עוד חוזר

איך שלא נהפוך את זה, כשאנחנו חושבים בשפה העברית אנחנו חושבים בשפה דתית כלשהיא. בין אם היא עברה חילון, ובין אם האטימולוגיה שלה מקורה בעבודת אלילים.

לדוגמה: המילה "לחזר". כביכול מילה שמשמעותה מחווה מזמינה על רקע רומנטי. מושג החיזור בולט בעוד 2 עולמות תוכן: הראשון הוא קיבוץ הנדבות, אדם ש"מחזר על הפתחים" הוא אדם שעובר דלת אחרי דלת ומבקש נדבה, החיזור שלו הוא בעל טון מתחנן, כמעט בעל כורחו. הוא בדרך כלל נתקל בדחיה, ואם הוא נתקל שלא בדחיה הוא בדרך כלל אסיר תודה במובן הכי משפיל של המילה "אסיר", כבול בשלשלאות ומבוזה שמי שנתן לו את הנדבה מודע למצבו ו"מחזיק אותו בביצים": "אתה קיים רק בזכות הנדבה שלי, בלעדיה היית גווע".

כמו בכל דבר גם לזה יש משמעות מינית, עולם התוכן השני. עבודת הבעל, היתה מלווה ביחסי מין פולחניים שהיוו סימולציה ל"זיווגים עליונים" בין השמיים לאדמה. הבעל היה אל הסערה המוריד גשם, הזרע היה "רסיסי הלילה", קיום יחסי המין היה מין תפילה שמטרתה לעורר את העולמות העליונים ואת חסדי השמיים – בדיוק אותו עולם המושגים שהמקובלים משתמשים בו. קוראים לזה בדת "תיאורגיה". המקובלים אפילו רואים את יחסי המין שנעשים בחדרי חדרים כשיקוף של אותם הזיווגים בין השכינה לקדוש ברוך הוא, ועל כן הם אמורים להיות "בטהרה" ו"על הצד הנכון".

קדשה הייתה אותה האישה שקיימה יחסי מין לצרכים פולחניים. היא היתה מקבלת תשלום "אתנן" שהיה הופך ל"הקדש". כלומר, היית קונה כרטיס ללונה פארק, וכל ה"הכנסות" של אותו הלונה פארק היו "קודש" לאותו מקדש הבעל. הבועל במקרה הזה היית אתה. הנבעלת היתה אותה "מפעילת מתקנים" בלונה פארק הקדוש. ובגלל שהחוויה היתה כל כך מסעירה וההרפתקאות רבות, המודל העסקי של מקדשי הבעל היה מוצלח ביותר. אנשים היו הופכים ללקוחות מרוצים וחוזרים, או יותר נכון "מחזרים" על הפתחים – ולקדשות היו כמה פתחים, גם מקדימה וגם מאחורה. לקדשים לעומת זאת היה רק פתח אחד, מאחורה. או אולי פתח שני, בפה. כן, היו גם קדשים זכרים, ג'יגולוז.

היהדות כמובן גינתה את הסוג הזה של הפולחן: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' א-להיך לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' א-להיך גַּם שְׁנֵיהֶם". "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

כשאתה חוזר כמו לקוח טוב ומגיע עם הלשון בחוץ כמו כלב, כאילו שאתה בעל צרכים מיוחדים ונזקק. אין הבדל בינך לבין קבצן שמחזר על הפתחים, אין הבדל בינך לבין פלרטטן פאתטי.

שימו לב בלי קשר ש"קדש" משמעו בספר יהושע ובדברים הגבול של ארץ ישראל. "בין קדש ובין שור", "בין קדש ובין ברד". במסכת גיטין יש דיון שלם על מה הגבולות של ארץ ישראל ומדברים שם "על הרקם ועל החגר", שהם התרגום של אותו "קדש". "קדש" היתה עיר כהנים בנחלת נפתלי, והיתה פולמוס של בעל ספר דברים על קיומו של מקדש הבעל באותה העיר. למעשה היו שני מקדשים בשתי גבולות ממלכת ישראל, שמאוחר יותר אנו פוגשים כמקדשי ירבעם. אם שאלתם את עצמכם למה יש כל כך הרבה "קדש" בתנ"ך – הרי לכם. "קדש בגליל בהר נפתלי", קדש נפתלי, קדש יששכר, קדש ברנע, קדש שבה נקברה מרים וכו' וכו'.

ד"א הדקויות של התנ"ך מספרות שאלון צעננים, איפה שישבה (עם רגליים פתוחות. שנאמר "כרע נפל שכב בין רגליה") יעל אשת חבר הקיני, היה בגבול נפתלי ויששכר. קדש יששכר נמצאת באיזור מגידו, קדש נפתלי נמצאת בבקעת יבנאל – שני מקומות שתוחמים את עמק יזרעאל, המקום בו היתה המלחמה בין ברק לסיסרא. לומר: לאיפה שלא תברח תמצא לעצמך בית בושת, ובאותו בית הבושת שבו "מסרסרים", "יסרסו" לך את הבושת – סיסרא השובב. כלומר, האטימולוגיה של השם סיסרא היא מסרסור ומסריס.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

פולחן החרק

בטח שאלתם את עצמכם למה היהדות כל כך נרתעת מחרקים ואובססיבית לגביהם בענייני כשרות. זאת מפני שהחרקים היו אובייקטים מעוררי השתוממות ונערצים בעיני עובדי האלילים, ואכילה שלהם היתה אשרור הפולחן שלהם.

ביהדות יש מושג שנקרא "זורק אבן למרקוליס", מי שזורק אבן על פסל האלילים כאות גנאי, מבלי לדעת שבכך הוא בעצם עובד את האליל, שיש אלילים שעבודתם היא דווקא ביזויים. לכן המוות וכל מה שקשור למוות נחשב מוקצה ביהדות, דווקא מפני שרוב עבודת האלילים סבבה את התעלומה הזאת שנקראת מוות, חיים מתוך המוות ו"גלגול" באופן כללי. מעגל החיים.

כאלה היו החרקים – יצורי מוות. והיכולת שלהם לחיות בסביבה שכזו ועוד לאכול בה, או אותה, היתה הסימן לאלוהותם. סיבה נוספת לאלוהותם היתה ההופעה שלהם יש מאין, כאילו שהאוויר מייצר אותם, מה שקשר אותם או עם הכח הבורא או עם כח שהוא מעל לכח הבורא ומסוגל להביס אותו.

אבל בראש ובראשונה, קדמונינו שמו לב לכך שהחרקים מצטיינים בשינוי צורה, הידועה כאמור בתור "גלגול". מביצה, לזחל, לגולם, לפרפר.

המטאמורפזה הזאת, הטרנספורמציה, היתה סימן היכר אלוהי ואנו רואים אצל כל הדתות אלים המיוחדים לכך. במיתולוגיה היוונית לדוגמה, דיוניסוס היה אל שינוי הצורה וכל מה שקשור אליו או אל שינוי תודעה: תאטרון, יין, פריון וכו'.

בויקרא י"א התורה דנה בסוגי החיות הטמאות ומגדירה את כל סוג השרצים "שקץ". הסיבה לכך שהם טמאים היא פשוטה: הם שורצים על הארץ, חיים בסביבה מזוהמת. המעניין הוא שיש יוצא דופן אחד: "אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לו כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ". או בקיצור: הארבה.

והשאלה היא למה דווקא הארבה. אז א', הארבה מסמל חורבן, המצרים חששו מהארבה מכמה סיבות: קודם כל, מכה לא צפויה של הארבה מסוגלת היתה לחסל את כל עתודות המזון ולגרום לרעב. הארבה היה מאיים לא רק משום שהוא אכל את כל מה שנקרה בדרכו אלא, וכנראה בעיקר, משום שבפשיטתו הנחילים שלו היו מסוגלים להסתיר את השמש, שהיתה כח החיות המצרי.

אבל ב' חשובה לא פחות העובדה שהארבה סימל בעבור המצרים את האויבים שלהם מדרום ומצפון. ממלכת כוש שכבשה כמה פעמים את מצרים העליונה, ומקורו של הארבה הוא למעשה בה (ולראיה: ישעיהו מכנה אותה "אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי-כוּשׁ"). והחיתים (או גויי הים) שבתבליטים של רעמסס הוא מתאר אותם כנחילי ארבה.

כלומר בעצם זה שאתה אוכל את הארבה, ומפנים את מהותו בתוכך, אתה הופך בעצמך לאויב של מצרים ומחריבה. לכן הארבה הוא שרץ העוף היחיד שמותר באכילה ביהדות, ויותר מזה, יהודי ארצות ערב נהגו לאכול דווקא אותו כסגולה.

מה שמיוחד בארבה ובכלל בחגבים למיניהם הוא דבר נוסף: ה"גלגול" שלהם הוא יוצא דופן והוא חלקי בלבד. בשונה משאר החרקים שיש להם מה שנקרא "גלגול מלא", או "גלגול-על". הגלגול לא כולל שלב של זחל וגולם, ההתפתחות היא בעצם מאותו יצור, שנשאר כל הזמן פחות או יותר באותה הצורה, אך במעבר משלב לשלב משיל את עורו.

הגלגול החסר כמובן אינו רק של החגבאים. אלא שאנו שמים לב שבמיתולוגיה המצרית אין התייחסות אל בעלי גלגול חלקי מלבד ארבה, כינים וגמל שלמה – בכל המקרים התייחסות שלילית. גמל שלמה היה השליח המוביל את המתים אל השאול. הסיבה היא מפני שהם לא סימלו את המטאמורפזה. הציקדות דווקא כן סימלו את המטאמורפזה אבל רק אצל היוונים, מאוחר בהרבה מהמצרים. כנראה שאת הציקדות נטו לייחס בטעות לחגבאים, כי הן היו מצרצרות ונעו בנחילים. אולי בגלל זה המצרים לא מציינים אותן, כי הם התייחסו כבר לארבה – בפחד.

סיכוי שאת הארבה התירו לאכול מפני שהארבה סימן את מפלת מצרים. השושלת ה-24 היתה האחרונה ממוצא מצרי. השושלת ה-25 היו ממוצא כושי, ועם כיבוש מצרים על ידי אשור, הסתיים שלטון בני חם במצרים והחל שלטון הזרים.

המעניין הוא שספר נחום מתאר את מפלת מצרים כנפולת של שיקוצים ומנבא לממלכת אשור מפלה דומה על ידי הארבה "וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים, וְנִבַּלְתִּיךְ", "שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ–תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה).

גם חורבן השושלת ה-26 שהשתחררה מאשור בעזרת שכירי חרב יוונים, מנובאת בתנ"ך על ידי ירמיהו בהקשר לארבה: "הִנְנִי נֹתֵן אֶת-פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ-מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו, וּבְיַד, מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ"… "כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם ה', כִּי לֹא יֵחָקֵר: כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן"

עם או בלי קשר לזה שחפרי הוא הכינוי להתגלמות של אל השמש בחיפושית הזבל. פרעה חפרע נקרא אפריס, ורק אצל ירמיהו נקרא כך. מן הסתם על שם פולחנו וכרמז על כך שה"ארבה" יגבר על ה"חיפושית"

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

Frankly

לפרנק סינטרה קראו "פרנק", לאלבום הבכורה של איימי וויינהאוס קראו פרנק, לאחד מאבות האומה האמריקאית קראו בנג'מין פרנקלין, אפילו לאפיפיור קוראים פרנסיס (פרנציסקוס). מה האובססיה הזאת של התרבות הפופולרית לשם פרנק?

אנו שמים לב לבלבול וחזרתיות בין שמות נשיאי ישראל: אליצפן בן עוזיאל נשיא בני קהת (במדבר ג', ל') ואליצפן בן פרנך נשיא זבולון (שם ל"ד כ"ה). שמואל בן עמיהוד נשיא שמעון, פדהאל בן עמיהוד נשיא נפתלי (שם כ"ח). ואלישמע בן עמיהוד נשיא אפרים (שם ז' מ"ח). ובני פלוא אליאב משבט ראובן (שם כ"ו ט') ואליאב בן חילון נשיא זבולון (שם ז' כ"ד).

נשים לב שהשמות שחוזרים כאן הם: אליצפן, עמיהוד, אליאב. השבטים המעורבים: ראובן שמעון ולוי – אפרים, נפתלי וזבולון.

א. שלושת השבטים בני לאה הם השבטים שהודרו מן הבכורה
ב. השבטים האחרים הם שבטים שהשתתפו במלחמת דבורה וברק
ג. שלושת שמות הנשיאים הם תאופוריים. אליאב הוא תאופורי כפול. בהשמטת שמות האל (כולל השם "אב" – שהרי אחאב, אחימלך, אחיהוד, אחיה) נותרו רק שניים: "צפן" ו"עם"

יונתן בן עוזיאל על פרשיית מינוי הזקנים בבמדבר י"א: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד – בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה, וְנִשֵּׂאת לו עד שלא ילדה את משה – וַתָּנַח עֲלֵיהֶם רוח נבואה…"

בהולדת משה שמות ג' נאמר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא"

האינטרטקסטואליות כאן מרמזת על כך שהקשר בין אלדד ומידד לבין משה, חוץ מקשר דם הוא גם קשר של שתי מילים "צפן" ו"פרנך". בראשית חטא המתאוננים נאמר "ויהי העם כמתאוננים", ואחרי שאלדד ומידד מתנבאים ויהושע מבקש להרגם, משה אומר "ומי יתן כל עם ה' נביאים". כלומר אל צמד המילים הזה "צפן" ו"פרנך" מצטרפת גם המילה "עם".

כעת לאטימולוגיית המילה פרנק:
האנציקלופדיה המקראית בערך "פרנך" כותבת: "לא הוצע פירוש עברי לשם זה, אבל הוא דומה לשם האיראני, המצוי בצורה פרנך בחותמות ארמיות (חתם פרנך בר ארשם) מפרספוליס ובצורת Parnakka בתעודות עילמיות משם . השם , Par-nak והמלה par-na-ak-ka (מלכותי) באים בשתי תעודות כלכליות ניאו בבליות מימי כנבוזי . מקור השם הוא במלה פרסית ( אחמנית ) famah: זיו, מלכותי, זוהר, מוניטין, הצלחה. המושכ הוא אחד ממושגי היסוד של המחשבה הפרסית בתקופה האחמנית, בצירוף הסיומת השכיחה .-ka אפשר לשער כי בתקופה האחמנית השם העברי הותאם משום מה לשם איראני ידוע, ויהיה פירושו של השם (בצורתו הנוכחית) מי שיש לו זיו, יופי.

לעומת זאת, מסתבר שהפרנקים קראו לעצמם לא בגלל שהם יפים אלא בגלל שהם לוחמים. מקור השם "פרנקים" נובע מהמילה "frankon", שמשמעותה חנית או כידון. בדומה לכך שבטים גרמאנים אחרים גם הם נקראו על שם כלי נשק, כמו הסקסונים ששמם בא מהמילה "סאקס" (סכין), או הלומברדים שכנראה נקראו על שם ה"האלברד" (גרזן-קרב). הגרזן הנזרק של הפרנקים נקרא "פרנסיסקה".

על לידת משה כאמור נאמר "ותרא אותו כי טוב הוא, ותצפנהו". ירמיהו כותב בפרק א': "ויהי דבר ה' אלי שנית לאמר מה אתה ראה, ואמר סיר נפוח אני ראה ופניו מפני צפונה. ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ, כי הנני קרא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם ה' ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם ועל כל חומתיה סביב ועל כל ערי יהודה". הצפון האמור הזה הוא בבל שמחריבה את ירושלים, אלא שבפרק נ' ירמיהו כותב על חורבן בבל: "הנה עם בא מצפון וגוי גדול ומלכים רבים יערו מירכתי ארץ. קשת וכידן יחזיקו אכזרי המה ולא ירחמו קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו ערוך כאיש למלחמה". דהיינו מי שיחריב את בבל שהחריבה את ירושלים הוא "עם בא מצפון", "קשת וכידון יחזיקו".

פרנקים או פרנג'ים, הוא כינוי לאירופאים הנפוץ בשפות רבות. הערבים כינו כך את הכובשים הצלבנים שהגיעו לארץ ישראל בעקבות מסע הצלב הראשון בשנת 1099. רובם דיברו צרפתית.

זו הסיבה שיעקב פרנק, משיח השקר היהודי הנודע, העדיף לכנות את עצמו "פרנק" למרות ששמו היה במקור ליבוביץ. זו הסיבה שהתרבות הפופולרית לדעתי כל כך אובססיבית למילה "פרנק".

אגב גם לדי ג'יי שהמציא את מוסיקת ההאוס קראו פרנק. ולא סתם פרנק אלא פרנק שמנגן על כלי נשיפה בעלי חלל. ושורק כמו המשיח, כמו שאמר ישעיהו "וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא" אותו פרנקי נקרא "פרנקי פרקי אצבעות", knuckles. הקטע של האצבעות עם המשיח הוא משום כך שיוסף הצדיק כמעט ונכשל בחטא אשת איש כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו. האיבר שלו עמד ("ותשב באיתן קשתו", בראשית מ"ט כ"ד) והזרע שלו כבר התחיל לצאת. אז הוא שם את הידיים על המבושים שלו וכתוב "ויפוזו זרועי ידיו". כלומר, האצבעות התלכלכו בזרע. הגמרא הפליגה וטענה שלא סתם האצבעות שלו התמלאו בזרע רטוב אלא הוא גם נעץ אותן באדמה כדי שלא יראו שהוא התלכלך, ויחשבו שזה בוץ, דהיינו חול.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הסרת שיער במקרא ובעת העתיקה בכלל

בספר ויקרא נאסר להקיף את פאת הראש ופאת הזקן. בספר ירמיהו, מכנה הנביא את בני קדם והישמעאלים "קצוצי פאה". מכאן: גילוח נחשב מגונה. השאלה היא למה.

הייתם אומרים, כמו הרמב"ם: גילוח הראש היה חלק מהפולחן של עובדי האלילים. אנו רואים את הכהנים המצרים מגלחים לא רק את הראש אלא את כל שיער הגוף.

או שמא, הגילוח הוא "מנהג הגויים". ביוון העתיקה (ובעיקר ברומא) הגברים גילחו את הראשים, אך לא בהכרח בנסיבות פולחניות, כי אם תרבותיות ואפילו צבאיות. אלכסנדר הגדול סבר שבקרב פנים אל פנים הזקן והאפשרות לתפוס בו, מהווה נקודת תורפה. הרומאים הגדירו את ה"ברברים" כך משום ש"ברבה" זה זקן, ומי שלא מתגלח הוא לא מתורבת.

קשה. וכך גם מפרש המלבי"ם. ביחד עם אזכור קצוצי הפאה מתארים גם ערלה. דהיינו, הקיצוץ בפאה הוא בכלל לא בפאת השיער אלא באיבר המילה, הגנאי כלפי הישמעאלים הוא שהם מתהדרים בכך שהם מבצעים ברית מילה, אך עדיין עובדים אלילים, או לפחות מתהדרים בפולחן דומה לפולחן של שאר הערלים.

מה אם כך המקור לטאבו כלפי הגילוח?

סברתי מחולקת לשתיים אך אני רואה קשר בין שני החלקים: הקומפלקס של היהדות עם ה"אקסיס מונדי", ובעיקר עם מה שמירצ'ה אליאדה מכנה the wildreness, "הקצה".

1. לבית המקדש היו "פאות". וגם למזבח. כלומר, בתוך "המתחם המקודש", מושג הפאה הוא ראוי. לעומת זאת מחוץ אליו, הוא מגונה. התורה מצווה לא לכלות את פאת השדה ולהשאיר אותה לעניים. כפי שהקרבת קורבנות, שהיא פרקטיקה "זרה" מותרת בתחום המקדש, אך אסורה מחוצה אליו, בשדות – המקום הקלאסי של עבודת הבעל והאשרה. הבעל היה אל הגשם, אשרה היתה אלת האדמה. בשני המקרים החקלאים היו תלויים בברכתם על מנת להפיק את לחמם.

2. מאחר שמה שבתוך "המתחם המקודש" הוא ממוסד, ומה שמחוצה אליו הוא פיראטי, הממסד יעשה את הכל כדי לגנות חיקוי דפוסים מקודשים ב"בר" (כלומר, ב- wildreness). לצורך העניין, "נער" מתואר בתנ"ך כמי שמשרת בקודש, או לחלופין כדמות משיחית. משה, שמואל, דוד, יהושע, יוסף – כולם מתוארים כנערים. "וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד", "וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ".

מה שמאפיין נער שלא הגיע עדיין לגיל בגרות הוא שלא צומחות לו שערות גוף. לא שער ערווה, לא שער זקן, לא שערות גוף באופן כללי. מי שמגלח את השערות עושה את זה כדי לקבל מראה נערי יותר, אבל התורה אוסרת את זה דווקא מפני שפרקטיקה "פיראטית" שכזו "מחללת את הקודש", כלומר מוציאה את הדפוס מהאיזור התחום המקודש.

אנו רואים גם את אלישע כ"קרח", גם את רבי עקיבא ככזה. בנצרות אנו רואים את הטונסורה של פאולוס, טונסורה מזרחית, כקרחת מלאה (כלומר, ה"תסרוקת" האופיינית לתינוקות בני יומם, שלא חטאו). טונסורה בכלל היא קרחת ברמה כלשהיא. דהיינו: כהני דת גם ביהדות/נצרות מגולחים. ולא רק זה, במאה הרביעית הונהגה הטונסורה בנצרות מפני שראש מגולח היה סימן היכר של מעמד הפקידים במשטר הרומאי. מרגע שהאימפריה התנצרה, הפקידים היו נוצרים גם כן. ומה שנקרא כיום "עובדי מדינה", אנשים מן הממסד.

נזיר לעומת זאת נחשב מגונה, דווקא מפני שהוא אנטי-ממסדי. דווקא כי הוא לא מתגלח, דווקא כי הוא מתחמק מחברת האדם, הולך לחיות בספר, במקומות מבודדים, ב- wildreness. "במ"ט שערי טומאה".

פרשיית "אשת יפת תואר" היא דוגמא מאלפת לדימוי הזה של "אקסיס מונדי". קודם כל, למלחמה "יוצאים", לכיוון החוץ. את האישה מוצאים בחוץ, וחפצים "להביא אותה אל תוך הבית". מה עושים כדי שתוכל להכנס פנימה? "וגלחה את ראשה…. וישבה בביתך", ורק אחר כן תבוא אליה ובעלתה. המונח הזה "בעלתה", רומז על כך שיחסי אישות הם הפרקסיס הדתי, דהיינו אם אתה רוצה לקיים פולחן, אתה "בועל". לא בהכרח מקיים יחסי מין, הכוונה היא שעובד את האל "בצורה הראויה". וביהדות, המקום היחיד שמותר לעבוד את האל הוא בבית המקדש, ולכן מבחינת היהדות לא משנה מה יהיה בדיוק אופי הפולחן, העיקר שהוא יהיה "לפני ולפנים", "בתוך הבית".

אנו רואים במעשיה של אשת יפת תואר גילויים של אבלות ובמסגרת הגילויים הללו היא מגלחת את ראשה ובוכה, כאילו שחלק מהמעשים שעושים אבלים הוא לפצוע את עצמם, ולמרוט את השערות. אלא שהתורה אוסרת את זה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". האם רק מפני שזה מנהג הגויים או פולחן דתי? לא. כי המקום היחיד שמותר לעשות את הדברים האלה הוא "בפנים הבית".

הנזיר, דווקא ביום שהוא מפסיק להיות נזיר, מתגלח. "וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר, בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". כלומר, הוא לא רק מתגלח אלא באוהל מועד, שם הוא גם שותה יין וגם שורף בצורה פולחנית את אותו השער שאפיין את ימי נזרו.

לפני תקופת אלכסנדר הגדול, ביוון העתיקה נהגו לגדל את הזקן. אלא שאז הזקן הפך להיות סימן היכר של שתי קבוצות: עבדים ופילוסופים. כלומר, גילוח הפך סימן היכר של בני חורין. המצביא הרומי סקיפיוס אפריקנוס נודע במנהגו להתגלח בכל יום. גידול זקן היה אם כך סימן היכר של אבל, השפלה, ניוול. הטקס הזה של גילוח הנזיר ושריפת השיער שלו היתה כמין הוצאתו לחירות.

ואז תשאל השאלה: אם גידול זקן הוא סמל לכניעה, וישראל רואים את עצמם בני חורין כי הם עוסקים בתורה, מדוע הם מגדלים את זקנם? מדוע להשפיל את עצמך, אם כריעה תחת עול המצוות נחשבת כשחרור ולא כהכרזת עבדות כלפי ה'? מי שמגדל זקן הוא עבד עבדים, מי שמסתפר הוא בן המלך האמיתי – לפני שבת מבצעים את מה שעושה הנזיר, טובל, מתגלח, מתייפייף, לובש בגדים חדשים.

לעת עתה אסיים בסברה נוספת. החטא הגדול של הנזיר, עליו הוא צריך להביא חטאת, הוא לא ההתנזרות וגידול הזקן. החטא הוא דווקא העובדה שהוא נדר נדר. "הפליא לנדור". הפך למופלא, מלשון הפליה, בדיוק אותה ההבדלה שמפרידה בין הקודש לחול, "הפרקסיס הממסדי". בתלמוד יש מונח שמדבר על נער שעדיין לא הביא סימני בגרות, אך עדיין שואף להתנהג כמו מבוגר ולהכיר באחריות שיש לו כשהוא נודר, "מופלא הסמוך לאיש". הדיון הוא האם ניתן לסמוך על שיקול דעתו של הנער הזה, שמטשטש בין הניגודים הללו של בגרות-נערות, קודש-חול וכו'. לדעתי זו הסיבה שהנזיר נחשב כחוטא, כי גם הוא מטשטש את החלוקה הזאת.

אפשר לראות דבר מעניין בתנ"ך. שלושה משיחים שהודרו נקשרו עם עבודת הבעל, ושמם הוסב משם הבעל ל"בושת". המשותף לשלושת המשיחים הללו הוא שכולם מזרע רחל: גדעון משבט מנשה ושאול משבט בנימין, שבנו נקרא איש-בושת וקילל את בנו יהונתן על שבחר בבן ישי "לבושתך ולבושת ערוות אמך".

שניהם נקראו על שם ריבם עם הבעל, ירובעל ומריבעל. שניהם נלחמו בעמק יזרעאל, שנקרא בתנ"ך "בקעת מגידו". המלך השלישי שנלחם "בבקעת מגידון" היה אחאב משבט אפרים שגם לו היה רומן עם הבעל וגם הוא מת (כמו שאול) אך ניצח (כמו גדעון).

העובדה שגם אחרי שנפצע עדיין נלחם בכוחותיו האחרונים והוביל את ישראל לנצחון נזקפה לזכותו והוא נחשב כאבטיפוס למשיח בן יוסף ומי שזכה למספד (זכריה י"ב) בדיוק כפי שיאשיהו שנחשב כאבטיפוס למשיח בן דוד זכה למספד על ידי ירמיהו. וגם הוא מת, אבל לא בבקעה אלא ב"הר מגידון".

הר מגידו הוא הר תבור הידוע גם בשמו "רמות יששכר". והסיבה שאני מזכיר זאת היא מפני שדיברנו על בושת. אבימלך בן גדעון נהרג בידי אישה וזה נחשב לו כבושה, הוא תבע מנערו להרוג אותו בדיוק כפי ששאול תבע מנערו להרוג אותו. הוא תבע כדי שלא יאמרו שהוא מת בצורה מבישה כמו עוד אדם שנלחם והפסיד בעמק יזרעאל, סיסרא. במקום זה הוא רצה למות בצורה הירואית, כמו ששאול ימות.

בתנ"ך הרבה מהמשיחים מתוארים בצמידות עם זונות. יהודה זנה עם כלתו תמר, שמשון התאהב באישה זונה מעזה, יפתח הגלעדי היה "בן אישה זונה". במסכת ראש השנה כ"ה עמוד ב' שקולים שני אלה – יפתח ושמשון ביחד עם ירובעל, כמשה, אהרון ושמואל. כדי לומר ש"כל משיח לדורו": "'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן (שמשון) בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים".

בנצרות ישו עצמו הוא בן סדרה שלמה של יחסי מין שמידת הלגיטימיות שלהם הולכת ועולה. תמר כלת יהודה, רחב הזונה, רות המואביה וכו'. סנטה אנה במסורת הקתולית אמנם קיימה יחסי מין אבל ההריון שלה עם מרים היה ללא רבב, ומרים כבר ילדה כשהיא בתולה. יצא על זה לפני כמה שנים ספר בשם "קדשות וקדושות" שמדבר על הקשר בין זנות ופיתוי למשיחיות ומדבר בדיוק על הנראטיב הזה של "ראיתם משיח? חפשו זונות".

באשר ל"אקסיס מונדי", היה גם את הספר "בעד החלון נשקפה", שדיבר על הנשים בסיפורים של הדמויות שציינתי – שאול, סיסרא, אחאב, הזונה (רחב) כמי שיושבות על הגדר הסמיוטית, בין הפנים והחוץ. כלומר במה שנקרא באנתרופולוגיה "מרחב לימינלי" (ויקטור טרנר), שמהווה סמל משיחי של אחדות ניגודים. הביקורת כלפי הממסד היא בגלל שהממסד מצדד בהפרדה.

בושת בעברית היא מילה נרדפת לערווה. אז אם קוראים לך בשפה תנ"כית "איש בושת", קוראים לך בעצם על שם אבר המין. בבראשית ג' ויהיו ערומים ולא יתבוששו. לפי פרשנות די פופולרית (יש מאמר מאלף בספר "גן בעדן מקדם" על המיניות בגן עדן) שטוענת שלפני החטא הקדמון לא היו לאדם וחווה אברי מין בכלל. וזו הכוונה "לא יתבוששו". רק בעקבות החטא נוצרו איברי המין ונולד רעיון המין

כמו כן, היתה הכת הכופרת ברוסיה של המאה ה-19, הסקופצי, שהיו מסרסים את עצמם בשל אמונתם שהחטא הקדמון הוא איברי המין ועל מנת לכפר עליו יש להסיר אותם.

אני לא אוהב אטימולוגיה לטינית או אנגלית, כי אני חושב שהמיסטיקה התנ"כית נכתבה בעברית, אבל סיכוי ששערות הערווה נקראות באנגלית bushes בגלל שבעגה אשכנזית הוגים ככה "בושת". בכל מקרה bush הוא שיח וכבר נאמר בבראשית א' "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ". אולי בגלל זה שערות הערווה פרוסות על פני כל איבר המין ומכסות אותו, משל היה איבר המין הסנה הבוער.

בספרדית שיער הערווה משמש כמילת עלבון, "אדיוט" pendejo. איש בושת הוא אדם טיפש. אני מניח שהנוהג להסיר שער ערווה ובית שחי נובע מהצורך להסיר את ה"בושת". באיסלם כאמור זהו ציווי. ביהדות נאמר על בנות ישראל "אין להן לא שיער בית שחי ולא שיער ערווה" (סנהדרין כ"א). כאמור המשיח מכונה "נער" משום שלנער אין שערות ערווה. השלב של טרם צמיחת שיער הערווה נחשב כימי התום, וגם הנשיח נקרא "תם" (יעקב) או "תמים" (נח).

מאחר ששיער באופן כללי נמצא על כל הגוף, והוא נחשב כטמא חוץ מהמקומות שהם מקום התפילין (כלומר הפדחת ו"המקום שמוחו של תינוק רופס"), גם אצל נשים וגם אצל גברים. נוהגים להסיר את השיער הזה או לכסות אותו. אצל גברים אנו פוגשים חרדים קרחים עם זקן עבות, או ילדים חרדים קרחים עם פאות בלבד. אצל נשים, בשאל איסור ההסתכלות בערווה, אנו פוגשים את המושג הזה שנקרא כיסוי ראש, שמכסה בעיקר את ה"פאות", דהיינו חלק מהשיער מותר והוא בעיקר קצוות השיער שגדל בפדחת ובאחורי הראש. זאת לדעת המקלים. לדעת המקלים עוד יותר, את השיער האמיתי של הנשים אסור לראות אבל מותר ללבוש "פאה נוכרית", והכוונה בפאה נוכרית היא כמובן שתהיה לכן בכל זאת פאה, אבל פאה זרה.

ומה משמעות המילה זר? ובכן, כפי שהפועל ח.ל.ל הוא דו ערכי ומסמל גם טוב וגם רע, כך גם גידול השער הוא דו ערכי. בתוך האקסיס מונדי (בית המקדש) הוא מותר, בחוץ הוא אסור. כלומר "מחלה", "חילול הקודש" וכו'. ומאידך, "התחלה", "וַיָּ֣חֶל שְׁלֹמֹ֗ה לִבְנ֤וֹת אֶת־בֵּית־ה' בִּיר֣וּשָׁלַ֔‍ִם בְּהַר֙ הַמּ֣וֹרִיָּ֔ה" וכו'. מה שאומר שבחלק מהמקרים זה מותר ובחלק אסור – כך גם ההפך של המחלה, התרופה, היא דו ערכית. מצד אחד יש את הזרות, "הזר הקרב יומת" כשמדובר בחצר המשכן, וכמו כן במי שמקטיר אש זרה ומושח על עצמו את שמן המשחה. גם דוד היה "מוזר לאחיו", גם יפתח היה "בן אשה זרה". ומאידך יש את המזור, "וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר"

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מתכת הזבל ומתכת המוות

חיפושית לא מוזכרת בתנ"ך. מה שכן מוזכר הוא ה"זבוב" שחי ביאורי מצרים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִשְׁרֹק ָה' לַזְּבוּב, אֲשֶׁר בִּקְצֵה, יְאֹרֵי מִצְרָיִם; וְלַדְּבוֹרָה–אֲשֶׁר, בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת, וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים; וּבְכֹל, הַנַּעֲצוּצִים, וּבְכֹל, הַנַּהֲלֹלִים".

לטענתי החרפושית הידועה אינה חיפושית הזבל אלא "נחושתית הקוצים", שחיה בשדות ה"בתה". שדות אלה כוללים עשבים ושיחים קוצניים שבהם מסתובבים המוני חרקים. וכן ציפורים האוכלות את אותם החרקים ובהן השרקרק הידוע בשמו "אוכל הדבורים".

אני מזהה את החרפושית כ"זבובי היאור". ה"חיפושיות של הורוס" אינן אלא "בעל זבוב". בשני המקרים היו אלה סו-קולד "זבובים" ששויכו לפולחן האל ה"הרוכב בערבות". ערבה היא כמובן אותה שדה הבתה, הידועה בשמה המודרני "ערבה עשבונית"

הדיבור בתנ"ך הוא על חרקים באופן כללי. כך שכשמדברים על חרק קוראים לו בשלל שמות שלא אומרים לנו כלו אבל כולם מתכוונים לטוטמים של עבודת האלילים. כך, החרפושית היא הצרעה שישלח ה' לפני ישראל לארץ כנען כדי לגרש את כל העמים. מדובר בשלטון המצרי שהכביד מסים על הכנענים.

על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. בתעודות אל עמרנה מתחננים מלכי כנען אל פרעה, שיוריד את המסים ויעזור להם נגד ה"חבירו".

על שם הצרעה נקראה גם הצרעת, כמחלה שהגיעה מחיפושיות הזבל. אלה ה"נגעים" שקיבל פרעה על דבר שרי, זו הצרעת שקיבלה מרים ועל דבר זה הוזהרו בני ישראל בספר דברים כ"ד (מעבודתו של "בעל זבוב")

כמובן שגם שמה של מצרים מזכיר מאוד את הצרעת והצרעה, בשני המקרים מדובר על מקרים של צרה. המצרים נחשבים גם "צרי ישראל". השם מצרים הוא המצאה עברית, השם המקורי של מצרים היה חות-קה-פתח, כלומר מקדשו של האל פתח/מוף.

בספר הושע נאמר "מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם מֹף תְּקַבְּרֵם; מַחְמַד לְכַסְפָּם, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ, בְּאָהֳלֵיהֶם" – כלומר הישראלים שעובדים אלילים ייקברו תחת אותם האלילים וארצם תעלה קוצים. החיפושיות סימלו את המוות, מקום המחיה שלהם סימל את השממה. ד"א יש כאן רפרור לאל כמוש ולקללה "כׇּל־עֵצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל" – הצלצל הלא הוא כינוי לארץ שמדרום למצרים, "אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי־כוּשׁ". כלומר אפרים צפויים לגלות "לקצה הארץ", הקצה הרחוק יותר של מצרים וארץ כוש.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks