שורשי המאפיה

על מה שקרה בקלאבינג של בריטניה בשנות התשעים ועל הקלאבינג של גרמניה אנחנו יודעים הרבה. אבל מסתבר שגם בשבדיה היתה סצנה פוריה. אני לא מדבר רק על דניז פופ שעמד מאחורי הצלחות כמו ד״ר אלבן, ליילה קיי, אייס אוף בייס ואחרים, אלה הם פופ. אני מדבר על אנדרגראונד.

הלהיט הכי חשוב שאנו מכירים מהמועדונים של שבדיה הוא ״show me love״, של רובין אס, שלמעשה היה רמיקס של התקליטן סטונברידג׳ בתחרות שערכו SweMix (סוכנות התקליטנים של דניז פופ). השיר יצא במקור ב-1990, סטונברידג׳ הוציא את הרמיקס ב-1992 ושם את שבדיה על המפה. השותף שלו היה אבא של סבסטיאן אינגרוסו, מי שאנו מכירים כיום כחלק מ״המאפיה השבדית״.

עוד שם גדול שהגיע משבדיה הוא ״קלאבלנד״. אנו מכירים קטעים מאוחרים יותר שלהם שהופיעו באוספים כגון "דאנס קלאב״, אך הם התחילו הרבה יותר מוקדם. ב-1990 קטע שלהם הגיע למקום הראשון במצעד הדאנס האמריקאי, בהפקה של סנאפ, ״פאמפ איט אפ״. הרמיקס שלקח אותם למקום הראשון אגב הוא של דייויד מוראלס מ״דף מיקס״ – המקבילה האמריקאית של מוראלס, פרנקי נאקלס וסאטושי טומיי ל- SweMix.

סנאפ, ספציפית, בלייבל שלהם ״לוג׳יק״ היו כנראה הסוכנים של הדאנס השבדי. הם גייסו את ד״ר אלבן ״הלו אפריקה״ ו-״נו קוק״ להוציא בלייבל שלהם את הגרסה הגרמנית של הלהיטים שלו, ובעקבות ההצלחה בגרמניה הוא פרץ בכל העולם. כמו כן, ביחד עם טורסטן פנסלאו מקאלצ׳ר ביט עבד עוד תקליטן שעשה את עיקר הונו בשבדיה, הדני ד״ר בייקר.

חצי מקלאבלנד היה די ג׳יי בריטי בשם מורגן קינג. בתחילת שנות השמונים (1980) הוא עמד מאחורי הרכב אלקטרוני שקטע שלו הופיע באוסף של הלייבל ״some bizarre״ בו גם הופיעו קטעי הבכורה של דפש מוד (photographic) וסופט סל. בסוף שנות השמונים הוא נסע לשיקגו ושם נחשף לבשורת ההאוס, הוא ייבא את הזמרת קים מאזל לבריטניה והפך אותה להצלחה בינלאומית. כשחזר לאירופה הוא החל לשתף פעולה עם התקליטן השבדי מהלייבל btech יאן אקהולם, וכך הם הקימו את קלאבלנד. הקטע שאני מצרף כאן הוא שת״פ של קינג לבדו עם הסולנית של קלאבלנד זמיה המילטון (ז״ל).

הקשרים של קינג גרמו לקטע הזה לקבל רמיקסים משמות ענק כגון וויליאם אורביט ולפטפילד ורבות הימים להיחשב לקלאסיקת אמביינט האוס, שהופיעה גם באוסף ״נורת׳רן אקספוז׳ר״ של סשה ודיגוויד. כאמור, הסינגל המקורי יצא בשבדיה בלייבל btech, שגם לו יש חלק בהצלחה הבינלאומית של SweMix מחוץ לשבדיה. התקליטנים של SweMix מיקססו להיטים אמריקאים (בעיקר של הלייבל trax משיקגו) והפיצו אותם באירופה, וכך, מסתבר הבשורה של ההאוס הגיעה לאירופה בתיווך שבדי.

הנה לדוגמה קטע של הרכב שבדי נוסף בשם ״האוס אוף וירג׳יניזם״ שמוקסס על ידי סטונברידג׳ ומהווה גרסת כיסוי לקלאסיקת האוס מהאייטיז. מניו ג׳רזי דווקא (ההרכב ״בלייז״). דוגמה טיפוסית לקשר השבדי-אמריקאי.

הקטעים של btech יצאו מאוחר יותר בלייבל הבריטי ffrr, של פיט טונג. קטע נוסף של מורגן קינג שיצא ב-btech עם הסולנית של קלאבלנד והצליח בבריטניה בעקבות רמיקסים של מיטב השמות של הרייב. במקרה הזה לאב דקייד (האלה עם so real)

מי היו SweMix אתם יכולים לנחש, אלה שבסוף הניינטיז הפיקו את בריטני ספירס, אן סינק, רובין וכו׳. סטוק אייטקן ווטרמן של שנות התשעים, בעיקר החצי הנותר מקס מרטין.

לינקים:

  1. אוסף פרזנטציה של ההאוס השבדי. כולל המון להיטים שחלקכם מכירים. כמובן שגם רובין אס ומורגן קינג שם
  2. אוסף שיצא בשנה שעברה, אנתולוגיה של להיטים של btech מהשנים 1988-1991, הרוב המוחלט כאן זה יאן אקהולם ומורגן קינג
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה
  • שורשי המאפיה

חלום צלול

במסורת המיסטית והדתית יש למחזות בחלום ובעיקר לחלומות צלולים בהם אתה יודע שאתה חולם, מעמד נשגב משום שהם עונים להגדרה של הכרה, אבל ברמת תודעה נעלה יותר. כמובן שחיזיון שבו אתה חולם בזמן עירות נחשב אפילו משהו נעלה נשגב יותר, אבל לא כולם מסוגלים להגיע אל זה. חיזיון שבו אתה מגיע לאאורקה נחשב לנבואה. גם בחלום וגם בחזיון יש גם את הצד השלילי, סיוט או הזיית בלהות. בעולם הקדום ראו את התודעה האחרת כתקשור עם אלים ושדים. בקבלה ראו את זה כתקשורת עם כוחות אלוהיים, חיובים או שליליים (סטרא אחרא). אנו רואים מיסטיקנים רבים בהם סיפורים על חלומות, או עיסוק כללי בחלומות, הם מרכזיים.

חמשה ״אחד מששים״, אלו הן? אש, דבש, ושבת ושינה וחלום. אש אחד מששים לגיהנם, דבש אחד מששים למן, שבת אחד מששים לעולם הבא, שינה אחד מששים למיתה, חלום אחד מששים לנבואה״

ברכות נ״ז עמ׳ א׳

במסכת ברכות יש חלק נרחב שעוסק בחלומות ובפתרונם. בדוגמה זו אנו שמים לב שיש הקבלה בין עולם הבא, מיתה ונבואה. המשמעות היא שלכולם יש קשר לתודעה גבוהה. על פי הפילוסופיה הסוקרטית, החוויה הכי נשגבת שאליה האדם אמור לשאוף נמצאת במצב תודעתי שבו הנפש נפרדת מהגוף, וחלקם קראו למצב הזה את ״מוות״. אלא שבגלל שהמוות נחשב כסוף וכאי קיום, המעלה הגבוהה ביותר של התודעה נחשבה מוות תוך כדי חיים, וליתר דיוק חווית סף המוות. במילים אחרות זו אקסטזה או חוויה חוץ גופית, כשאתה חולם אתה סוג של חי תוך כדי מוות, כי הרי שינה הוא מצב שבו הגוף נמצא במצב כבוי.

המקרא מחזיק בתפיסה שעל פיה ״לא יראני האדם וחי״. בלתי ניתן להיות במצב תודעה של מוות בזמן שאתה בחיים, אלה תרתי דסתרי. תחיית המתים, או חיים משולבים במוות, הם חוויה בלתי אפשרית וכדי להגיע אליה אדם חייב לצאת מהמימד ה״סחי״. אם הוא טוען שהוא נמצא בחוויה הזו תוך כדי היותו נוכח במימד ה״סחי״, או שהוא משקר, או שהוא נתפס כאדם שלא מחובר לקרקע – כמשוגע, כהוזה, כלא שפוי. אילו אדם מזוהה ככזה, החברה מטילה עליו סנקציות, חיוביות או שליליות. אם הוא אמין דיו הסנקציות הן חיוביות, הוא נביא. אך לרוב הן שליליות.

בחגיגה ה׳ עמ׳ ב׳ נאמר: ״אמר רבא: אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו״. טוענת הגמרא, בתקופה שבה אין נבואה, הלא הדרך היחידה להתנבא היא בחלום. סיכומו של דבר, המקום היחיד שבו זה נורמלי להיות במצב תודעה גבוהה, אף אחד לא יעיר לך שאתה לא ״סחי״, היא רק בחלום.

%

בגדול, בתורה נאמר שאסור לסמוך על חלומות. ״חלומות שווא ידברו״. הסיבה היא מפני שבדרך כלל בעבודת אלילים נהגו לנחש על פי חלומות. ניחוש הוא בעייתי, אך מסתבר שהוא לא בעייתי בגלל עצם הניחוש – גורל הרי היה מקובל גם בקרב יהודים [1][2]. הוא בעייתי מפני שהוא מתקשר בדרך כלל עם פולחן שאינו ראוי. כנראה פולחן הקשור בקורבן אדם, אך עצם האזכור של הניחוש ביחד עם מצבי תודעה אחרים כגון מוות, ״דורש אל המתים״, מעלה כי התורה חשדנית באשר ל״מעבר בין מימדים״. מי שראוי לעשות את המעבר החופשי הזה הוא רק נביא ״מורשה״, נביא אמת של ה׳. כל גישה אחרת למימד שאינו ״סחי״ מהווה השגת גבול או גישה פיראטית אל מימד המוות.

בתנ״ך יש דוגמאות לאנשים שמובן שעשו שאלת חלום (כמו לדוגמה שאול המלך), בגמרא יש סיפורים על רבנים שעשו שאלת חלום (מסכת בבא מציעא ק״ז א׳, ברכות י״ח א'). בפירוש הסיפורים הללו, חלק מהמפרשים מתייחסים לזה לא כאל שאלת חלום אלא כאל חלימה צלולה.

חידושי הלכות למהרש״א ברכות י״ח עמ׳ א׳: ״מעשה בחסיד אחד כו'. כבר נתקשה מזה בע"י דאמרו (ב"ק קג: תמורה טו:) דכל חסיד אחד הוא ר"י בר אלעאי או רבי יהודה בן בבא ואיך יעלה על הדעת שחסידים כאלו ילכו בלילה בר"ה ביחידות לבית הקברות ללון שם במקום טומאה והאריך והנני אקצר בודאי הנכון כדברי הריטב"א שדבר זה היה בחלום״. שיטה מקובצת בבא מציעא ק״ז א׳ ״עבד מאי דעבד, רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בדרך ארץ״

היה בעל תוספות שכתב ספר שו״ת שלם על פסקי הלכה שנתגלו לו בשאלת חלום, שנקרא בהתאם ״שו"ת מן השמים״. לשאלת חלום יש יחס אמביוולנטי מהסיבה שציינו, ואנו רואים בעקבות שאלת החלום הזו שהניבה תובנות הלכתיות היה דיון שלם אם בכלל מותר לפסוק הלכה על פי גילויים ותובנות מחלומות, שהרי ״לא בשמים היא״. כמו כן יש אמרה תלמודית שאומרת ״דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין״.

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים

דברים י״ט, י׳-י״א

היחיד שמסוגל לתת לך גישה, הוא אלוהים. ובשינה, הגישה למימד החלום ניתנת לך ברשות ובאופן מוגבל. מי שנותן לך שינה הוא אלוהים, מי שלוקח ממך את השינה הוא ה׳. וככזה הוא ראוי לברכה, ״המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי״. מי שנמצא במרחב השינה נמצא במקום גבולי, מסוכן. אם נכנסת לשם, אתה חייב לטהר את עצמך שמא ״הרוח הרעה״ ששורה עליך בשינה תחדור את גבול השינה, ותכנס לעולם המציאותי, רמת התודעה ה״סחית״. במילים אחרות, על מנת להתעורר לחלוטין ולא ללכת סהרורי, אתה נוטל את ידיך. בין אם מדובר בגירוש שדים זוטא, ובין אם מדובר בפרקטיקה היוריסטית להתעוררות – לשטוף פנים כדי להתרענן, או לשטוף ידיים כי הידיים רגישות לקור. לא תצליח להרדם אחרי שתעשה את זה. בבוקר, הדבר שאתה צריך הוא לרוץ לעבודת בוראך ולהיות עז כנמר, להכנע לחולשה של השינה ולרצות להמשיך לישון זה לסתור את כוונת האל.

אכן, מדובר בהסבר רציונלי לציווי על נטילת ידיים. אך הצורך הזה להבדיל בין מימד הערות למימד השינה הוא אף גדול יותר. היחס לחלומות ביהדות הוא אמביוולנטי, לא רק מפני שגישה למימד החלום חייבת להיעשות ברשות וחוששים מעירוב רשויות ומגישה פיראטית. חלומות מעצם היותם ברמת תודעה אחרת, דורשים מהאדם גם סט הליכות שונה. בדיוק כפי שאדם שנמצא במעלה רוחנית גבוהה פטור מחלק מהמצוות, או במילים אחרות המצוות נועדו להוות חיי מעשה, הדרכה לחיים ראויים ברמת תודעה ״סחי״, אך בני עליה מהפכים הרע ומעלים אותו לקדושה. כשאנשים ברמה רוחנית גבוהה מבצעים עבירה אנו מסוגלים לדון אותם לזכות, מפני שהם מבצעים עבירה לשמה, ומפני שהם מקיימים את התורה באמצעות ביטולה. אנו לומדים זאת מ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״ ומ״בכל דרכך דעהו, אפילו לדבר עבירה״ – מי שמבצע עבירה ברמת תודעה גבוהה הוא פטור, ואנו רואים בתלמוד פירושים אבסורדיים לחלומות שבהם קורים דברים מסויימים, וברוב המקרים הפרשנות הפוכה. אם אתה מאבד כסף – תרוויח כסף, אם אתה מבצע גילוי עריות – תזכה לבנים וכו׳.

השאלה היא למה. והתשובה היא שברוב המקרים אתה לא שולט על מה שאתה עושה בחלום, אתה בכלל לא מודע לכך שאתה חולם ולכן אתה מתנהג על פי סט הערכים שהיית מתנהג בזמן שאתה ער. ואילו אתה ער, לא היית מבצע את העבירה, מימד החלום הוא מין מימד מקביל שבו מספרים לך סיפורים בגוף ראשון. עבירה שלא ביקשת לעשות, אינה נחשבת עבירה לא מפני שאין בה ממש, אלא מפני שהסיפור עצמו ביקש להעביר לך מסר, והמסר בדרך כלל הינו מידה כנגד מידה – בגלל שלא היית עושה את זה במציאות, ודווקא בגלל שאתה נמנע מכך, האל יגמול לך בכך שיברך אותך באותו הנושא. אם איבדת כסף ברגע של אי תשומת לב ורשלנות, בגלל שבמימד המודע והערני היית נותן יתר תשומת לב, תתוגמל על זה. אם ביצעת חטא של גילוי עריות, בגלל שבמימד הערני אתה נמנע מזה, תתוגמל.

אבל מה קורה בזמן שאתה בחלום צלול ומודע למעשיך? זו הסיבה לכך שהיחס לחלומות הוא בעייתי. היהדות חוששת מחלום צלול, דווקא מפני שהוא מהווה פירצה לעשיה מותרת כביכול של עבירות. עם מקרים כאלה מתמודדת היהדות, דרך מדרש הפסוק ״לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. בחלום צלול אתה באופן מודע יכול לבצע מעשים אסורים, שאם היית מבצע אותם בערנות צלולה היית לוקה בהם. חלום צלול הוא מקרה בעייתי כי המעשים שנעשים בו אינם מעשים ממש, אלא רק במחשבה. ביהדות דברים שנעשים במחשבה לא נחשבים חטאים. ביהדות אתה לוקה רק על מה שאתה עושה בפועל (מאוחר יותר בהשפעה נוצרית כנראה מחשבות שלא הגיעו לכדי פעולה נחשבו דווקא כן חטאים, ״הרהורי חטא״).

האמביוולנטיות הזאת נפתרת אם לוקחים בחשבון שיש טכניקות להגיע לחלום צלול ויש חלום צלול שמגיע מעצמו. מאחר שיש ביהדות עקרון של ״תמים תהיה עם ה' אלוהיך״, המשמעות של זה היא שחלומות צלולים שהגעת אליהם בצורה יזומה ואז עשית מעשים אסורים הם חלומות פסולים, וחלומות שהגעת אליהם במקרה, גם אם גיליתי שהם אבסורד ולכן הסקת שהם חלום, ועדיין ביצעת מעשים אסורים – הם לא חלומות פסולים. רק חלומות כאלה יכולים להיות מפורשים לחיוב, אם אכן קרה בהם משהו שאסור.

%

"׳אם יהיה נביאכם ה׳, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו׳ – הנה כבר הגיד לנו יתברך אמיתת הנבואה ומהותה והודיענו שהיא שלמות יבוא ב'חלום' או ב'מראה', ו'מראה' – נגזר מן 'ראה' – והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפועל עד שיראה הדבר כאילו הוא מחוץ ויהיה הענין אשר יראהו כאילו בא לו על דרך ההרגשה היוצאת. ואלו שני החלקים בהם: מדרגות הנבואה כולם כמו שיתבאר, רצוני לומר ב'מראה' או ב'חלום'. וכבר נודע שהענין אשר יהיה האדם בעת יקיצתו והשתמש חושיו מתעסק בו מאד שוקד עליו נכסף לו – הוא אשר יעשה הכח המדמה בו בעת השנה בהשפיע השכל עליו כפי הכנתו״

מורה נבוכים ב׳ ל״ו תרגום אבן תיבון

״׳אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו׳ . הרי שהודיע לנו יתעלה את אמיתת הנבואה ומהותה ומסר לנו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה . מראה גזור מ׳ראה׳ , והוא שתהיה לכוח המדמה שלמות הפעולה עד כדי שהוא יראה את הדבר כאילו הוא בחוץ , והדבר שהתחלתו היתה בו יהיה כאילו בא לו מדרך התחושה החיצונית . בשני חלקים אלה , במראה או בחלום , נכללו דרגות הנבואה כולן , כפי שיוסברו . ידוע שדבר שאדם עסוק בו מאוד , שוקד עליו ומשתוקק לו בשעה שהוא ער וחושיו פועלים, הוא אשר יעסוק בו הכוח המדמה בשעת השינה שעה שהשכל שופע עליו בהתאם להכנתו״

מורה נבוכים ב׳ ל״ו תרגום מיכאל שוורץ

הרמב״ם מתאר סוג של חלום צלול. בתיאורו, ישנו חלום שבו מתגשמת לאדם פנטזיה שהוא משתוקק אליה בכל רגע שהוא ער, והכל נעשה בצורה חיה ומציאותית מאוד. הרמב״ם מתאר את זה כחלום מושלם. מושלם עד כדי כך שאתה לא מסוגל להבחין בין חלום למציאות. כשהמציאות שלך נחווית כחלום, הרי זה חלום צלול.

מה שמשלים את הפרשנות הזו שלי הוא הכתוב בברכות נ״ה: ״אמר רבי יוחנן שלשה חלומות מתקיימין: חלום של שחרית, וחלום שחלם לו חבירו, וחלום שנפתר בתוך חלום ויש אומרים אף חלום שנשנה״. לדעתי מה שרבי יוחנן מתאר הם 4 הסברים לחלום בתוך חלום, שאנשים נוטים לחלום שהם מתעוררים אבל אז הם מגלים שהם לא ערים באמת אלא עדיין ישנים. כלומר, ״חלום שחלם לו חבירו״ משמעו חלום שחולם חלום אחר, וכך גם ״חלום שנפתר בתוך חלום״ ו״חלום שנשנה״. בכל המקרים האלה אתה מגלה תוך כדי חלום שאתה עדיין ישן, אתה מבין שאתה בחלום, ושבעצם אין לך יכולת להבדיל בין חלום לבין מציאות.

אחת מהטכניקות לגלות אם אתה בחלום צלול או לא, היא לעשות ״בדיקת מציאות״ ברגע שאתה מתעורר. אם היתה לך התעוררות כזב, מתוך חלום בתוך חלום, אתה יכול להבין שאתה עדיין ישן ונמצא בתוך חלום. אני מפרש כך את דברי רבי יוחנן. בחלום צלול אתה בעצם מודע לכך שאתה ישן והחוויה שלך היא שאתה גם ער וגם ישן ביחד. מרגיש ער, בזמן שאתה יודע שאתה ישן. כך מתוך מודעות אתה יכול לשלוט במה שאתה עושה בחלום ואתה בעצם מנווט את העלילה בחלום. התיאור ה״חי״ של הרמב״ם לחלום המושלם, עוצמתי הרבה יותר אם אתה מודע בחלום. גם אם אתה יודע שזה חלום, זה מציאותי כל כך, שאין מבחינתך הבדל בין חלום למציאות. ההבדל היחיד הוא שבחלום זה ״וואו״, ובמציאות אתה יודע שיש דברים שהם טובים מכדי להיות אמיתיים.

%

על טכניקות כאלה מדבר לדעתי גם רב האי גאון. בשו״ת שלו הוא מתאר שאלת חלום כפרקטיקה תודעתית שלמה שמאפשרת לך לשלוט במרחב החלום. ״היו כמה זקנים וחסידים אצלינו יודעים אותם ומתענים כמה ימים, לא אוכלים בשר ולא שותים יין ושוכבים במקום טהרה, ומתפללים וקוראים פסוקים ידועים ואותיות במספר, ולנים ורואים חלומות נפלאים כמו נבואה״.

מה שמתואר כאן הוא בעצם מין טכניקה שבמסגרתה אתה מגיע לחלום צלול. אם נרצה לדבר במונחים בודהיסטים, זו מדיטציה או ״תרגול״. עושים כל מיני דברים כדי להכין את נפשנו להגיע למצב כזה, ההכנה היא השתדלות שבסופ אם תרגלנו נכון, נצליח. אין הבדל בין זה לבין הכנה רגילה של טקס מאגי, או טקס תקשור.

טכניקה נוספת לחלום צלול היא לעשות ״יומן חלומות״. בספר הזוהר (א׳ קצ״ט) נאמר בתרגום חופשי "צריך האדם לזכור ואז יתקיים. אבל אם החלום נשכח מלב האדם, כך הוא נשכח למעלה". אם יש לך זכרון חלום יש לך אפשרות לזהות את מרחב החלום לפי המוטיבים שחוזרים בו. אם אתה מתעד את החלומות שלך, הרי שאתה זוכר את מה שיש בהם והם מתממשים. לא הכוונה שהם יתגשמו, הכוונה היא רק שבעזרת הטכניקה הזו תוכל להגיע לרמת ממשות של חלום צלול. כפי שאמר הרמב״ם, ממשות שכזו היא מה שהוא קורא לו ״חלום נבואי״.

%

תיאורי הנבואה בתנ״ך מתוארים לעיתים כמקבילים לטריפ של דטורה (הרעלת אטרופין). זכריה לדוגמה מתאר את עצמו מתעורר משינה, כלומר נרדם מהמציאות ומתעורר לתוך הזיה. עצם זה שהוא מודע לכך שזו הזיה, הופך את זה לסוג של חלום צלול.

מובן כי אני מקיש בין מטאפורות על מצבי תודעה אחרים, כך שמבחינתי תיאורים של חלום, הזיה וחזיון הם היינו הך במקרא. הסיבה לכך היא שמקובלני, שבעת העתיקה הם לא ידעו להסביר במילים מה ההבדל בין מצב תודעה אחד למשנהו. כמו ילדים קטנים היו אצלם רק שני סוגים: חיים ומוות. כך טענתי לעיל. כל גווני האפור ביניהם נחשבו כ״אחד מששים״. שינה? סוג של מוות. הזיה? עוד יותר סוג של מוות. חזיון? הכי סוג של מוות. חוויה חוץ גופית = מוות תוך כדי חיים. מי שחוזר מחוויה שכזו, משל מת וקם לתחיה.

צורת המחשבה הזו אפיינה את הפילוסופיה היוונית הכי מוקדמת, זו שמבחינתה ההיסטוריה כולה היא מסע בין ראשית לאחרית, בין לידה למוות, כשהמצב הסופי הוא מוות. והמצב התודעתי הסופי הוא ״תודעת מוות״ – כל נשמה שואפת להגיע אל תודעת מוות, ולהשתחרר מכבלי הגוף. מאוחר יותר סוקרטס ובעקבותיו אפלטון פיתחו את זה למשהו פסיכי אפילו יותר, ומשם זה הגיע לשאר הדתות [3].

החזרה לתחיה הגיעה ממקור הודו-אירופי, ואנו רואים שהרבה תורות ממקורות כאלה הן ״שמאניות״ ועוסקות בתחומים האלה של שינוי תודעתי. גם התרבות היוונית היתה כזו מן הסתם, לפחות התראקית (דיוניסוס וכו׳)

אני לא בטוח שאנשים לפני 2000 שנה ראו הבדל מהותי בין חלומות, חזיונות והזיות. זה וגם זה היו בשבילם מציאות במרחב מקביל, "לא אמיתי" מבחינה פיזי. כיום היו קוראים לזה וירטואלי, והדחף שלהם לרצות לנכוח במרחב הוירטואלי הוא אותו הדחף שמייקל היים מתאר כ"ארוס", כמשיכה אירוטית ל"סייברספייס".

לסיכום: היכולת לעבור בין עולם לעולם, בין מרחב למרחב ולהתגלם כאוואטאר, דומה בעיניהם לאינקרנציה משיחית. מי שחולם חלום צלול עושה אינקרנציה מושלמת, לכך החולמים (והמתנבאים) ניסו להדמות. לאותו בר-אנש שחי במציאות מקבילה אך הוא עדיין אותו האדם כמו במציאות הנוכחית מבחינה תודעתית. אנו רואים גם במקורות הקבלה בין אנשים שהיתה להם התגלות, כאנשים שהופכים לאלים. לרבים מהם יש גם קטע של טשטוש גבולות בין מוות לחיים, בין אם זה אליהו שהקים לתחיה ילד ועלה השמיימה בחייו, ישו שגם הוא הקים לתחיה, עלה השמיימה וקם בעצמו לתחיה, וחנוך שרק עלה השמיימה.

  • חלום צלול
  • חלום צלול
  • חלום צלול
  • חלום צלול

צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון

האטימולוגיה של המילה צפון היא מהשורש צפן, כלומר משהו שמסתתר אחרי, משהו שהוצפן, משהו שמחוץ לתחום. כשאומרים ״צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו״ מתכוונים או להר החרמון והר התבור, שאחד בצפון ואחד בדרום, או להר החרמון והמורדות שלו, כשהחרמון הוא צפון והמורדות שלו הם הגולן. נראית יותר האפשרות השניה.

במורדות חיו הרפאים, ההרים סביב הירדן ההררי נקראים ״תבור״ (יש ראיות שהגדה המערבית של הירדן נקראת תבור). יש זיקה בין הרפאים לבין שבט בנימין, ששניהם עבדו את האל מות. ובדברי הימים רבים מבני בנימין נקראים רפא, מות, בעל וכו׳ (ירמות = איש מות, כמו ירבעל. אשבעל = איש בעל ועוד).

בדברי הימים א׳ ח׳ יש מסורת ועל פיה בני בנימין ישבו בתחילה במקום שנקרא גבע ואז גלו אל מנחת, כלומר הם גלו ממקום גבוה אל מקום נמוך, וכנראה הכוונה שבהתחלה הם ישבו בגולן ומאוחר יותר הם עברו דרומה. בדברי הימים כתוב ״שדה מואב״, הכוונה כנראה למורדות הדרומיים של הירדן, קרוב לים המלח. איזור יריחו.

הדבר הזה מסביר את הכתוב בספר איוב: ״הרפאים יחוללו מתחת מים ושכניהם, ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון, נטה צפון על תוהו תולה ארץ על בלימה״. האיזור הגאוגרפי המדובר הוא בריכת רם, שמקורה הוא געשי והיא שופעת במי תהום שהציפו לוע של הר געש. בגאולוגיה זה נקרא ״מאר״. זה גם המקום בו מסתיים האיזור המוריק ומתחיל החרמון הקרח.

המים שמדברים עליהם הם לא רק בריכת רם אלא גם ימת החולה, כלומר ״התבור״ הוא מהבחינה הזאת גם המורדות המזרחיים של הירדן. בימי קדם חשבו שהמקור של נחל הבניאס הוא מבריכת רם – סביב הנחל הזה ישבו ״הרפאים״. המקום הזה נקרא ״ימין״. מה שמעליו נקרא ״צפון״, מפני שמה שנמצא באיזור הקרח היה צפון ומקודש, לכן החרמון נקרא כך מלשון ״חרם״.

%

פולחן האל מות מסתבר שונה למדי מאיך שהוא מוצג במסורת המאוחרת יותר. כאילו שמות הוא אל השאול, והפולחן שלו הוא פולחן של מוות בקונוטציה שלילית.

הפולחן של ימי קדם היה פולחן פוריות שסימל את מעגל השנה. את איך שהיום והלילה מתחלפים בקביעות, ועונות השנה גם כן מתחלפות בקביעות. הפולחן היה פולחן של השמש, והיה משותף לבעל ולמות. מות נחשב לאל חזק, ״עז״. והרבה הטיות של עז ועזוז נקשרו בו – עזאל, עזאזל, עזמוות, עזגד וכו׳. מות נחשב כחיובי, ״כי עזה כמוות אהבה״. באיזור של החרמון הפולחן הזה רווח, של בעל/מות/גד.

סביר להניח שהפולחן של מות היה כרוך בפולחן של הירח כישות ששולטת בלילה, בעוד שהיה פולחן מקביל של הישות ששולטת ביום, השמש (או לחלופין פולחן השמש היה של הבעל ופולחן "קבר השמש" היה של מות). ולכן היו באיזור הזה גם בית שמש (מג׳דל שמס) וגם בית ירח שנעבד בדרך כלל במקומות הנמוכים יותר במורדות הירדן, כמו לדוגמה ליד הכנרת וכמובן בשפך ירדן יריחו ליד ים המלח.

%

מה שמחזק את טענתנו הוא שפולחן לאל הירח היה נהוג במולדתו של אברם באור כשדים, לאל הירח השומרי ננה ובחרן לאל הירח השמי (סין). השר נרגל שראצר, שמו התיאופורי על שם הגרסה המסופוטמית למות, נרגל.

ניתן אם כך לסבור שישנה הקבלה בין בעל לאנליל, בין מות וסין ובין תמוז לגד. אותם אלים ואותו פולחן בשמות שונים. מדובר בפולחן כוכבים, כשאת היום מסמלת השמש ואת הלילה הירח, במשך היום השמש נעה סביב הארץ ובלילה עוברת תחתיה.

הנדידה של תמוז בין הארץ והשאול היא הנדידה של השמש בין היום והלילה, כאשר העליה היא שחר (מלשון התחלה) והירידה היא שלם (מלשון סוף). שניהם היו מסומלים על ידי כוכבים מסוימים ("כוכב השחר", לדוגמה) שמופיעים בשמים ברגע זה. גד הוא שם של כוכב, זו היתה ראשיתה של האסטרולוגיה.

הדברים האלה נשתמרו גם בקבלה כפי שמראה יהודה ליבס (״פולחן השחר״). יש לזה כמובן מקבילות מהפנתאון המצרי (רע/אוסיריס/הורוס), וגם מהיווני. הסינקרטיזם הבבלי-יווני היה נהוג בממלכה הסלאוקית והסינקרטיזם המצרי-יווני אצל התלמית (מנדלס, ״זהות יהודית בתקופה ההלניסטית״, פרק ד׳). אוסיריס זוהה על ידי התלמים כדיוניסוס, בעוד שאצל הסלאוקים דיוניסוס זוהה כתמוז (או ליתר דיוק אדוניס, שבינו לבין דיוניסוס יש קווים מקבילים. שניהם כאלי תבואה הקמים לתחיה). בבניאס היה מקדש לאל פאן, מפמלייתו של דיוניסוס. לפני שהמקדש הפך הלניסטי הוא היה מקדש לגד.

מכל אלה יסתבר שסיפורי התנ״ך הם פולמוס עם הסינקרטיזם ההלניסטי הרבה יותר משהוא פולמוס עם הפולחן המסופוטמי/מצרי.

%

בנוגע לאטימולוגיה של המילה דרום, במחקר לא הגיעו למסקנה חד משמעית אך יש טענה של נפתלי הרץ טור סיני בפירוש שלו על איוב ש״אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום״ באיוב ל״ז הוא שגיאת כתיב וזה אמור להיות מדרם, רטיבותם. כלומר דרום זה מלשון רטיבות. הדבר הזה מסתדר גם עם הפסוק ״נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״, כאשר ים הוא מילה נרדפת לדרום ולא הכוונה ים=מערב, אלא ים = כנרת, דרום = ימת החולה. כמובן שזה גם מסתדר פיקס עם הטענה שהבאנו לעיל על משמעות המילה ״ימין״, מלשון ים. צפון זה החרמון, ימין הוא מאגר מים הלא הוא ה״דרום״.

כשיחזקאל אומר ״שים פניך דרך תימנה והטף אל-דרום והנבא אל-יער השדה נגב, ואמרת ליער הנגב שמע דבר ה׳ כה אמר ה׳ אלהים הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח״, הוא מתכוון למקום רטוב שה׳ מקלל אותו שיישרף ויהפוך לשממה. לא ברור על איזה יער שדה נגב מדבר יחזקאל, אבל הנגב מעולם לא היה מקום מוריק, ולכן אין מקום לסבור שמדובר על הנגב כפי שאנו קוראים לו נגב כיום. מה עוד שיחזקאל בעצמו מציין שכשהוא מדבר על יער הוא מדבר על הגפן.

לא זו אף זו, המילה נגב הוא מלשון דבר רטוב (או יותר נכון דבר שסופח נוזלים). יוגב הוא אדם העובד בשדה, ובשל ההחלפה בין ג׳ ל-ק׳ ניתן להבין שהכוונה לכורם העובד ביקב ״הכורמים והיוגבים״. יקב הוא מקום בו הנוזלים נקווים, כלומר היין נוזל ונאסף אל תוך כלי קיבול. יש גם קשר כאמור לענבים שנחשבו בימי קדם פרי אהבה, ולכן כשמדברים על ״עגבים״ מדברים על נאהבים שמחליפים נוזלים. כנראה שהיתה אנלוגיה בין דם הבתולין לבין מזיגת יין. אם הכוונה לזרימה של נוזלים, הרי שגם המילה דם מקורה בענבים, דם הענבים (האות ר' נבלעה, כמו דרמשק/דמשק).

%

  1. באנציקלופדיה מקראית ערך ״ימין״ נאמר: ״השם ימיני בא בכתובת ארמית מאוחרת שנמצאה בחצי אי סיני . הוראת השם היא ככל הנראה בר מזל, או מאושר. משמעות זו של השורש ימן המצויה בערבית רמוזה במדרש השם בנימין״.טענה זו תואמת את הסברה שהמקדש לאל גד, שהיה אל המזל (מזל במובן של כוכב), היה במקום שנקרא ״ימין״.
  2. בערך ״גולות״ באנציקלופדיה המקראית מציינים שגולות הן מעיינות, וכך הברכה ב״הבה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני . ונתתה לי גולות מים, ויתן לה כלב את גלות עלית ואת גלות תחתית״ משמעה: ברך אותי שיהיה גשם כדי שהמעיינות ינבעו ויהיו שם מים. שזו הברכה הגנרית במקרא, וכמובן בפולחני אל הסער למיניהם. במובן הזה שוב ״נגב״, ״דרום״ משמעו איזור רטוב.
  3. המקום ״מגרון״ בשמואל א׳ י״ד נמצא ״בין המעברות אשר שן הסלע מהעבר הזה ושן הסלע מהעבר הזה״. מסתמן שמגרון היה מקום שבו נגרו מים, כנראה שמדובר בקניון צר (תוואי של נחל אכזב). באנציקלופדיה המקראית מסיקים ״נראה לומר שאין מגרון שם יישוב אלא ציון טופוגרפי״. על פי זה גם המילה ״גרון״ היא מלשון מים ניגרים, גרון הוא מקום בו חולפים המים בדרכם אל הבטן. על פי חילופי האותיות ג׳ ו-ד׳ כעיצורים לשוניים, מגרון יכול להתחלף ל״דרום״ (״גר״ מתחלף באופן תדיר ל״דר״). כלומר הדרום אינו בהכרח בריכת רם אלא התוואי של נחל חרמון באופן כללי, שזורם בקניון צר ומשופע, ב״מדרון״.
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון
  • צפון ודרום כתיאורים למורדות החרמון

המאפיה האלוהית

מנהג הקרבת הקורבנות נולד מתוך נסיון לרצות את האלים על מנת שיקבלו את מה שהם דורשים. לא היה שייך לבחור מה אנחנו רוצים לתת, בהתאם לעודפים שלנו. האלים בחרו מה הם רוצים לקבל, בהתאם לצרכים שלהם. אפשר לדמות את עניין הקרבת הקורבנות לתשלום דמי חסות לעבריינים מהעולם התחתון. לעבריינים לא חשוב אם אתה זה שצריך או לא את הכסף שאתה נותן להם, אלא אם הם שצריכים את הכסף. והם צריכים כסף מסוג דולרים. הם יקבלו דולרים ולא שקלים.

כמובן, מי קובע את דרישתם של האלים אם לא כהני הדת שניזונים מהם? אותם כהני הדת הם אלה שמתווכים בין האל למקריב הקרבן, כך שהקרבת קרבן דומה יותר בקטע הזה לשוחד ולא לדמי חסות. אך עדיין, הדיבור על דמי חסות מתאים בכל זאת לדעתי.

כשמדברים על דת הטכנולוגיה או על טכנוקרטיה כעל עבודת אלילים, מדברים על התאגידים כמי שהגישה לידע מרוכזת בידם, ולכן אם אתה רוצה לגשת לידע אתה חייב לשלם דמי מנוי שהם קורבן לכל דבר. כיום ידע הוא הכל, אתה לא יכול להסתדר בעולם ללא אינטרנט לדוגמה. ולכן דמי הגישה לאינטרנט או לסלולר שאתה משלם לפלאפון ולסלקום הם קורבן.

יש גם אלילים שאתה עובד אותם בלי לשלם להם דבר חומרי, אבל בתמורה לזה אתה מאפשר להם ״להשגיח עליך״, שזה דומה מאוד לחוזה בין אלוהים והמונותאיסט. אלילים שכאלה הם לדוגמה גוגל ופייסבוק, ובמקרה שלהם מי שמקריב להם קורבנות הם עסקים אחרים שרוצים להחשף להעדפות שלך ובאמצעות הידע שהצטבר עליך לקנות את תשומת ליבך.

היחסים האלה הם סוג של חוזה בין אלים שנמצאים נמוך יותר בפנתאון, לבין הממונים עליהם אם אתה מדבר במונחים אנגלולוגיים ומונותאיסטים, בפוליתאיזם זה היה נקרא אלים משניים, או בני-אלים שחיו בסימביוזה או ביחסי תלות עם אלים בכירים יותר.

בסופו של דבר, גוגל ופייסבוק זה הדבר הכי קרוב לראש הפנתאון במובן הזה של גישה לידע כקורבן. בפוליטיקה העכשווית של ההיי-טק מה שקורה זה בערך מלחמה בין אלים, קרב בין תיאמת ומרדוך, סת והורוס וכו׳. בסופו של דבר כשמרדוך יהרוג את תיאמת, וגוגל תביס את פייסבוק או משהו כזה, היא ״תבתר את גופתה ותברא ממנה את השמיים והארץ החדשים״. שזה אומר שהיא תיצור סדר עולמי חדש, שבו היא האל היחיד שיכול לטעון לבכורה. ובסטטוס קוו הזה ייצא לאור העולם החדש.

%

מבחינה פונקציונלית כהני הדת הם לא יותר מגובי חובות בשוק האפור. אם לא דאגת לשלם את החוב, חטאת כלפי השוק האפור. הדבר הזה הוא מה שנקרא מתנות כהונה. אם לא נתת מתנות כהונה חטאת לאלוהים, כי הכרתת את שבט לוי. בזמן הזה כשאין קורבנות אותו הנוהג כלפי תרומות ומעשרות, אם לא הפרשת תרומות ומעשרות חטאת כלפי שמיא, והפוסקים נחלקו אם זהו עבירה על מצווה מדרבנן או דאורייתא. אלה שיאמרו שזה דאורייתא יש להם על מי לסמוך.

באתוס של התורה, הכהנים והלווים לא בחרו להיות גובים בשוק האפור, אלא הוכרחו. הם סוג של קאפו, שוטרים מאונס (בדברי הימים אכן מתוארים בני לוי כשוטרים). בספר במדבר כתוב ״אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם״. הכהונה היא לא פרס, אלא דווקא עוון. כל הטרמינולוגיה של הברית בין ישראל לעם ישראל היא טרמינולוגיה של שבי ופדיה, של הלוואה ופקדון, של כפיה של הר כגיגית וכו׳. אלוהים הוא כאילו דון קורליאונה או באגסי סיגל. אני מניח שזה מסביר למה סרטי מאפיה הפכו כל כך פופולריים בתרבות המערבית.

המאפיה האלוהית

%

במדעי הדתות נהוג לסבור שבחברה של ציידים לקטים אין תאיזם, כי תאיזם נולד רק בחברות חקלאיות עם חיות וצמחים מבויתים. כלומר ניתן להביא קורבן רק מרכוש. בדתות של ציידים לקטים יש אנימיזם או פטישיזם, יש טוטם והחיבור אליו הוא חיבור מיסטי, אבל אין לטוטם רצון. ולכן לא שייך להקריב לטוטם קורבנות.

את עניין התאגידים כהיררכיה של אלים ניתן להסביר גם כן בצורה כזו. אחת מהדרכים להאבק בתופעת הלוואי של התאגידיות, שכאמור גורמת לתאגידים להיות במעמד של אלים-כופים, היא האנרכיזם לסוגיו. האנרכיזם טוען שהעקרון המעמדי התפתח רק כתוצאה מהקיבוע של הרעיון של רכוש פרטי. הדרך לתקן את החברה היא לוותר על הרעיון של רכוש פרטי וכאן זה מתחלק לכמה: או קולקטיביזם, כמו הקומוניסטים והסינדיקליסטים, או פרימיטיביזם ששואף להתנתק מהגורמים למעמדיות – לטענתם תירבות של הטבע, שימוש בכלכלת כסף וכו׳.

תוצר הלוואי של האנרכיזם הוא אתאיזם, כי התאיזם הוא תולדה של התירבות והרכוש הפרטי. אתאיזם הוא לא הכרח: אנרכיזם נוצרי לדוגמה הוא תאיסטי למהדרין, אך יותר קרוב ברוחו לגנוסיס שגם הוא סוג של אנטי-תאיזם. התאיזם הממוסד נחשב באנרכיזם הנוצרי כתרבות מושחתת, והדרך לתקן את השחיתות הזו היא לעשות דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. לפי האנרכיסטים הנוצרים זה מה שביקש ישו לעשות. לא זו אף זו, גם הנצרות של פאולוס היתה בראשיתה לא-היררכית. האורתודוכסיה הנוצרית שבה יש היררכיה לכנסיה (כלומר: בישופים וכד׳) נחשבת במובן הזה פוסט-פאוליאנית. היא זו שסילפה לטענתם את הרוח המקורית של הנצרות.

  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית

פרדי מרקיורי הוא המשיח

השיר הכי טוב של קווין יצא לאחר מותו של פרדי מרקיורי. באלבום made in heaven שיצא ב-1996, חמש שנים לאחר מותו. השיר מכיל את ההקלטה האחרונה של מרקיורי, שהוקלטה כשהוא כבר על ערש דוויי. בראיין מיי סיפר שאחרי שפרדי מרקיורי שר את הטייק של הבית השני הוא ביקש הפסקה כי הוא תשוש וקשה לו, ומאז לא הספיק להקליט את הבית השלישי, אז מיי בעצמו הקליט בקולו את מה שנותר.

בסוף השיר מסומפל חלק מההופעה של קווין בלייב אייד ואז כל השירים של קווין אחד אחרי השני בשבריר שניה, ולבסוף קול של תינוק בוכה. מסתבר שהתינוק הבוכה הוא חלק ממיתוס שביקשו חברי קווין לצייר,שבא להציג את מרקיורי כישו, ואת האלבום כולו, כשמו, כמסר שמגיע מהשמיים (heavens), כשאהבת האם היא כמובן אהבתה של מריה הקדושה.

האפקטים בסוף השיר באים להציג את המחלה של פרדי מרקיורי כדרך ייסורים ואת מיתתו ככפרה על המין האנושי. הבכי של התינוק בסוף הוא רפרנס לסגירת המעגל של מריה הקדושה שהבכי שלה מתואר פעמיים, גם ברגע שהורידה אותו מהצלב, וגם ברגע שילדה אותו. בין שני הרגעים האלה התקפלה כל העשיה של ישו, ולכך מכוונים גם ב״קיפול״ כל הקטעים של קווין לדגימה של כמה שניות.

זהו חלק ממפעל שלם של קווין להנצחתו של פרדי מרקיורי בדמותו של ״המשיח המת״, וחלק גדול מההצלחה של הלהקה לאחר מותו כרוכה במיתוס הזה.

כמובן שבאותה המידה ניתן לתת לזה פרשנות יהודית אבל בטוחני שלא הפרשנות היהודית עמדה מול עיניהם. ביהדות קורות שתי סצנות בהם החיים של האדם רצים מול עיניו מההתחלה ועד הסוף, אחת לפני הלידה ואחת במוות. לפני הלידה התינוק לומד תורה במעי אימו ואז ״בא מלאך וסוטרו על פיו״, על מה שהוא לומד במשך החיים אחר כך זו רק ״הזכרות״. במוות הוא עומד בפני בית דין של מעלה ושואלים אותו כמה שאלות כמו לדוגמה ״קבעת עיתים לתורה״? ״נשאת ונתת באמונה״? וכו׳. המדרש הזה, שמופיע במסכת שבת, התגלגל בנצרות לכיוונים אחרים אבל מקורו בבית המדרש הקדום ל״הפרדות הדרכים״.

  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח