המיית היונה כתודעה גבוהה

המיית היונה כתודעה גבוהה

במלחמה של שאול בעמלקים נאמר ששאול פנה אל הקינים שישבו ״בתוך העמלקי״ והזהיר אותם שיסורו וירדו מהם פן ייספו. מלחמה שכזו היתה גם בשמות בפרק י״ט ומיד אחר כך רואים את יתרו מבקש להצטרף לישראל בהר סיני. השאלה היא לא בהכרח מה הקשר בין יתרו להר סיני, אלא מה הקשר הרחב יותר של עמלק למתן תורה רגע אחרי קריעת ים סוף.

התשובות לשאלה הזאת מתמצות בכך שהר סיני וקריעת ים סוף הן שתי מדרגות רוחניות גבוהות. קריעת ים סוף היא הכניסה לתוך המרחב התודעתי שנמצא שלב אחד לפני ההתגלות, ודווקא מרחב זה נחשב למקום מסוכן שבו אפשר להציץ ולהפגע – עד כדי בלבול בין שני כוחות קוסמיים כמעט זהים, שאי אבחנה מדויקת שלהם עלולה להביא לידי כפירה.

אנו רואים בסיפור ״ארבעה שנכנסו לפרדס״ את רבי עקיבא ממליץ ״כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים״. העיון בשאלת הרווח בין ה״מים העליונים״ ל״מים התחתונים״ במעשה בראשית, שלדעת בן זומא נראה ״כיונה שמרחפת על בני ואין נוגעת״ – היא היא הדילמה הגנוסטית המדוברת, ושאול ליברמן מסמן על הדמיון הזה בספרו ״תוספתא כפשוטה״ על מסכת חגיגה. בן זומא ״הציץ ונפגע״, לטענתו הגיע לכפירה עיונית, אלישע בן אבויה ברור שגם הוא הגיע לכך. זו בדיוק הנקודה הארכימדית שעליה ההתגלות עומדת – הדבר שנמצא בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני, הלא הוא ההבדל בין העמלק והקיני.

עמלק וקיני הם שני מרכיבים במה שנקרא ״סטרא אחרא״, אבל בשונה מעמלק, קיני מסמל את ה״ניצוץ״ שניתן להעלות אותו לקדושה. במיתוס גנוסטי המקביל מדובר על מאבק קוסמי שקדם לבריאת העולם, ובמסגרתו נטמנו בעולם הנברא ״ניצוצות״ במעבה הגשמיות, והם יכולים להגאל רק באמצעות ידיעה נסתרת. אותה הידיעה הנסתרת היא היכולת להבדיל כאמור בין הקיני לבין עמלק.האטימולוגיה של השמות ״יתרו״ ו״קיני״ מגיעה מהמילה העברית ל״ענף״ שממנו בונות יונים את הקן שלהן (יתר/קנה/ענף וכן תור/יתרו וקיני/קן). הבלבול בין הקיני לבין עמלק הוא כמו הבלבול בין יונה לבין עורב, ובעיקר עורב לבן – שאנו רואים כמה וכמה פעמים שחז״ל מתריעים על כך שניתן להתבלבל ביניהם, ואם לא ביניהם אז בביצים שלהם. ובכן, מה הקשר לביצים?

א. כזכור בעלילות גילגמש היונה, העורב והסנונית הן הציפורים ששולח אותנפישתים כדי לבדוק הכלו המים מעל הארץ. גם אצל נח, אותן הציפורים. אמנם בלי הסנונית, אבל בהקשר הזה בהחלט ניתן לפנות אל הזיהוי של ציפור הדרור אותה יש לשחוט בטקס טהרת המצורע, שחז״ל תוהים אם מדובר על סנונית או תור (השווה:״גם צפור מצאה בית ודרור קן לה״). ומאחר שלא ממש מבדילים בין סנונית לבין תור, אנו יכולים לראות שבעוד שלל קורבנות שקשורים לקו התפר בין החיים למוות, מצווה להביא קורבן דווקא מן היונים – נזיר, זב, מצורע, טמא מת, יולדת וכו׳. לסיכום, ההנגדה היא בין יונה לבין עורב, והשאלה היא מה כל ציפור מוצאת, והאם היא מוצאת ענף (ואגב, האם הקול שלה ״ערב״ או לא. אצל היונה אנו רואים שבשיר השירים מכנים את קולה ״ערב״, ״השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה״.

ב. במיתולוגיה המסופוטמית אישתר היא יונה. היונה היא סמל של פוריות, פולחנה של אישתר היה הירוגמיה, כדי לדמות את היונה כמי שמשתתפת בזיווג מקודש. היונה נקשרה אל ההולדה, לא בהכרח משום שהיא פוריה, אלא מפני שהאקט של קינון היונה בחגוי הסלע, נחשב זיווג קדוש של היונה כסמל פאלי בתוך הנקיקים בהם שכנה (מסתבר שבתנ״ך יתר או יותר נכון מיתר הוא כינוי לכלי נשק. על ראובן מדובר שהיה ״ראשית אוני, יתר שאת ויתר עז״. כלי נשק במובן של איבר מין זכרי, כמו כלי זין או פשוט ״חרב״. כנראה הכוונה לקנה במבוק ששימש כחץ בקשת, ועל כן ״חרבי וקשתי״. אצל שמשון מדובר על ״שבעה יתרים לחים״. כך שוב ״יתר״ יהיה במשמעו ״קנה״). ניתן לראות, שוב, גם ביהדות היונה מקושרת עם הולדה והענקת חיים. קורבן היולדת, ה״לידה מחדש״ של הנזיר והמצורע וכו׳.

ג. האקסיס מונדי בדתות רבות הוא הר גבוה. ספציפית במיתולוגיה ההינדית מדובר בהר מרו, שיש המזהים אותו עם פסגת ההימלאיה קאילאש. ההר שנחשב הגבוה ביותר שיכול להיות פיזית וגם רוחנית, להגיע עמוק בנפש פנימה ולגלות את ה״אטמן״ בהינדואיזם שקול לכיבוש פסגת ההר. אלא מאחר שבהינדואיזם אסור לטפס פיזית אל ראש ההר, הדרך היחידה לטפס אל ראש ההר היא בדרכים רוחניות. כלומר, כל הדיבורים על מקום גבוה, גבוה ככל שיהיה, הוא בעצם דיבור על טיפוס ברמות התודעה עד שמגיעים למקום הכי גבוה שיש.

ביהדות מופיעים שני דימויים עיקריים של ההר הגבוה כהתעלות רוחנית. ראשית בית המקדש נבנה בראש הר, שאמנם לא הכי גבוה באיזור, אבל באחרית הימים הוא צפוי להיות כזה: ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים״. גם על הר סיני במקום אחד, במסכת סוטה, מדגישים שלא היה הכי גבוה, ״ולא גבה הר סיני למעלה״. אך מצד שני במדרש רבה מקישים רבנן בין חלום יעקב בו נאמר ״וראשו מגיע השמיימה״ אל מעמד הר סיני ששם נאמר ״וההר בוער באש עד לב השמים״. כמובן שבמסורת הקבלית כל הדיון הזה נזנח והר סיני הפך לסמל ההתעלות הרוחנית, ״מעלת הר סיני כל כך גדולה, והוא נבדל מן האדם, עד שאין מגיעה לשם מעלת האדם, ושם יקבל האדם העדר לפי רוממות ומעלת הר סיני״ (מהר״ל)

אבל הדימוי השני והיותר חשוב הוא דימוי היונה. יונים נוהגות לבנות את קיניהן בנקיקים שבסלע, בדרך כלל בנקיקים הגבוהים והלא נגישים. את בניית הקן הזו מתארים בתנ״ך כ״שכינה״, ובהשאלה הם מתארים כך כל דבר שנמצא במקום במקום גבוה ולא נגיש.

ברחבי התנ״ך ניתן לראות שלל מקומות בהן הפועל הזה מגיע בתיאור קן של יונה: ״ואמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה״, ״בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי והיה לארז אדיר ושכנו תחתיו כל צפור כל כנף בצל דליותיו תשכנה״. מי שמסוגל לשאת כנף ולהגיע למקום קדוש, הן הציפורים וזוהי קדושתן. כשאתה מתעלה אתה מידמה ליונה, כשאתה משכן את עצמך בנקיקים הגבוהים, שכינה שורה עליך.

ד. הטרגדיה הגדולה של התודעה האנושית היא העובדה שכשהיונה פורשת כנפיים ועפה, אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. כשיגיע ״השלום״, או להבדיל בדתות המזרח ״הנירוונה״, או אז תשוב היונה וענף בפיה. מאחורי הדימוי הזה עומד ר׳ יוסף ג׳קטיליה ב״שערי אורה״: ״סוד סילוק שכינה שעיקרה בתחתונים היתה ׳ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה׳״.כמובן שגם בסיפור של נח וגם בסיפור של אותנפישתים הסצנריו שבו שלחו את היונה ואת העורב, העורב נכשל במשימה והיונה חזרה, הוא כשהיתה נחה על ראש הר. מפני שרק כשעומדים בראש הר, הדילמה הזאת בין יונה ועורב הופכת להיות מהותית כל כך.

ה. במקום אחר מתוארת הטרגדיה, ״חסם התודעה״ בצורה שונה. היא מתוארת בצורה של אונס. תהלים ל״א מדבר על ״שכנים״ כעל בועלים, או יותר נכון אנסים שביזו את הנאנסת ולכן היא מרגישה מבויישת: ״מכל צררי הייתי חרפה ולשכני מאד ופחד למידעי ראי בחוץ נדדו ממני״. הטענה שמי שאונס אותה הם ״השומרים״, אלה שהיו אמורים להגן עליה אבל מי שבעצם מגן עליה זה ה׳, מפנה אותנו אל שיר השירים, שם היונה-הרעיה גם כן מאשימה את השומרים שהיכו אותה ופצעו אותה. בשיר השירים הרעיה מתוארת כיונה. שינוי התודעה מכונה בשיר השירים ״קול התור״. יש אידאליזציה של ההמיה של היונה, "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה".

התיאור של שירת היונה כמנוגד לשירת העורב, בא כדי להזהיר את ה״מתעלים״ שפורשים כנף אל חגווי הסלע: המראה שלהם דומה אבל התוכן שלהם שונה. גם אורח החיים שלהם דומה, שניהם בונים את הקן שלהם במקומות בלתי נגישים, אבל היה והגעת לשם תזהר. העורבים נוהגים לגנוב ביצים ולטרוף אותם. הזהר מ״לשכון״ שם.

בקשר לביצים יש לציין כמובן את המיתוס המצרי ועל פיו העולם נברא מביצה. כשבן זומא מדבר על המרחק בין מים עליונים למים תחתונים, הוא בהכרח מדבר על הצורה שבה רע בקע מביצה וברא את שו ותפנות, שעל מנת שלא ייפרדו תפנות נשכבה מעל שו, ויצרה את כיפת השמיים.

ו. העממים המתוארים בתנ״ך כמי ש״שוכנים״ הם יושבי המדבר. התנ״ך מאשים אותם בתור מי שהיו אחראים לגלות. ״כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו ונחבה לא יוכל שדד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו״, ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״בהקשר הזה התנ״ך מתאר את הגלות כגירוש למקום נידח, כמקום מפחיד וכמקום בו חיות הבר ועופות דורסים מטילים את אימתם. אותן חיות שהטרף שלהן הוא היונה. ״על מפלתו ישכנו כל עוף השמים ואל פארתיו היו כל חית השדה״ ״וירשוה קאת וקפוד וינשוף וערב ישכנו בה ונטה עליה קו תהו ואבני בהו״.

העורב נזכר פה, שמו מזכיר את העממים שוכני המדבר, הערבים. ״ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר״, הערבים נקראים כך משום שהמקום הזה נקרא ״ערבה״. שם בדרך כלל הם נוטעים את אהליהם, המכונים על פי רוב ״משכן״. באופן כללי כשהתנ״ך מתאר עממים שחיים אורח חיים שכזה, הם מתוארים כ״שכנים״ ״פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה״. המקום הכי נידח, בעל תנאי המחיה הכי קשים, נחשב בדרך כלל איזור מדבר יהודה סמוך לים המלח. שם גם האדמה לא פוריה, ובמקום לחות יש שם יובש, ואדמה מלוחה סופחת נוזלים. ״כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה ואת שכניה, לא ישב שם איש ולא יגור״ ״שמתי ערבה ביתו ומשכנתיו מלחה״

מן הסתם גם אלה שגרים ב״ערבה״ הם האנשים הכי עזים. והם יכולים להיות מצד אחד סגפנים צדיקים שמקבלים על עצמם את תנאי החיים הקשים כדי להתמסר לעבודת האל או לחלופין אנשים שנפלטו מהחברה ואין להם מקום לחיות בו, אלא בדרך, ב״אורח״, בין הגמלים. אנו שמים לב שה״משכנים״, האוהלים של הבדואים נקראים גם ״אורחות״, הצורה שבה הם מעמיסים את האוהלים המקופלים שלהם על הגמלים כשהם נודדים ממקום למקום.

ז. בספר שופטים אנו רואים שבדרך כלל מדין ועמלק מתגוררים יחדיו ושניהם מהווים את ה״צרים״ המציקים לישראל: ״והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו״. כמו כן אנו רואים שלפני כיבוש הארץ על ידי יהודה ושמעון, בני הקיני עולים מעיר התמרים ומתנחלים בדרום הר חברון: ״ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם״. בהערת אגב אנו רואים גם את ליבס מציע שיתרו הוא בלק, ועל כן לאחר שבלעם קילל את ישראל בנות מדין נטפלו לעם, הכשילו אותו ולאחר מכן אנו רואים מלחמה נוסף של עם ישראל שבסופה החרים את האויב. וגם המלחמה הזאת היתה רגע לפני שיא רוחני מוחלט, הכניסה לארץ ישראל.

  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה
  • המיית היונה כתודעה גבוהה

דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

תיאורי המשיח ומלחמתו באחרית הימים מלאים במשחקי מילים על נ.ע.ר. מה שהמשיח יעשה לאויבים הוא נ.ע.ר, האידיליה שתבוא אחר כך היא נ.ע.ר, המשיח עצמו הוא נ.ע.ר שעושה נ.ע.ר ל-נ.ע.ר. ירמיהו מתנבא (נ״א) שה׳ ינפץ לבבל ״זקן ונער״, ויותיר את אויביה ״נוערים כגורי אריות״. אותם גורי אריות הם אלה שירבצו ביחד עם עגל ומריא, כשנער נוהג בהם (ישעיהו י״א). אותה העיר שבזמן גלותה היתה שוממה, מאוסה, קמלה ומנוערת (ישעיהו ל״ג) תלבש בגדי תפארתה לאחר שהתנערה מעפר (ישעיהו נ״ב) בזמן שובה.

נער הוא הסמל המשיחי, ובהתאם הוא משמש כינוי לשתי דמויות שתופסות מקום מרכזי במיתוס המשיחי: מטטרון ומלך המשיח. שתי הדמויות האלה מתמזגות במיתוס המשיחי ובסופו של דבר יש להן גם תכלית זהה, לשבת לימינו של אלוהים. תיאורי המשיח מלאים במשחקי מילים על נ.ע.ר, לא בהכרח בשל הרצון לדמות את לנער, אלא יותר בכדי לקשר את מהותו של המשיח עם מהותו של הנער. נער הוא מי שנמצא על קו התפר בין בגרות לילדות, הוא בוגר שכלית מספיק כדי להתנהג כמו מבוגר אבל צעיר גופנית מספיק כדי להיחשב ילד. ולכן לא ברור איך יש להתנהג עימו, כמו מבוגר או כמו ילד, ואם להחיל עליו את חוקי ההתנהגות של המבוגר או את ההקלות והויתורים של הילד.

למה הכוונה? נער נמצא במקום לא ברור, מבחינת המחויבות לשמירת המצוות. בגלל שחז"ל עושים כל מאמץ להמנע מהדילמה הזאת ולהרחק ממצבים שנמצאים בתחום האפור, הם הרבו להתפלפל ולמצוא מצבי קיצון שבהם אדם כן מחויב, אך לא מקיים. מצב לא מרוסן שכזה של מחויב אך לא מקיים, ראוי רק ליחידים, שמוגדרים כ״בני עליה״. בני עליה לא נזקקים לחוקים ולכן הם רשאים לעבור עליהם. אבל בגלל שאלה הם יחידים, חז"ל משתדלים להבהיר זאת ולהחמיר גם במקרים בהם ראוי להקל. לצורך הנערות הם קבעו רף חמקמק מאוד, שמרוב שהוא חמקמק סביר שלעולם לא יקרה: האדם שנמצא בתחום האפור ומותר לו לא לקיים למרות שעל פניו הוא מחויב, הוא נער שהראה סימני בגרות, אך עדיין לא עמד בכל הקריטריונים.

מהם הקריטריונים? סימן בגרות מובהק הוא שיער גוף, בזקן ובערווה. אם גידל זקן אבל לא גידל שיער ערווה, או להפך – הרי לנו חריגה. מספיק שיגדל שערה אחת כאן ושערה אחת כאן, והוא כבר בגיר. זה מה שנקרא שתי שערות. בהנחה שלא מדובר על שתי שערות בזקן ואפס בערווה או שתי שערות ערווה ואפס בזקן. שערות בדרך כלל צומחות בהמוניהן, לא סביר שאם נספור כמה שערות גידל אדם כלשהוא נמצא אותן בבודדות. אבל גם אם כן, כאמור זהו מצב קיצוני ונדיר עד בלתי אפשרי. מתי הוא כן אפשרי, אם כן? התשובה ברורה: כשאדם מתגלח בתער, קרוב לעור, ואף תולש את שערותיו מהשורש, או אז אין לו שערות. זו הסיבה שגילוח שכזה אסור ביהדות. אבל נשים לב שבכמה מקרים תגלחת שכזו כן מותרת ואף היא מצווה. כמו לדוגמה, נזיר.

מצב כזה של אדם בוגר ללא סימני הבגרות, בין אם כי לא צמחו לו שערות או גילח אותן, הוא גבולי ביותר. במקרים שבהם זהו ציווי, הרי שיש לכך סיבה. וכפי שנראה, הסיבה היא שרוצים לסמן גבול סמלי בין מצב למצב. בשפה האנתרופולוגית מדובר במצב לימינלי, שמפריד בין לפני ואחרי. בשפה הדתית נקרא המצב הזה "לידה מחדש".

%

אך לפני שנמשיך כדאי להתעכב במעט בעניין הזה של חייב אך לא מקיים, ומותר לו. יש להדגיש שבני עליה אינם פטורים ממצוות. הרעיון הוא שהם רשאים לעבור עליהן בזמן פקודה, דווקא משום שהם נמצאים ברמה רוחנית גבוהה והם "יודעים מה הם עושים". כמו חשמלאי מומחה שעובד בידיים חשופות מול חשמל חי, הם מומחים כל כך, שעבירה על החוק, שבמקור היתה אמורה להביא לתוצאה הרסנית, במקרה ומבוצעת על ידיהם, מבוצעת בצורה מחושבת מספיק כדי שטובה תצא תחתיה. העקרון הזה נקרא בתלמוד ״עבירה לשמה״, ובני עליה שכאלה נחשבים כמי שנמצאים בספירה כזו שעבירה שכזו נחשבת בעבורם כמצווה.

אנטינומיאניזם כזה נקרא במחקר "אנטינומיאניזם פאוליאני", על שם פאולוס. וכוונתו, מי ש"נולד מחדש" נמצא במצב בו כל מה שקשור לעולם הקודם שלו מבוטל, והוא מתחיל מהתחלה חיים חדשים. מרגע שנולד מחדש, הוא מקבל כביכול חוקים אחרים, שלא בהכרח סותרים את החוקים של חייו הקודמים, אך מגדירים אותו מחדש כמי שחי במציאות חדשה של אדם שנגאל. כאדם כזה הוא גופנית מבוגר, אך רוחנית בבחינת ילד זך שלא חטא, וגם לא אמור לחטוא. כך שהוא נמצא מבחינה שכלית בעמדה של בר-דעת, ומבחינה מטאפיזית כ-״טאבולה ראסה״, כמי שהגיע אל המקסימום ונשאר שם. בשפה הסמלית היצור הזה נקרא "נער", והמדרגה הרוחנית שאליה מגיע אותו "נולד מחדש", זה שעבר התגלות מיסטית, נקראת "תודעה משיחית".

%

החוויה המיסטית מתוארת ביהדות בדימויים של גישה אל ארמון, קרוב ככל האפשר אל המלך. המטרה הסופית היא להפוך לאיש אמונו ובן חסותו של המלך, כשהביטוי של זה הוא הרשאות וסמכויות ששמורות רק לבני משפחה שלו, ולפעמים אף לא להם: לאכול ביחד עם המלך, לשהות בהתייעצויות החשובות שלו, להיות נוכח בסוד העניינים, לדעת את מה שלא ניתן לדעת אילולא יש לך סיווג-על תחת המלך, אם לא יד ימינו ואפילו יורש העצר שלו.

בהקשר התקופתי ניתן לראות את הדימוי הזה כמקביל למוסד הקיסרות באימפריה הרומית. דימוי המשיח כנער, כיד ימינו ובן משפחתו של אלוהים, נובע מתוך דימויו האלוהי של הקיסר, מי שהוכיח את עצמו, ראוי לשמש כיד ימינו, ולבסוף מן הסתם ממשיך דרכו ויורשו. ברומא העתיקה היה נהוג מוסד האימוץ. האימוץ נעשה לא בלידה כי אם בשלב מאוחר של הנערות. הקיסרים הראשונים הומלכו לאחר שבצוואת קודמם קיבלו את השלטון באמצעות אימוץ. הם הפכו אז לבני חסות של הקיסר והוכשרו להמשיך את דרכו. כזה אמור להיות גם המשיח. הווה אומר: ברגע שאתה מגיע לחוויה מיסטית אתה הופך לסוג של מלך. הסמכויות שלך הן סמכויות ארציות, קיבלת את המשרה שלך ממי שנמצא מעליך בהיררכיה. כך שאם אתה מלך, הוא המלך שלך. מהבחינה הזו אלוהים הוא מלך מלכי המלכים. במונחים רומיים, הסמכות הזאת נקראת "אימפריום", למלך מלכי המלכים יש "אימפריום על" (בלטינית Imperium Domini)

מה שאתה כאציל רומי רוצה זה להיות ״נציב״ בפרובינציה הארצית של האימפריה האלוהית, או ״שגריר״ בנציגות דיפלומטית חשובה, כשהמטרה הבאה היא להבחר כנשיא, ולרשת את המלך עצמו. כך שבאופן מובלע, ואם נשתמש במינוחים ניאופלטוניים או מזרחיים, המיסטיקון רוצה לגלות את האלוהי שבתוכו, את מהותו האמיתית, את ה"אטמן". המיסטיקון מנסה להגיע אל "התודעה המשיחית", אל ה"מוקשה" או ה"נירוונה". מאחר שמדובר במספר 2 בפמליה האלוהית, אותו ה"משיח" נחשב במיסטיקה היהודית כמטטרון, "שר הפנים". מי שהגיע אל הרמה התודעתית הזו נחשב כמי שפוגש אותו.

המסלול המיסטי הזה מתואר יפה בתהלים פרק ק״י. אלוהים מבטיח ל״משיח״, שדמותו הארכיטיפית היא דוד, לשבת על ימינו. הוא מעניק לו ״אימפריום״ להלחם במלחמה נגד אויביו, וכמובן מבטיח לו שבזכות ברכתו וכוחו ימחץ אותם בהצלחה. ההכתרה הזאת כמצביא שייצג את המלך המלחמה נגד אויביו, היא שימוש בכח המלך עצמו. והכח הזה מסומל באמצעות המטה ("מטה עוזך") שמסייע בידי המצביא למחוץ את האויבים ולדון את הגויים כאילו היה אלוהים עצמו. המטה, ה-fasces, היה סמל האימפריום. מי שניצח במלחמה חזר לרומא בסופו של דבר בראש מצעד נצחון, דבר שנחשב כאות הכבוד הגדול ביותר שניתן לקבל. בימי הקיסרות הזכות לטריומף היתה שמורה לקיסר בלבד, והמצביאים המנצחים היו מקבלים אות כבוד בלבד ולא מובילים את מצעד הנצחון. עצם העובדה שהמשיח מתואר בישעיהו ס"ג כמי שמוביל מצעד נצחון מורה על כוונותיו הרציניות של "הקיסר" המייעד את המשיח לרשת את מקומו. ישעיהו מדגיש שהמשיח "הדור בלבושו", ועל רקע זה יש לפרש את הפסוק "עמך נדבת ביום חילך בהדרי קדש" – זכית במצעד נצחון קדוש. כמובן, מצעד הנצחון המשיחי שווה הרבה יותר ממצעד נצחון ארצי, שכאמור אף אחד לא יכול לזכות בו גם ככה. אבל המשיח כן זוכה.

%

חשוב לציין. המודל של המלך-אל מן הסתם לא הגיע מרומא, וגם לא הומצא בעולם ההלניסטי, אלא היה מוסד עתיק במזרח הקדום. כך גם מוסד הטריומף. מן הסתם מוסד הקיסרות הרומי הושפע מהמודל ההלניסטי המצרי. מההיבט הזה יש לראות עוד השפעה מצרית על האידאל היווני-רומי: חשיבות השם. בתרבות המצרית השם, ״רן״, היה הזהות והזכרון של האדם. כדי לקלל אנשים חרתו את שמם על קמעות וניפצו את הקמעות. מלכים שרצו לשנות את גורלם שינו את שמם. כך היה עם אחנתון, כך היה עם המלכים התלמיים וכך היה בסופו של דבר גם עם אוגוסטוס קיסר. ה"שם" היה הדבר היחיד שנותר לאדם לאחר מותו, השם ותהילה. אם זוכרים את שמך ומזכירים את שמך, הרי שזכית לחיים לאחר המוות. אם שמך נזכר לדורות, זכית בחיי נצח. כמובן שהדבר הזה הגיע גם אל התנ״ך והספרים החיצוניים. השם והתהילה נזכרים בספרי מקבים ובן סירא. בספרי התנ״ך אנו רואים מקרים רבים בהם שמותיהם של אנשים רעים עוותו כדי להגחיך את שמם, וטויבו כדי להאדיר את שמם.

חלק ממוסד האימוץ, באימפריה הרומית היה כרוך גם בקבלת שמו של המאמץ, הישגיו וכבודו. כשאתה מאומץ אתה לא רק נולד מחדש, אתה גם מקבל שם חדש וכל שכן מטען חדש של תהילה והישגים שאתה נושא. אוגוסטוס קיסר הרשה לעצמו להתהדר בתואר קיסר כממשיכו הבלעדי של יוליוס קיסר, מפני שהוא אומץ, וכך השיג גם את הרכוש והצבא של אביו המאמץ. שוב אנו מבינים את המשמעות של ״יום חילך״ במובן הצבאי. אך זה לא הכרחי.

לפועל י.ח.ל, או ח.ל.ה, יש עוד כמה משמעויות: התחלה. כך נוכל לפרש את ״יום חילך״ כיום הולדתך, כפי שכתוב ״הוי אמר לאב מה תוליד ולאשה מה תחילין״, ״בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר״, ״ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו״. לומר: "יום חילך" הוא רגע ה״לידה מחדש״, הרגע בו אתה הופך נער. בהקשר הזה יש לציין את פרשונתו של ישראל קנוהל להמשך הפסוק "מרחם משחר לך טל ילדתיך". קנוהל מציע בספרו ״מחלוקת המשיח״ שהפסוק מדבר על כך שאלוהים מכריז על המשיח כבנו, כמי שילד אותו מן הרחם בשעת השחר כמו טל, כלומר את ה"ילדתיך" יש לקרוא בתור ״ילדתי אותך״. פרשנות שכזו אינה הכרחית אם משתמשים בדימוי הנער. ניתן להשתמש גם בקריאה המסורתית, ״ילדותיך״. הילדות ושחר הנעורים הם הסימן לאותה הלידה מחדש.

לפועל י.ח.ל/ח.ל.ה יש משמעות שלישית: מתנה. בהסתמך על הפועל חלו בערבית. זו במקרה גם המשמעות למילה "נדבה" הסמוכה. בהנחה שנער לא חייב להיות ילד שהתבגר, אלא משמש גם כתיאור למי שזה עתה נולד, כפי שאצל משה וכן אצל שמשון מתייחסים גם אל תינוק כאל ״נער״ – נוכל לפרש את המתנה שנותנים למי שזה עתה נולד מחדש כך שעמך, משפחתך, העניקה לך את המתנה להוולד מחדש כחלק ממנה. כעת רשמית אתה נחשב בשר מבשרו של המאמץ שלך, ונושא עמך את תהילתו ושמו. כעת כשכולם ראו שהשם הזה נקרא עליך, וייראו ממך.

  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי
  • דימוי המשיח כנער, בקונטקסט ההיסטורי

התנא שכמעט התנצר

חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדיה כפר נחום, ועבדון ליה מינאי מלה, ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא. אזל לגביה יהושע חביביה, ויהב עלוי משח ואיתסי. אמר לו: כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא, לית את יכיל שרי בארעא דישראל. נחת ליה מן תמן לבבל, ודמך תמן בשלמיה.

קהלת רבה א׳ ח' ד׳

בקהלת רבה יש סיפור שמסביר מדוע רבי חנניה בן אחיו של רבי יהושע נאלץ לרדת מהארץ. אנו רואים בתלמוד כמה פעמים את רבי חנניה כאדם "בעייתי", שחלק על חכמים. בחלק מהמקרים הוא כל כך עצבן אותם שהם איימו עליו בחרם. רבי יהושע בן חנניה, היה הפטרון שלו ובהתחלה גיבה אותו (נדה כ״ד ב׳) אבל בהמשך כבר לא היה יכול עוד, ושלח אותו לחו״ל. גם שם הוא עשה "צרות". אך מרגע שהוא נשלח לחו״ל, או מרגע שדודו הסתלק, כבר לא היה יכול לגבות אותו (ברכות ס״ג א׳).

מה היה הסיפור שם? המעשיה הזו שמגיעה כחלק מסיפורי מינים, ובהמשך לסיפורים על מפגשים שבהם חכמים כמעט ומעדו. רבי חנניה נתפס אם כך לדברי מינות, כפי שמסופר קודם לכן על רבי אליעזר ורבי אלעזר בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל. במעשיה הזו אנו יכולים לדייק במילים ולשים לב שהאגדה הזאת משתמשת דווקא במילים: ״חמרא״ ו״משח״, כאילו כדי להתפלמס עם ישו שנכנס לירושלים רכוב על חמור. חמרא כנגד החמור, משח כנגד משיח.

חמרא בשבתא, אכן לפי הפרשנות המקובלת של מעשיה זו הוא חמור שרוכבים עליו בשבת. אלא שלחמרא משמעות אחרת, דווקא לא נדירה בכלל, יין. ומיד לאחר שכתוב על החמרא בשבתא אנו רואים את תגובתו של רבי יהושע. מביאים אליו את בן אחותו חצי מעולף, והוא לוקח משחה ומרפא אותו. למה היה מעולף? ולמה צריך למרוח משחה על אדם מעולף? ומדוע ראה רבי יהושע בכך סימן שעל אחיינו לצאת לגלות?

רבי יהושע אומר לחנניה אחיינו ש״התערה בו חמרא", ומאחר שכך צריך לנקוט בדרך X. מאחר שהיין שימש בפולחן של הנוצרים, ניתן להבין מן ההקשר שרבי יהושע נוזף בו על שצרך את היין הזה: כיוון שהיין נכנס לגופך בשבת, בזמן שאז היה נהוג בקרב הנוצרים לקיים את סעודת האדון, שהיתה סוג של קידוש לשבת, הרי שאתה זקוק לכפרה. כפרתך תהיה גלות.

מה קרה לחנניה שהתעלף אחרי ששתה את היין? ראשית כל יכול להיות שהוא השתכר עד דלא ידע. אבל למה במקרה הזה היה צריך להוביל אותו באלונקה עד הבית ואחר כך לרפא אותו? האם סתם ריפוי נגד לחשים? חייב להיות שקרה לו משהו גופני שהוביל לעלפון, ולכן הדבר הראשון שיכול לעלות הוא ששתה יין מקולקל. אבל למה לרפא בעזרת משחה מי שמקבל קלקול קיבה? ובכן, יש לזה תקדים בברית החדשה. באגרת אל הקורינתיים, מעיר פאולוס שיש אנשים שלא צורכים את היין בסעודת האדון כראוי ולכן נופלים למשכב או אפילו מתים. ״כי האוכל והשותה שלא כראוי אכל ושתה דין לנפשו… בגלל הדבר הזה יש בכם חולים וחלשים רבים והרבה ישנו המות״. סביר שזה מה שקרה בעצם לרבי חנניה, וזו הסיבה שהיו צריכים להביא אותו מבלי שהוא יגיע בעצמו. היין ששתה רבי חנניה היה מקולקל, מורעל או שסתם הוא קיבל הנגאובר ונחלש כי היין היה חזק במיוחד, כך שלא היה מסוגל לחזור הביתה בעצמו.

התנא שכמעט התנצר

אבל למה להרעיל יין? האם הוא הורעל מלכתחילה או שפשוט נשמר לא כהלכה? עדות מאותה התקופה להרעלות יין יכולה להמצא אצל סקסטוס יוליוס אפריקנוס. לטענתו הפרושים התפארו בכך שהיו מרעילים יינות והרעלה שכזו גרמה ללגיון רומאי שלם למות. כך שיכול להיות, אבל אפריקנוס לא טוען את זה, שהפרושים ניסו לשבש את סעודת האדון על ידי הרעלת היין. אפריקנוס היה נוצרי. מנחם מור מעלה את הסברה שכל עניין הכנסת הפרושים לסיפור על הרעלת הלגיון הרומאי היה מטעמים תיאולוגיים, כדי להעליל עליהם. וזה כי הם מרעילים יין בדרך כלל. או שבעצם אם זה היה נכון אפריקנוס היה אמור לכתוב על זה. הדיון עצמו עוסק ביין מורעל, ועצם זה שאפריקנוס לא אומר שהיהודים מרעילים גם לנוצרים את היין, יכול לסמן על כך שהם לא היו מרעילים. שאפריקנוס לא מעיד שהיין בסעודת האדון הורעל אי פעם.

לא ברור. אבל היין לא חייב להיות מורעל, בטח לא על ידי היהודים. היסטוריונים בראשות Jerome Nrigau טוענים שהנוהג למהול עופרת ביין היה נפוץ מאוד בין הרומאים. הצנרת באופן כללי הכילה עופרת, גם זו שהובילה את המים, אך בהקשר של היין, לצורך שימורו, החביות שבהן הוא אוחסן הכילו עופרת. לעיתים כדי להמתיק את היין היו מוסיפים באופן יזום עופרת. הם טוענים שעופרת וההשלכות של ההרעלה שלה היו בין הגורמים שהביאו לשקיעתה של האימפריה הרומית, שכן הוא הביא לכך שהמנהיגים הרומיים, כולל קיסרים, סבלו מתסמינים של הרעלה. אם זה היה נפוץ כל כך, הרי שהרעלת עופרת יכולה להיות הסיבה לכך שרבי יהושע היה צריך להשתמש בחומרי מרפא כדי להציל את אחיינו.

אברהם אופיר שמש מציין בספרו על חומרי מרפא במקורות היהודים, שבימי הביניים היה נהוג להשתמש בעופרת כנגד מחלות עור, ״היסוד לניצולו למטרות אלו היה ההשקפה שעופרת היא סממן המסוגל לאכל תאי עור מתים ולהצמיח תאים חדשים״. מאחר שברפואה הקדומה היה נהוג לרפא דומה בדומה, ואחת מתופעות הלוואי של הרעלה של מתכות כבדות היא בעיות עור, האם הסיבה שרבי יהושע היה צריך ״למשוח״ את חנניה אחיינו קשורה לכך שחנניה ספג הרעלת עופרת כתוצאה משתיית יין? האם הנוצרים בכלל מהלו את היין שלהם בעופרת על מנת להגביר את האפקט הפסיכואקטיבי ולהתחבר אל ״המשיח״? האם הופעתו של הפועל ״משח״ רומזת לנו משהו בקשר לאופי המחלה שתקפה את רבי חנניה? לדעתי כן.

אבל האם יין הוא שתה? אפריקנוס טוען גם שבמזרח היה מקובל בעת העתיקה לחקות שתיית יין על ידי כל משקה משכר אחר, גם בירה. בגלל שדיוניסוס לא בירך את העמים האחרים אלא רק את היוונים, העמים האחרים צרכו משקאות משכרים שלא קשורים לגפן, ולמען האמת השימוש בשיכר מן הגפן היה שמור רק לפולחן דיוניסוס. לא ידוע לנו על כך שהשלטון הזר מנע מאנשים שאינם עובדי אלילים לצרוך יין, אך כן ידוע לנו על כך שהמקיימים של הפולחן שאינו עבודת אלילים דנו בשאלה האם יין הוא הכרחי. בכנסיה המוקדמת דנו בשאלה אם סעודת האדון חייבת להכיל יין ממש או שניתן להשתמש בתחליפי יין. בימי מצור ומצוק, כשלא יכלו להשיג יין, או כשהיין היה יקר מדי, נאלצו להשתמש בתחליפים, אך עדיין ההעדפה היא לשימוש ביין. כך גם ביהדות, עוסקים בשאלה אם ניתן להשתמש בתחליף יין שכזה שנקרא ״חמר מדינה״, חלק מהפוסקים אומרים שכן וחלק טוענים שחובה להשתמש דווקא ביין, ואף אם היין אינו טהור (כלומר: מהול) לא יצאו ידי חובה.

בנצרות הפחות מוקדמת כבר החלו קולות שמתנגדים לשתיה של יין. בוועידת לאודיקאה גינו את האפקט המשכר של היין. מאוחר יותר נהגו באוכריסטיה למהול את היין במים כדי להמעיט את האפקט המשכר שלו. בהמשך נתנו רק לכמרים, שניחנו במתינות לשתות את היין, כדי להרחיק את פשוטי העם מהטקס, על מנת שלא יאבדו שליטה ויתפרעו, או יסבלו מתופעות הלוואי של שתיית יין. אנו יכולים להסיק מכאן שהדברים האלה הגיעו כתוצאה מצריכה מרובה של אלכוהול, של כל הנוכחים בסעודה. דהיינו, בכנסיה המוקדמת כל מי שהשתתף צרך יין, ומה שפאולוס גינה הוא באגרת אל הקורינתיים היא העובדה שהמשתתפים בסעודת האדון עשו ביניהם תחרות מי ישתכר יותר ומי יגיע לסוטול יותר טוב כך שיצליח ״לדבר בלשונות״. ובמילים אחרות, סעודת האדון הפכה למין תחרות שתיה שבה המנצח הוא זה שהתבסם הכי טוב והכי מהר. ואולי רבי חנניה פשוט ניצח, או לפחות ניסה לנצח.

אם אין חובה להשתמש ביין נוכל גם להניח שיש עוד אלף ואחת סיבות לקבל הרעלה משתיית משקאות משכרים. אם התחליף הנפוץ היה בירה, כפי שרומז אפריקנוס, הרי שבירה ובעיקר זו שעשויה משעורים מועדת להפגע מפטריית הארגוט. לא רק זו, ידוע שהקיקאון במיסטריות של אלאוסיס נעשה דווקא על ידי שעורים שכאלה, והיה ככל הנראה צריכה מודעת ויזומה של ארגוט. בריאן מוררסקו ולא רק הוא, טוענים שהסקרמנטים של הנוצרים ניסו לחקות את הקיקאון, ועל כן יש מקום להניח שהם השתמשו בבירה ארגוטית. הלחם והיין היו רק תוצרים של שעורה נגועה, הדם והבשר של ישו היו לכאורה הפטריה עצמה. כאמור, טענתו העיקרית של ג׳ון מרקו אלגרו היתה שהפולחן הנוצרי הקדום היה פולחן של פטריה פסיכדלית. תופעות הלוואי של ארגוט כוללות גם הן בעיות בעור, ובעיקר בעירה, נימול ובצקות. אברהם אופיר שמש מציין שכנגד הרעלות, ובעיקר כנגד הרעלות נפש, "מאניה", השמשו באופיום, שמהשרף שלו רקחו משחה אותה מרחו על העור. על בסיס השימוש בתריאק, כנסיוב המופק מהארס עצמו, הרי שבריפוי דומה בדומה, מובן השימוש במשחה כרפואה לנזקי ההרעלה והשגעון. האם חנניה בן אחי רבי יהושע לקה בארגוטיזם?

אנו מסיקים שכנראה רבי חנניה אכן סבל מתופעות לוואי של שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אך האם החומר הזה נצרך בהכרח על ידי נוצרים? יכול להיות שאכן הנוצרים נהגו להשתמש בסמים פסיכואקטיביים במסגרת הפולחן שלהם, אך השימוש בחומרים שכאלה היה כנראה נפוץ באופן כללי אצל מיסטיקנים, ואנו רואים שבתקופה ההיא יש עדויות רבות על חוויות פסיכדליות של חכמים שניסו לרדת למרכבה, ופגשו בעקבות כך לעיתים מפלצות מפחידות כמו נחשים שהכישו אותם והם עמדו בין חיים למוות. או בקיצור, קיבלו טריפ רע, הרעלה חמורה, ופשוט מתו. בן זומא ובן עזאי היו כאלה שנפגעו. האם הם בהכרח צרכו סמים? כמובן שלא בהכרח. אבל אפשר להציג את הטקס המיסטי כסוג של מסע שמאני, שאולי נעשה.

גם אם לא, ברור שהמושגים שנמצאים כאן אינם מושגים פנומנולוגיים אלא תיאולוגיים. בשפה התלמודית ״נשיכת נחש״ אינה אלא פריצת גדרות הלכתיים, ועל כן העמקה מיסטית שמביאה אנשים למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם ה״דוגמה״ הרבנית הריה כנשיכת נחש, ואם ניקח דוגמה מאלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, הריה כ״רכיבה על חמור בשבת״. במעשיה על בן אחותו של רבי ישמעאל ש״ננשך״ על ידי נחש, אנו רואים מעורבות של נוצרים, יעקב מסכנין. הוא ניסה לרפא את נשיכת הנחש בשמו של ישו, דבר שניתן לראות כגון גאולה שנעשית באמצעות האמונה במשיח. רבי ישמעאל התנגד בתוקף ואמר שעדיף למות, ואלעזר אחיינו באמת מת לפני שמצא היתר לכך שמותר להשתמש בשירותיהם של מינים, או יותר נכון בדברי תורה נאים שהם אומרים. רבי אליעזר לדוגמה נהנה מדברי תורה כאלה. יעקב מסכנין שהיה ידוע כמיסיונר, כמעט והפיל ברשתו את רבי אליעזר, וגם הוא התייסר על כך ש״נתפס לדבר מינות״.

את העיסוק של רבי יהושע ואחיינו עם נחשים אנו רואים בכמה וכמה מקומות. ראשית במסכת נדה כ״ד, הדיון ש"הצית" את רבן גמליאל ובעקבותיו נחלץ רבי יהושע להגן על אחיינו, קשור ל״יולדת דמות נחש״. במסכת בכורות ח׳ עיקר הויכוח בין הקיסר לרבי יהושע עוסק בזמן שבו נקבת הנחש מתעברת. הקיסר מעמת אותו עם "זקני אתונה", כלומר עם החכמה היוונית. רבי יהושע ידוע היה כמי שבקיא במדע בן זמנו, ועל כן ברור היה שעסק בחכמה היוונית במקום שבו אסרו חכמים לעסוק מחשש לכפירה.

סביר להניח שהסמכות הזאת, של חכם שמותר לו ללמוד חכמות זרות, משל היה דוד גנז שנשלח על ידי המהר"ל, היתה מין מנדט של רבי יהושע, המומחה והאחראי, להתווכח עם היריבים בנושאים שסמלם הוא נחש, הווה אומר החטא הקדמון בגן עדן והעיסוק הנוצרי והגנוסטי בו. הטענה הגנוסטית היא שהנחש עיבר את חווה וממנה נולדו בני האדם שמוצאם מקין, ולעומת זאת בני שת הצדיקים הם תוצאה של עיבור מקודש, של אדם או של האלוהים עצמו. משמע, הגזע המקולל מקורו בבורא אחד והגזע המבורך מקורו בבורא אחר, המקולל מוצאו בנחש והמבורך מקורו באלוהים. ״ומי שברא זה לא ברא זה״. הנוצרים לא הלכו רחוק עד כדי כך, אך גם מבחינתם מי שמאמין במשיחיותו של ישו נגאל וכיפר על החטא הקדמון. ישו כהתגלמותו של האדם הראשון הוא יריבו של הנחש, והגיחה שלו לעולם היתה דווקא כדי לסייע לאנושות לנצח את הקרב, ללחוש על הנשיכה.

ויכוח שלם שקשור לאדם הראשון ולחטא הקדמון, שמערב את הקיסר מופיע גם בסנהדרין ל״ז-ל״ט. הפעם זהו רבן גמליאל דווקא ולא רבי יהושע. במהלך הויכוח מביאה הגמרא עימותים של חכמים שונים ועל הדרך מציינת גם הברייתא הזו: ״אדם יחידי נברא, ומפני מה – שלא יהו המינים אומרין הרבה רשויות בשמים. דבר אחר מפני הצדיקים ומפני הרשעים: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק, ורשעים אומרים אנו בני רשע״ וכן ״אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? – שלא יהו המינים אומרים, שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

מכאן אני יכול להסיק את המסקנה הבאה: רבי חנניה בן אחיו של רבי יהושע היה בן טיפוחיו של רבי יהושע. אנו רואים את העיסוק המשותף של שניהם בעיבור החודש, ובשני המקרים חז"ל הקפידו עליהם ואילצו אותם להכנע בצורה משפילה לפסיקה ה"מיינסטרימית". הסיפור עם עיבור החודש קשור לכך שהיו בקיאים בחכמות זרות כמו לדוגמה באסטרונומיה, וידעו על פי בקיאותם והבנתם לפסוק על פי המדע, על פי האמת האקטואלית, ולא על פי עדות ודוגמה דתית. ההבנה שלהם בחכמות זרות היתה כלי באמצעותו הוכשרו להתווכח עם מינים, אלא שבעוד שרבי יהושע עשה זאת בגאון, הוא ראה את אחיינו מתקשה ומאכזב. עד כדי נכשל. על כן החליט לתת לו תפקיד אחר, קל יותר או בתחום אחר – כמו ללמד חכמה ליהודים בגולה. או אולי דווקא לצאת לגולה כי כמו שכתוב באותו המקום בסנהדרין, ״גלות מכפרת עון מחצה״.

האם הוא שלח אותו לגולה כי ידע שהוא מועד, וביקש לעמת אותו עם יריבים פחות חזקים מאלה שהוא פוגש בארץ ישראל? התשובה מתבקשת, כי בבל תחת האימפריה הפרתית ומאוחר יותר הססאנית היתה תחת שלטון יחסית סובלני, זורואסטרי, שבו לא היו עסוקים כל הזמן בהתנצחויות דתיות ובטח לא בהתנצחויות מתוך כתבי הקודש היהודים בה היהודים נאלצים להודות לעיתים ברבדים נסתרים שבתורתם. אבל אסור לשכוח שהנצרות לא שקטה על שמריה וניסתה לפלוש גם לבבל, אנו רואים אבות כנסיה גם בכנסיה המזרחית, אפילו בפרס, וכל שכן בסוריה. מה שמסתבר הוא שסוריה עסקה פחות בשאלות גנוסטיות הארדקור, הגנוסטיקה שם לבשה צורה אחרת במובן הזה שהיא לא התעסקה בשאלה האם הנחש הוא אבי האנושות החוטאת. היא התעסקה בשאלה איך ניתן להתגבר על המלחמה עם השטן, זה שמנסה להסיט מהדרך הישרה. השטן הוא לא הבורא, והמטרה לא להתחמק ולצאת מהעולם שאותו הוא ברא. ההפך, אלוהים הוא הבורא והעולם היה אמור להיות טוב אילולא השטן הפריע, המטרה היא להתגבר על השטן. דבר שביהדות אימצו בחום.

ספציפית בנושא החטא הקדמון ניתן לראות את היסוד הזה בצורה בה מוצג ״הקלקול״, היצר המיני. בחיבור סורי בשם "מערת האוצרות" מודגש שאדם וחוה היו בתולים לאחר שגורשו מגן עדן, ועל כן מוכרח שחוה לא נתעברה בידי הנחש אלא בידי האדם. העונש על החטא הקדמון היה ההתוודעות וההזדקקות למין, מהותו של גן העדן היתה פרישות מינית. המחלוקת בין היהדות לנצרות במובן הזה היתה פחות מי מקורו של העולם ויותר מה צריך לעשות כדי לתקן את העולם.

  • התנא שכמעט התנצר
  • התנא שכמעט התנצר
  • התנא שכמעט התנצר
  • התנא שכמעט התנצר

קוראים בקלפים

ברחבי התלמוד פזורים מעשיות על תלמידי חכמים שהיה להם תחביב, ללכת ולהתקיל תינוקות של בין רבן ולראות מה הם למדו באותו יום בבית המדרש, או אם הם יודעים להשלים התחלות של פסוקים. אצלנו בבית הכנסת היו קוראים לזה ״מחלק הסוכריות״. אצלם הם בדרך כלל עשו את זה כדי לפתור לעצמם התלבטויות וללכת לפי המזל, אם התינוק ענה פסוק שענה לצרכים של החכם, סימן שהוא צריך לנהוג בצורה מסויימת, אם לא, יקבל את זה כעצה כיצד להמנע מן המעשה. לצורך כך החכם השתדל לא להכניס לתינוק מילים לפה, ולקבל את מה שהתינוק אמר ללא כל הקשר. ולאחר ששמע, הוא נהג לנתק את הפסוק ממשמעותו המקורית ולהתאים אותו למקרה שלו. שזה סיפור יפה, אבל אין הבדל בין זה לבין ניחוש שבדיוק כנגדו יוצאת התורה. מה ההבדל בין זה לבין לקרוא בקלפים? בקפה, ברשרושי העלים ובהמיות היונים? קוראים לזה ניחוש באותות, דיווינציה, וכדי לפתור את השאלה הזאת יש להתפתל ולומר שהחכמים עושים את זה בגבולות המותר, ושבאופן כללי יש הבדל בין צורות הניחוש, הקונטקסט של החכם הופך את השאלה הזאת למותרת ולמין נבואה קטנה.

האמת שלא צריך להפליג ולהשוות את זה עם סוגים שונים של ניחוש משתי סיבות:

  • יש מקבילות של ניחוש על פי מקרה, וכן ניחוש על פי אמרה אקראית של ילדים ספציפית, במקורות שונים – הלניסטיים, יווניים, מצריים ואפילו נוצרים מוקדמים.
  • בתנ״ך עצמו יש לא מעט מקרים של ניחוש, כולל ניחושים שהיו בשימוש עובדי אלילים במסופוטמיה. יחזקאל לועג למלך בבל שהוא ״קוסם קסם קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד״, אבל אנו רואים את דוד יונתן מנחשים בחיצים, את שאול ודוד שואלים באורים ובתומים ואת הכהנים בבית המקדש שהיו מבקרים את הבהמה מפני מומים שהיו נמצאים בה ופוסלים בהמה בעלת מום, גם בדיעבד (״שחטו ונמצא בעל מום חייב״. כן ואני יודע שרש״י מתפתל וטוען שחייב כי היה ראוי לבדוק אותו טוב יותר) בדיוק כמו שכהני עבודת האלילים היו פוסלים בהמה שבאיבריהם הפנימיים שלה נמצא מום.

צחי כהן בעבודת הדוקטורט שלו שעובדה לספר שיצא לאחרונה ברסלינג, חוקר את הטופוס הסיפורי הכללי של הסיפור, ואת השאלה הזו בפרט של איך להם מותר, ועונה עליה בצורות הבאות:

  • ההבדל הוא בקונקרטיזציה של המסר. חכמים פונים רק ברגעים של התלבטות בעל משמעות כוללת ולא מול כל קושי אישי, או בסיטואציה פרטית וספציפית.
  • בסיפורי החכמים קיים דיאלוג בין המנחש לדובר. בסיפורי העמים לרוב מדובר במונולוג של הדובר עם עצמו, או הדובר עם מישהו אחר, כשמנחש לא פונה אל הדובר, אלא רק שומע אותו בדרך המקרה.
  • החכם משתנה בעקבות הפסוק והבנתו ולא רואה בו הנחיה מגבוה שעליו לבצע. כלומר הוא לא נכנע, אלא מביע עמדה פרשנית עצמאית.

האמת היא שלי זה נשמע קצת התפתלות. נדמה לי שהסיבה האמיתית לכך שמותר, היא מפני ש״גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה״. לפעמים יש גדולי רוח שיודעים בדיוק מה הם עושים, ונותנים לעצמם היתר, לא מפני שדין אחד להם ודין אחר לפשוטי העם, אלא מפני שהם נמצאים ברמה רוחנית גבוהה כל כך, שהחוקים הללו לא חלים עליהם, הם ״בני עליה״. ושוב, לא במובן של הם נמצאים מעל לחוק, אלא דווקא במובן של החוק הוא אזהרה מפני מורדות חלקלקים שעשויים להביא בנקל לכשלון אבל מי שבאמת יודע מה הוא עושה, לא צפוי להכשל כי הוא שומר על כל כללי הבטיחות וחוץ מזה הוא מומחה אמיתי. חשמלאי לא יעבוד בידיים חשופות, וצוללן ביוב לא יקפוץ לבריכת מי קולחין בלי שהוא מכוסה מכף רגל ועד ראש בציוד הכנה. ועדיין יש את המומחים האלה שמסוגלים לעשות גם את הפעולות הקשות, ו״להלחם במפלצות החזקות ביותר״ כי הם מסוגלים להן. כך אני רואה את המנחשים, וגם את הדמויות בתנ״ך שעשו דברים שבלתי ייעשו. אכן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. דוד היה צ׳אק נוריס, הוא היה גורם למי הקולחין ליסוג לאחור, הוא היה גורם לחשמל החי לעצור מלכת, הוא היה גורם לכל השדין והמזיקין לברוח, ולכן היה מותר לו לנחש. וכך גם אותם החכמים שראו בעצמם גיבורי על. ואם לא הם אז מי שסיפרו עליהם את הסיפורים בתלמוד ראו אותם כך.

  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים
  • קוראים בקלפים

פולחן האלה במצרים העתיקה

פולחן האלה במצרים העתיקה

הטענות על הקשר האפריקאי של מצרים העתיקה שנויות במחלוקת ומוגדרות לעיתים כ״פסבדו-היסטוריה״, כסילוף והטיה מכוונים של עובדות בשל שיקולים פוליטיים, שנועדו לחזק את ההשערה שהתרבות האנושית מקורה באפריקה. כמה מהשמות הבולטים ביותר, כגון Ivan Van Sertima שכתב את הספר ״Egypt: Child of Africa״, או יוסף בן יוחנן (ד״ר בן) מוקעים בתור כותבים כאלה. וגם לי אין מושג כמה מהממצאים שהם מתארים אותנטיים, וכמה מהתאוריות שהם הוגים מקובלות. אבל זה עושה שכל. ספציפית ואן סרטימה טוען לדוגמה לא רק שמקור המצרים הוא בהגירה צפונה ממרכז אפריקה, במה שנקרא ״הרי הירח״ בקונגו, אלא שבמקביל, התקיימה גם הגירה מערבה דרך הים, ושהאפריקאים הקימו קולוניות במזו-אמריקה הרבה לפני קולומבוס. קיים גם דמיון בין המיתולוגיות שבשתי היבשות בעיקר דרך פולחן אל הנחש-ציפור, וזה עוד מבלי לציין את העובדה שבשתיהן קיימות פירמידות, אסטרולוגיה מפותחת וחשיבות מיוחדת לאל השמש.

ג׳רלד מסי טוען בספרו ״A Book of the Beginnings״, לפחות בכל הקשור לתרבויות ים תיכוניות, שיש לשפה המצרית השפעה אטימולוגית על לא מעט מילים נפוצות מאוד בשפות מערביות, ושמשם אפשר להסיק כל מיני דברים על הנדסה לאחור של דתות. לדוגמה, המילה הלטינית natura שהתפחתה באנגלית ל- nature מקורה במילה המצרית neter, סוג של אלוהות או ״כוחות טבע שיש להם התגלמויות חיצוניות ופנימיות״. מכאן לשם, מסתבר שחלק מהאלים שתפסו מקום, ובעיקר מקום שלילי בפנתאון המצרי, היו אלי פריון חיוביים. רק בעידן השושלתי הם להיות שליליים, כשהסגולות החיוביות שלהם הופרדו מהם והועברו לאלים חדשים. בין השאר מדובר בסת, אנוביס, אנפוט ובס. סגולות הבריאה של האל בס ספציפית התגלגלו אל האל פתח, סגולותיה של טיפון זוגתו של אנוביס שהיתה האם הקוסמית, עברו אל חתחור/סחמת או לחלופין אל איזיס. מה שנותר לשניהם הוא ההגנה על תינוקות בני יומם ועל נשים יולדות מפני עין הרע ורוחות רעות. סת הפך לדמון, אנוביס לאל השאול, אנפוט הפכה לטיפון, חיית סת, שבעצמו הפך מאל כל יכול לאל הרס ורשע.

המקור האפריקאי של הדת המצרית מובאת בדרך כלל על דרך ההקבלה לפנתאונים של עמים ילידיים באפריקה. כמו לדוגמה הפיגמים, שנחשבים כראשוני האדם גם בתרבותם וגם על פי הארכיאולוגיה. לכן לא רבה הדרך עד שהם יהפכו גם לראשוני התרבות, והנה יש דמיון מפתיע בין מיתוסי הבריאה שלהם, הפריון, הלידה מחדש והחיים לאחר המוות, לבין מה שאנו מכירים ויודעים על מצרים. האלים הפיגמיים, לדוגמה, הם בעלי צליל דומה או זהה לאותם האלים הטרום-שושלתיים, כגון אבי האלים הפיגמי חנום. מיתוס הבריאה המצרי דומה למיתוסי בריאה פיגמים כגון בריאת העולם מביצה והצורה בה שני חלקים נמתחו האחד מעל לשני ויצרו את השמים והארץ, בריאת האדם מבוץ, מקור הפוריות מצמח – פטריה אצל הפיגמים, שיטה אצל המצרים – בשתי מערכות הדתות מדובר בצמח שהורד מהשמיים על ידי יצור שהפך לסמל הפוריות, והוא נחשב כמזון האלים, או כפרי עץ החיים.

המיתוס על אישה שמחפשת את שרידי בעלה המת וצופה בו קם לתחיה באמצעות כוחות קסם משותף גם לשניהם. נדמה שהמיתוס הזה משלב גם את בני הזוג שהאחד משדל את השני לאכול מפרי עץ החיים. בדת ה-Bwiti מדובר באיבוגה שניתן על ידי האל Zame לאדם שמת כתוצאה מכך, אשתו הלכה לחפש אותו ומצאה את עצמותיו במערה. לפתע האיש קרא לאשתו והציע לה לאכול מהאיבוגה, לאחר שאכלה ממנו העצמות הפכו לדמויות של קרובי משפחה שסיפרו לה על סגולות התקשור עם הרוחות של הצמח.

כשמנסים להביא דוגמה משבטים שנתפסים כפרימיטיביים כמובן שלא השתנו הרבה מהצורה שבה נהגו בתקופה הנאוליתית, ניתן לדבר באופן כללי על תרבות כפי שנהגה אז, ואז פולחן האלה באופן כללי. בס, לדוגמה, הוצג במצרים תמיד בתור מי שיש לו אטריבוטים רבים ממיתוסי הבריאה, הפוריות והלידה מחדש – בין של המצרים, של הפיגמים או של תרבויות קדומות אחרות. היה לו כובע נוצה, הפה שלו תמיד פתוח ורואים את איבר מינו. היתה לו גולגולת קטנה, והוא היה מעוות עם שדיים גבריים. סוג של איך שנראות צלמיות ונוס מהולה פלס.הצלמיות הללו ספציפית היו של אישה עם פני לביאה, בדיוק כמו שהיו נראות אלות הפריון המצריות. באמנות הנאוליתית יש מקבילות לא רק לדימוי האישה השופעת בעלת פני הלביאה, אלא גם לאישה המרקדת בעלת הקרניים – כפי שתוארה חתחור. בשני המקרים הדימויים הללו היו לאלות האמונות על פריון האדמה והאדם. הריקודים היו חיקוי של תנוחות שונות ששימשו במיתולוגיה לבריאה, הולדה ונטיעה. כמו לדוגמה התנוחה שבה תפנות מתחה את גופה כרקיע על פני גופתו של שו.

הקרניים סימלו את הפוריות מפני שהפרה נחשבה כדמות אלוהית שעלתה מהמים הקדומים וילדה את גלגל השמש (מח'ת וורת, אמו של רע). הפרה נחשבה כמי שמגשרת בין השמיים לארץ, והסמליות שלה היתה בכך שהיא קשורה לכל ההיבטים של מעגל החיים. דהיינו, הפרה, הבהמות בכלל, אחראית לתנובה של בשר, חלב ודשן – מתוך הסחי והצואה עולים וצומחים נבגים ויוצרים את החיים מחדש. כאן עלה הרעיון שהצורה שבה מקשרת הפרה בין השמיים לארץ, היא מטאפורה לצורה שבה פטריה פסיכדלית עושה את זה. היכולות הפסיכואקטיביות של הפטריות (שלהם יש נבגים) ביחד עם סגולות הפריון של הדשן מחד, והערך התזונתי של הבשר והחלב, וכמובן התבואה שצומחת בעזרת אותו הדשן, הפכו אותה לחיה כל כך קדושה בתרבויות המטריאכליות באופן כללי ובפרט של אלה שקידשו הקרבת קורבנות.

כמובן שגם הפרה נחשבה כדו פרצופית, בעיקר הזכר שלה שהיה סמל לזעם ואיבוד שליטה. באותה הצורה גם אלת הפוריות נחשבה כהפכפכה, ונשלטת על ידי תנודות מחזוריות במצבי הרוח. כמו איננה השומרית, כך גם סחמת המצרית שמתוארת כתאבת דם, שהדרך היחידה לעצור אותה היה לשכר אותה באמצעות בירה מעורבבת באדמה אדומה, שנראית כמו דם. גם במיתולוגיה ההודית יש אלה הפכפכה כזו, קאלי. האסוציאציה של אלות הפריון עם הדם קשור מן הסתם לווסת, זו גם האסוציאציה שלהן לזמן מחד ולריקודים מאידך, כפי שראינו לעיל. הוסת המחזורי, תלוי הזמן, שמסמל את הדו-פרצופיות של הפריון הנשי, תדלק בתרבויות פטריאכליות מן החשש באי ריסון הכח הנשי, והצורך הזה בריסון הוא כנראה מה שהדיר את פולחן האלה, האסטרולוגיה, השימוש באנתאוגנים וכמובן הקורבן. כשהדתות המונותאיסטיות השתלטו על העולם, כל אלה הלכו ונעלמו, הוא הוכרזו כחילול הקודש, ככפירה וכעבודת אלילים.

  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה