המלח כסמל בתנ״ך

המלח כסמל בתנ״ך

בברית החדשה מלח נחשב כדבר חיובי, תלמידי ישו נחשבים כ״מלח הארץ״. כריית מלח בעת העתיקה הייתה פעולה יקרה, משכורות היו משלמים לחיילים במלח. על כן גם משכורת נקרא salary. לעומת זאת בתנ״ך המלח נחשב כדבר שלילי המסמל קללה ושממה. עיר שמקללים אותה שלא תבנה יותר, זורעים במלח. מדוע בעצם חל שינוי לכאורה ביחס למלח? האם הוא תמיד היה רע? האם הוא תמיד היה טוב?

אדמה מליחה נחשבת לא ברת עיבוד כי צמחים מסרבים לגדול בה. התייחסו לאיזור ים המלח כאל אדמה מקוללת משום כך. היה זכרון היסטורי שבעבר הרחוק האדמות היו ברות עיבוד. רחוק, כלומר, אלפי שנים. לערים שרצו לקלל היו מאחלים את הקללה הזאת – כלומר, שלא תוכלו לעבד את הקרקע וכך לא להפיק אוכל וגם לא למצוא מים ראויים לשתיה, ומן הסתם גם לא לגור שם. באיזורים מליחים ומדבריים לא ממש גרו, רק בנווי מדבר. כמו ביריחו, שעל פי המשתמע היתה צוער, העיר היחידה בכיכר הירדן שלא חרבה. שאר הערים חרבו, על ידי ״גופרית ומלח״ – ושמדברים על גופרית מדברים על סולפטים למיניהם (Vitriol).

סביר להניח שהתאוריה על ארבעת היסודות התפתחתה כתוצאה מניסויים כימיים בסיסיים סביב אותם הסולפטים, שביחד עם תחמוצות שונות יוצרות אפקטים מרהיבים וחומרים מיוחדים, בדרך כלל זכוכיתיים שנראים כמו אבני חן. אחד מהם הוא הנחושת הגופרתית, שעשויה להיות אותו ה״מלח״ ששימש את אלישע לחיטוי המים, זהו חומר אנטי פטרייתי שמסוגל להרוג אצות ועובשים שמתרבים במאגרי מים. לפני כמה חודשים לדוגמה נצבע מאגר מים ליד ים המלח באדום, באוסטרליה יש אגם ורוד, הירקון הוא ירוק, בגלל אצות. אצות בדרך כלל גדלות במאגרי מים עומדים, אם רוצים למנוע לחטא בריכות מטהרים אותן עם נחושת גופרתית. זה משמש גם בדרך כלל כחומר ריסוס טבעי לפרחים ולעצי פרי, כי זה הורג את העובשים.

מה שעשה אלישע, דבר שיכול להיות טריק אינסטלציה קדום, יכול להציג אותו כסוג של מדען חובב. באותה התקופה ״פלאות״ שכאלה, בטח מה שנלוותה אליו פירוטכניקה של עשן והתפוצצויות, נראו כהוקוס פוקוס. המדענים הקדומים, הנביאים, השתעשעו בעניין. אנו רואים גם את משה שטיהר מים באמצעות ענף, ״מלח סדומית״ ששימש בבית המקדש נחשב כמלח חזק שמגע שלו עם העיניים היה יכול לעוור. יכול להיות שגם יין קפריסין שמתואר כמשבח את סממני הקטורת היה לא יותר ממי נחושת, שכאמור משמשים כמדבירים ביולוגיים. יש לזכור שקפריסין קרויה על שם הנחושת.

עם זאת מלח נחשב חומר משמר ולכן היתה לו דרישה. באותו אופן מלח היה נותן טעם, אם מוסיפים אותו במסגרת בישול או אם מוסיפים אותו לאוכל מוגמר, והוא מתגבר על טעמי לוואי שנגרמו כתוצאה ממרירות וחמיצות. כששיבחו את המלח, שיבחו אותו בעיקר מפני שהוא מרכיב הכרחי באוכל ולעיתים אי אפשר לטעום מאכלים בלעדיו. כפי שמלח הכרחי ומשפיע, כך תלמידי ישו הכרחיים ומשפיעים ונותני טעם כמו שמלח משפיע על טעם של תבשיל. ואולי מדובר בגרסה קדומה למדרש הזה "נמשלה התורה כמלח, והמשנה כפילפלין, והש"ס כבשמים, ואי אפשר לעולם בלא מלח, ואי אפשר לעולם בלא פלפלין, ואי אפשר לעולם בלא בשמים, ואיש עשיר מתכלכל בשלשתן"וגם: "המלח דבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים". או שמא, למדרש שמתייחס לתכונות המשמרות של המלח: "ברית מלח כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם"

כפי שאנו רואים, למלח מתייחסים בצורה דו-ערכית. קדמונינו לא ידעו איך לאכול אותו, האם הוא מסמל שממה או ברכה? הוא גם מאיים וגם מועיל. אנו רואים המון התייחסויות שליליות למלח, אך לצידן אנו רואים גם בתנ״ך התייחסויות חיוביות. המלח היה מרכיב חובה בכל קורבן, וסימל כאמור את אותה ה״ברית״: ״וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח״

אחת מהדרכים להסביר את הסמל של המלח בברית הוא אותה ההשתוממות מהמלח, ומאירועי אסון שקשורים אליו. סוג של איום מרומז: אם לא תשמרו את הברית כמו שצריך, אלוהים יגייס את כח המלח הנורא כנגדכם. היחס זהה גם כלפי האש, מצד אחד דבר מעורר הערצה ומצד שני דבר המעורר אימה. אנחנו רואים שהאיום הבולט ביותר בספרי הנביאים הוא שריפה באש (לצד זריעת מלח). אני מעריך שיש גם קשר מילולי בין המושג ״חימה ואף״ לבין אש (חימה) ומלח (אף, התגובה המיידית לריח של מלח היא דרך האף)

מבחינה מילולית, ״מלח״ הוא מילה נרדפת ל״השחתה״, או יותר נכון למשהו שהושחת. כמו ״כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה״ או ״ויקח משם בלויי סחבות ובלויי מלחים״. והוא מהווה סמל לחורבן הארץ, ״ארץ מלחה ולא תשב״. וגם ההפך, בספר יחזקאל מ״ז כשמדברים על הגאולה, מדברים על התהליך בו המים המלוחים יהפכו למותקים ״ונרפאו המים ממליחתם״. ויחד עם זאת, עדיין יהיה הכרח למלח (בגלל התכונות המועילות שלו) ולכן ״וביצותיו וגבאיו לא יירפאו, למלח ניתנו״.

בספר ישעיהו י״א, אנו רואים איך יש קבוצה של אותיות שמשחקי מילים שניתן להרכיב מהן מהוות סמלים של המשיח. אנחנו רואים שם שני סיפורים מקבילים שבהם המשיח "מחזיק" "מקל" ו"ניחן" ב"רוח". או יותר נכון מילים שמורכבות מהעיצורים:

  • ח.ז.ק
  • ק.ל ( י.ק.ל / ק.ו.ל)
  • נ.ח.מ (י.נ.ח / י.מ.ח / נ.ח.מ / מ.נ.ח )
  • ר.ח (י.ר.ח / ר.ו.ח)

בדימוי הפרי מתואר המשיח כ"מקל" שבור מעץ שנכרת, שהולך ומשתלם לכדי ענף "חזק", מניץ פרחים ומניב פרי. על הפרי "נחה" "רוח", שגורמת לו להיות "ריחני". בדימוי האדם מתואר המשיח כמנהיג "קולני", "חזק" כמו בולדוזר, אגרוף ו"רוח" סערה. הוא מוכיח, "מוחה" ושופט צדק. וב"רוח" שפתיו, במילה אחת מסוגל לשלוח את הרשעים אל הגרדום. האותיות הן: ח׳, ז׳ ק׳, ל׳, מ׳, נ׳, ר׳. שבקשר לאותו ״אף״ שמפסקה לעיל, מסתבר שמורכבות משתי חטיבות: חז״ק והעיצורים האפיים – למנ״ר. שאחת מהמילים שניתן להרכיב היא כמובן מלח, אחד מהדימויים המשיחיים האולטימטיביים.

  • המלח כסמל בתנ״ך
  • המלח כסמל בתנ״ך
  • המלח כסמל בתנ״ך
  • המלח כסמל בתנ״ך

השבת הנוצרית

השבת הנוצרית

שאלה: אם בתנ"ך, או יותר נכון, ב״ברית הישנה״, מופיע הציווי בעשרת הדיברות (וכמובן לא רק) לשמור את יום השבת, כיצד זה שבמדינות נוצריות דווקא ביום ראשון לא עובדים? כיצד מתייחסים או מתעלמים בנצרות מהקדושה של השבת?

ובכן. בנצרות לא שומרים שבת. לא צריך לשמור שבת. הנוצרים מתעלמים מ״שמירת השבת״ כי לדעתם הם שומרים על השבת, כפי שאמורים לשמור על השבת. לפחות אלה מהם שלא יהודים. היהודים מביניהם אמורים לשמור על השבת, אם הם מחוייבים, אבל הנצרות היא כנסיית הערלים, וככזו – המצווה לא חלה עליהם גם ככה. השאלה היא אם זה כי הם לא מחוייבים או כי המצווה בטלה. והתשובה: המצווה בטלה.

אבל ראשית כל למה יום ראשון? קונסטנטינוס, קיסר רומא שהתנצר והפך (את עצמו ומאז בעיני הכנסיה) לאבטיפוס של מגן הנצרות, פסק שיום מנוחה יהיה ביום ראשון, שהוא יום השמש. הבעיה היא שיום השמש מרמז על כך שלא מדובר במשהו נוצרי, אלא דווקא משהו רומי. יום המנוחה הזה היה אזרחי. יום ראשון לא נקבע כמנוחה על רקע דתי. מה גרם לנוצרים לאמץ אותו בכל זאת? רק לאחר שראו שחלק מהנוצרים ממשיכים לשמור את יום השבת, מחשש שיתיהדו, קבעו שיום ראשון הוא יום מנוחה גם על רקע דתי.

ביום ראשון היה נהוג בקרב הנוצרים עם זאת לבצע את טקס סעודת האדון. הם קראו לו ״יום האלוהים״, כי ישו קם לתחיה על פי הכתוב בברית החדשה ביום ראשון. אבל יום ראשון לא היה יום למנוחה. לא היה להם יום למנוחה, בשבת לא נחים, בשבת עושים את עבודת האל. גם היהודים הסכימו שהעניין של מנוחה הוא לא מסיבה סוציאלית אלא רק כדי לפנות זמן לעבודת האל, ומשום כך הנוצרים לא ראו את עצמם כמי שמבטלים מצווה כלשהיא. הם פשוט ראו את היהודים ש״מהדרים״ במצוות המנוחה, ככאלה שמפספסים את הנקודה במקרה הטוב, וכשמתחזים לצדיקים במקרה הרע. הנוצרים נהגו לומר שבשבילם כל השבוע הוא שבת אחת גדולה. היסוד הזה שאחרי ביאת המשיח כל השבוע הוא שבת מוכר גם ביהדות, ״יום שכולו שבת״.

כנראה שהסיבה לא לשמור שבת, כמו גם לא לקיים ברית מילה, טמונה בכך שמרגע שהגיע המשיח וניתנה ״הברית החדשה״, ״הברית הישנה״ בטלה. והשבת היא חלק מ״הברית הישנה״. היא אכן נקראת בתורה ברית, ״ברית עולם״. למעשה כל דבר שקשור ל״ברית״ בין עם ישראל לה׳, בטל ומבוטל, ה׳ בעצמו ציווה לתת ברית חדשה ״לא כברית אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים, אשר המה הפרו את בריתי״. תאולוגיית ההחלפה אומרת, עם ישראל הפרו את הברית בכל מקרה, אבל גם אם היו שומרים אותה – הברית הוחלפה. לא בהכרח שהמהות של עם ישראל הוחלפה (למרות שכן), אלא המהות של הברית הוחלפה, ומעתה היא לא מחייבת את מי שרוצה לקשור את גורלו עם ה׳. מה שנותר מהברית קשור לאותה הצהרת הנאמנות הפנימית – הכוונה יותר חשובה מהמעשה.

שמירת השבת היתה אצל הנוצרים אלגורית. ב״דידכה״ מתואר מה מבחינת הנוצרים היא שמירת השבת: התאספות, סעודה משותפת, הודיה ו״הקרבת קורבן״ באמצעות התוודות על חטאים. הנוצרים הקדומים התעקשו להבדיל עצמם מהיהודים. ב״דידכה״ רואים התייחסות כזו גם בקשר לשבת, ״הזהרו לא להדמות ל׳צבועים׳, שצמים בשני וחמישי. במקום זה העדיפו לצום ב׳יום ההכנה׳״. ימי שני וחמישי הם הימים בהם אומרים תחנון, הימים שבהם היהודים מתכנסים בשווקים, ובית הדין מנצל את זה על מנת להתכנס. באותה הזדמנות שקוראים בתורה, גם מתוודים על החטאים – עד כאן זהה לחלוטין למה שאנחנו מתארים כפולחן נוצרי, בהבדל אחד קטן: היהודים נחשבו כמי שמקפידים בעניין הזה של תחנון וצום, על אף שהדבר הזה היה מבחינתם יותר כלפי חוץ. כך טענו הנוצרים. ושוב, צריך להבין את הקונטקסט של המחלוקת הנוצרית, הם ביקשו להיות יהודים טובים יותר.

ב״אגרת ברנבא״ מסבירים שמצוות השבת אמורה להיות שמירה על לב טהור וידיים טהורות. כאלוהים אמר שהוא נח ביום השביעי, מסבירים, הוא התכוון שהעולם יהיה קיים ששת אלפי שנה ובאלף השביעי יהיה יום הדין, ורק אחרי שיום הדין יתקיים וישפטו את הרשעים. רק אז יהיה אפשר לנוח. בהקשר הזה הוא אומר ש״היום השמיני״ יהיה העולם שאחרי יום הדין, עולם מושלם. כנראה שהוא מתכוון שגם בברית המילה עושים את זה ביום השמיני, בגלל הסמליות של ה-8, שהוא זה שבא מיד אחרי 7. ניתן לשים לב שגם ישו ריפא בשבת, והתיר לתלמידיו גם לקטוף שיבולים, כך שכנראה שהיתה מסורת אחרת של שמירת שבת שאינה שביתה מלאה ממלאכה. המסורת היתה ששבת קשורה למספר שבת, והיום שממחרת השבת הוא היום השמיני.

בעניין המסורת הזאת, יש לציין את השבת הקומראנית. כפי שאנו רואים ממגילות ים המלח, הקונספט של שבת היה בעל משמעות אחרת. לוח השנה בנוי ממחזורים של 4 עונות, בכל עונה 13 שבועות של 7 ימים ובסך הכל שנת שמש: 364 ימים. לשמור את השבת זה להצמד ללוח השנה ולחגוג את המועדים במועדם, ובעיקר להקריב את הקורבנות המיועדים לכל מועד במועד שלהם. מי שכתב את מגילות קומראן סבר שאין לקורבנות שמקריבים בבית המקדש תוקף ושמה שמחליף אותם באמת, לפחות כל עוד מי ששולט בבית המקדש הוא הרשעים, זו הקהילה עצמה והטקסים שהיא מקיימת: נתינת צדקה,תפילה משותפת והודיה משותפת לאל בארוחות. שזה בעצם בדיוק מה שהנוצרים גם דגלו בו – שמירת שבת סמלית באמצעות מעשים שמחליפים את הקורבנות. כמו כן, התפילות הכי חשובות שלהם היו ״שירי עולת השבת״, כך שבעצם הפסגה של השבוע היתה בתפילה מיוחדת שנאמרה בשבת. וה״שבת״ עצמה הפרידה בין המחזורים של ה-7. שוב אנו רואים, שבת לא היתה בקטע של מנוחה אלא בקטע של שמירה על לוח שנה. ואולי דווקא משום כך, משום שלוח השנה הוא שמשי ובניגוד ללוח השנה היהודי הירחי, הנוצרים אימצו כל כך בחום את השנה השמשית הרומאית ואת ״יום השמש״ הרומאי.

  • השבת הנוצרית
  • השבת הנוצרית
  • השבת הנוצרית
  • השבת הנוצרית

אינטימיות אלגורית עם אלוהים

אינטימיות אלגורית עם אלוהים

פילון האלכסנדרוני מתאר בחיבורו ״על הכרובים״ את משה וירמיהו כסוג של חונכים במיסטריות ואת האקסטזה הדתית של מי שמתייחד עם האל כסוג של הילולה דיוניסית. דהיינו, במונחיים מיניים. את הרגע הזה, התעלותה של הנשמה מהתחום הגשמי, הוא משווה ליחסי מין – את האורגזמה התודעתית הוא משווה לאורגזמה מינית. להגיע לפורקן תודעתי זה כמו לקיים יחסי מין עם בתולה, או ״לזרוע את זרע האושר למען המין האנושי בקרקע בתולית משובחת״.

אלא שאם ביחסי מין עם בתולה הפעולה הטכנית היא ביתוק של בתולים וקריעה שלהם, יחסי מין עם אלוהים עושים את הפעולה ההפוכה, הם תופרים מחדש את קרום הבתולים והופכים בעולה לבתולה. וזו המשמעות של הפסוק בירמיהו ״הלא מעתה קראתי לי אבי אלוף נעורי אתה״. הרגע שבו ביתקת את בתולי הרוחניים. בהקשר של הפסוק, ניתן להבין שאם ירמיהו מדבר על עם ישראל כאישה שזנתה תחת בעלה, הרגע ההפוך את השלב שבו היא חוזרת אל השלמות של לפני נישואיה ועל כן גם טרם זנייתה.

כך פילון גם מסביר את הפסוק ״חדל להיות לשרה אורח כנשים״. מרגע שהיא חדלה מלהתנהג כאישה, רק אז היה יכול ״לצחק״ איתה, כי אז אלוהים הפרה אותה בזרע הרוחני והביא אותה ל״מצב של צחוק״.״הזדווגותם של בני האדם לשם הולדת ילדים הופך את הבתולות לנשים אך כשהאל מתחיל להתרועע עם הנפש הוא הופך את זאת שהיתה קודם אישה לבתולה מאחר שהוא מסלק ממנה את התשוקות הגסות והבלתי-גבריות שאפיינו אותה כאישה ונוטע במקומן מעלות טובות אמיתיות וצרופות. וכך לא ישוחח האל עם שרה בטרם זנחה כל דבר נשי והיא חוזרת ושבה למצב של בתולה תמימה״.

ב״על שינוי השמות״ מתאר פילון את יחסי המין האלה באנלוגיה לנטיעת עצים. ״אם יש דבר טוב בין הישים ובייחוד מכלול השמים והיקום, הרי הוא פרי האלוהים, אם לומר את האמת, כפריו של עץ בעל טבע נצחי וירוק עד. אנשים נבונים וחכמים מסוגלים לדעת דברים מעין אלה ולהכיר בהם, אבל לא אנשים פחותי ערך״. הוא מביא כדוגמה את הושע שבד בבד עם הדימויים המיניים עליהם הוא מדבר, הוא מדבר בפרק האחרון בספר על סוד גדול שנגלה למי שיגלה את פרי האל. ״מי חכם ויבן אלה וידעם״ (הושע י״ד).

למעשה הוא מדבר על כך שממלכת אפרים ביקשה להשתעבד מרצון לאשור על מנת לשקם את מעמדה המדיני. חלק מהשעבוד כלל כנראה הנחלת פולחן אשורי בבית המקדש. במשחק מילים מדבר הנביא על כך שאפרים זה מלשון פרי, ואשור זה מלשון ״אשורנו״, אישור של דבר נכון. אם אפרים מחפש את הדבר הנכון עליו לפנות דווקא אל ה׳, שהוא זה שאמור לתת את פריו ולמלא את כל התכונות של הצומח: ריח, פריחה, צל, חיות וכמובן סגולות מרפא של צמחיו. הושע מתאר את פרי האל באנלוגיה לצמחים שונים והפונקציות שהם ממלאים, ובמקרה של הגפן הפונקציה שהוא מתכוון אליה היא כנראה סגולות שיפור הזכרון, שיפור האון המיני וכמובן סגולות השכרון של היין והשמחה שבאה בעקבותיו.

עם זאת, היחס של פילון ליין מורכב. ליין אכן יש את הסגולות החיוביות שלו, אבל פילון עומד על כך שליין יש גם את הסגולות השליליות שעלולות להוביל לאיבוד עכבות, אלימות, חטא וליצות או טמטום. מי שרוצה להגיע לתודעה גבוהה, טוב לו אם יעשה את זה בדרכים שאינן ״קיצור דרך״ – ואם הוא יכול לעשות את זה באמצעות עבודה רוחנית, הדבר עדיף מאשר לצרוך יין.

ב״על חיי העיון״ הוא מציין לשבח את כת התרפויטים שלא צרכו יין ועדיין הגיעו למצב בו הם חסרי תשוקות, מאופקים ומתונים. למעשה הוא אפילו בוטה יותר כלפי יין, ״היין כמוהו כסם הכסילות, ומאכלי הפאר טבעם לעורר את הבהמה שתיאבונה יותר משל כולן אינו יודע שובעה – את התשוקה״.

מסתבר שפילון מיישר קו עם הפילוסופיה הסטואית. על פי דיוגנס לארטיוס, הסטואים סברו שאדם חכם צריך להיות מבוסם על ידי יין, אבל לא להגיע למצב שיהיה שיכור. ואכן בתנ״ך אנו רואים שה׳ הזהיר את בעלי התפקידים בבית המקדש לא לשתות יין – כך עם אהרון ובניו, כך עלי שהזהיר את חנה, כך גם בנה וכלל הנזירים, לא צרכו יין. הרעיון היה להשאר נטורל, פילון מתייחס לכך בחיבורו ״על השכרון״.

את הדימויים האלה של הכרת התפיסה האלוהית כשמחה, הפיכה מאישה לגבר, נטיעת עצי דעת ואכילה מפריים, והעדפה של צריכה של ישו ״היין האמיתי״ על פני צריכה של יין סתם, אנחנו מכירים טוב מהטרמינולוגיה של הולנטיניזם. היין עצמו הוא תחליף זול וטריקי לדבר האמיתי. במקום מה שאנו רואים כיין, צריך לעשות משהו אחר ועמוק יותר. ובאותה מידה גם כל דבר ששימש כחלק מהאנלוגיה, אמור להיות משמח אבל תחליף זול ולא שלם של הדבר האמיתי – כמו לדוגמה מין. סביר להניח שזו הסיבה שהנוצרים והגנוסטיקנים בעיקר התנגדו אל מין ואלכוהול כל כך, כי הם לא ״הדבר האמיתי״.

מעתה אמור, אם כדי להתעלות רוחנית אנו צריכים להשתמש בכלים מסוימים, אנו בוחרים בהם רק כי הם סמלים. אם בהקשר הנוצרי לדוגמא מבצעים את המיסה דווקא על לחם ויין שהופכים לדמו ובשרו של ישו, ובהקשר היהודי בשבת צריך לבצע קידוש דווקא על יין, ויחסי מין במועד זה מבורכים – אנו צריכים לזכור ש״לחם ויין״ ו״יחסי מין״ הם בסך הכל סמלים שמשמשים אמצעי לעבר מטרה מסוימת, שהיא החשובה מביניהם. האמצעי לא חשוב, ולעיתים ההקפדה על האמצעי מפספסת את המטרה.

כעת, אחרי שהבנו את האטיטיוד של הפלטוניזם התיכון כלפי החיבור עם האחד, והעובדה שהזרמים שנקראים כעת אורתודוכסיים מעדיפים לקיים טקסים שהם בסך הכל סמליים ומתכוונים למשהו אחר ועילאי יותר – אנחנו יכולים לדבר גם על הזרמים האחרים, שלקחו את קיום הטקסים הסמליים האלה ואת האינטרפולציה שלהם ארבעה צעדים קדימה. אני מקווה שאני מעורר את התאבון שלכם כשאני רומז על הדרכים הרבות שבהן ניתן לעשות אינטרפולציה של האוכריסטיה.

  • אינטימיות אלגורית עם אלוהים
  • אינטימיות אלגורית עם אלוהים
  • אינטימיות אלגורית עם אלוהים
  • אינטימיות אלגורית עם אלוהים

לאבד את זה

לאבד את זה

יהודית וייס היא ד״ר במחלקה למחשבת ישראל באונ׳ בן גוריון. את עבודת הדוקטורט, שגם אותו עשתה באונ׳ בן גוריון בהנחייתו של בועז הוס, היא עשתה בנושא מה שהיא מכנה ״המקובל הנוצרי״ בן המאה ה-16 גיום פוסטל, ותרגומו הלטיני לספר הזוהר ולשאר כתבים קבליים. עבודת הדוקטורט שלה עובדה לספר שהופיע כבר לפני שנתיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ״משיח נוצרי קבלי ברנסנס – גיום פוסטל וספר הזוהר״. מאוחר יותר היא הוציאה את התרגום עצמו של ספר הזוהר בהוצאת מאגנס, ובהמשך הוציאה גם חיבור מאת פוסטל בשפה העברית שמיועד ליהודים, ופורש את משנתו הנוצרית-קבלית, ויש לראות אותו כמין מיסיון. החיבור הזה ״טעם הטעמים״ ראה אור בעברית, השפה המקורית, לראשונה (גם כן במאגנס), וגם מכיל את המשנה הסדורה שלו בצורה הכי מהודקת ומגובשת, שכן מבחינה כרונולוגית הוא נכתב לאחר אירוע מכונן בחייו הרוחניים של פוסטל, שלב בו השתכנע שהוא לא אחר מגואל העולם עצמו. ועל רגע זה יש להתעכב.

גיום פוסטל היה איש אשכולות שניחן בגאונות וביכולת ללמוד שפות. כבר בשלב מוקדם הוא היה בשירותו הדיפלומטי של מלך צרפת למזרח, ושם גם נחשף לכתבים בשלל שפות מזרחיות ובשלל תרבויות: נוצריות מזרחיות, מוסלמיות וכמובן יהודיות. קיננה בו תמיד שאיפה אסכטולוגית שבמסגרתה כל העולם יהיה מאוחד תחת שלטון נוצרי, כולם יתנצרו, ובראש הממלכה יעמוד אפיפיור צדיק ומלך ממוצא צרפתי. כל עוד הדבר נגע לפטריוטיות צרפתית ומיסיון הדבר היה נחמד, אך ברגע שהדבר הפך להזיות משיחיות אנטי-אפיפיוריות, שמייעדות את התפקיד לדמות נשית (נזירה עימה למד קבלה ועזרה לו לעשות אחד ועוד אחד בעניינים שהיו סתומים ממנו, למרות שלא היה לה שום רקע ביהדות או בקבלה – יוחנה שמה, או zuana), ומאוחר יותר לבנה הרוחני המשותף לה ולישו עצמו, שאינו אלא פוסטל עצמו, הדבר הפך כבר לבלתי נסבל – לא כלפי מלך צרפת ולא כלפי הכנסיה עצמה.

הרגע שבו הוא הבין שבעצם יוחנה, שבחוויתה המיסטית הזדווגה עם ישו, התגלמה לאחר הסתלקותה בו עצמו, והוא הפך לצאצא הרוחני של שניהן בעקבות אותו הזיווג, כך שהוא עצמו זה שאמור להביא לגאולת העולם, מכונה אצלו רגע ה״חליפה״, רגע בו התחלפה נשמתו. ברגע שניסה להסביר מה קרה שם בדיוק, פטרו אותו שומעיו כמשוגע ולא שפוי וכלאו אותו לבסוף. לא שזה הזיז לו להמשיך ולפתח את התורות האלה, אבל בסופו של דבר הוא הפך לנציג של שולי השוליים. ולא כך היה אמור להיות. מפני שבסופו של דבר מדובר באחד מהאינטלקטואלים הנוצריים שלקחו את הקבלה בצורה הכי רצינית, וגם הבינו אותה בצורה עמוקה. גם אם ישנן טעויות נקודתיות, והתרגום שלו לפעמים מוזר, כמו גם הכתיבה שלו באופן כללי שמאוד אסוציאטיבית, כאוטית ולפעמים תלושה מהגיון. וייס לעומת זאת טוענת שהיא מצליחה למצוא בכל הבלאגן הרעיוני הזה מבנה אחיד, פשוט וקבוע.

בקצרה, נוכל לתאר את הקוסמולוגיה של פוסטל על פי פרשנותה, כעולם המחולק ליסודות זכריים ונקביים, שהזכר אמנם עליון על הנקבה אך נזקק אליה, ועצם ההזדקקות הזו והתלות של האחד בשני עומדת בבסיס ההוויה כולה ומקיימת אותה. הזיווג הזה מוליד צאצאים, וכך כל העולם בנוי מהאצלות והשתלשלויות זכריות ונקביות שעסוקות בלהזדווג האחת עם השניה, להשלים האחת את השניה ולהשלים בתוך כך את העולם. ממש כמו זיווגי הספירות בצד ימין ובצד שמאל, והתולדות שלהן שמהוות סינתזה ביניהן. תהליכי הזיווג האלה מהווים תיקונים, וכאן התיאולוגיה הזאת משתלבת עם תורת העידנים של יואכים מפיורה ועל פיה העולם בנוי מתקופות, ״שמיטות״, שהאחרונה שבהן היא זו המתוקנת, עידן משיחי אותו ינהיג אפיפיור מלאכי המנוגד בתכונותיו מהאפיפיור של לפני התיקון, שאותו יש לסלק ולהחליף. מאחר שהזכר הוא ישו, והנקבה היא התגלמותה הרוחנית של יוהנה עצמה, שהוא בנם הרוחני, ומאחר שהזכר הוא בן דמותו של אדם, והנקבה היא בת דמותה של חוה – הצאצא הוא מין קין חדש, שמתקן את הקלקול שקין המקורי עשה ומגולם כאמור בו עצמו. לא מסובך להבין איך הדבר הזה מאיים על הכנסיה, על טוהר הנצרות ובאופן כללי על האטיטיוד שלה, כמי שעל פי הורתה, היהדות, עבר זמנה לטובת מוסד אחר ומושלם ממנה.

מסתבר שתרגומו של פוסטל את הזוהר, ונסיון הדפסתו שנכשל (ובעקבות כך שאיבד את העותק המתורגם שהיה לו, ניסה לתרגם אותו שוב, ושוב נכשל), הקדים את הדפסתו הראשונה של הזוהר המקורי עצמו – כך שהתרגום חוץ מזה שמאפשר לנו להבין את רעיונותיו של פוסטל ואת נסיונו להסביר לקורא את התמה הנוצרית, האמיתית, של ספר הזוהר ושל היהדות בכלל, מאפשר לנו גם להתחקות אחר ההיסטוריה של נוסחי הזוהר עצמם – שלשלת ההעברה שלהם, ושל האסכולות של נושאיהם. ובלי קשר, כל מי שיש לו פטיש להזיות משיחיות, אוניברסליזם רנסנסי, סינקרטיזם דתי, אנטי-קליימקסים עלילתיים ובאופן כללי גויים כותבים עברית, ומנסים להבין את העולם המסתורי של היהדות דרך עיניים הזרות, שרואות את הכל כאקזוטיקה, כל אלה אמורים ליהנות מסדרת הספרים הזו.

  • לאבד את זה
  • לאבד את זה
  • לאבד את זה
  • לאבד את זה

הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה

הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה

ישו הגורו

ולנטינוס היה תלמידו של תלמידו של פאולוס, ולטענתו שימר מסורות מיסטיות שהגיעו ישירות מפאולוס. פאולוס, כך טען, היה מיסטיקן, שהאמין שהדרך לגאולה טמונה בהבנה אחרת של העולם, שמגיעה רק אם מכניסים את ישו לתמונה ו״מאמינים בו״. כלומר, ישו הוא המפתח לדלתות התודעה, כפי שהוא בעצמו מתבטא בבשורה של מתי כשהוא מעניק את מפתחות מלכות השמיים, כפי שהוא בעצמו מתבטא בבשורה של יוחנן ״היין האמיתי״. כיין, ישו, ״ישמח לבב אנוש״. ואכן, ״בשורת האמת״, טקסט ולנטיני המיוחס לולנטינוס עצמו, מדבר על ״שמחה לאלה שקיבלו מאבי האמת את מתנת הכרתו בכוח הלוגוס״. כזכור גם הבשורה על פי יוחנן מדברת על ״המילה״.

האם פאולוס ויוחנן היו בעצם גנוסטיקנים? לפי הפרשנות הוולנטינית למעשה כל השליחים היו גנוסטיקנים, אלה לפחות מהם שהבינו את תוכן הבשורה. הבשורה עצמה היתה גנוסטית. פטרוס היה זה שעיוות אותה, פטרוס הוא היחיד שלא הבין את מהות האמונה בישו. הוא היחיד שלא הבין את מה שפאולוס לדוגמה כן הבין, את זה שאתה הופך להיות בן אלוהים על ידי האמונה בישו ושעל ידי הטבילה אתה ״לובש את המשיח״ ומאבד את מה שאולצת להבין לפני שהכרת באמת – שאתה נפרד ויש לך אגו. כעת אתה אחד עם המשיח. ״ואין עוד יהודי ולא יווני, אין עבד ולא בן-חורין, אין זכר ולא נקבה, כי כלכם אחד אתם במשיח״ (אל הגלטיים פרק ג׳).

פטרוס מייצג את הכנסיה הקתולית, מה שנקרא היום לפחות האורתודוכסית, אבל אז היתה סתם עוד זרם בנצרות. הוולנטיניזם האשים את הקתולים שהם טועים, מעוותים את המסר, או פשוט לא מספיק עילאיים כדי להבין אותו. הם משתמשים בסקרמנטים כמצוות אנשים מלומדה. הם חושבים שניתן לקבל את החסד האלוהי רק באמצעות אמונה טכנית, מבלי להבין שיש משהו גדול מזה. הסקרמנט הוא לא תנאי, אלא מכשיר בלבד. העיקר הוא בסופו של דבר להגאל, וכל אחד יכול להגאל אילו רק ינסה. הגאולה של האדם תלויה בו עצמו בלבד.

דברים בסגנון זה הכעיסו מאוד את הכנסיה הקתולית לאורך הדורות, והיא הכריזה כמין על מי שכפר בעקרון שאדם יכול להגאל רק באמצעות אמונה בישו וקבלת החסד האלוהי באמצעות הצינורות הכנסייתיים. וכך אכן הוגדר הולנטיניזם.

יכול להיות שמה שהכעיס את הקתולים היה מה שניתן לראות כהנותאיזם בוטה בקוסמולוגיה הולנטינית. הנותאיזם, כלומר, שקיימות ישויות ביניים שמהוות התגלמות נמוכה יותר של האל. אבל מצד שני הנותאיזם לא היה שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל באותם הימים ביהדות (או כיום). למען האמת גם הנצרות עצמה אינה מונותאיסטית במלוא מובן המילה כל עוד האלוהות שלה מחולקת לשלושה חלקים, שקולים ככל שיהיו האחד לשני. זהו גם הנותאיזם. את אריוס, אבי האריאניזם, שהגה את הרעיון שקיימת היררכיה בתוך השילוש הקדוש, האשימו בסוג של הנותאיזם, ולפיכך בולנטיניזם. מרגע שישו הפך לישות אלוהית היה ברור שהתעוררה בעיה, ולכן כל מסגרת שתשים את ישו בדרגה שאינו אדם תהיה בעייתית.

שלושה סוגי אנשים

בסופו של דבר נגיע לאנלוגיה מעניינת. הולנטיניזם דומה מאוד לקבלה כפי שאנו מכירים אותה כיום. הלוריאנית, מה שנקרא. המערכת הולנטינית מזכירה את מערכת הספירות הקבלית, בריאת העולם מקבילה לרעיון שבירת הכלים. אבל בעיקר מה שעושה שכל הוא הצורה שבה המקובלים רואים את סוגי האנשים. יש את האנשים שבכלל לא מסתכלים על העולם דרך הפריזמה היהודית, האנשים האלה הם ״חומרניים״. יש את האנשים שמסתכלים על העולם דרך העדשה היהודית, אבל הם מקיימים את האורתופרקסיה היהודית בצורה טכנית בלי להבין באמת את הרעיון היהודי. האנשים האלה הם אנשים בעלי נשמה עילאית יותר, אבל עדיין לא כמו אלה שנחשפו ל״חכמת הקבלה״. אותם האנשים הם האנשים הנבחרים, הם אלה שגילו את מהות ההווייה, ואלה הם שייגאלו בסופו של דבר.

הולנטינים חילקו את האנושות ל-3 סוגים: חומרניים, בעלי נפש, ובעלי רוח. המיתוס הוא שהם טענו שככה אתה נולד, אם אתה נולד חומרני אתה לא מסוגל להגאל. זה לא נכון. כאמור, הולנטינים דגלו בגאולה אישית שכל אדם מסוגל להגיע אליה באמצעות הבנה, ועל כן נכון יותר לומר שאם אתה נולד עם משהו, אתה נולד אל תוך נשמה שמכילה את שלושת האלמנטים הללו: חומרני, נפשי ורוחני. ביכולתך לשנות את המינון או להביא את האלמנט הרוחני שלך לידי מימוש אם תבחר בדרך x. מטרתם היתה להמיר אנשים חומרניים למצב הנפשי, ואת האנשים מהמצב הנפשי אל המצב הרוחני. נגד זה יצאה בדיוק הכנסיה, שטענה שמי שנמצא במצב הנפשי די לו. שוב אנו רואים את ההיררכיה המובנית שבממסד הכנסייתי. הכמורה, השדרה שמעבירה את החסד האלוהי, נמצאת במקום אחר מאשר השדרה של המאמין הפשוט. המאמין הזה תלוי בה, ובקיום הטקסים שלה. אך גם בה קיימות דרגות של קדושה. בסופו של דבר, רק לרמות הגבוהות ביותר, אם לא בעצם רק לאפיפיור עצמו, מותר להתעלות אל המצב הרוחני, אם בכלל. למעשה, הכנסיה בכלל לא מעוניינת שאנשים יתעלו למצב הרוחני. היא מעוניינת שכולם יישארו במצב הנפשי. דבר דומה מאוד ליהדות, שהגבילה את העיסוק בתורת הסוד רק לאליטה שחייבת לעמוד בקריטריונים מחמירים מאוד, על מנת שבסופו של דבר אף אחד לא ייכנס אל קודש הקודשים הזה ויעשה בו כבשלו.

המחלוקת בין הולנטינים לבין הקתוליים היא מחלוקת דומה מאוד לזו שתיאר פאולוס באגרת הראשונה אל הקורינתיים (פרק ג׳) – תרחיש בו אנשים עושים תחרות מי נכנס עמוק יותר אל אותו ״קודש הקודשים״. פאולוס לא שלל אל הכניסה ל״קודש הקודשים״. הוא רק שלל את חוסר האחריות בה נוקט מי שנכנס ולא ראוי. הוא שלל את ההתנשאות של אנשים שלטענתם כבר נכנסו אל ״קודש הקודשים״ ומתנהגים עדיין כפי שמתנהגים אנשים שנמצאים ברמת התודעה הנמוכה יותר. אצל הקתולים הדבר הזה כלל לא שייך, המחלוקת היתה בשאלה לא עד כמה עמוק ניתן להכנס אלא אם בכלל מותר.

״קודש הקודשים״ הזה, במיסטיקה הולנטינית בדיוק כמו במיסטיקה היהודית, טמון בקריאה ב״שיר השירים״. אצל הולנטינים זה נקרא ״חדר הכלולות״. הוא אכן אמור להיות מסוגר מפני הלא ראויים: ״גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום״, אבל האם לאף אחד אסור לקבל את המפתח? כאמור, האמונה בישו היא ״מפתחות מלכות השמיים״ (מתי ט״ז). כולם אמורים בסופו של דבר לעשות את זה.

נצרות קווירית

הפרשנות הולטינית לשיר השירים רואה את סיפור האהבה הלא ממומש בין השולמית לדוד, כסיפור אהבה בין הנפש לבין הרוח, או בין הנשמה לכור מחצבתה, בין האני המופרד מהאלוהים לבין האלוהים עצמו. באמצעות ביצוע טקס ״חדר הכלולות״ הנשמה מתעלה מטבעה האנושי לטבעה המלאכי. מימוש סיפור האהבה הזה בין השולמית לדוד אמור להתממש רק ברגע שהגן הזה ייפתח, רק ברגע שהחומה תפרץ. רק אז יתרחש האיחוד המיסטי המיוחל והנשמה ״תהפוך לגבר״. כלומר, המצב האנושי הוא מצב ״נשי״, המצב המלאכי הוא מצב ״גברי״. זה נשמע רע, כמובן, ומיזוגני. אבל לא זו הכוונה של הולנטינים.

בבשורה על פי פיליפ, מסבירים שהיו שני סיפורי בריאה, שהם בעצם שני שלבים. בפרק א׳ של בראשית, האדם נברא בצורה של זכר ונקבה מאוחדים. לעומת זאת בפרק ב׳, האלוהים הפריד בין הזכר לנקבה. ההפרדה הזו היא מה שהוליד את המוות, האיחוד הוא מה שיוליד בחזרה את האלמוות. אלוהים הזהיר את הזכר והנקבה לא לאכול מעץ הדעת, כי ידע שאם הם יאכלו מעץ הדעת הם יאוחדו בחזרה. בפרק ג׳, כשהאדם ואשתו אכלו מעץ הדעת הם עשו את מה שהם היו צריכים לעשות כדי להתאחד מחדש. למעשה, ישו בתאולוגיה הולנטינית הוא עץ הדעת, כשישו מת ונתלה על העץ הוא הפך לעץ עצמו שכדי להתאחד איתו צריך לקיים את סעודת האדון. כשאוכלים מדמו ובשרו של ישו, למעשה אוכלים מעץ הדעת ומאחדים בין שני החלקים המפורדים באדם. אכילה מעץ הדעת היא דבר רצוי ומתבקש.

הן בבשורה על פי תומאס והן בבשורה על פי מריה מגדלנה, מסתמן סכסוך בין פטרוס לבין מריה מגדלנה שעל פניו אמור להיות מאבק בין הגישה שהגדרנו קתולית-אורתודוכסית ומיוצגת על ידי פטרוס, לבין הגישה הגנוסטית, הולנטינית. פטרוס לא מבין איך אישה יכולה להכנס למלכות השמיים (תומאס), ואיך ישו יכול להתגלות לאישה (מריה). בשני המקרים שאלתו של פטרוס נדחית בטענה שהעניין בלהיות אישה הוא לא להיות במין הביולוגי או המגדרי של האישה, בדיוק כמו שהעניין בלהיות גבר הוא לא ביולוגי או מגדרי. אישה זו הוויה, וגבר הוא הוויה, ודווקא כששתי ההויות הללו מתאחדות, ברגע שהזכר והנקבה הופכים לאחד, ״זכר לא יהיה זכר ונקבה לא תהיה נקבה״ (תומאס, אמרה 22), רק אז נכנסים למלכות השמיים. רק כשאתה לא מודע למגדר של עצמך, כשאתה כמו תינוק, רק אז אתה ראוי להכנס למלכות השמיים. כשאתה הופך לתינוק אתה בעצם מוליד לעצמך את ״האדם המושלם״ (מריה, 18).

כאמור, נפש האדם מכילה את כל היסודות, ואם קודם תיארנו אותם כחומרי ונפשי או נשמתי, כאן הם מתוארים כגברי ונשי – חלק רואים את עצמם כיותר זה וחלק רואים את עצמם כיותר זה. אבל זו לא המטרה. המטרה היא לאחד את שני הניגודים הללו ולהוולד מחדש בתור המין השלישי חסר המגדר, או בעל המגדר הכפול. כך גם אשה מסוגלת להפוך את עצמה לגבר, ולכן יש מצב שיש אישה שכבר הפכה את עצמה לגבר וגבר שעדיין נותר אשה בתוכו (תומאס, 114). כן אתם מכירים את אותו הסגנון של האיחוד המיסטי מה״אדרא זוטא״, שם יש תיקון של הפרצוף הזכרי והפרצוף הנשי של האלוהות באמצעות זיווג קדוש.

מיתוס הבריאה הולנטיניאני

במיתוס הבריאה השתיאני, בורא העולם ברא את העולם בניגוד לרצון האל והיה רשע. במיתוס הבריאה הולנטיני, לעומת זאת, הדבר לא היה בניגוד לדעתו של אלוהים ולכן הערצה של בורא העולם אין משמעותה הערצה לאויבו של האל. היא פשוט הערצה לרמה הלא נכונה של האלוהות. העולם אמנם נברא מתאונה קוסמית, אבל התאונה הקוסמית נסלחה. היא אמנם לא תוקנה לגמרי, אבל כל המרכיבים לתיקון נמצאים כאן כבר, ורק צריך לגלות אותם. איך מגלים אותם? באמצעות ״המילה״.

המילה היא שמו של האלוהים, והיא הדרך להכיר אותו. אבל מאחר שהיא תואר, צורה שבה ניתן לכנות בלבד את הדבר האמיתי, היא נחותה ממנו. מה שקרה הוא שאלוהים, שאצל הולנטינים נקרא ״האב״, ביקש שידעו אותו, ולכן המציא אמצעי שדרכו יהיה ניתן לדעת אותו, שאצל הולנטינים נקרא ״הבן״. הדרכים שבהן ניתן להשתמש באמצעי הזה, הם האאונים, שאצל הולנטינים נקראים ״הכנסיה״. כל אלה ביחד, דרכי הידיעה והידיעה עצמה – נקראים ״פלרומה״, ״מלאות״, או ״המשולש״ (ואולי: ״השילוש״). החיבור שמספר עליהם אכן נקרא ״המסכת המשולשת״.

לכל דרך שכזו פעלים יוצאים, והפועל היוצא הסופי והפשוט ביותר הוא ה״חכמה״. התאונה הקוסמית קרתה כשהחכמה ניסתה להכיר את האב, ובמילים אחרות כשהיא התפלפלה והתפלפלה ונכנסה בסופו של דבר ללופ-אינסופי, והסתבכה עם עצמה. התסבוכת הזאת גרמה לה להפיק בטעות תובנה כוזבת, הטמטום. מאחר שהיא גילתה מיד שזה מטומטם, היא ביקשה לתקן את דרכיה, עשתה אחורה פנה וכמובן הצליחה. אבל הטעות כבר נעשתה, ובעשייתה היא פלטה ישות שנקראת ״חומר״. הבקשה לתקן, ההזדקקות המחודשת לאב, פלטה ישות שנקראת ״נפש״. התיקון עצמו הפך את הנפש ל״נשמה״. מרגע שהיתה נשמה, התיקון נעשה והחכמה חזרה אל הפלרומה.

הדרך לתקן, הגילוי של ״המילה״, מהווה תיקון תמידי. בין השאר מפני שמושגי הזמן והמקום הם אשליה, הם לא באמת קיימים. כל מה שקיים הוא המושג של קלקול ותיקון. מה שאנו חווים כמציאות, הוא למעשה תהליך אחד מתמשך שמתאר את המיתוס הגנוסטי, שבמסגרתו מאבדים את הדרך, מנסים לחשב מסלול מחדש ובסופו של דבר מצליחים. כל מה שנחווה אצלנו כמרחק בזמן ובמקום, הוא ביטוי נוסף של המושג הזה. אילו נתעלה מעליו, ונבין שתחושת הריבוי הזו היא בסך הכל עוד צורה לתאר את אותו הדבר, ניגאל. מרגע שאנו מאמינים לאשליה שהמציאות אמיתית, אנו שוקעים לטמטום. מתן הממשות לחומר הוא טמטום, הבנה שהוא אינו אלא תיאור ״התהליך המשיחי״ של קלקול ותיקון הוא השגת החכמה.

החתירה התמידית אל התיקון, היא ההכרה של האל באמצעות ״המילה״. ברגע שאתה מחובר אליה, ברגע ש״לבשת את המשיח״, אתה נכנס אל מלכות השמים. מלכות השמים היא השיבה אל הפלרומה, אתה מודע לכך שהמציאות היא אשליה, ושהדבר האמיתי הוא נפתולי המחשבה, ובכך אתה יוצר את ״הזיווג האלוהי״. בכך אתה מכיר שישנו חומר ושאתה אמור להתכחש אליו. אבל לא מהסיבה של הנצרות הקתולית כי החומר אינו חטא. למעשה החומר הוא מתנה, אילולא החומר לא היינו מסוגלים להיות בחתירה תמידית אל עבר התיקון. כשפאולוס טען שמי שיש לו אישה ״טרוד בחפצי העולם״ הוא התכוון שמי שנותן משמעות לתשוקות החומריות, מבזבז את המרץ שלו לחשוב, על דבר שמפספס את הנקודה. אם כבר להטריד את עצמך, אז רק ״באשר לאדון״. טרדה שלא קשורה לאדון, אחרי שכבר הכרת אותו, היא הפסקה של החתירה התמידית.

ניתן לראות כאן שוב סמלים קבליים, ומספיק לצטט כמה מובאות כדי לראות זהות בין הדברים את הרעיון ששמו של אלוהים מאפשר קבלת מידע נסתר שחסום על ידי שער נעול על ידי מפתח, ועל השער שומרת ישות מלאכית כלשהיא.

ידוע בקבלה שאמר ר' ישמעאל כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ופירושו כי שיעורו הוא סוד פרושו ועניינו שמו שמורה על שיעורו ועל מדתו. וזו האמת כמו שאמר: ואני ועקיבה ערבים לו. אלהי ישראל, ידע מדתו. כי היודע שמו אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות יושב הכרובים עליו בסוד יי.

אברהם אבולעפיה, ״אוצר עדן הגנוז״

וזכזכיאל ה׳ השר הגדול כשרואה את ענפיאל ה׳ השר שהוא שומר מפתחי היכלות ערבות רקיע, היה מעביר כתר כבוד מעל ראשו ונופל על פניו. ולמה נקרא שמו ענפיאל? מפני שענף הודו והדרו וכתרו וזיוו וזוהרו מכסה את כל חדרי ערבות רקיע עליון כיוצר עולם… ולמה נקרא שמו ענפיאל? מפני שעניו כתריו שהיה מונח על ראשו, שהיה חופה ומכסה את כל חדרי היכל ערקות רקיע כיוצר בראשית. מה יוצר בראשית כתוב מקרא עליו ׳כסה שמים הודו׳, אף ענפיאל עבד שנקרא על שם רבו.

ספר היכלות פרק י״ח ופרק כ״א

לסיכום: הולנטיניזם יצר סינתזה בין הנצרות לבין הרעיונות הגנוסטיים שהבדילו בין האלוהים האמיתי לבין בורא העולם, אם כי בצורה רכה שאפשר להבין אותה דרך המיתוס הקבלי, ונדמה שהרעיונות האלה שנחשפו על פניו 1200+ שנים אחר כך (אולי בתיווך קתרי?) הסתובבו בשטח מאות שנים לפני כן כבר בזמן ישו. אחרי הכל, ספרות ההיכלות עוסקת באנשים שחיו בדיוק באותה התקופה שבה חי ולנטינוס. גם רבי שמעון בר יוחאי חי בדיוק באותה התקופה. מסתמן שהיהדות והנצרות עברו תהליכים דומים שהדירו את העיסוק בחכמת הנסתר, על מנת שלא להפיץ תפיסות שונות ולא מונותאיסטיות לחלוטין של האל.

  • הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה
  • הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה
  • הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה
  • הוולנטיניזם, גרסה מוקדמת של הקבלה