להיטי זהב

להיטי זהב

הוול סטריט ג׳ורנל הגדיר את ג׳ים הולט בתור אחד מכותבי המדע הפופולרי הטובים ביותר של ימינו. ואם כך, אז הספר החדש שיצא לאחרונה בהוצאת ״ספרי עליית הגג״ אמור להיות ה״בסט-אוף״ שלו. לפחות המיטב מהפינה שלו בניו יורקר בעשרים השנים האחרונות. מאמר אחד מהטור הזה, מ-2004, כבר הפך לספר, ״תפסיקו אותי אם כבר שמעתם את זה, ההיסטוריה והפילוסופיה של הבדיחות״. כעת מגיעים השאר – אין יותר מדי קשר ביניהם חוץ מזה שהם כתובים בשצף ג׳ורנליסטי, שמנכיח את הדברים המרוחקים והמסתוריים שנקראים מדע ופילוסופיה קיומית. ואם כבר מדברים על קיום, הספר הקודם של הולט ״מדוע קיים העולם? סיפור בלשי קיומי״, היה סנסציה ועל הדרך גם רב-מכר ואחד מהספרים הבולטים של 2012. הוא יצא בעברית ב-2017. סביר מאוד להניח שהעובדה הזאת, שהפכה את הולט לאחד מהשמות החמים בתחום המדע הפופולרי, גרם לכך שעל הזכות להוציא את ספרו הבא תהיה תחרות בקרב ההוצאות לאור של הז׳אנר. ובקרב ההוצאות לאור האלה, ספרי עליית הגג רגילים לנצח. כמובן שהולט עוסק גם בספר הנוכחי בשאלות כאלה של קיום, דיונים פילוסופיים הנובעים ממצאי המדע, על ימין ועל שמאל. הספר עצמו נקרא ״כשאיינשטיין טייל עם גדל – מסע אל גבול המחשבה״, והפרק הראשון בו שעל שמו נקרא הספר, מספר על הרגע שבו שני ענקים נפגשו ודנו בשאלת קיומו (או יותר נכון ממשיותו) של הזמן.

  • להיטי זהב
  • להיטי זהב
  • להיטי זהב
  • להיטי זהב

הברית כדהרמה

בבודהיזם כמו בכל דת בעצם, יש ספרות שלמה שמרחיבה את הסיפור הידוע על גיבורי הדת. ביהדות זהו כמובן המדרש, שמכיל לכאורה שברי סיפורים ש״הושמטו״ מהתורה, לפחות המקרא המשוכתב. אבל הם בעצם קובץ סיפורים בעלי מסר דידקטי, שנכתבו כנראה לאחר כתיבת הטקסט המקורי, ומפאת קדושתו, או שמא מפאת תפוצתו, לא השתחלו פנימה אל תוך הטקסט המקודש אלא נשארו כנספחים בחוץ. כתבי הקודש הבודהיסטים מרוכזים במה שנקרא הקאנון הפאלי, כאשר סיפורי בודהה או יותר נכון שיחות עם תלמידיו מרוכזות במה שנקרא ״סוטה״ (Sutta). הקובץ הזה של הסיפורים המרחיבים של כתבי הקודש נקרא ״ג׳טאקה״ (Jataka), והם כוללים מגוון סיפורים קצרים שמספרים לכאורה על התגלמויות וגלגולים מוקדמים של בודהה ופמלייתו.

אחד מהחברים בפמליה של בודהה, והנכבדים שבהם, נקרא אננדה. הוא אחד מהתלמידים שזכו להגיע להארה והפכו לבודהה, בבודהיזם מי שזוכה להארה נקרא בודהה. גם בודהה המקורי לא נקרא במקור בודהה אלא זכה להקרא על שם הדרגה הרוחנית בה זכה. סוג של אבטיפוס של יוחנן בן זבדי, או פטרוס, בנצרות – אחד מ״עמודי התווך״ או מי שמפתחות השמיים ניתנו לו.

גלגול מוקדם של אננדה היה מלך בשם Sabbamitta (״החבר של כולם״). באחד מהג׳טאקה שנקרא Kumbha Jataka (כלומר ״הג׳טאקה של הקנקן״), מסופר איך גילו את האלכוהול. מסופר שכמה וכמה ממלכות שלמות קרסו אחרי שכל תושביהן התמכרו לאלכוהול, או יותר נכון לליקר פירות. כך, ממלכה אחרי מלכה, עד שהגיעו לממלכה של המלך סבאמיטה שקנה מראש 500 חביות ושמר אותם במקום בטוח. כדי שעכברים לא יוכלו אותם, הוא שם חתול לשמור על החביות. אבל החתולים איכשהוא שתו מהחביות והשתכרו, ונרדמו. הם היו שיכורים עד כדי כך שלא שמו לב שהחולדות והעכברים נושכים להם את האף. המלך כעס ורצה להרוג את הסוחרים שמכרו לו את האלכוהול כי זה רעל, אבל אז גילה שהחתול לא מת אלא חזר להכרה.

מאחר שהחשש שהחביות מכילות רעל חלף, הוא היה מוכן לשתות אותן. ואז, האל אינדרה, שהוא אחד מהגלגולים המוקדמים של הבודהה בעצמו, או יותר נכון ״סאקה״, שנחשב כשליט גן העדן, החליט להתגלם בחכם דת ולהזהיר אותו. הוא נעמד לפני המלך והחל לרחף מעל לקנקן מלא במשקה המיוחד. המלך התפלא נוכח קדושתו של הברהמן, ואז הברהמן נשא נאום על מנת להזהיר את המלך מהנזקים של האלכוהול. המלך באמת השתכנע.

הברהמן פירט את הדברים הרעים שהאלכוהול עושה, וביניהם:

  • בהשפעתו אוכלים דברים מגעילים שאפילו לא ראויים למאכל כלבים
  • מתנהגים בחוסר צניעות ובלצות. ובסופו של דבר מתבזים
  • מקללים את ההורים ״נערים פני זקנים ילבינו״
  • מפלרטטים עם הכלות, נואפים עם בתולות
  • נשים מאבדות את הכבוד שלהן כלפי בעליהן וחמיהן
  • פוגעים בחכמי דת
  • נשבעים לשקר
  • שוכחים את האלים. נזירים מפרים את נדריהם
  • אפילו מלאכים ששותים את זה, נופלים מהשמיים והופכים לשדים

במעבר חד. לא קשה לראות דמיון בין הרשימה הזו לבין הרשימה של האיסורים (או לפחות חלקה) ב״ספר הברית״ והרחבותיו, כלומר שמות כ״א-כ״ג, ויקרא י״ח-י״ט-כ׳ והקטע מספר דברים שפותח ב״אלה החוקים והמשפטים״ (פרקים י״ב-כ״ו). על פי ההגיון הזה, ניתן לראות את האיסורים הללו של התורה, ככאלה שבסך הכל נועדו למנוע מהמאמינים מלהכשל במטרתם, שמירת הברית. כלומר, אם מסתכלים על זה בעיניים מזרחיות, התורה נועדה להיות על תקן מדריך ״דהרמה״ לחיים רוחניים, והאיסורים הם בסך הכל אזהרות מפני המכשולים בדרך להארה. וההוראה הראשית היא להמנע משתיית אלכוהול, או יותר נכון להמנע משתיה מופרזת של אלכוהול, שגורמת לאבד את שיקול הדעת. לא שיש לתורה משהו נגד שתיית האלכוהול עצמה, כי הרי היא בעד שתיה של יין, שגם תופס חלק מהפולחן.

מה שהתורה עושה היא להבדיל את עצמה מפולחנים דומים בדתות עובדות אלילים אחרות, כגון פסטיבלי השתיה המצריים לחתחור, שכללו בין השאר נישואים פולחניים ופולחן מתים – שני דברים מתועבים בעיני התורה. גינויים זהים קיימים בתורה כלפי פולחנים כנעניים זהים: פולחן המרזח, שכלל שכרות והוללות ביחד עם דרישה אל האובות והידעונים, ופולחני האשרה והבעל שכללו יחסי מין פולחניים, התגודדות וקרבן אדם. התגודדות, יחסי מין פולחניים ושכרות בפסטיבלים היו גם בפולחן קיבלה, שלטענת איתמר זינגר עשוי להיות המהדורה הפלישתית לפולחן האלה האם. פולחנים אלה נחשבים ״מעשה ארץ מצרים״ ו״מעשה ארץ כנען״ ומבוססים על פסטיבלי שתיה. התורה מחזיקה בעמדה כמו-סטואית שמשבחת את השימוש ביין אבל עד לגבול מסוים, הגבול שבו מאבדים את זה ומתנהגים בצורה שהיו מכנים כיום ״ברברית״.

%

נספח בעניין פסטיבל שתיה נוסף והקשר שלו לקיבלה: סטראבון רומז שפולחן קיבלה היה מקושר לפולחן דיוניסוס, או יותר נכון למקבילו שנחשב כבנה של האלה האם (כלומר, סבזיוס). גם המשורר הרומאי קטולוס בשיר 63, מתאר את פולחן קיבלה ואטיס כדומה לפולחן דיוניסוס. דיוניסוס במקורו כמו קיבלה הוא פריגי. מקור שמו הוא ״זאוס של ניסה״, ניסה עשוי להיות השם החיתי לאסיה הקטנה. במיתולוגיה האורפית מקובל להחשיב את זגראוס כמקבילו של דיוניסוס וכבנה של פרספונה, ונכדה של האלה האם, דמטר. מפתה לחשוב שיש יסוד לטענה שדיוניסוס הוא בנה של קיבלה, ושהפולחנים שלהם היו מקבילים. ואם כך, הגינוי של התורה לפולחן קיבלה הוא גינוי למה שאנו מכירים טוב יותר מהתקופה ההלניסטית, הדיוניסיה/בכחנליה – פולחן שהביא לאובדן חושים שסופו אכילה של בשר חי וקריעתו לגזרים, או יותר נכון ״אבר מן החי״, שמשחק תפקיד מפתח ב״ספר הברית״.

הנוסע היווני פאוסניאס מספר את סיפור הולדתו של אטיס, בן זוגה של קיבלה, בצורה שמכילה קווים מקבילים למיתוס היווני המתואר לעיל: על אחד מההרים בפריגיה היתה אבן שעליה ישבה האלה האם, זאוס הכניס אותה להריון ומרחמה נולד יצור אנדרוגיני בשם אגדיסטיס (או אגדו). האלים שפחדו מאגדיסטיס הורו לדיוניסוס לשכר אותו, ואז לסרס אותו. איבר מינו הפך לעץ שקד, וכבתו של אל הנהר אכלה מהשקדים, היא התעברה והולידה את אטיס. כשילדה אותו נבהלה והפקירה אותו, והוא גודל ביער על ידי סאטירים (אנשי תיש). כשגדל אטיס ויפה, התאהבה בו קיבלה, שהפכה להתגלמות של האלה האם בתור אגדיסטיס המסורסת (כלומר, כאישה). קיבלה רצתה להתאחד איתו, כלומר להתחתן איתו, אבל התאכזבה כשהסאטירים ייעדו אותו לכלה אחרת, בתו של מלך פסינוס (אולי מידאס). בליל כלולותיהם היא הופיעה בפניהם, ומרוב זעזוע על כך שבמקור הם אמורים להיות אנדרוגיניים, אטיס סירס את עצמו וכלתו חתכה את שדיה.

ניתן אם כך לקשור בין קיבלה לדיוניסוס, דיוניסוס במקרה הזה בתור הגורם המפריד, קיבלה בתור הגורם המאחד, ואטיס בתור התוצר שלהם, כלומר שניהם ביחד. במילים אחרות, משקף המיתוס הזה את מה שאנו מכירים מהמדרש (מדרש רבה, בראשית ח׳ א׳) בתור הצורה המושלמת שהיתה לפני הפירוד, ותהיה אחרי האיחוד: ״בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אנדרוגינוס בראו שנאמר 'זכר ונקבה בראם'״. קיבלה ודיוניסוס מתוארים כאן כבני זוג, צאצאים של האלה האם ואבי האלים, שמעוניינים להתאחד משל היו גב ונות המצריים (יש הרואים בחתחור את נות – אלת השמיים). או איזיס ואוסיריס, צאצאיה (נדמה שהמעגל הושלם).

  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה

לשוח מלשון לשבת בין השיחים

״ויצא יצחק לשוח בשדה״ (בראשית כ״ד). במסכת ברכות נאמר ש״אין שיחה אלא תפילה״, כלומר מה בדיוק חיפש יצחק אבינו בשדה כשראה מרחוק את השיירה של הגמלים שהובילה את רבקה אשתו המיוחלת? מכאן למדנו שאם אנו רוצים לצאת ולהתפלל ולהתייחד עם קוננו, כדאי ללכת לשדה. אך מסתבר שיצחק אבינו רצה לעשות משהו אחר לגמרי, ולכשדעתו הוסחה כנראה שזה די הטריד אותו. כל מה שהוא רצה זה לא להתלכלך.

ב״סרך היחד״ ממגילות הקומראן יש סנקציות על חברי הקהילה אם יעשו כל מיני דברים שפוגמים בטהרתם, כמו לדוגמה ״לשוח ביד שמאל״ (עונש: הרחקה של 10 ימים מהקהילה) – ״והמוציא את יד שמאולו לשוח בה ונענש עשרה ימים״ (7:15). השאלה היא למה הכוונה ״לשוח״. רוב החוקרים טוענים שהכוונה למישהו שעושה מחווה כלשהיא האסורה. אבל למה דווקא ביד שמאל?

ובכן, מסתבר שהכוונה היא להשתין באמצעות יד שמאל – ראו המאמר המצורף של גרי רנדסבורג. למה דווקא יד שמאל? מסתבר שבספרות הרבנית יד שמאל קושרה בדרך כלל עם פעולות טמאות, כך שנמנעו משימוש ביד ימין. לדוגמה מי שרוצה לנגב את הקקי, ״יקנח בשמאל״. ואם הוא איטר יד ימינו, אז ״יקנח בשמאל דידה״, כלומר ביד החלשה. סרך היחד עשוי להיות מקור קדום למנהג הזה של להקדיש את יד שמאל לפעולות כאלה, ומי שעשה את זה אינו טהור מספיק כדי שיותר לו לבוא בעדה.

השאלה היא למה מניחים תפילין דווקא ביד איתה מנגבים קקי ואוחזים בבולבול כשמשתינים? אולי בגלל זה חכמים אסרו לאחוז באבר כשמשתינים, ״האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם״ (נדה י״ג). מעניין שהברייתא הזאת מובאת בסמוך לדיון בכהן שתוך כדי שהוא אוכל את התרומה, הוא מרגיש ״שנזדעזעו אבריו״ והוא מוציא שכבת זרע, וכדי למנוע את זה עליו לאחוז באמתו ולהשהות את הפורקן. ולשאלה איך מותר לאחוז באמתו, עונים שמותר לאחוז באמתו עם מטלית עבה.

האם כהנים נהגו לאונן? תכל׳ס לא משנה. הדבר שמשנה הוא ש״לשוח״ משמעו להפריש הפרשות באופן כללי. בין אם מדובר בפיפי ובין אם מדובר בזרע. אבל האם יצחק אבינו עליו השלום אונן רחמנא לצלן?! אפשר להרגע, כנראה שלא, בהמשך הגמרא טוענים ש״נשוי מותר״, כלומר מי שנשוי מותר לו לאחוז באמתו כי אין חשש שיביא ביד שהרי פתו בסלו. מה שספר בראשית מנסה להעביר לנו הוא ההנגדה בין הרגע שיצחק היה רווק לרגע שהוא הבין שהוא בעצם נשוי. הרגע הזה היה מתי שהוא יצא ״לשוח בשדה״ ואז בשיא הרגע לכשהושיט את שמאלו לנגב, נזכר ״רגע, האם מותר לי או אסור לי?״. לפתע ראה את השיירה והבין שכן, או אז קינח את ישבנו בבטחון ובשלווה.

לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים

מקורות המיסיון ביהדות העתיקה

היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום התפתחה מהפילוסופיה היוונית. המונותאיזם הגיע מהפילוסופיה היוונית, וגם האוניברסליזם ולפיכך רעיון המיסיון האוניברסלי. הרעיון המרכזי ביהדות הוא ״תיקון העולם״ ו״קידוש שם שמים״. את שני הדברים האלה עושים על ידי גילוי העובדה שיש בעל בית לעולם, ואת הדבר הזה עושים יהודים מימים ימימה. בתקופה שבה כולם היו עובדי אלילים, המטרה היתה כפולה: גם להלחם בעובדי אלילים, כמובן, שהחזיקו בהשקפה ועל פיה העולם נברא לא על ידי ישות אחת ששולטת בכל – בדיוק כפי שהסברה המקובלת טוענת. אך ובעיקר המטרה היתה להלחם באתאיסטים שטוענים שהעולם קדמון, או בקיצור בתפיסה ששוללת ניהול מרכזי של ישות אלוהית, כמו זו של אריסטו. פילוסופיה יוונית.

היהדות היתה לא יותר מפילוסופיה יוונית שמתנהלת על פי העקרונות ההלניסטיים, עם טוויסט מזרחי והרבה אתנוצנטריות. או אולי לא לקרוא לזה משהו שמתרכז סביב המוצא האתני, שהרי היהדות היתה אוניברסלית, בני כל העממים היו יכולים להצטרף אליה ולהיות שווים בני שווים, אבל ברגע שכל מי שמתגייר הופך להיות ״זרע ישראל״ – אז למרות שזו מטאפורה, עדיין עצם הקביעה שכל המתגייר הופך אוטומטית לחלק מהאתנוס היהודי, מכשירה את הקרקע לומר שכן, מדובר פה בלאומנות קדומה. גם הנצרות היתה לאומנית באותה המידה.

מאין הגיעה הלאומנית? לפני שנולד רעיון המונותאיזם, ״המילה האחרונה״ היתה מונולטריזם. היהודים סגדו לאל הלאומי שלהם יהוה ולא הכחישו קיומם של אלים לאומיים אחרים. כשדיברו שה׳ עליון על כל האלים האחרים, הרעיון היה משהו בסגנון ״היהודים הכי טובים״. הם ראו הפסד לעממים אחרים בתור השפלה דתית. עממים שלא היו מונולטריים, שילבו פולחנים זרים בפולחניהם והגיעו לסינקרטיזם. כמו הפלישתים שאימצו את הפנתאון הכנעני וכמובן הרומיים אימצו את הפנתיאון היווני והיוונים עצמם לפחות באסיה הקטנה שאימצו את הפנתיאון האנטולי וכן את הפנתיאון התראקי.

במאמר מוסגר – למה נבחר ה׳ דווקא כאל הלאומי של היהודים? סוברים שבהתחלה הפולחן הלאומי הישראלי היה ל״אל״ או ל״אל עליון״. ורק בהשפעה מדיינית נכנס פולחן יהוה. כנראה דרך יתרו והקינים. יש שגם מצרפים את הקנזים ל״מהפכה״ (כלומר, עתניאל בן קנז וכלב בן יפונה). הקינים, הקנזים והקדמונים נחשבים ככנענים שסופחו לעם ישראל ולא נרדפו כחלק משבעת העממים (למרות שהם שייכים לרשימת עשרת עממי כנען בבראשית). ובספר שופטים המדיינים נחשבים גם כאלה שחיים בבקעת הירדן, ולא רק לאלה שחיים בדרום ערב. ככל הנראה מדיין הוא לא שיוך אתני, אלא כינוי כמו הכינויים של הבדואים והכינוי הכללי ״ערבים״.

אבל אז הגיע ההלניזם. עד אז, גם בימי עזרא וההטפה שלו לגרש נשים נוכריות, הרעיון היה שהיהודים לא מתבדלים מהגויים, הם מתחתנים בהם ובתנאי שהם כבני הלאום הישראלי עדיין נאמנים לאלוהי ישראל – נשים נוכריות היו מסיטות אותם מנאמנותם [2]. חשוב עדיין היה שאלוהי ישראל יישאר אלוהי ישראל, ולא יהיה קיים שילוב פנתאונים, כי שילוב פנתאונים הופך את ה׳ לאחד מ-. וגם פוגע כאמור בגאווה הלאומית.

אבל הגאווה היתה גאוות יחידה בלבד. לא כזו שמתנשאת מעל לאחרים. גם חז״ל עצמם לא חשבו שהם גאונים יותר מהומרוס ספציפית והם מזכירים אותו כמה פעמים כספרות מופת. כל הדיבורים על גאונות מניחים שמי שכתב את התורה הוא אלוהים, אבל בגלל שזה נשמע מצוץ, אז מי שכתב את התורה הוא אדם שניחן בחכמה עילאית. ברגע שמניחים שהכוונה ש״תורה משמיים״ היא שאורח החיים היהודי הוא הדבר הכי קרוב לאורח חיים מושלם כפי שראו אותו בעת העתיקה, ״מתינות״, ביוונית σωφροσύνη ״סופרוסונה״ – מבינים שהיהדות היתה בסך הכל עוד פילוסופיה מזרחית שבה ה״סיבה הראשונית״ נקראה בשם, או יותר נכון לא נקראה בשם (שהרי אסור לבטא את שמו). הכל התחיל בערך באותן השנים, המאה הרביעית לפנה״ס והלאה. התנשאות היתה כאן, אבל יותר יוהרה פילוסופית ופחות יוהרה אתנית. אין שום דבר מובנה בגנטיקה היהודית מפני שכאמור אין כזה דבר גנטיקה יהודית. גר שמתגייר, הופך להיות יהודי. הוא משדרג את עצמו לאורח חיים נעלה, אבל הגוף שלו נותר נחות כשהיה מתוקף היותו גוף.

אגב יוהרה, בדיוק מזה מזהירה היהדות. ה״סופרוסונה״ קשורה קשר הדוק ל״היבריס״ (כניגודו) בתור החטא הגדול ביותר שקיים. כך אצל הומרוס, כך גם בתורה. לדוגמה דברים ח׳: ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״.

במחקר ישנו ויכוח ותיק אם היהדות היתה מיסיונרית וחדלה או שמעולם לא היתה מיסיונרית. הטענה בעד, זו שטוענת שכן היהדות היתה מיסיונרית מסבירה שהרבה גויים שחיפשו תוכן בחיים והסבר משכנע יותר לשאלות קיומיות באו לבית כנסת כדי לנסות לקבל תשובות לשאלות שלהם [1]. הם העריכו את היהודים בתור ״עם של פילוסופים״. זה היה שילוב בין אקסהיביציוניזם יהודי לבין הערכה כנה של פשוטי העם את הפילוסופים, והעובדה שהיהודים היו ״הפילוסופים״ הכי זמינים שיש. לאחר החורבן ובעיקר לאחר עליית הנצרות הדבר הזה נרגע, אך עדיין היה קיים. יוחנן כריסוסטומוס מעיד שגם במאה הרביעית נוצרים היו מגיעים לבתי כנסת כדי לשמוע שופר. בקוראן נאמר שבני מכה אמרו למוחמד שהם כבר מכירים את הסיפורים האלה, כי הם בעצמם היו באים לבתי הכנסת ושמעו אותם שם.

אם היהדות היתה מיסיונרית מדוע היא חדלה? או מטראומה מהמרידות הכושלות (היו 3 כאלה, כולל אחת בתפוצות), או מטראומה מהשד המשיחי. או כמובן משילוב של שניהם. יותר מסתמן שהיהדות היתה בטראומה מהנטיה ההרסנית של השד המשיחי. ואחת מההריסות הללו היתה הנצרות. בדיעבד הדבר הזה הביא על היהדות שנים רבות של נחיתות.

  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה

הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים

הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
האם שבת המכשפות מכונה ״שבת״, מפני שבשבת היו אוכלים את לחם הפנים הארגוטי בבית המקדש?

הערות אגב אמורות לבוא בסוף, אבל הפעם נחרוג מהרגלנו ונתחיל באנקדוטה: ויטוס הקדוש נחשב כאחד מ״ארבעה עשר הקדושים המסייעים״, שהיו מתפללים אליהם בעיקר כדי לרפא מחלות. במקרה של ויטוס, אליו היו מתפללים כדי לרפא ממחלת הנפילה. אבל בגלל שמחלת הנפילה לא ממש מאופיינת בימים שאין רפואה מסודרת, אז כל מחלה עם הפרעות עצביות מכוונת ישר אליו, כולל מחלת הכוריאה לדוגמה, שגורמת לעוויתות ותנועות לא רצוניות. היו שהאמינו שהמחלה הזאת נגרמת מעקיצה של עכביש, ספציפית טרנטולה. ארס של עכביש יכול לעבור בדם ולהגיע מהר מאוד לכדי הרעלה, פעם האמינו שכדי לעצור את הבצקת צריך להזיז את האיבר הנגוע. למעשה, עד היום ממליצים לאנשים לחלץ עצמות ולהיות בתנועה כדי שלא יתפתחו להם בצקות. לכן עודדו אנשים שנעקצו לרקוד, על מנת לעכב את התפשטות הארס. באיטליה היתה מוסיקה מיוחדת ששימשה כדי ללוות את הריקודים האלה, שנקראה ״טרנטלה״. ומכאן ועד להפצה של שמועה כאילו בכל מקום מסתובבים חרקים ועכבישים עוקצים שמסוגלים להמית ועל מנת להשמר מכך יש לרקוד, הדרך קצרה. היסטריה המונית שכזו גרמה למה שנקרא ״טרנטיזם״.

הטרנטיזם היה הסבר אחד ל״מגפות הריקודים״ שנפוצו בימי הביניים במקומות שונים ובנסיבות שונות. יש תיעודים על מגפות שכאלה בין המאה ה-7 למאה ה-17, כשהידועים מהם היא מגפת הריקוד במאה ה-16 של שטרסבורג, ומגפות הריקוד במאה ה-13 במרכז אירופה – המקרה משנת 1237 בארפורט בו קבוצת ילדים רקדה עצמה לדעת למרחק של 30 קילומטר עד לעיר השכנה ארנסטדט, או המקרה בשנת 1278 בו 200 איכרים התאספו ורקדו בבת-אחת על הגשר מעל נהר המז (Meuse) שהתמוטט ולקח איתו את רובם. בשנת 1374 החלה באאכן ״מגפה״ שהתפשטה לשאר חלקי אירופה, והגיעה עד לאיטליה מדרום ואנגליה ממערב. היא דעכה רק אחרי שנתיים.

הסבר אחר וקלאסי למה שעמד מאחורי מגפת הריקודים הוא הארגוטיזם, ולנקודה הזו ביקשתי להגיע. הארגוטים היה מקור להרעלות המוניות שבמשך מאות שנים לא ידעו מה המקור שלהן. הוא מתאפיין בתחושת עקצוצים ובעירה באיברי הגוף ההיקפיים, התקפי כאב כלליים ובכללם כאבי ראש עזים, פרכוסים, שלשולים, בחילות והקאות. או בקיצור: לנוע בחוסר תנוחה, ו״לרקוד״. אלא שהריקוד הזה לא תמיד עושה טוב. ארגוטיזם שלא מטופל עשוי להתפתח לבצקות ובסופו של דבר לנמקים. כמובן שגם למוות.

בהיסטוריה של בתי החולים באירופה מדברים בדרך כלל על מנזרים ששכנו על צמתי דרכים למקומות לעליה לרגל וטיפלו בצליינים. בתי חולים כאלה היו בדרך לארץ הקודש, המסדר ההוספיטלרי בירושלים לדוגמה הוקם לשם כך. מקום עליה לרגל בימי הביניים היה רומא, ובדרך אליו הוקמו מנזרי דרכים, שמלווים מן הסתם בבתי חולים שכאלה. במנזרים בדרך כלל היו מאחסנים שרידי קדושים שנחשבו כבעלי כוחות על טבעיים וסגולות הגנה. באחד מהמנזרים בדרך לרומא, במזרח צרפת, היו מאוחסנים שרידיו של אנטוניוס הקדוש. במזרח צרפת משום מה יש הרבה מקרים של ארגוטיזם כולל ההתקף ההמוני האחרון המתועד ב-1951.

שרידי אנטוניוס הקדוש נחשבו בתור ״התרופה״ לאנשים שלקו בהרעלה הזאת. כנראה שהם לא היו חכמים יותר מדי גדולים, אלא פשוט עשו לחם מדגנים שלא היו נגועים בארגוט, בניגוד ללחמים שהעניים היו עושים מהדגנים הזולים יותר, שהיו משמשים בדרך כלל כמזון לבהמות כנראה בגלל פגיעותם הרבה. ומאיפה היה להם כסף לדגנים ״איכותיים״? מתרומות, כי הם מנזר. מאז ועד היום הארגוטיזם מכונה ״האש של אנטוניוס הקדוש״.

מה שמעניין בתפוצה הגאוגרפית של אותן ״מגפות ריקוד״, ואותם מקרי סגידה לויטוס הקדוש, שבגרמניה היה חג שלם שהוקדש לכבודו ובמסגרתו היו מרקדים לפני פסלו של הקדוש – הוא שמדובר במקומות שבהם עבר ״מסע הצלב של האיכרים״, כלומר פרעות תתנ״ו. יש גם את מי שטוען (לדוגמה: מלקולם בילינגס בספר ״The Crusades: Five Centuries of Holy Wars״) שמסע הצלב הזה והבולמוס של האלימות (והמשיחיות) שהתלווה אליו היה לא יותר מהרעלת ארגוט המונית וסוג של ״תמות נפשי עם פלישתים״ (או היהודים). זה קרה במקביל ממש ובאותו המקום שבו הקימו את מסדר הנזירים ובית החולים שבמנזר המדובר של ״אחוות אנטוניוס הקדוש״.

אבל עוד דבר שאפיין את האיזור הזה: הבירה היתה המשקה העיקרי של האנשים מהאיזורים הללו של גבול גרמניה-צרפת של היום. צריך להבין שבגלל שמים זכים וראויים לשתיה זה לא דבר הכי נפוץ באותה התקופה, הדרך היחידה לשתות נוזלים שהם ב-100% ״טהורים״ היתה לשתות ״מיץ״. גם אם יש לו טעם לוואי, זה עדיף. לכל איזור היה את ה״מיץ״ המיוחד לו (לרוסים לדוגמא היה את הוודקה!). ה״מיץ״ של האיזורים הללו היה בירה. אנשים שתו על בסיס יום יומי בירה, בהנחה שזה הדבר הכי קרוב לטהור. הם רק לא ידעו, או התכחשו להכרה שזה לא באמת היה 100% טהור, אלא רק 99%. האחוז האחד היה מורעל. ועל בסיס ממש שנתי, אלפים היו מתים מההרעלה הזאת או לפחות מאבדים את מיטב איבריהם הנמקים…

וכדי להקל שתיית משקה לא טעים שגם לא תמיד עושה טוב, אנשים חיפשו משהו שיהפוך את החוויה לנעימה יותר. ובמקרה שלנו: א. דגנים ״איכותיים״ יותר ושלל עשבי תיבול שהופכים את הבירה לבעלת טעם טוב יותר ומר פחות או פגיע פחות להרעלה, ב. דגנים פחות איכותיים אבל ״מטוהרים״, כלומר כאלה ש״מחזקים את הסטלה״ ולוקחים מהבירה הארגוטית הפשוטה את היתרונות בלבד. במילים אחרות: חיטה ושיפון מטוהר, וגם צמחים כגון שכרון זהוב, דודא רפואי וכו׳, שכאמור גם מתוקים וגם מחזקים את הסטלה.

הבעיה מתחילה כשהמרכיבים האלה הם יקרי המציאות. ומחמירה כשקרטל תופס את הבעלות על שיווקם, ומשתלט למעשה על השוק. הוא מאמיר מחירים, ״מוצץ״ את הלקוחות ומעורר אצלם מרמור. כדי למנוע תחרות לא הוגנת, בראשית המאה ה-16 נחקק בבוואריה (באיזור הזה) חוק, חוק טהרת הבירה (Reinheitsgebot), שאסר להשתמש בחומרים הללו והתיר לייצר רק ״בירה הוגנת״ עם חומרים נפוצים וזולים – כלומר כשות, לתת ושעורה.

הדבר הזה מסביר אולי כלכלית את המניעים הפוליטיים והמעמדיים שבמרד האיכרים הגרמני שפרץ ממש במקביל לרפורמה הזאת, וגם מרידות הבונדשו שהתרחשו כמה עשרות שנים לפני כן. אבל ההיסטוריונים נוהגים להסביר את הדבר הזה בהקשר הדתי – המרידות הללו היו על רקע רצון לרפורמות דתיות, של הוסיסטים ומאוחר יותר פרוטסטנטים נגד הכנסיה הקתולית המושחתת, שמה שחשוב לה זה לחלק אינדולגנציות חופשי חופשי אם זה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. שזה אולי נכון אבל אנחנו מפספסים את הנקודה: הקרטל הזה שתיאם מחירים והאמיר אותם, ומצץ את דמם של האיכרים אוהבי הבירה היה למעשה הכנסיה. הכמרים הפרוטסטנטים הלהיטו את הרוחות על רקע הקושי בייצור בירה, ועל רקע דבר נוסף שקשור בדגנים ובשעורים שעשויים להיות משני תודעה במידת מה – לחם הקודש.

הפרוטסטנטים מחו על כך שמהות הטרנסובסטנציאציה שגורמת ללחם להפוך מסתם אוכל רגיל למשהו מקודש מסיטה את הפוקוס מהנצרות האמיתית והופכת את הכמרים עצמם לקדושים, ולא סתם, הרי הם היחידים שבסופו של דבר יכולים לאכול מהלחם ולשתות מהיין. ומי לא רוצה לאכול מלחם פסיכדלי מחוזק? למעשה עלילות הדם שנפוצו באירופה בימים אלה, והחלו בתקופת מסעי הצלב, סיפרו תמיד על כך שהיהודים היו מחללים את לחם הקודש. אבל עד כמה כבר ניתן לפגוע בלחם? האם באמת כשדוקרים אותו עד זוב דם? או שפשוט מטעינים אותו בקארמה הרעה של הארגוט – או בקיצור, מרעילים אותו? באותם מקומות בדיוק דיברו על היהודים כמרעילי בארות בשנים הללו, כמי שלכאורה חוללו את המוות השחור. קל לראות קשר בין ההאשמות נגד היהודים בשני המקרים, ליהודים ״ידע נסתר״ שבו הם משתמשים בזדון.

מהו אותו הידע הנסתר? מארגוט ניתן כידוע לזקק LSD, או חומצה ליסרגית. בוטנאים קדמונים הבינו את הדבר הזה, וידעו ״לטהר״ גם דגנים נגועים. כלומר, לעשות שימוש, ולפעמים שימוש מפתיע, בדגנים נגועים. אבל בשביל זה היה צריך ידע מקצועי שבדרך כלל היה גם רקום בידע דתי, ולכן יש עוד סיבה לכך שדווקא במנזרים הלחם היה יותר סטרילי – כי מי שעשה אותו ידע להבחין בין דגנים נגועים לבין אלה שלא, ואלה שהיו נגועים היו עוברים ״טיהור״. מה עשו עם הדגנים המטוהרים? נפלאות רבות. בדרך כלל את לחם הקודש. שהכמרים שהיו אוכלים ממנו היו מקבלים ״בצורה טובה״ את המפתחות למלכות השמיים. כפי שכתבתי כאן לא מעט, ומחזק את הטענה בריאן מוררסקו בספרו ״The Immortality Key", המסורת הזו של זיקוק פסיכדליים מארגוט היתה מסתבר מסורת סודית ארוכת יומין של ״דילרים״ ממולחים בשירות הדת. ארוכת יומין כלומר מהעידן הטרום-נוצרי ולטענת דן מרקור אף מהעידן היהודי הקדום (ולאו דווקא הפגאני).

ההאשמה כנגד היהודים היתה בדיוק אותה ההאשמה כנגד הכנסיה הקתולית, בפרעות האנטי-קלריקליות ב״מסע הצלב של הרועים״ לדוגמה: הם וגם הם ידעו משהו שהאחרים לא יודעים. והמשהו הזה הוא שמה שנתפס כתרופה גדולה בעיניהם אינו אלא רעל – אם נקרוץ לאיך שההמונים (חלקם) רואים בימים אלה את הקורונה. ומאחר שהם עוקצים את ההמונים, בעוד שלהם עצמם יש את הנסיוב, סימן שהם רעים ויש לפרוע בהם. או שמא מדובר בכישוף, בסגנון הכישוף שעשה משה רבינו ב״מי מרה״ במדבר? אכן, באותו האיזור הגאוגרפי, גם יצא ״פטיש המכשפות״ והתנהל ציד מכשפות נורא – מן הסתם ככלי נשק של הכנסיה הקתולית, כנגד אלה המאשימים אותה עצמה בכישוף.

זהו אינו כישוף, כמובן. זהו מחולל רוחני עצום. אותו איזור גאוגרפי שבו פשה נגע הארגוטיזם והפרעות ביהודים, היה גם איזור ששרץ במיסטיקנים בתקופה המדוברת של המאה ה-12 והלאה. אני לא מדבר על חסידי אשכנז, מפני שהם יהודים. אני מדבר דווקא על חכמי הנוצרים: הילדגרד מבינגן, מייסטר אקהרט, ברנרד מקלרוו שהיה בין הפופוליזטורים והמטיפים הגדולים לקראת מסע הצלב השני, וכמובן מרטין לותר. האם כולם התאפיינו בחזיונות מיסטיים פשוט כי הכלכלה שלהם היתה תלויה בדגנים נגועים בארגוט?

נספח: הכלכלה של העממים הגרמאניים עוד מימיהם כברבריים היתה מבוססת על שתיית בירה. שתיית הבירה תפסה מקום חשוב בתרבות הלחימה הגרמאנית. אחד מהתגמולים הפופולריים לחבורות הקומיטטוס הגרמאניים היה בירה. היו מקימים אולמות משתאות שבהם היו מרוכזים הלוחמים ממש עד לרגע שהם יצאו ללחימה. בקרב הגרמאנים גם היתה מסורת של ״ברזרק״, טקס שבו ״מתדלקים״ לוחמים לקראת הקרב על מנת שיילחמו שיכורים. יש מסורות על כך שהרבה פעמים בטקסים האלה של השתיה חיילים היו מתים עוד לפני שיצאו לקרב, ב- Beowulf מאנישים את זה באמצעות מפלצת בשם גרנדל שתוקפת את הלוחמים. בביאוולף משתקפת גם המסורת ועל פיה המעמד והשפע מתקבלים באמצעות מזיגת יין (או בירה) אל הכוס – כלומר, הבירה לא היתה רק משקה עממי, שלרוב החליף מים זכים וראויים לשתיה, אלא ובעיקר סמל סטטוס.

נספח ב׳: תיעודים ראשוניים של מגפות ארגוטיזם יש לנו רק מהמאה העשירית, אבל מצד שני תיעודים כלשהם יש לנו רק מהתקופה הזאת. כמו לדוגמה מתכון להכנת בירה יש לנו רק מהתקופה הזאת בערך. עם זאת, היסטוריונים שעושים אינטרפולציה סוברים שגם הרעב והמגפות של שנת 536 באירופה היו תוצאה של ארגוטיזם ( Lennart Bondeson & Tobias Bondesson (2014) ), מזג האוויר הצפון אירופי שמתאפיין בקור ולחות גם באביב ובקיץ, גורם לדגנים האיכותיים יותר להיהרס ומשאיר להמונים רק את הדגנים הפחות איכותיים והפגיעים יותר לארגוט על מנת להכין מזון (ושתיה) – כמו שיפון ושעורים. יש דיווחים על גלי קור שכאלה גם במאה ה-11, ולמסתמן שהנדודים וההתפשטות של הסלג׳וקים למסופוטמיה וטורקיה היו על הרקע הזה. לא מן הנמנע שגם הם היו ״ידידותיים״ מאוד לארגוטיזם. מה שמחזק את הסברה שמסעות הצלב היו תופעת לוואי של ארגוטיזם.

  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים