אושר

אושר זה היה כבר רגע לפני שהתור של אבי עברי באמת מגיע. האושר היה בטוח, האהבה היתה גדולה, הוא כתב עליה עכשיו אלבום שלם שהולך להיות הפריצה הגדולה שלו. זה הטייק השני שלו, אחרי הקודם שפוספס בגדול והפעם הוא לא היה יכול לתת לזה לוותר. ופתאום יום אחד בהיר היא קמה והלכה. "שוב נפלתי", הוא נזכר. "זה היה בסוף שלב המיקסים, באתי לשמוליק דניאל, המפיק של האלבום, ושאלתי אותו 'איך אני אמור לשיר את זה?', 'למי אשיר את כל השירים?' זה קרס מתחתי ולא ידעתי איך לשמוע את השירים, היתה תקופה שלא רציתי בכלל לשיר אותם. הרגשתי שאין להם משמעות, למשך הרבה זמן. הרגע שבו הם חזרו לקבל בשבילי את המשמעות היה רק כשהקהל אמר שזה נגע בו"

הבעיה הידועה, הבן-אדם נכנס לסרטי אהבה מטורפים בחיים וכשאהבה נגמרת הוא מתמוטט לגמרי. "אני אמור לטפל בעצמי בעניין הזה, יש בי תכונות שאני מבין ש'זה מה יש' איתן, ואני לומד להשלים עם זה", הוא כמעט מתנצל. "זה מה שמרגיש לי מהלב, לכתוב שירים על אהבות שקורות ומתממשות בצורה הכי סופית שלהן, אני פשוט חי אהבה. אני רומנטיקן שברגע שמגיעה אהבה, אני אומר שזה לנצח. אבל היום, אחרי שהתפכחתי, אני מודע לזה שעידן האהבה לנצח נכחד, אין יותר כזה דבר לדעתי" Continue reading

  • אושר
  • אושר
  • אושר
  • אושר

לוחצים על הגז

לוחצים על הגז מסתבר שיש מישהו שכן ניצח באירוויזיון האחרון ומגיע מישראל. זוהי הרוח החדשה של טיפקס, שבעקבות "Push The Button" מתרחבת עכשיו אל סט שלם של שירים בסגנון, שיהוו את החומרים החדשים אותם תציג ביום חמישי הקרוב בלבונטין 7, טרם תפליג הלאה אל סיבוב הופעות ראשון בארה"ב.

האפקט של השיר הוא עצום, על המאזינים (או יותר נכון הגולשים) שנהרו בהמוניהם אל עמוד הלהקה במייספייס ועליה בעצמה, כפידבק. זה היה הטריגר שלה לכל ההתרחשות העכשווית (ועכשיו גם מגיעה הודאה המפורשת) והגורם המדרבן הן לכתוב חומרים נוספים והן להפיץ את הבשורה בעולם. "השיר הזה פתח לנו את התאבון", מאשר אוז, "הוא הוכיח שאנחנו יכולים לעשות מוסיקה גם בשפה זרה, שתעביר את המסרים שלנו בצורה זהה. לפני כן די חששנו שהשפות לא יצליחו להעביר את ההומור והאנרגיות. ברגע שהשיר הצליח, עקבנו אחרי התגובות, ראינו שעיתונאים מצטטים אותנו ומבינים את הרמיזות, הבננו שהקריאה מעמיקה, שיש את זה".

אז נכון שבסך הכל השיר הזה נפל בשלב מוקדם ולא הצליח להביא לישראל את הזכיה המיוחלת, אבל את מי זה בכלל מעניין, ואת מי זה בכלל עניין אז? "לקרוא להופעה שלנו כשלון ישראלי זה תלוי בהגדרה של מהו כשלון", אומר אוז, "אם רצינו לנצח באירוויזיון זה היה משחק אחר, אבל אני לא בטוח ששלחו אותנו בשביל זה. האירוויזיון זו תחרות קריוקי גדולה, לא אנחנו ולא רשות השידור נערכנו לתת שואו מושקע ברמה הקיטשית הזו. כל ההכנות היו בדרך ישראלית מאוד, שנוררנו תפאורה ובגדים, הגענו לשם בשביל להשתגע ולעשות דברים מגניבים, אף אחד לא יצא לשם עם כוונות ברורות של 'אנחנו הולכים כדי לזכות'. התיאבון התחרותי לא היה לזכות באירוויזיון. רצינו שידברו על ישראל, על הקסאמים והטרור, על אחמדינג'ד, על הנושא שבחרנו. מבחינתנו, כשהנושא עלה על סדר היום עשינו את שלנו"

המסר, אומר אוז, לא היה רק פוליטי אלא גם תרבותי, "גם כלפי הישראלים האפקט עבד, סימנו לכולם שאנחנו לא באמת חלק מאירופה, שיש בנו משהו מעבר אליה, רב-תרבותיות שבמקרה שלנו היא משמעותית. פוצצנו לאירופים מעט את הבועה שהם חיים בה, הראינו להם שיש מה ללמוד מאיתנו"

וכך גם צפויים להשמע השירים החדשים, מרקחת קטלנית בין סגנונות שונים בשפות משונות, משהו שהלהקה מעדיפה להגדיר בכוללניות כאפרוביט ג'ואיש פּאנק. "יש מעט ניצוצות של המוסיקה הזו בחומרים הישנים שלנו, אבל בגדול מדובר בטיפקס מזן חדש. אנחנו משתמשים במונח 'אפריקאי' כי יש אנחנו משלבים לא מעט אלמנטים כאלה. מלבד מקצבים ערביים, מהמרוקאיים ועד לתימנים, יש שימוש גם ברגא, מקצבים שבורים ובכלל, אווירה מאוד שחורה"

מה הוליד את מה, החומר החדש או סיבוב ההופעות?
"הסיבוב מגיע כי לא רצינו להוציא את השירים עד שנראה את הקהל נהנה מהם, ואני לא מדבר על הקהל הישראלי. על הבמה באירוויזיון הבנו שאנו רוצים לפנות לקהל רחב יותר. יש משהו מובן מאליו ביחסים שלנו עם הקהל הישראלי ולעומת זאת משהו שמגיע ממקום חופשי ונקי מאוד, כשאתה מבצע מול קהל שלא מכיר אותך. לכן החלטנו לצאת להופיע בחו"ל ולעשות מין סיבוב היכרות. יצא שזה מתחיל דווקא בארה"ב, ההצעה להופיע בפסטיבל היהודי Oy Hoo! הגיע ראשונה, ומסביבה פיתחנו טור. אנחנו לא נוסעים כדי לכבוש את ארה"ב, ומודעים לגמרי לעובדה שבארה"ב מכירים אותנו אפילו פחות מבאירופה, כי שם לא ראו את האירוויזיון. הסיבוב הזה נועד בעיקר כדי להכיר את השטח, או יותר נכון להכיר לשטח את עצמנו. אנחנו רוצים לראות איך אנחנו מתקשרים עם הקהל לא ברמת הנוסטלגיה אלא ברמת השירים. זו הכנה לסיבובים הבאים שאנחנו מצפים שיהיו, באירופה – שם כבר מכירים אותנו איכשהוא – ובארה"ב, לשם אנשים יחזרו בתקווה, אחרי שיגלו שזה טוב"

היכן בכיוון החדש של הלהקה נמצא מקומה של האמירה החברתית, הרי בסך הכל הקהל שאתם פונים אליו לא מקומי?
"האמירה החברתית מתבטאת במחאה אנטי-ממסדית, בתיאור המציאות ואיך שהיא הופכת אותנו לאלימים, חמדנים וטפשים, משהו כמו 'לו הייתי רוטשילד 2007'. אנחנו מתעסקים במאפיה, ניתוחים פלסטיים והרבה בעולם הכסף, אנחנו מדברים על יחסים בין גבר לאישה בצורות חדשות ולא בהוליוודיות".

ומה לגבי חומרים ישנים, האם אתם מתכחשים אליהם?
"ממש לא. נבצע אותם, או לפחות את כל מה שתואם את האווירה הנוכחית שלנו, וגם אז נעשה את זה בכל מיני דרכים חדשות, שיר כמו 'מה עשית' לדוגמה מתאים מאוד, אפשר אפילו ללכת רחוק עד ל'שיר בלחץ'. את הגרסה האנגלית ל'הורה נדל"נים' כבר חשפנו וגם 'ריקודי עמבה' זוכה לגרסה ברוסית".

האם לבונטין 7 הוא הצהרת כוונות על זה שהלהקה פונה לקהל אחר, יותר קולי וצעיר?
"לאו דווקא. זה ברור שהיינו שמחים לראות כמה שיותר כמה שיותר קהל צעיר, אני חושב שמהרגע שפרץ 'Push The Button', נחשפנו באמת לדור צעיר ובועט יותר, שאומר שהנה, יש משהו מעניין יותר מ'כוכב נולד'. הרעיון בלבונטין 7, מלבד העובדה שמדובר בהפקה זריזה וקלה הוא שההופעה היא בעמידה, הקהל עומד וזז איתנו. זה כבר עושה את זה, לא בא לנו על הופעות בישיבה. גם בארה"ב אנו מתמקדים יותר בהופעות במועדונים".

האם להקות כמו בום-פם שייצאו מוסיקה ישראלית קצבית ושמחה לחו"ל היוו השראה?
"בהחלט. ההצלחה שלהם גרמה לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. האמת, אפשר לומר שהיינו בעצמנו חלק מזה, ועקבנו אחריה מקרוב. בסך הכל אורי כנרות תפקד אצלנו כטכנאי שמכוון את הגיטרות, העבודה איתנו חפפה את התקופה בה הוא נחשף למוסיקה של הבלקנים, הוא שיתף אותנו בזה, ובעצם בכל שלב בהתפתחות של בום פם. במשך הזמן זה הפך להיות ענק, ובינתיים הוא גם הצטרף בבלקן ביטבוקס. אנחנו מאוד שמחים בהצלחה שלהם ואוהבים אותם. גם גוגול בורדלו ענקיים, כל ה'צוענים' מעניינים אותנו מאוד, אנחנו חושבים שההצלחה שלהם פותחת את הדלת למוסיקה כמו שלנו.

טיפקס ייצאו לחו"ל ללא ביג M, ואת מקומו כסאונדמן יימלא, לפחות בשתי ההופעות הראשונות יוסי פיין. הראשונה מהן תתקיים כידוע ב-Highline Ballroom שבניו יורק, עם מופע חימום של איזבו. את שאר ההופעות יחממו סגול 59 ו-DJ Handler האמריקאי.

טיפקס תופיע במוצאי שמחת תורה, יום חמישי, 4.10, בלבונטין 7.

  • לוחצים על הגז
  • לוחצים על הגז
  • לוחצים על הגז
  • לוחצים על הגז

עשר מעשר

עשר מעשר אייל גולן חתם אתמול שנה טובה ומתוקה, שהניבה לו מלבד בת חדשה ואתר חדש, את אלבום פלטינה גם לאלבומו העשירי, "בשבילך נוצרתי", כמו לכל אלבום שהוציא עד כה. זהו הישג חסר תקדים במוסיקה הישראלית ובמיוחד בעידן ההורדות הנוכחי, של אמן שמצליח להגיע להישג הזה ולפעמים אף יותר ממנו. אבל מה שהופך מבחינתו את ההישג ליותר נחשב היא העובדה שמדובר באלבום העצמאי הראשון שלו לאל אמרגנו הותיק ישי בן צור.

"הסיפוק פה הוא כפול", אומר גולן, "לא רק העובדה שהגעתי לעצם המעמד, אלא גם זה שעשיתי את הכל לבד. אם האלבום היה נכשל, אני הייתי הראשון שהיו באים אליו בטענות, וכל האחריות היתה עלי. זה היה אמנם הרבה יותר קשה מאשר העבודה על האלבומים הקודמים, כי הייתי מעורב בכל שלבי ההפקה, מבחירת השירים ועד לענייני הדפוס, אבל ככל שזה היה יותר מפרך, כך הסיפוק הוא גדול יותר".

האם מבחינתך ההישג גדול יותר כמי שלא מקבל פרגון יתר לאחרונה מהתקשורת הישראלית?
"התקשורת בארץ היא משהו לא מוסבר. היא אוהבת להמליך מלכים, לטפח אותם ולהעלות אותם לגדולה, ואחרי ש'השתמשו' בהם לתת להם חבטה, אבל מחצי מהחבטות אני לא מתרגש, אני לא לוקח את הדברים האלה ללב וממשיך לעשות את מה שאני הכי אוהב לעשות, וזה להמשיך ולשמח אנשים. עושה לי טוב לראות שהם מעריכים את מה שאני עושה. מספק במיוחד לראות ערבים כמו של אתמול, את כל האנשים שבאים לפרגן ולשמוח בשמחתי, זה כבוד גדול".

ובאמת כולם באו לפרגן, החל מעולם הכדורגל, דרך עולם התקשורת וכלה כמובן בעולם המוסיקה. בין השאר יכולתם לפגוש שם כתף אל כתף את סאבלימינל ואיציק שמלי, את שמעון בוסקילה ורגב הוד, שרית חדד ואמרגנה אבי גואטה, לירן שטראובר ולופא קדוש וכמובן (או לא כמובן?) אורית פוקס ודידי הררי, שהגיש את אלבום הפלטינה והבטיח הפתעה גדולה מאייל גולן עד לסוף השנה, שהוא אמנם מנוע מלספר עליה אך מדובר "במשהו שעוד לא עשה עד כה".

אפשר להעריך שמדובר בהפקת ענק מאחוריה תעמוד חברת ההפקות שלו, "ליאם הפקות". "בשלב זה אתמקד, מלבד במוסיקה שלי, גם בהפקות שונות", הוא אומר, "כבר הרמנו שני מופעי ענק באילת, אחד מהם ששילב גם את עידן רייכל ונאור ציון, ואנחנו ממשיכים להביט קדימה ופתוחים להצעות". אי אפשר, אגב, להעריך שמדובר בדואט עם אשתו, אילנית, שעברה לאחרונה אל הפרונט, "אנחנו לא מלי לוי ושמעון גרשון. כל אחד יתמקד בקריירה שלו, לא נבצע ביחד לא עכשיו ולא בעתיד".

  • עשר מעשר
  • עשר מעשר
  • עשר מעשר
  • עשר מעשר

הקיץ של אבי

הקיץ של אבי עוד אי אפשר לקרוא לזה ממש שוך הסערה, מפני שהיא עדיין בשיאה, ואתם בטח שמים לב לכך. אבל עוד לפני שהיא נגמרה, יש מישהו שעשה מבחינתו את שלו ויכול כבר להרשות לעצמו להתרווח על הערסל, לשכב רגל על רגל ולומר "הנה, אתם רואים. אנשים מגלים במוקדם או במאוחר שיש דברים טובים".

"שני השירים מאוד מוצאים חן בעיני, זה דבר יפה ומיוחד. 'עוד נגיע' נשמע חדשני ועדכני למרות שהשירה היא בעצם אותה שירה. אני לא יכול לומר שמבחינתי 'Love Boy' הוא חילול הקודש, הוא תמיד היה בנוי על מידותיו של להיט דאנס, עוד כשהקלטנו את השיר המקורי ראינו בעיני רוחנו את השיר הזה מקבל ביצוע בועט, אז זה עוד היה רוק. פנים אחרות לשיר, כש'מוחות מעוותים' ממנו מה שהוא לא, זה תמיד מגניב"

דו-קרב מתנהל בימים האלה בין שני שירים, מאחורי הקלעים במירוץ לפסגת רשימת ההשמעות הארצית, ולפניהם מעל גלי האתר. המשותף לשני המתמודדים הוא אחד: אבי טולדנו, מי שהיה המבצע המקורי של "ידידי טין-טן" שהפך בקיץ 2007 באדיבותה של דנה אינטרנשינל ל-"Love Boy", ומי שכתב את "עוד נגיע" של ירדנה ארזי, שחזר השבוע בגרסה משודרגת ומהווה כעת את האיום הממשי היחיד על מי ששולט ביד חזקה, חזקה מאוד אפילו, ברדיו המקומי.

"זה מעניין", נדרש טולדנו לסוגיית הסורט-אוף-קאמבק הלא-קרוי שלו. "לפעמים אתה עושה דברים חשובים במשך 30 שנה ודבר עקיף יכול להחזיר אותך לאור הזרקורים. זה יכול להגיע דרך כל דבר אחר, אין פה חוקים, זה מה שיפה במקצוע הזה".

הנקודה כאן היא לא רק שליטתו המוחלטת ברדיו. טולדנו יכול להרשות לעצמו להתענג על התואר הנכסף כמלך הגייז. מספיק להזכיר את העובדה שנה אינטרנשיונל מכסה אותו, אבל גם "עוד נגיע" זכה להיות המנון מצעד הגאווה בשנה שעברה. טולדנו מעדיף להגיב בנונשלנטיות לכבוד הזה, "זה נחמד מאוד לגלות ששיריו מדברים לכלל עם ישראל, על מרכיביו, תכונותיו ונטיותיו".

איך הוא הפך לכזה לא ממש קשה להבין. כבר תקופה ארוכה שהוא מלווה את הופעותיו עם מחרוזת שירי קדם-אירוויזיון בהם נטל חלק ככותב וכמבצע ("עוד נגיע" כמובן, "חי", "הורה","דיינו" וכו') , ונראה כאילו מאז ומתמיד היה מזוהה עם האירוע הטראשי הזה שאומץ בחום על ידי הגייז, "מדי פעם הם גם מזמינים אותי להופיע במסיבות שלהם, פריצות כאלה באמצע הלילה. הם מתים על הדברים האלה"

האם הוא מתכוון לנצל את המומנטום? לא ברור אם אפשר לקרוא לזה ככה, ובכל זאת, הוא מקדם בימים אלה אלבום חדש שייצא בתקופת החגים, מלווה במופע חדש שיכלול רטרוספקטיבה לשיריו ובו יארח שישה זמרים, בוגרי "רימון" ו"בית צבי". 12 שירים יופיעו בו, אחד מהם הוא "אני, את והוא", שיר שנכתב על בתו, הנשואה הטריה ועל "הזר שבא לגנוב אותה".

  • הקיץ של אבי
  • הקיץ של אבי
  • הקיץ של אבי
  • הקיץ של אבי

היא מגיעה

היא מגיעה "רק לא המילה הזאת, אלוהים", מתחננת ירדנה ארזי למשמע המילה קאמבק. אז בואו לא נקרא לזה קאמבק, נקראה לזה הוקרה, שבחברת התקליטים פונוקול עושים למי שהם מגדירים כדיווה הגדולה ביותר של האייטיז. דור דקל, חצי הצמד חובבי ציון ומפיק עולה בפני עצמו, הוא מי שעומד כעת מאחורי רמיקס 2007 לאחד משיריה הגדולים של ארזי, "עוד נגיע". אולי הוא יהיה מה שיחזיר אותה אל התודעה הצעירה, לאחר שנשכחה מעט ממנה, קצת יותר מ-20 שנה אחרי שהוכתרה ארבע פעמים רצופות לתואר זמרת השנה בגל"צ.

"המעניין הוא שבדיוק חשבנו, בעלי ואני, על השיר הזה", מספרת ארזי. "זה היה בתקופת מצעד הגאווה, אותו המצעד הירושלמי בו 'סגרו' את הגייז בסופו של דבר באצטדיון לאחר המחאות. צפינו בחדשות ופתאום ראיתי את כל האצטדיון רוקד למשמע השיר בגרסה המקורית שלו מ-1985. זה היה מלבב, באותו רגע הבנתי שהשיר הזה רלוונטי להיום אף על פי שעברו 21 שנים". במין מקריות הגיעה בדיוק אז פניה מחברת פונוקול, שביקשה לעשות לזמרת כבוד כאייקון אייטיז באחד משיריה, "וכך יצא שכולנו היינו שלמים עם הרעיון, ועם זהות השיר המחודש".

למה דווקא עכשיו? סיבות רבות יש כנראה לדבר, ורובם עוסקות בדבר אחד: מומנטום, וניצולו המירבי. השיר נבחר כאמור בשנה שעברה לשמש כהמנון הגייז במצעד הגאווה, ולא רק בגלל האלמנטים הקאמפיים שיש בו, אלא בעיקר בשל מילות השיר, "מי שלא ראה גאווה בחייו". אבל סיבה קטנה אחרת ולא זניחה היא רכיבה על גל העיבודים המחודשים לאובייקטים של קאלט מהעבר. " Thunder in My Heart" הוא הדוגמא המובהקת לשיר כזה, שלקח קלאסיקה נשכחת של הזמר הבריטי ליאו סאייר, נתן לו טאץ' עדכני ומעיז, והפך אותו ללהיט מקום ראשון.

דור דקל, שכבר ניצל מומנטום אחד בקריירת ההפקה הקצרה שלו, עיבוד בשפה זרה ללהיט השבדי הנונסנסי "Boten Anna", לא פוסל אפשרות של רכיבה על גל נוסף, אבל הקטע כאן הוא לא הרכיבה על הגל אלא ההוקרה לאייקון שירדנה ארזי היא. "היא ענקית, רק כשנפגשתי איתה נפל לי האסימון והבנתי פתאום מה זו דיווה", הוא אומר, "יש לה נוכחות, אתה קולט אותה ישר. והיה לי כבוד גדול לעבוד איתה, עם מישהי שקודם הכרתי רק דרך עטיפות התקליטים", הוא אומר. הרעיון, הוא אומר, היה לעדכן את הקטע, "אמנם עם טאץ' של פעם, אבל שיישמע עדיין פרֶש", וזה נדבק עליה בדיוק. "חלק ממה שהופך אותה לגדולה כל כך, זו רב-הפרצופיות שלה, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת מראה", הוא אומר.

ארזי עצמה, מסתדרת על הכסא יפה-יפה כשהיא נוכחת בעובדה שהיא, הזמרת הכל-ישראלית האולטימטיבית, הופכת לאובייקט קאלט. "אני לא יכולה להתווכח עם מה שהפכתי אליו, לא יכולה להתווכח עם אגדות", היא אומרת. "אם מה שזוכרים ממני זו שמלה מתנפנפת ונצנצים אז זה מה יש. אני לוקחת אחריות על התוצאה. אני לא מנסה אפילו להתכחש לזה, אני זורמת".

ארזי גם לא מתרגשת כל כך עם הזיהוי העכשווי שלה כאייקון גייז, מבחינתה הוא התחיל הרבה יותר מוקדם. "תמיד הייתי שם", היא נזכרת, "עוד בשנות השמונים היו עושים עלי דראג. זה לא משהו שאני פתאום מגלה או נופלת מתדהמה, האימוץ שלהם לשיר הזה היה טבעי". האם זה אישיו? ממש לא, "זה סוג של כבוד אפילו, זה זורם, זה טבעי וזה לא מאולץ", היא אומרת, "גייז לא היו אף פעם זה אף פעם עניין מבחינתי, אני באה מבית ליברלי. גם המקום שהם תפסו בפופ הישראלי די מסבר את עיני, כשדנה אינטרנשיונל נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון מאוד התלהבתי, זה היה מדהים מבחינתי, אפילו גאוני".

ארזי היתה זמרת השנה למשך ארבע שנים בימי השיא שלה, כולל בתקופת השיר הזה. התחנה היתה גל"צ, מה שדי מפתיע ואפילו מאכזב, שלא לומר עושה עוול איתה, שדווקא בממשיכת דרכה וקובעת הטון הנוכחי, גלגל"צ, נוכחותה של ארזי נעדרת. השיר הזה הוא אולי ההזדמנות שלה להשתלט על המיינסטרים הישראלי מחדש, אבל את ארזי עצמה זה לא כל כך מעניין, אם להודות על האמת. "הגעתי עד הלום גם בלי הפרגון הזה, אני נושמת וחיה גם בלעדיו", היא אומרת. "להגיד שזה לא מזיז לי? בטח שהייתי רוצה להיות נאהבת על ידי כולם. אבל אני לא נלחמת בהם בכדי להיות שם, אני פשוט פסיבית. אין לי עילה להגיד שאני מקופחת". ארזי ממשיכה להופיע ברצף כבר מ-2003, את המופע המשותף שלה עם משפחת אלייב היא מריצה מאז, בהפקה של צדי צרפתי. במסגרת המופע הזה היא הוציאה את שירה "הביתה" מחדש, עם בית נוסף שכתב אהוד מנור. הקריירה המוסיקלית שלה ממשיכה להתנהל על מי מנוחות, היא מדווחת, וגם כמה פרוייקטים נוספים על הדרך. אם הרמיקס יתפוס היא גם לא פוסלת להמשיך את הקו שננקט כעת, "אם ארוויח מזה יהיה נפלא", היא אומרת, "אני בוחנת את כל הכיוונים, ומי יודע, עם האוכל בא התאבון".

ניתן לציין שבמקביל להשקת הסינגל מתכנן דור דקל את המשך דרכו כחבר ההרכב חובבי ציון. בשבוע הבא יוציא עם שותפו נוי אלוש את הסינגל השני של ההרכב, "קואורדינציה", שצפוי להשמע כמשהו "בין סאמר ג'ם לבוב סינקלר לפאקיטו", אבל הפרוייקט הבא יהיה מובדל לחלוטין מהרמיקס המדובר אותו תוכלו לשמוע ממש להלן:

  • היא מגיעה
  • היא מגיעה
  • היא מגיעה
  • היא מגיעה