יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית

יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית זו אמורה להיות הצעת מחקר אבל אני לא יודע לכתוב הצעות מחקר, אז שזה יהיה פוסט. מה גם שאני מקדים את המאוחר ובמקום לחשוב על מה יהיה בעוד שנה כדאי שאחשוב על מה יהיה עכשיו. אז עכשיו אני מעתיק איזה סיכומון שכתבתי בשבוע החולף ובו אני עומד על מספר יסודות בתרבות הפופולרית, שלטענתי יש להם שורשים בגנוסיס. בשלב זה אני מביא כדוגמה רק את האתוס הגנוסטי (ולא בהכרח סמלים, אסכטולוגיה, קוסמוגניה וכו'), אחרי שאני מציג אותו אני מציג עוד מספר מטאמורפזות מודרניות שלו, אצל הוגים שונים. בסוף כשלא תצא מזה עבודה אקדמית, אולי ייצא מזה ספר. אבל כאן אני מתחיל לדבר על פנטזיה ששום דבר מעשי עוד לא נעשה בעניינה. את חלק מהדברים כבר כתבתי כאן בצורות שונות אבל אנא זכרו שמדובר בסיכום ולא ברעיון חדש מדי כאן.

:: . ::

האתוס הגנוסטי
העולם מחולק לשני יסודות מנוגדים, הטוב והרע. הטוב מזוהה עם הרוח והרע מזוהה עם החומר. בין שני היסודות האלה יש מתח תמידי, הדואליזם נכפה על האדם והגאולה שלו תהיה על ידי תיקון והאחדת הטוב – או על ידי ביעור הרע והותרת הטוב או על ידי המרתו לטוב. הווה אומר, או על ידי התנתקות מהחומר, או על ידי המרת החומר לרוח ועל ידי כך האחדת הרוח. הדרך אל הגאולה היא בעיקרה על ידי ידיעה מיסטית ; על ממלכת הרע שולטת ישות רעה ונחותה, ועל ממלכת הטוב שולטת ישות טובה ועילאית. הישות הרעה חוסמת את הגישה אל הישות הטובה, על מנת להתחזות אליה ולהותיר את הטוב הנשגב רק לאליטה מצומצמת. למעשה, חברי האליטה הזו מאמינים באותו אל טוב, ומונעים מההמונים את הגישה אליו באמצעות הדת-העממית שאינה אלא מנגנון שמעכב את הגאולה שלהם, זאת על מנת לשמר את שלטונם ואת תלות ההמונים בהם. דרכם של ההמונים לגאולה היא על ידי חשיפת המנגנון הזה, והתקוממות כנגדו. בדרך זו ייחלש כוחה של אותה הישות הרעה, וייפול הפרגוד שהסתיר מהאדם את הישות הטובה. ביסודו של האתוס הזה עומדת קונספירציה, שנשקפת אפילו מכתבי הקודש (ההקשר היהודי: תנ"ך, תלמוד וכו' כטקסטים שמכוננים את "המנגנון המעכב")

:: . ::

מטאמורפזה מודרנית
מרקס: "האמת המוחלטת" ("האל הטוב") טמונה במציאות הנראית ורק התפכחות מהתודעה הכוזבת ("האל הרע") תגלה אותה לעיני כל. הדרך להתפכחות טמונה בפיתוח התודעה שיאפשר לאדם להתעלות מעל לאותה התודעה הכוזבת, שגורמת לו לחשוב שבניין העל הוא המציאות. אדם שגילה את אותו ה"ידע הנסתר" יצליח לראות את המציאות כהווייתה. מי שיוצר את התודעה הכוזבת הוא המעמד השליט, אותה האליטה שמעצבת את חוקי המדינה שישמרו את יחסי הכוחות לטובתם.

שפינוזה: החופש האמיתי ("הידע הנסתר") הוא ההבנה שאין לך חופש. הרצון הוא אשליה ("תודעה כוזבת"), והחופש האמיתי הוא הכרה שאתה חלק מחוקיות הטבע ("האל הטוב"). המקום היחיד שבו יש אפשרות לחופש היא המודעות שלנו. ככל שנפעל בהתאם לטבענו, נבין יותר, נדע יותר ונהיה תלויים פחות ברגשות חיצוניים, נהיה חופשיים יותר. הבעיה העיקרית של החשיבה הממסדית היא הדעה הקדומה שהדברים הטבעיים פועלים על פי תכלית. כשאנשים לא מוצאים אותה הם תולים אותה ברצון אלוהי כלשהוא, בתור תשובה מיידית ו”קלה” כביכול. הם עושים את זה כי אינם יודעים, כי הממסד חינך אותם לאי ידיעה. על ידי החינוך הזה לאי ידיעה, מחזק הממסד את תלות ההמונים בו.

:: . ::

הטמעת הטכנולוגיה: הטכנולוגיה עצמה מזוהה עם האלוהות [1] , ולכן הטכנופוביה היא למעשה חיץ בינה לבין האדם. הממסד מטיף לטכנופוביה משום שלטענתו ה"טכנולוגיה" (שמזוהה עם הישות הטובה) פוגעת ב"טבע" (שמזוהה עם הישות הרעה, כמו בגנוסיס). הממסד (מדינה, צבא, רפואה וכו') מאמץ את הטכנולוגיה רק כשהיא משרתת אותו, אבל מנסה למנוע מההמונים גישה אליה. כך למעשה הממסד מאמין באותו “האלוהים הטוב” (הטכנולוגיה, "הידע הנסתר") אך מעכב מבעד להמונים את הגישה אליו על ידי הטפה לרתיעה ממנו ("מנגנון עיכוב").

שמרנות vs. פרוגרסיביות: הדת הממוסדת משתמשת בפרקטיקה שמעודדת הפרדה ודיכוטומיה בין ניגודים כלשהם – יום/לילה, גבר/אישה וכו' ("תודעה כוזבת"). עצם קיומה של ניגודיות כזו תורמת לריבוי בעולם, על מנת לחתור אל אחדות ראוי לטשטש את הדיכוטומיה הזו ("התפכחות"). הפמיניזם לדוגמה מטשטש את ההבדלים בין גבר לאישה, תרבות הפנאי מטשטשת את ההבדל בין יום ולילה, הניו אייג' מטשטש את ההבדלים בין קודש לחול וכו'. מדובר באמת נגדית לזו של הממסד, ועל כן הוא רואה בה איום ("מאבק האיתנים", טוב נגד רע). הממסד עושה למבשרי ה"אמת" הזו דה-לגיטימציה ומציג אותה כאזוטריה ואת נציגיה כתמהונים. לממסד יש גישה מסויימת, פתרון לאיזו שהיא שאלה, וכל היבט אחר על פתרון לאותה השאלה הוא פסול מעיקרו. ככל שהפתרון הזה יהיה רחוק יותר מזה של הדת כך הטוענים אותו יהיו יותר מוקצים מבחינת הממסד. המנגנון שמרסן את הפרוגרסיביות הוא השמרנות והמסורת, וליתר דיוק הסמכותנות.

רומנטיציזם vs. רציונליזם: המודל הטהור של הביורוקרטיה (מקס ובר) אינו מייחס חשיבות לרגש ולאישיות. ככל שהרגש מתבטל כך הביורוקרטיה מושלמת יותר, מפני שאז היא רציונלית ולא נותנות לאינסטינקטים הרגשיים להטות אותה מהשיפוט השכלי וההגיוני. במילים אחרות: הרגש הוא אויב השכל [2]. האמוציונליות, שאותה ביכרה הרומנטיקה, אויבת את הרציונליזם, שאותו ביכרה הנאורות. הרומנטיקה הדגישה את הקשר לטבע ואת האותנטיות (תוצר לוואי של ריבוי), וסלדה מהמיכון ומהאחידות הפופולריים. מכאן: הרגש מקושר עם הטבע, שמזוהה עם הדמיורגוס, השכל מקושר לטכנולוגיה [3] ומזוהה עם הטוב והנצחי – בינו לבין הרגש, נציגו של הרע, ישנו מתח מתמיד [4]. מלבד זאת, התרבות הפופולארית דוגלת בתקשורת מנוכרת ותכליתית. ככל שהתקשורת של האדם עם החברה הופכת למינימליסטית יותר, הפן הרגשי שבו התמעט והפן הרציונלי גובר. ככל שפחות חושים צריכים לשמש את האדם בתקשורת, כך יש מקום יותר לשכל [5].

:: . ::

מידע פתוח: המאבק עובר למישור הידע, וברמה האפיסטמולוגית מתנהלת מלחמה על ריכוזו של כל הידע תחת בעלות אחת [6]. הצדדים במאבק הם האינדיווידואל, מכלול האינדיווידואלים והממסד. הממסד מחנך לפירוד ועל כן הוא מטיף ("תודעה כוזבת") להפרדת ידע בין אינדיווידואלים וחוסר שיתוף (שיתוף הוא "התפכחות"), שימנע מאנשים להתאגד למכלול, כח שיוכל לעמוד כנגדו ("מנגנון מעכב"). הממסד מרכז את הידע תחת בעלותו, ופוסל כל ידע שלא שייך אליו בטענה שאינו אותנטי. על מנת לרכוש ידע אותנטי או להמיר ידע שאינו אותנטי לכזה, יש לתגמל את הממסד (כספית, לדוגמה). הידע אינו חופשי. יוזמות שיתופיות כמו ויקיפדיה שדוגלות בשיתוף מידע ובדמוקרטיזציה של הידע, מהוות משקל נגד לידע הממסדי כדוגמת בריטניקה. הטיעונים של בריטניקה נותרו זהים: ויקיפדיה אינה אמינה, וניתנת לזיוף. צדדים נוספים: האנגלית כלינגואה-פרנקה והקהילות הוירטואליות הופכות את "אומת הרשת" לישות שמהווה "עם אחד ודברים אחדים" – האידאל המיסטי של האחדות. הממסד מטפח בדלנות תרבותית ולאומנות, שגורמים לפירוד.

[המטאפיזיקה של המידע הפתוח: המחשבות מהוות אלמנטים של ידע, הנשמות שנגזרות מהאינטלקט הניאו-פלטוני. בעולם הנחות שבו אנו חיים, עולם של ריבוי, האלמנטים של הידע נאלצים להיות מבודדים. ככל שהם מתעלים, כך הם חוזרים אל כור מחצבתם, האחדות המושלמת. האחד הוא מכלול האלמנטים האלה, הידע הקולקטיבי. האלמנטים שואפים להתעלות, אבל כח כבידה מושך אותם בחזרה למטה וכופה עליהם את הבדידות. הכח הזה הוא האגו ("תודעה כוזבת"), וכדי להאחיד את הידע צריך לוותר עליו, ולהגיע לידי שקיפות ("ידע נסתר"). ויתור על האגו הוא שיתופיות ("התפכחות"), ובעזרתה מתרכבות מחדש ישויות הידע, אל מכלול.

מדיה שקופה: בתפיסה המודרנית אמן הוא משרת, שמהווה רק “תחנת ממסר” לאמנות שלו. הוא שקוף יחסית אליה, ומנסה שלא להוות חיץ בין האמנות לבין הקהל. בתפיסה המסורתית, בניגוד לכך, תפקידו של האמן היה לתת את הביטוי העצמי שלו, בתרומה שלו הוא “שיבש” את המסר המקורי. גם אהבה היא סוג של מדיום שקוף, שתי ישויות מתחברות דרך תחנת הממסר של ארוס. באנלוגיה לתרבות הפופולארית: חיבור לאינטרנט מתנהל דרך מדיום הסייברספייס [7], שני אנשים מתקשרים דרך המדיום השקוף הזה ונראה להם כאילו שהם מחוברים]

:: . ::

הערות:
[1] זיהוי האלוהות עם הטכנולוגיה: הטכנולוגיה היא כל יכולה, תיאורטית ; כל יודעת – האינטרנט מהווה את מכלול הידע האנושי, חותמות טכנולוגיות יוצרות מצב בו הפרטיות נעלמת (כולם יודעים על כולם) ; נמצאת בכל – פועלת בכל מקום; הטכנולוגיה היא אלמותית ונצחית ; הטכנולוגיה היא כח אבולוציוני שמאפשר שרידות. הטכנולוגיה היא מותר האדם מן הבהמה, ולמעשה "הנגיסה מפרי עץ הדעת" היא זו שהביאה לאדם את יכולות השפה, הכתב, החקלאות וכו' שהתפתחו ליכולות העכשוויות. הטכנולוגיה חושפת אמיתויות שקודם לכן היו היפותטיות, ומוציאה אותן מהכח אל הפועל. לדוגמה: השגחה פרטית (חוסר פרטיות), בריאה (תכנות), טלפתיה (תקשורת סלולרית / מקוונת) וכו'. הטכנולוגיה היא הטוב והרע גם יחד – ניתן לנצל אותה לכאן ולכאן, הכל על פי בחירת האדם.

[2] אנרי ברגסון טוען שהרגש הוא האויב הגדול ביותר של הצחוק, הצחוק הוא אלחוש של הרגש. ככל שאדם הופך מנוכר, כך קל לו יותר לצחוק. המוסר השמרני רואה את האטימות הרגשית כחוסר אנושיות שמנוגדת ל"טבע".

[3] התרבות הפופולרית היא תעשייתית, ומשתמשת בעיקר בכלי מתכת. הרומנטיקה, לעומתה, דגלה בשימוש בכלי העץ ובעבודת יד. המגמה התעשייתית המשיכה אל תוך המאה העשרים, כשרוב הכלים הפכו לאלקטרוניים. בהתאם, נזנחו האידאלים של הרומנטיציזם, ככל שהטכנולוגיה הושרשה: מושגים כמו לאומיות, אותנטיות, רגש וכו’ הלכו ונעלמו, החליפו אותם מושגים כמו גלובליות, המוניות וניכור.

[4] לאחר שהאדם אכל מפרי עץ הדעת הוא ידע טוב ורע, כלומר קיבל מלבד שכל גם רגש. תיקון החטא הקדמון כביכול יהיה הניתוק מן הרגש, המחשבה תשתחרר מהמאפיינים הרגשיים שלה, והשכל יתפוס את כל המרחב המחשבתי.

[5] טלוויזיה מאמצת רק את חושי הראיה והשמיעה, רדיו מאמץ רק את חוש השמיעה ואינטרנט מאמץ רק את חוש הראיה. אדם הצופה בטלוויזיה הופך קהה ומנוכר יותר. האינטרנט מהבחינה הזאת "יעיל" יותר, הוא מנוכר עד כדי כך שכלי הקלט הבסיסיים ביותר אינם בשימוש – שפת הגוף והאינטונציה. הניכור הופך כמעט למקסימלי, הגולש לא רואה את האדם שהוא מדבר איתו, הוא לא שומע אותו, הוא לא נוגע בו, התקשורת ביניהם הופכת לטקסטואלית בלבד וכושר הביטוי והידע, השכליים בעיקרם, הופכים למרכיבים העיקריים שמשפיעים על עיצוב הרושם. היכולות היחידות להכניס אל הטקסט רגש הן טכניות (חשיפה, אמפתיה, רטוריקה רגשנית), אבל מצומצמות ביותר. ממגוון אדיר של כלי שפה וניואנסים נותרו רק דרכים ספורות ומוגבלות. על פי ההגיון הזה, כשהיכולות האלה יצומצמו למינימום, והתקשורת תוכל להיות בלתי אמצעית ומחשבתית בלבד (טלפתיה), לא יהיה מקום לרגש והניכור יגיע לשיאו.

[6] זירת המציאות כמלחמת ידע: האדם הוא סקרן וחוקר את האמת. הוא שואף להכיר דברים חדשים, כדי לנכס למחשבה שלו כל פיסת מידע שקיימת, ובעיקר אם אף אחד לא הכיר אותה, מפני שרק אז הוא יוכל להתפאר ב"קניין הרוחני" הזה. אף אחד לא יוכל לקחת ממנו את הידע הזה, מפני שזכרון הוא בלתי מחיק. גישה אל מידע בזכרון היא מין "מנוע חיפוש", ניתן להרוס את מנוע החיפוש (ולהדחיק) אבל לא להסיר את המידע. הזכרון הוא כונן קשיח עם קיבולת אינסופית ; האדם מנכס לעצמו כל דבר שהוא נחשף אליו, וידרוש עליו "תמלוגים" ברגע שינסה להעביר את הידע הזה אל מישהו אחר. הדרישה שלו תהיה בהסכם לא כתוב, יחסי תן וקח. אני תורם לך חוויה של ידע, אתה תתן לי משהו אחר – ידע נוסף, שכר על הטרחה שלי, חברות היא גם סוג של שכר. החלפת חוויות היא מסחר בידע. אני מספר לכם, אני דורש תגמול. התגמול הוא פידבק טוב, הוא התביעה לספר לאנשים אחרים ולהעביר את הרעיון הלאה, לשכפל. במידה ויש דרישה לא להעביר הלאה, מתקבל סוד. תרבות המידע הפתוח דוגלת בעולם ללא סודות.

[7] האינטרנט מהווה סוג של מדיום שקוף, בשל החיבור הבלתי אמצעי שהוא מהווה למכלול הידע. זהו המימד הארוטי של האינטרנט (מייקל היים, "האונטולוגיה הארוטית של הסייברספייס", 1991).

  • יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית
  • יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית
  • יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית
  • יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית

One thought on “יסודות גנוסטיים בתרבות הפופולרית

  1. צביקה הגיב:

    נשמע מעניין

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.