הכלנית האפוקליפטית

הכלנית נזכרת במקרא, כאשר ישעיהו מכנה אותה "נעמנים" בפרק י"ז. עקב היותו של נעמן הכינוי לאדוניס, והעובדה שפולחן אדוניס היה כרוך בהערצת כלניות – שצמחו כביכול מדמו של האל המת והקם לתחיה, ההנחה היא שישעיהו לועג לפולחן הפניקי, שאומץ על ידי הארמים ועל ידי הזונים מעם ישראל.

אלא שהרפרנס של ישעיהו לכלנית הוא כפול ומכופל. לא רק הרפרנס החוץ-מקראי יכול לשכנע אותנו שמדובר בכלנית. ישעיהו מדבר בפרק זה על צמח שהגבעול שלו מוגבה מעל לצמחיה מסביב, כפי ששיבולים מלאות בזרעים בולטות בשדה וכפי שזיתים לאחר המסיק מכילים פרי רק בצמרת שלהם. אבל כל העושר הזה של הזרעים, הוא מתעקש, נידף ברוח. כאן יש רפרנס לצורה שבה הכלנית מפיצה את זרעיה ברוח. הנביא טוען שלמרות שישראל תנשום לרווחה ותשוחרר מעול הארמים, גם הם בסופו של דבר ייכנעו ויפוצו בעמים בשל דבקותם בעבודה הזרה. אבל העממים שיוציאו אותם לגלות יפוצו גם הם כפי שסערה שוככת ונעלמת. כך שבסופו של דבר למרות הנפילה של ישראל, יש להם נחמה

מדוע לישעיהו חשוב להביא כאן את דימוי הכלנית? כנראה שישעיהו מתנבא על שחרור ממלכת ישראל מעול הארמים, לאחר כיבושי ירבעם השני ובזמן יורשיו. אך בזמן שממלכת ישראל התעצמה, ישעיהו התרה בהם, שהשתן לא יעלה להם לראש כי אחרי הכל הם עדיין חוטאים והדבר הזה עשוי להתנקם בהם, כשהאשורים, שגם ככה שמו עין על ארם, עשויים להתנפל עליהם ברגע שיוכלו.

הרפרנס כאן הוא לשני דברים: הדבר הראשון הוא שהארמים הציקו לישראל ממזרח, והנצחון של ישראל היה כיבוש עמק הירדן (הידוע בשמו ״עמק רפאים״) והתפשטות אל מעבר לנהר הירדן (הידוע בשמו ״ארץ הרפאים״). אבל את אותם הרפאים צפוי להשמיד מלך אשורי, שיבוא מצפון מזרח. השני הוא: במלחמת המלכים בבראשית י"ד מתואר הפסד של המלכים היושבים בכיכר הירדן למלכים המגיעים מאשור. המלכים מאשור מביסים אותם, הורגים אותם, לוקחים אותם בשבי, ואלה שלא נלקחים בשבי נסים אל ההר. עד שמגיע משום מקום דאוס אקס מכינה בדמות אברהם אבינו שמשנה את התמונה ומטה את הכף, לטובת מי שדוגרי לא היה מגיע לו, סדום, כי חטאתו רבה מאוד והוא השחית. ואכן, ככל שאברהם הגן עליו, הוא לא הצליח למנוע את חורבנו ברעש גדול. בכל מקרה, בדיוק אחרי מלחמת המלכים התקיימה ברית בית הבתרים, אירוע התגלות רב רושם שנראה כאילו שהכל התרחש רק לקראתו.

מה שקרה בפועל באותה התקופה הוא הכיבוש האשורי, מפלתה של ישראל וגלות שבטי עמק הירדן (732 לפנה״ס), פרק י״ז בישעיהו מרפרר לפרק י״ד בבראשית ועל כן הדיבורים על ״דמשק״, ״הרפאים״, ״כדרלעומר״ (לפי יוסף בן מתתיהו זה היה שמו של שר הצבא של האשורים) וכו׳. או כמובן ההפך, בראשית מרפרר לישעיהו

כעת ; ישעיהו פעל בימי עוזיהו, במקביל לעמוס ומשתמש במקומות רבים באותם ביטויים כשל עמוס. במקרה שלנו "וינועו אמות הספים" בפרק ו' אצל ישעיהו מרפרר ל"וירעשו הספים" אצל עמוס פרק ט'. עמוס כבר בפרק א' כותב שהנבואה שלו היתה שנתיים לפני "הרעש", ולכן ברור שאת הנבואות שלו הוא כותב על רקע מאורעות מקדימים רבי רושם שמבחינתו הקדימו מאורע עתידי אחר וחשוב יותר, שלצורך העניין נקרא לו "אפוקליפסה".

העובדה שכשעמוס מדבר על הספים שנעו, הוא מדבר על "ואחריתם בחרב אהרג לא־ינוס להם נס ולא־ימלט להם פליט", היא רפרנס ברור ל"והנשארים הרה נסו…. ויבוא הפליט" בבראשית. רפרנס נוסף לרעש ולמנוסה אל הרים ניתן למצוא בזכריה י"ד: "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה".

ההקבלות הרבות בין ישעיהו לעמוס וביניהם לבין מלחמת המלכים, מורות כאמור על כך שישעיהו, שכנראה העריץ את עמוס, עשה לו הומאז'ים, ועמוס בעצמו עשה הומאז'ים לבראשית. או לחלופין, מי שכתב את ספר בראשית, או ערך אותו, עשה את זה אחרי שנבואות עמוס וישעיהו היו מול עיניו והשתמש בדיוק באותם מילים ודימויים. הרעש בימי עוזיהו וניעת אמות הסיפים מסתמנים כרפרנס להפיכת סדום, שבעצמה מהווה את האבטיפוס של האפוקליפסה המתוארת מאוחר יותר בזכריה.

למה? סביר להניח שהנביאים ראו את התחזקות האימפריה האשורית, ובדיוק כפי שירמיהו יעץ לא להתגרות בבבלים, הם יעצו לא להתגרות באשורים. כי אחריתם של המתגרים תהיה מרה, משום שהאשורים הם כמו סערה שלא משאירה אחריה דבר, אז לא לעולם חוסן. אם לא תתמידו ותחזקו את הבסיס היהוויסטי שלכם, לא יהיה לכם על מה להשען, ולא רק שלא יהיה לכם על מה להשען, אלא שהאשורים יבצעו בכם את זממם. ובכן מהו זממם?

בפריזמה הפוליטית, התגרות באשורים תעורר שדים מרבצם. אבל הנביאים כנראה שלא היו פרשנים פוליטיים, אלא יותר מחשבי קיצים. מקומם האסכטולוגי של בבל ואשור הטריד אותם. המעגליות המשיחית הציבה את בבל ואשור, אגב, כמקשה אחת, כאלה שהניעו את המרד הראשוני ויניעו גם את המרד האחרון. המרד שהביא את הקללה לעולם בדמות אסונות טבע, שטפונות, מבולים, רעידות אדמה, תפוצת הארץ, וחוסר היכולת להקים ערים. אלוהים העניש את אשור ובבל כשמנע מהם לבנות עיר, ומאז ועד היום כל מעייניהם נתונים בלגמול לו, ולהחריב את "עירו".

הרפרנס הוא לקלקולים שעשו האשורים והבבלים בפרקים ט'-י"א בבראשית: נמרוד, נכדו של חם, שנושא בחובו גם את חטאו של חם שגילה את ערוות אביו בנטעו את כרמו, וגם את בניית העיר בבקעת שנער, ובגדול בניית כל ערי אשור ובבל. הקטע של האשורים הוא לנקום כאמור בה', לעקור כרמים ולהחריב ערים, וברגע שנותנים להם את ההזדמנות, ברגע שמקבלים את פולחנם כפי שעשה לדוגמה אחז, ברגע שמתחנפים אליהם, ברגע שנותנים להם דריסת רגל בארץ ישראל, הדבר הזה מאפשר להם להוציא כאמור את המזימה לפועל. וזה באמת מה שהם עשו.

כשעמוס, ישעיהו והנביאים באופן כללי רואים את זה הם מתחלחלים ומתחילים א' לחשב את הקץ של ישראל ויהודה לאחור. ו-ב' מנסים לחשוב מיהו אותו דאוס אקס מכינה שישיב את המצב לקדמותו, כפי שאברהם אבינו עשה במלחמת המלכים. מיהו ומהו הם לא אומרים, כנראה כי הם לא יודעים, אך הם רק יודעים שהוא יגיע בסופו של דבר באורח פלא כי נצח ישראל לא ישקר ולכן עמוס, למרות שמתנבא על חורבן עתידי של ממלכת ישראל, לא שוכח להזכיר בסוף דבריו "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם". למרות שהאשורים והבבלים יוציאו את ישראל (ויהודה) לגלות, כי זה מה שקורה כשמחריבים את "הערים" (וגם ירושלים נקראת סתם "העיר"), כל מה ששאפו להחריב יתוקן, דבר אחרי דבר.

  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית

השטן כהטרודוקס

דמות דמונית בעלת רצון עצמאי ששואפת למרוד באלוהים, אם לא לחסל אותו? מתחרה, או שמא כפוף? מיהו השטן הנורא שהפך עם הזמן ללוציפר, וישעיהו משווה להלל בן שחר, שהתגאה ושאף לעלות השמימה אך סופו שהוא מוטל, מושפל ומבוזה, למעמקי שאול?

המשמעות המקורית של הדמות הזאת, "שטן", היא דמות שמסיטה מהדרך. כשאתונו של בלעם ראתה את המלאך שהיה לשטן ויורטה מהדרך, היא עשתה את זה רק כי הדרך היתה התוואי הראוי, והמקום אליו הלכה היה המקום הלא ראוי. אבל מאוחר יותר אנו רואים ששטן לא רק מסיט מדרך שבה הולכים, אלא גם מאמונה שבה נוקטים, או מחוק אותו שומרים.

שמעי בן גרא היה שטן לדוד, לשלמה היו כמה וכמה שטנים. משמעות הדבר היא, שהסטיה היא לרוב מהדרך הנחשבת לנכונה על פי דרכו של הריבון, וכפי שאנחנו רואים גם הוא לא בהכרח הטוב בסיפור. בספר מלכים לא מפורט רע שעשו השטנים, מפרט רק הרע שעשה שלמה. ילקוט שמעוני טוען שכל השטנים שכתובים בספרי שמואל ומלכים באו כעונש לדוד, על כך שדרש הוא לבנות את בית המקדש בשמואל ב' ז' בניגוד לרצון ה'. ה' כעס עליו, "האתה תבנה לי בית לשבתי"? וקילל אותו באמצעות נתן הנביא "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם". מכאן והלאה, כל קורות דוד, שעיקרן מגפות ומלחמות פוליטיות, הן הגמול – מלחמת ה"שטן" ב"משיח", כאילו כדי לומר: ה' הוא זה ששולח את השטן, ותפקידו להסיט מהדרך, שלא נאמר שום דבר על אם היא טובה או רעה. אם כבר, אז רעה. אחרי הכל, שלמה וגם דוד חטאו. השטנים שפעלו כנגדם, עשו את רצון ה', והם חלק מהתכנית המשיחית.

בהערת אגב, השטן הגדול מכולם, שמעי בן גרא, מתואר במדרשים כצדיק, ואם לא הוא כמורו של שלמה וכמי ששמר עליו מלסטות מדרך ה', אז מדרכי היהודי שמזרעו, מדרכי שדמותו היא כשל משיח טיפולוגי.

נסכם: הסטה מהדרך אינה בהכרח הסטה מדרך הישר, הסרה יכולה להיות גם מדרך הרע אל דרך הטוב, כך למעשה כל מי שעומד בראש תנועת נגד נחשב ל"שטן". לצורך העניין גם ישו נחשב כשטן. ולצורך העניין גם לטענת הגנוסטיקנים, אלוהי היהודים, שמצווה במצוות שמנוגדות ל"צו הטבעי", נחשב לשטן כי שטן הוא לא תפקיד שמימי, אלא תיאור למי שמנהיג את אלה שנוקטים בדרך האלטרנטיבית.

המקבילה במיתולוגיה של אותו ה"שטן" הוא התעלולן, שמתערב לרוב לטובת בני האדם כנגד רצון האלים. פרומתאוס אצל היוונים, לוקי אצל הנורדים. התעלולן בדרך כלל נענש ומתייסר. זה לא הופך אותו לדמות פחות משיחית. אולי אף יותר. שטן אינו demon אלא יותר trickster. לא האדס אל השאול אלא דווקא אורפאוס שהערים על אל השאול, ונענש על כך.

רוב התעלולנים נקשרו עם שכרון, התכסיסנות הצליחה להם בדרך כלל בדרך הזו. בין אם מדובר בשתיה של שיכר, בכושר הפנוט וכו'. משהו בסגנון החלב שיעל נתנה לסיסרא והיתה מסוגלת לעשות לו משהו רק כשהוא "מנוטרל". הדבר נחשב מגונה בדרך כלל בתנ"ך, כפי שהשטן באופן כללי מגונה. מי שהולך שולל אחרי השטן, כלומר "מתהפנט" ומשנה את דרכיו, נקרא בתנ"ך "לץ". וזו הסיבה שהתעלולן בדרך כלל נחשב כליצן. גם בקומדיה דל ארטה ארלקינו לבוש כליצן. הפחד מליצנים שטבוע בתודעה המערבית, הוא פחד מלבישת צורה, משינוי בתוואי הדרך. לבישת הצורה, הטרנספורמציה, השכרון בכלל – נקשרו גם הם לפולחן דיוניסוס. בדתות הייחוד הם נחשבים לרצויים רק כשהם במסגרת הפולחן הדתי. בתוך מה שכיניתי "המתחם המקודש". כשזה פיראטי, כלומר לשימוש בידורי, זה מגונה בתכלית הגינוי

הסיבה היחידה לגנות את השטן במקרה הזה היא משום שהשטן מפתה אותך למרוד בריכוז הפולחני, השטן מעודד אותך לחדש את הדת, לפרוץ את החומות, וכעת זו לגמרי ברירה שלך אם להאמין בו או לצדד באורתודוקסיה. השטן, התעלולן, הוא הנציג האבטיפוסי של ההטרודוקס.

  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס

לאן נעלם גן העדן?

לפי התנ״ך גן העדן הוא עלי אדמות. ארבע הזרועות שלו ננקבו בשמם, ואחרי שאלוהים גירש את האדם הוא שם את להט החרב המתהפכת והכרובים כדי למנוע מהאדם לחזור לשם, משמע הוא יכול עדיין לחזור לשם ורק פלא מולא זאת ממנו. אם כך, לאן הוא נעלם? מסתבר שאפילו המקורות טוענים שהוא עלי אדמות, וכאן הסיפור הופך למיתולוגיה של ממש שמעלה את השאלה מה ההבדל בין היהדות לבין מערכות מיתולוגיה אחרות? או שמא אין, או שמא היהדות שיקעה לתוכה מיתוסים כנעניים קדומים. ובכן.

לפי המדרשים הוא נעלם מתחת לים הכנרת ("באר מרים", "הישימון"), במורדות הירדן בין צמח לבית שאן. או בקיצור ב"עמק המעיינות", העמק הפורה סביב המפגש בין הירדן לירמוך, איפה שהיום נהריים / מנחמיה, ו15 ק"מ לכל כיוון. האיזור כולו נקרא "לבוא חמת" ומציין את הגבול הצפוני של "הארץ הנורשת", תחילתה של "הארץ הנשארת". איזור שעם ישראל פנטז עליו לכל אורך הדורות ולכן עבר הרבה פעמים ידיים מישראל לאויביו. הרבה ממלחמות ישראל היו שם, ומשם גם לפי המסורת יעקב נכנס לארץ.

לפי המדרש מתחת לעמק הזה יש מעיינות תת קרקעיים שנקראים "תהום" ושואפים לעלות על גדותיהם ורק נס מונע מהם להציף את העמק. לפני הגירוש הם היו עולים על גדותיהם פעם ביום ומשקים את הגן. כיום, אחרי שהשיבר נסגר, נותרו רק כמה פתחים למעיינות הללו: חמת גדר, חמי טבריה, הסחנה וכו'.

מאחר שהתהום נקשרת לאבן השתיה, אולי הכוונה למה שנקרא "אקוויפר ההר"? בכל מקרה, מסתבר שחכמינו ידעו על קיומם של מים תת קרקעיים. או הניחו קיומם. יש כמובן מקבילות ממיתולוגיות על אבן שעליה נשתת העולם וממנה נובע מעיין, "אומפאלוס". כמובן, ישנן מקבילות מיתולוגיות רבות מספור על עולמות תת קרקעיים נסתרים שמאיימים להשמיד את העולם. מה שנקרא "השאול". על בסיס זה כנראה התפתח מיתוס הגיהנום.

מדוע אם כן טוענים שפתחו של גן העדן קשור למערת המכפלה? ראשית, הטענה שבמערת המכפלה נמצא פתח גן עדן היא מאוחרת ומקורה בזוהר ואפילו בזוהר חדש שהוא מאוחר עוד יותר. כלומר, אין במדרשים המוקדמים רמזים לכך. מה שכן יש זה אזכור שהאדם הראשון נקבר שם ושהמערה היא מבוך, כדי שגם שמי שימצא אותה יתקשה למצוא את הקברים האמיתיים.

לפי המדרשים, אדם הראשון ידע שבגלל שהוא היה בחייו בגן עדן, יקשרו את זכרונו עם גן עדן, ולכן הלך ונקבר במקום סודי. בדיוק כפי שמשה רבנו עשה. כדי שלא יהפכו את קברו לעבודה זרה. אלא שאברהם אבינו גילה את הסוד הזה משום שראה את דמותו של אדם. גילוי הסוד היה במקרה, בזמן שאברהם "רץ אל הבקר" כשהמלאכים ביקרו אותו.

הסיפורים האלה נחמדים אבל אין בהם בסיס היסטורי. כל מה שהם מנסים לעשות זה לקשור את אברהם אבינו כדמות שמגשרת על קיומו של העולם מרגע בריאתו ועד רגע גאולתו. כלומר, כמי שמהווה את הדרך שההיסטוריה עושה בין האדם הראשון, לבין האדם האחרון, המשיח. מאחר שדמותו של המשיח, דוד, קשורה לחברון. כלומר, שם נמצא מקומו, כל הקישורים בין האדם הראשון וגם העדן לבין עירו של דוד, הם מלאכותיים ותיאולוגיים. ככל הנראה לא היתה קיימת מעולם מסורת שקושרת את גן עדן להרי יהודה, לא היתה "מסורת יהודאית" לעומת "מסורת ישראלית" באשר למקומו של גן העדן. גן העדן היה ונשאר עמק הירדן לכל אורכו, עד לים המלח. אבל גן העדן חרב והפך ל"שאול".

המיתוס מדבר על זה שעמק הירדן היה מקום פורה לפני שחרב, ומי שחי בו נדחק אל ההר. לאורך עמק הירדן יש 3 פסגות: שכם, ירושלים וחברון. המצב הנתון הוא שהן נמצאות בפסגה ועמק הירדן נמצא בעמק. אבל בעולם מתוקן, באחרית הימים, הטופוגרפיה תהיה שונה, עמק הירדן יתרומם לאותו מפלס של ההר, שינמך. רסיסים של המיתוס הזה נמצאים בישעיהו פרק מ'. המשמעות התיאולוגית של המיתוס, היא שבמצב הקיים, יש מרחק גדול בין נשמת האדם לבין מקורה (גן העדן), ובמסגרת המסע שהנשמה צריכה לעשות היא חייבת להתגבר על מכשולים אדירים. משהו בסגנון המסע אל השאול. אבל באחרית הימים, הנשמה תשוב למקומה, לא רק בגלל מאמץ אקטיבי שלה. אלא בהתערבות שמיימית, שמתבטאת בצורה של תופעת טבע בלתי סבירה.

לטענת המיתוס, מתחת להר קיים מאגר מים נסתר, ששואף להתפרץ, ובאחרית הימים יעלה על גדותיו ומההר ייזל נהר לשני הצדדים. כלומר, המעיינות בשני הצדדים, אלה שבראש ההר ואלה שבעמק, צפויים להתחבר. זה מה שהופך לא רק את המעיינות בתחתית העמק למקודשים, אלא גם הנקבות וה"עין" שבראש ההר למקודשים. מבחינה סימבולית, חוזר כאן הדפוס של שני צדדים מרוחקים, ומשהו שמגשר על המרחק ביניהם. זה הרעיון. ואברהם הוא הדמות המקשרת.

בנוסף, הנבואות שמדברות על החזון האסכטולוגי הפלאי הזה של תופעות טבע לא סבירות שישנו סדרי עולם, בדרך כלל משתמשות באותו נראטיב ולפעמים באותו אוצר מילים. בדרך כלל חוזרים תיאורים על "מסילות" שנמתחות מראש ההר אל תחתיתו. כשהרמזים הם לדרך ההר בעוברת משכם ועד חברון, והדרכים החוצות אותה (כביש 1, "דרך מבוא השמש", כביש 35 וכו'). הדרכים הללו מסודרות כ"שורות בכרם" ולכן בדרך מדברים על הקשרים של מדבר שהופך באחרית הימים ליער או לכרם פורח. המדבר הוא לרוב מקומות בעמק הירדן ובמדבר יהודה. הושע ב' הוא דוגמה מצויינת. "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה"

  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?

הירדן כנהר מקודש

המקור המשוער לשם "ירדן" הוא מלשון י.ר.ד, המתאר את הזרימה שלו מראש החרמון לכיוון ים המלח. גם בגמרא במסכת בכורות נ"ה א' דורש רבי יוחנן "למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן".

אבל לי נראה יותר שמקור השם ירדן הוא מהשורש ר.ד.ה, שהוא המקבילה של מ.ל.ך. מקור המילה רוזן בעברית הוא מהשורש ר.ד'.ן, ומשמעו שליט, או יותר נכון מישהו שנמצא בראש ההיררכיה. "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק", "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד". לאלוהים התנ"כי יש אובססיה להנגיד את עצמו לרוזנים בשר ודם, ולטעון שהם למעשה עבדיו, בעוד שהם טענו להיות אלים חיים. כלומר, המילה הזאת, רוזן, מסמלת שליטה. הנהר הוא משכנו של השליט, והוא נובע מה"אולימפוס הכנעני", החרמון / הלבנון. כך שהירדן הוא השביל המוביל אל משכנו של אבי האלים.

בעברית משמעות המילה רודן היא "שליט יחיד". אני מניח שהמונותאיזם היה מאוחר יחסית, כך שלקרוא לנהר הירדן על שם "ה' אחד" זה אנכרוני, אבל סביר להניח שמדובר בצורה זו או אחרת של אל הנהר – כפי שאוסיריס או חעפי היו אלי הנהר המצריים, וכפי שבמיתולוגיה הבבלית, הפרת והחדקל הן התגלמויות של האל מרדוך.

הקוריוז הנחמד הוא שאל הנהר היווני נקרא פנאוס, כפי שנקרא אחד מיובליו של הירדן, הבניאס ("מערת פמייס"). למרות שלרוב נוטים לשייך את שם העיר לאל פאן. אני לא רואה בזה ראיה אלא צירוף מקרים. כמובן שישראל קנוהל בספרו "השם" היה מסכים עם רוח הדברים, בטענתו שהר סיני הוא למעשה כינוי של החרמון "הר גבנונים".

פרופ' אברהם מלמט טען לדימיון בשמות נחלים בארץ ישראל: יר-דן, יר-מוך, יר-קון, אר-נון ואולי עוד. הוא טען שהשמות האלה כלל אינם שמיים וכינה את האנשים העתיקים שהיו כאן בשם "העם היא-רי". תמיכה לטענתו ניתן למצוא, מי שרוצה למצוא במקור השם ירושלם. ירו מלשון מקום, כמו "מי ירה אבן פנתה", מי הקים אותה. ירושלם היא מקומו של האל שלם, ירדן היא מקומו של האל דן/לשם?? (דן = דין, צדק)

לי זה נראה לא סביר. כל תרבות קוראת בשמות הייחודיים לשפתה. "רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אימים. והעמונים יקראו להם זמזומים". כמו כן, ישנם כל כך הרבה נחלים ונהרות שלא מתחילים ב-"יר", כך שהנחלים שכן מתחילים הם יוצאים מהכלל. אפילו באותו איזור גאוגרפי ישנם נחלים שיוצאים מהכלל הזה של "יר". היבוק וכל הנחלים הנשפכים לירדן ולים המלח.

  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש

המיסטריות של היהדות

ליהדות יש דמיון עם פולחן בכחוס / דיוניסוס / אדוניס / תמוז ולא מן הנמנע שבשלב האלילי זיהו בין כל האלים הללו לבין יהוה. לפי זה, היהדות היתה מזיגה של מיתוסים כנעניים במיסטריות של דיוניסוס, בדיוק כפי שהיה המיתראיזם שהתחרה ביהדות באותה התקופה. זה נכון גם לגבי נצרות. נצרות היא השלב האנטינומיסטי של היהדות. השלב בו הברית הישנה, שחייבה את "שמירת הברית", בוטלה לטובת ברית חדשה.

הרעיון בדתות הללו, וכאן הדמיון לפולחנים הדיוניסיים, שמבוססים על טרנספורמציה באמצעות טקס מעבר, הוא שהדת מבוססת על "טקסים לימינליים" שמבדילים בין שני מתחמים, מתחם של חול ומתחם של קודש. כלומר, ההבדלה הזאת בין חול לבין קודש נקראת "ברית", ורק אלה שיש להם "אחריות פלילית", מחויבים בה, וראויים להגיע למצב שבו הם נכנסים אל המתחם המקודש באמצעות טקסי מעבר שונים שנקראים "סקרמנטים", ובעברית "קידוש".

מרגע שנכנסו, דברים שאסורים בחוץ, מותרים ורצויים בפנים. כגון: אכילת בשר, שתיית יין, מין וכו', שכולם ברמה האנתרופולוגית הם טקסים המקבילים לטקסי פוריות, כך שמי שעובר אותם מכניס מהחוץ אל הפנים, ובמסגרת התהליך הזה הוא חווה הנאה פיזית, שהתוצאה שלו היא פריון. באכילה זה מתבטא באמצעות עיכול והפרשה. בשתיה זה מתבטא באמצעות שינוי מצבי תודעה (דהיינו: שכרון). במין זה מתבטא באמצעות הריון ולידה. וכמובן בכל תחום ניתן להחיל את "טקס הפריון" שלו, שכולל הכנסה, עיבוד והוצאה.

ביהדות לדוגמה השבת היא מתחם מקודש בגבולות הזמן. בית המקדש הוא מתחם מקודש בגבולות המקום. מה שאסור מחוץ לשבת, מותר ורצוי בפנים, ולהפך. וכך גם בבית המקדש. הרעיון האנטינומסטי, מנסה להסיר את החיץ הזה שבין קודש לחול, ולהפוך את כל הזמן, את כל ימות השבוע לשבת אחת גדולה, משהו בסגנון "יום שכולו שבת". ירושלים לדוגמה, שהיא עיר הקודש, מתוארת כעיר שתשב פרזות עם ביאת המשיח, בדיוק לפי הכלל הזה. החומות הן מה שמבדיל בין קודש שהוא פנים לבין חול שהוא החוץ, ופריצת החומות היא הסרת החיץ.

שבירת החיץ הזו היא "השלב האנטינומיסטי" של היהדות. הנצרות כבר היתה בו לפני 2000 שנה. גם ישו היה סוג של אנטינומיסט, ופאולוס לקח את זה לקיצון (והוולנטיניזם לקח את זה לקיצון אפילו קיצוני יותר). השלב האנטינומיסטי ממיר את מה שנקרא "הברית" ב"ברית חדשה". משמעות הברית החדשה היא הגדרה מחדש של מיקומו של החיץ, אם לא הסרה שלו לחלוטין.

הרעיון הוא שהקודש בנוי ממעגלים-מעגלים, וככל שאתה נכנס למעגל הפנימי יותר, כך אתה נמצא במקום מקודש יותר, שממילא מורם יותר מהצורך לשמור על הברית. משהו בסגנון ארץ ישראל-ירושלים-בית המקדש-העזרה-קודש הקודשים-אבן השתיה שאחד הוא טבורו של השני (ע' מדרש תנחומא קדושים י'), או שהכהן הגדול נכנס "לפני ולפנים" בזמן הכי מקודש בשנה ביום הכיפורים ודווקא שם מחלל את החג, באמצעות הקטרת קטורת ושריפת הפר.

היהדות בנויה כולה מטקסי מעבר בין מעגל למעגל. ומבחינת הנוצרים, מרגע שעברת את הסקרמנטים הפכת מיידית ל"בן ברית" והמעמד פוטר אותך מהצורך לשמור את הברית. אצל היהודים רק מרגע שהגעת לגיל האחריות הפלילית, שהוא בדרך כלל "בר המצווה" (למרות שיש יוצאי דופן שמאחרים את הגיל או מקדימים אותו. יש על זה סוגיות שלמות בגמרא. "חרש, שוטה וקטן", "מופלא הסמוך לאיש" וכו'). אצל הנוצרים משתדלים לעשות את הטקס מיד עם הלידה, בהטבלה של התינוק. האנבפטיסטים קרובים מהבחינה הזאת ליהודים, וטוענים שרק מי שבר דעת מסוגל לקבל אחריות פלילית, ורק מי שמסוגל לקבל אחריות פלילית מסוגל להפטר ממנה.

  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות