף בראשית שנות התשעים. בשונה מספוקי ובדומה ללייב-אקט נוסף, אנדרוורלד, המוסיקה שלהם התאפיינה במתכתיות, בהשפעות של טכנו ואפילו מוסיקה תעשייתית, ובעיקר בהבדל פעוט: היא היתה ווקאלית. אי אפשר לקרוא לזה פופ כי אין לזה תבנית של בית-פזמון, כי זה הרבה יותר מועדוני מאשר רדיופוני, כי זה פשוט משהו שאי אפשר להסביר, אולי לתאר את מבנה הצליל אבל גם דבר כזה הוא חמקמק. האלבום היה ההצלחה המיינסטרימית הראשונה של ההרכב, עם הסינגל הראשון שיצא מתוכו, "Slid", שהפך ללהיט מועדונים בעידודו של סאשה (הקטע הופיע באוסף של הרנסנס). פלוק המשיכו עם הקו הזה גם באלבומים הבאים ואפילו הפכו אותו לנוקשה יותר, אבל אחרי שמישהו ניסה לקרוא למוסיקה של הכמיקל בראדרס (עוד הרכב שעשה דברים דומים) בשם, כבר קראו לזה ביג-ביט. שיהיה.

Underworld – dubnobasswithmyheadman (Junior Boy's Own, 1993)
הסיפור של אנדרוורלד מעניין. הם התחילו בתור להקת סינתפופ חייזרים בראשית שנות השמונים כחמישיה, הפכו בסופן להרכב אלקטרו פסיכדלי כצמד, ואז הגיע דארן אמרסון והפך את הקערה על פיה. המוסיקה הפכה לקצבית והאוסית, אמרסון הוא תקליטן, ההזיות נמשכו – ואנדרוורלד הוציאו את אחד מהאלבומים שעיצבו את הצליל של שנות התשעים. ושוב, נהוג לייחס את הפריצה של ההרכב הזה לשלב מאוחר יותר, במקרה שלהם מדובר על "טריינספוטינג" (1996 ו-"Born Slippy"). אז אם כבר מדברים על "טריינספוטינג", הסצנה של הקריז האחרון של רנטון מלווה בגרסת "Dark Train" לקטע הפותח את האלבום, "Dark & Long" (גרסה שונה מגרסת האלבום, באלבום מדובר בקטע ווקאלי במיד-טמפו עם הבייסליין של "I Feel Love"). אגב, כשבגבי ורנטון הולכים לחגוג את הזכיה בלונדון, מתנגן ברקע "For What You Dream Of" של בדרוק (דיגוויד) שהופיע על האוסף של הרנסנס. אז הבנּו, אנדרוורלד עשו פרוגרסיב ווקאלי, שלפרקים הזכיר את המוסיקה של פלוק, ובמיוחד בקטעים התעשייתיים והפסיכדליים יותר (כמו לדוגמה "Cowgirl"). מה הקשר של סאשה וספוקי? אם כבר מדברים על פרוגרסיב, גם לכאן הם קשורים: ההפקה המשותפת עם דארן אמרסון, "Scorchio" – 2000.

Faithless – Reverence (Cheeky, 1996)
נחזור לחוף המזרחי של ארה"ב לחצי שניה, כדי להזכיר את קריסטין דאבליו, דוגמנית-זמרת אמריקאית שמצוותת לשני מפיקים בריטיים עלומים – רולו ורוב די, ומוציאה ב-1994 סינגל שמצליח תודות לפרגון של ג'וניור ואסקז מניו יורק ודיפ דיש מוושינגטון, שתורמים לה גם רמיקסים. Murk ממיאמי יאמצו אותה מאוחר יותר, וישלימו פול האוס מזרח אמריקאי ; בחזרה לבריטניה. רולו מפיק ב-1992 את "Don't You Want Me", רמיקס ללהיט האסיינדה (תוצרת ניו-יורק, הבטחנו שלא נחזור לשם) ענק של Jomanda ביחד עם רד ג'רי. סיסטר בליס מוציאה את הקטעים הראשונים שלה בלייבל ההאוס Hooj של רד ג'רי. רוב די מוציא את "Clubbed To Death" דווקא ב-Mo'Wax, לייבל הטריפ-הופ של ג'יימס לאוול. אבל כל סט העובדות הזה מקשר אותנו אל מקום אחד – פיית'לס היו החוט המקשר בין הטריפ-הופ לפרוגרסיב האוס, ובין שניהם לארה"ב (ובין ארה"ב להזניה והמסחור של תרבות המועדונים). שני הלהיטים הגדולים מהאלבום הזה, "Salva Mea" ו-"Insomnia" כובשים את ראשי מצעדי הדאנס משני צידי האוקיינוס בסערה. שני הקטעים האלה מסמנים בעבור רבים את שיאה של תרבות המועדונים, ואת תחילת גוויעתה של ה"סצנה". ושוב, אפשר להסתכל על זה מהרבה כיוונים. בואו נסתכל על זה מהכיוון החיובי – אלה קלאסיקות. כמה מהחלומות האלקטרוניים הכי נעימים. קשה לשחזר אותם.

The Drum Club – Everything Is Now (Butterfly, 1993)
זמן לסטלנים. לול האמונד וצ'רלי הול היו זוג פרומוטרים ותקליטנים שעמדו מאחורי רשת מסיבות בלתי חוקיות בשנות התפר, סביבות 1990. הימים ימי הרייב, אנשים לוקחים סמים בגלל אידאולוגיה, ושומעים מוסיקה אלקטרונית – באופן כללי, בלי להבדיל בין צליל לצליל. הרי בכל מקרה הם נמצאים בטיסה אחרת לגמרי ומתקשרים עם העולם רק דרך הרגליים. אחר כך הם התמסדו, כגוף מארגן שנקרא "Spiral Tribe" וארגן מסיבות אסיד. בטבע, במחסנים נטושים, תחת כל עץ רענן. האמונד והול מארגנים, האמנים שלעתיד יהיו הגרעין הקשה של הטראנס הפסיכדלי מתקלטים. המסיבות חינמיות, משהו סטייל "100 מטר" בארץ. זו תחילתה של תרבות הגלובאל קלאבינג, הסאונד-סיסטם הזה נודד לא רק באנגליה אלא גם בעולם, והופך למעשה לקולקטיב אלקטרוני שלם שנקרא ברוח הדיסקוריאניזם (ובקיצור: אנרכיזם וניהיליזם) "Network 23" ומתחזק גם חברת תקליטים בשם זה. יוזמות מקבילות ברוח זו של טכנו בחינם: Megadog, Whirl-y-gig ; בחזרה לכדור הארץ. את כל הקולקטיבים האלה אפיין קו מוסיקלי שעל אף הבלאגן שבו, אפשר להגדיר. וההגדרה היא, מה לעשות, אב-טיפוס של פרוגרסיב האוס. מהכיוון של הפרוגרסיב המקורי: הספייס-רוק, הקראוט, המינימליזם, הפסיכדליה ; ב-1993/94 רץ במועדון Soundshaft שבלונדון ליין שנקרא Drum Club ומהווה כור היתוך נוסף ובמה ראשית לז'אנר המתהווה. מייסדי הליין: האמונד והול, שבאיזה שהוא שלב גם מקימים הרכב בשם זה. ממקססים למגוון האמנים שהשתייכו למאפיה שלהם (בולט במיוחד הרמיקס ל-"Exit 23" של סייקיק ווריורס אוב גאיה), ומוציאים כמה "להיטים", כמו לדוגמה "U Make Me Feel So Good" ו-"Alchemy" שיצאו בגרילה, השני מהם נלווה ברמיקס מפורסם של אורביטל. "Everything Is Now" היה אלבום הבכורה שלהם, יצא בלייבל של יות' מקילינג ג'וק – בעצמו דמות מפתח בסצנה הפסיכדלית (לייבל הטראנס Dragonfly, לדוגמה), וניפק את להיט המצעדים הראשון והיחיד שלהם, "Sound System" שקיבל רמיקס מוביל וקלאסי מאנדרוורלד.

Blue Amazon – The Javelin (Jackpot, 1996)
בחזרה למנספילד: 1979, סצנת הגל החדש. B-Movie כאחת מלהקות הדגל של הלייבל הלוהט Some Bizarre (סופט סל כדוגמה). הלהקה מתפרקת ב-1985, הסולן סטיב הובינגטון מקים הרכב בשם One עם גיטריסט בשם סבן וובסטר. ההרכב כושל ומתפרק – וובסטר מקים חברת ניהול בשם 7pm, שבין לקוחותיה אושיות עירוניות כמו סאשה וג'ון דיגוויד (בתקופה שבה עלו לגדולה), וכל מיני חברים שלהם שהופכים עם הזמן לתקליטני-העל שאנחנו מכירים היום – נניח: BT וקארל קוקס, כשני נספחי סאשה ואמנים של פרפקטו (פול אוקנפולד, חבר של סאשה עוד מאיביזה וימי הבאגי), ודני האוולס שהיה תקליטן הבית של בדרוק. Jackpot הוקמה ב-1995 כספין-אוף, חברת התקליטים של וובסטר. בין האמנים החתומים בה – פליטי הלייבל גרילה אחרי שנסגר וכל הבק קטלוג של הלייבל שיוצא בהוצאות מחודשות עם רמיקסים, האוולס עצמו שערך כמה רטרוספקטיבות של גרילה לאחר שג'אקפוט רכשו את הזכויות על הבק קטלוג, הלהקה השלישית של הובינגטון – Amethyst, וגם: Blue Amazon, צמד מפיקים + זמרת (עוד פורמט מוכר מהניינטיז: אם פיפל וסיינט אטיין, הן דוגמה מספקת) שעומד מאחורי כמה מהקלאסיקות הגדולות של הז'אנר, ובהן: "No Other Love" ו-"And Then The Rain Falls".

:: . ::

הבאים בתור:
Back To Mine – Nick Warren (DMC, 1999)
John Digweed – Choice A Collection Of Classics (Azuli, 2005)
v.a – Dub House Disco 2000 (Guerilla, 1993)
The Grid – Evolver (Deconstruction, 1994)
Coco Steel and Lovebomb – It (Warp, 1994)
Tong / Cox / Sasha / Oakenfold – Essential Mix (FFRR, 1995)
Moody Boyz – Product Of The Environment (Guerilla, 1994)
Sasha – The Qat Collection (Deconstruction, 1994)
N-Joi – Inside Out (Deconstruction, 1995)
Various – Perfection: A Perfecto Compilation (Perfecto, 1995)

:: . ::

חמישים קלאסיקות אקראיות (1990-1996):

:: . ::

בקנה: 20 שנה לרייב, 25 שנה להאוס, עשיריה (או הרבה יותר) של דאנס אלטרנטיבי. עד רשימות אלה ניתן לעיין בפריקוול ובסיקוול – עשיריה שצריך בטראנס הקלאסי, שחפף במידה רבה לפרוגרסיב האוס, ועשיריה שצריך בפרוגרסיב טראנס. הרשימה הנוכחית תפורסם גם היא בשרת העיוור.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.