בית קברות לסרטונים

בית קברות לסרטונים מעגל החיים ביוטיוב כולל לרוב את השלבים הבאים: העלאה לא חוקית של הסרטון, כמה עשרות אלפי צפיות בשבועיים או כמה שהוא באוויר, יש כמובן גם את בני האלמוות או את אלה שזכו להאריך ימים, אבל בחלק נכבד מהמקרים מגיעה חרב התאגידים שדורשת הסרת הסרטון ושולחת אותו לעולם שכולו טוב. ומה קורה אז?

ובכן, אל תחשבו שיש ממש דבר כזה שנקרא חיים לאחר המוות. אין דבר כזה. כשאתה מאפשר צפיה בסרטון לא חוקי, לא עשית בעצם שום דבר, אתה חשוף לאותו איום שהיית חשוף אליו כשהסרטון היה באוויר. ובכל זאת, גם עיר מתים היא דבר נפלא, ותמיד כיף לדעת שיש מי שנותן לסרטונים האלה יחס ; הכירו את Youtomb, בית הקברות לסרטונים. מדובר באתר שהוקם במסגרת מחקר של המכון הטכנולוגי MIT, ומהווה מין "מנהל אוכלוסין" של יוטיוב, לפחות בכל הנוגע לזמינות ואי-זמינות של הסרטונים בו.

כל סרטון שהוסר זוכה ל"מצבה" מהודרת, שעליה חקוקים פרטים רלוונטיים, למעשה כל המידע החופשי שניתן לקבל: כותרת, תיאור, גרף צפיות, מי היוזר שהעלה את הסרטון וכמובן מתי הוסר ולמה. בעיקר חשוב למה. בעזרת הכלי ניתן לקבל סטטיסטיקה על סיבת ההסרה של הסרטונים ועל ה"נפגעים" העיקריים, אבל מעבר לכך, ניתן גם לקבל מעט מושג על גודל התופעה ובעיקר על גודל תופעה אחרת: הסרה לא מוצדקת של סרטונים. צוות יוטיוב הרי לא יורד לפרטים כשמגיעה אליו דרישה להסרת סרטון, ולכן לא עושה יותר מדי בעיות למי שטוען שנפגע מסרטון כלשהוא. במקרים רבים ההסרה אינה מוצדקת, ובדיוק במקרים אלה בא לטפל Youtomb, שמספק את כל הסיוע האפשרי למשתמש שירצה לערער על הסרת הסרטון שלו.

אז מעניין אתכם באמת כמה רחבה התופעה? בטח תתפלאו לדעת שמתוך כרבע מיליון סרטונים שנסרקו עד כה על ידי האתר, רק 2% הוסרו בשל סיבות הקשורות להפרה של זכויות יוצרים ו-4% בשל הפרה של תקנון האתר. מבין הגופים הקנאיים ביותר לזכויותיהם ניתן למנות את וורנר, ויאקום וכמובן הטלוויזיה היפנית, ובעצם בדיוק אותם אלה שעשו הרבה רוח מאז ומתמיד בעניין.

  • בית קברות לסרטונים
  • בית קברות לסרטונים
  • בית קברות לסרטונים
  • בית קברות לסרטונים

כמה ענוגה

כמה ענוגה יסמין לוי מרגישה נצחון קטן בכל פעם שהיא פותחת את הפה. עוד שיר, עוד אוזן ששמעה אותו, עוד אדם שנחשף לפיסה נוספת מעולם שלם שאם לא היא וחברי הקהיליה המצומצת של משמרי הלדינו, אף אחד לא היה זוכר. ומדובר במיליונים – לוי נחשבת כיום לזמרת הישראלית הבינלאומית המצליחה ביותר, כזו שזוכה להערכה עולמית, מועמדת דרך קבע לפרסים נחשבים בתחום מוסיקת העולם, וכזו שגם מוֹכרת היטב בעולם. עוד עותק שנמכר הוא עוד מונומנט, מצבת פלסטיק לתרבות שעלולה היתה להשכח בדורות הבאים. "תרבות הלדינו נמצאת כבר שנים בסכנת הכחדה, בשל התמעטות דובריה כשפת-אם", מסבירה לוי. "רבים מהאנשים שחונכו על ברכיה עברו מהעולם, הדור שלי כבר לא דובר את השפה – אני, בתו של יצחק לוי, גדול משמרי השפה הזו, לא דוברת אותה. לאיפה הגענו?"

פועלו של יצחק לוי לא יסולא בפז, מדובר במי שהקדיש את מפעל חייו לשימור התרבות, כשליקט שירי-עם שעברו מאב לבן רומנסות וקטעי חזנות לאנתולוגיה שלמה, והציל אותם משכחה. לוי הוא גם זה שכתב ביחד עם יצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר, את המחזמר "בוסתן ספרדי", שנחשב כיום לאחת מאבני הדרך בשימור השפה. נבון עצמו עומד כיום בראש הרשות הלאומית לתרבות הלדינו, מרכז שהוקם כדי להוות גוף ממלכתי שיסייע להשרדותה של התרבות, ויוזם באופן מאורגן אירועי פולקלור שונים שיעודדו את טיפוחה ושימורה. אחד מהבולטים שבהם הוא הפסטילדינו שמתקיים מדי שנה בחג הסוכות בראשל"צ. "מסתבר שהדרך היחידה לעזור לשפה ולתרבות הזאת לשרוד היא פשוט לשיר", היא אומרת, "כשאני מבצעת את השירים, ונותנת להם חיים חדשים, אני מרגישה את שאני חושפת לעולם דברים שהיו עלולים למות. וזה מה שמחזיק אותי"

לוי לא מרשה לעצמה לנסות בכלל להשוות בין פועלם של אביה ושלה. "מה שאני עושה הוא חשוב מאוד, אבא שלי בטח רצה וכיוון לזה. אבל אני כמו פרפר שעף מפרח לפרח ומפרה אותו", היא אומרת, "אין מקום בכלל להשוות בין פועלי שנינו. כשאבא שלי הקליט, היה מדובר בשירים שעברו בעל פה חמש מאות שנה, ושרדו רק בזכותו. הוא עסק בשימור, אנשים יכלו לקחת את הדברים האלה לקבר, ואבא שלי הציל אותם מאבדון. אני רק מחיה את השירים האלה, לכן מה שאני עושה זה הרבה פחות ממנו".

איך את מסבירה את ההצלחה שלך בעולם, ולשם מה בכלל את מוציאה את הבשורה החוצה?
"יש בעולם התעוררות של פולקלור, זה מה שנקרא מוסיקת עולם. את העולם לא מעניין הדבר שנקרא 'גטו', הם לא סוגרים דברים בגטאות אלא פותחים. אנשים מגיעים עם ראש פתוח, אנשים מסתקרנים. וזה מה שקרה. מדובר בטרנד שהתחיל לפני כמה שנים ונתן במה לפולקלור מכל העולם, זה התחיל מהמוסיקה האפריקאית, והמשיך למוסיקה עממית שונה, כך שזה גם מה שקרה ללדינו. העבודה שלי אמנם נמרחת על פני שנים, אבל אני מסתייעת בהרבה מזל על הפתיחות שיש בעולם. פתיחות שבאופן אבסורדי דווקא בארץ אין, דווקא בקהיליית הלדינו. אני נחשבת לילדה הרעה של הקהילה, זו שאפשר לבוא אליה בטענות ולומר 'מה היא עושה? היא הרסה את השירים! היא שינתה!'. עד היום היו רגילים למשהו מאוד ספציפי, אלה שירים שהיו רגילים לשמוע בצורה מסויימת ופתאום באתי אני עם כלים וסגנונות אחרים – כלים מזרחיים ופלמנקו. אני לא חושבת שעשיתי פופוליזם מהמוסיקה הזו, עם כל הביקורת שיש עלי, אני גאה שהלכתי נגד הזרם, כי אם הצלחתי להביא את המוסיקה הזו לאנשים שלא מכירים אותה, מבחינתי ניצחתי. למי הייתי מביאה אותה, לאנשים שמכירים? אם לא הייתי פונה כלפי חוץ, זה היה הולך ונכחד. אני לא מתיימרת לומר שאני היא זו שמצילה את התרבות, אני רק עושה את המעט שאני יכולה. אני שמחה לספוג את הביקורת. אני לא מנסה להפוך אותה לפופולרית, אני מנסה להפיח חיים, להפוך את הדבר הזה נגיש יותר לאנשים".

מה התגובות שאת מקבלת בעולם?
"זה הולך ומתגבר מיום ליום, האלבום עשה לי נפלאות, הוא התקבל באהדה מפתיעה. באלבום הקודם עשיתי פלמנקו, לבוא לספרדים לדוגמא, ולנגן פלמנקו זה כמו למכור קרח לאסקימוסים. עכשיו חזרתי לשורשים, ונראה שכולם חיכו לזה. על פי התגובות, נראה שזה התקליט שחיכו מיסמין. ההתלהבות היא לא כמובן רק בספרד, דווקא באנגליה וצרפת נמצא בקהל הגדול שלי. אבל באופן כללי זו התלהבות עולמית. להגיע לבית האופרה בסידני ולהופיע בקרנגי הול – זה מטורף, זה הישג. מבחינתי לשיר על הבמות האלה לדינו, זה להראות שהעולם מקבל את הדבר הזה. זה מרגש, לא הייתי מאמינה שזה יקרה. בטח לא בארץ. בארץ זה תמיד קורה בקטן ופתאום זה על במות העולם".

איך באמת מקבלים אותך בספרד, עם כל המטען של גירוש ספרד, וההשפעות שאת מביאה?
"בספרד הופעתי עשרות פעמים – בסך הכל הלדינו מאוד דומה לספרדית, זו אותה ספרדית שדיברו אז, בזמן גירוש ספרד, אלא שהספרדית התפתחה למדוברת והלדינו ספגה את המוטיבים היהודיים והשפעות מהמדינות אליהם נפוצה. לפעמים באמת מבקשים ממני שם סליחה, חרטה קיימת באופן מסוים אצלם, אבל רוב ההתעניינות שיש בי בספרד זה בגלל סקרנות. זו השפה שלהם, זה בא מספרד ומסקרן אותם".

השפה והתרבות אמנם יהודיות, אבל לוי מנסה להעביר דווקא מסר אוניברסלי, "מוסיקה היא שפה וזו המטרה שאני פונה לאחרים, אנשים מכל העולם ומכל הדתות – נוצרים, מוסלמים, אתאיסטים". בדיוק לשם כך היא זימנה לאלבום את הזמרת הנודעת נטשה אטלס, שנחשבת לאחת מהזמרות הערביות הפופולריות ביותר בעולם המערבי ובכלל כיום. "הייתי משוכנעת שהיא לא תסכים בגלל המשמעות הפוליטית של שיתוף הפעולה אבל הופתעתי. היום אנו חברות, והשיר הזה הפך במרכאות לדבר השולי. נוצרה פה חברות הרבה יותר משיר משותף", היא אומרת. "היה כאן מסר, היא ידעה בוודאות שהיא יכולה לשלם על זה בתגובות נאצה. כשהזמנתי אותה, אמרתי לה 'בואי נראה גם צד אחר, בואי שאפשר לחיות ביחד ולכבד אחד את השני', זה המסר שהיה בשיר הזה. לקחתי את שירו של זלמן שניאור, 'יד ענוגה', אחת מאבני היסוד בתרבות הישראלית, זה שיר שגדלתי עליו ותורגם כעת ללדינו. הבסיס היה טוב בשל הלחן הבדואי שבמהרה התחבב על נטשה, ובשל המסר גם קראתי על שמו את האלבום, 'mano suave'"

מחר תשיק לוי את אלבומה בהופעה חגיגית שתתקיים בבית האופרה, במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. "כשאני מופיעה בארץ, זה מרגש אותי ודורש ממני הרבה יותר כוחות נפש ואהבה", היא אומרת, "מרוב שאני מופיעה בעולם, במות זרות הפכו לי לדבר טבעי. ופתאום במה ביתית הופכת לי לדבר פחות טבעי. אני מופיעה בארץ פחות מדי, בשל אילוצים שלא נמצאים בשליטה שלי. כשאני מגיעה לארץ, חשוב לי לרצות את הקהל שלי שמלווה אותי מראשית דרכי, במיוחד בשל העובדה שהוא שמע עליה בבשורה שעברה מפה לאוזן. אני לא זמרת של להיטים"

ולשיר בעברית – מעבר לגיחה החד פעמית שלך באלבומו של אחיך, זה יקרה מתי שהוא?
"שואלים אותי את השאלה הזאת כל הזמן. האמת שאני מוצאת קסם בלדינו ובספרדית. כל הזמן מנסים לדחוף ולדרבן אותי לשיר בעברית, למשל שמעון פרנס. אין לי צורך נפשי לקום ולעשות את זה, אני מוצאת את הקסם בדברים 'האחרים'. השירים באלבומו של יובל הם הפעם הראשונה ששרתי בעברית. גם שלמה בר מציע לי הרבה ואני אומרת לו, שאני פשוט לא יכולה. אצטרך לעשות את הסוויץ' הזה. שפה זו מהות בעיני, כשאתחיל לשיר בעברית אצטרך להסתגל אליה. שפה היא לא סתם כלי, היא משהו גדול וחשוב. כשארגיש בה ממש נוח אבצע אותה"

יסמין לוי תבצע מחר שירים משלושת אלבומיה, בהרכב של שבעה נגנים – גיטרה, חליל (אמיר שהסר), קאנון, נבל, קונטרה-בס, כלי הקשה ועוד. יהיה זה מופע חי משופע בנגיעות פלמנקו, "דה בסט אוף מיי לייף", היא מבטיחה, "במיוחד בגלל שזה בארץ, והעובדה שזה יתקיים בהיכל התרבות זה יהפוך את זה אפילו ליותר"

  • כמה ענוגה
  • כמה ענוגה
  • כמה ענוגה
  • כמה ענוגה

יותר טוב

יותר טוב הבליץ מתחיל. שירי מימון מוציאה במקביל שני אלבומים, שיוצעו בשירות הדור השלישי של אורנג' החל מהיום. האלבום העברי, "רגע לפני ש…", ייצא מחר אל החנויות, ויהיה ניתן גם שם להשגה בפורמט הדיסק הפיזי שלו. לעומתו האלבום הבינלאומי, "Standing On My Own", יהיה ניתן להשגה רק בפורמט הסלולרי, בלעדית ללקוחות הדור השלישי של אורנג' – מלווה בקמפיין פרסומי מושקע שיחלוש על כל גופי התקשורת, כדי להפיץ את הבשורה החדשה – דיוות R&B כחול-לבן, סוף-סוף יש דבר כזה.

"זו הפעם הראשונה שה-R&B נשמע כאילו שהוא נולד כאן, הבסיס בא אמנם ממוסיקת הנשמה אבל יש כאן משהו שהוא ישראלי באופן בלתי נמנע", מתלהב רוני בראון, מנכ"ל הליקון, כשהוא מדבר לפחות על האלבום העברי ונראה גאה מאוד במוצר החדש של בת-טיפוחיו. "אני מרגיש ששירי הולכת כאן עד הסוף", מתאר זאת מומי לוי, מפיק-השירה באלבום, שליווה אותה בכל תהליך העבודה, " אני חושב שזמר ששר סול צריך למצוא את האני העצמי שלו כשהוא שר. כשעבדתי איתה מצאנו את זה בגדול. יש כאן את שירי מימון, זמרת הסול הישראלית".

"רגע לפני ש…", הוא משפט שמתאר את תחושותיה של מימון לכל אורך התקופה הזאת. "מעבר לכך שהכל התחיל באמת בשיר הזה, הראשון שהיה לי ביד, אני חושבת שתמיד יש את הרגע הזה לפני שמשהו קורה. את הרגע הזה אני רוצה לזכור, זה שבא לפני שאני עושה משהו שעדיין לא עשיתי". מימון עבדה בשנתיים האחרונות על שני האלבומים במקביל, וחלקה את זמנה בין הארץ לבין לונדון, באולפניהם של TJ Cases הבריטי באלבום הלועזי ויועד נבו בעברי. "זו היתה חוויה מדהימה, שהיתה רצופה רגעים שבהם פשוט נעמדתי, עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי שאני מגשימה חלום גדול", היא מספרת, "תמיד אהבתי סול, גדלתי על המוסיקה הזאת, ועכשיו השתדלתי לבטא את זה בצורה הכי טובה".

"האלבום הנוכחי מהווה לפחות מבחינתנו שינוי מהותי", אומר בראון, "בלידה של האלבום הקודם היו מספר בעיות, אף אחד לא התכוון שהכל יתקדם בקצב הזה. אמנם לא לקחנו את הזמן שעובר מאז 'כוכב נולד' כטריגר, אבל ניסינו בעיקר למלא את הרפרטואר שלה. היעד המובהק היה בעיקר להוציא משהו חדש, לייצר כמה שיותר סינגלים, כדי שההופעה לא תבוסס על שירים שלה מהתחרות. עמדנו בזה דווקא. הפעם היה לנו יותר זמן, כדי להרכיב את החומרים שמתאימים לשירי בצורה הכי אופטימלית. לא התפשרנו על אף שיר, זו אסופה לא מקרית של שירים, אלה שירים שנכתבו על מידותיה, במיוחד לה".

עד כמה ההצלחה של 'השקט שנשאר' השפיעה על התפתחות העניינים?
"ההצלחה של השיר, ללא ספק, שמה לנו את הרגל על הגז, והכריחה אותנו לקבל את ההחלטה ללכת על אלבום שני, בגלל הביקוש הרב. גם בעולם התגובות היו מדהימות, נוצר ביקוש מדהים אבל הבעיה היא שלא היה לה מופע ותקליט באנגלית. באיזה שהוא מקום ממש הפסדנו מזה שלא היה לה את זה אז"

איך נולד האלבום האנגלי?
"לא התכוונו לעשות בהתחלה אלבום באנגלית. בעקבות האירוויזיון פנה אלינו המפיק, TJ Cases. הוא לא הכיר אותנו קודם, אבל חיפש ובסופו של דבר מצא ופנה אלינו. הוא סיפר על עצמו, ואמר שיש לו לייבל משלו ושהוא מעוניין לעבוד איתה. כשראינו שהוא מגיע מעולם הגראז' הבריטי הבנו שאין סיכוי שהוא ייקח אותה למקומות דביקים מדי. התחיל תהליך מסוים, שחוץ מכל הקשיים שנערמו בדרך, ראינו שהוא ממש מתאמץ ורוצה לעבוד איתה".

ומה לגבי הפצה בחו"ל, לאיפה אתם פונים, למה בעצם האלבום לא יוצא כבר עכשיו?
"האלבום הרי כבר מוכן, אבל עוד לא החלטנו לאיפה אנחנו רוצים ללכת. בעקרון, החברה של TJ אמרה שהיא רוצה להפיץ את האלבום. באיזה שהוא שלב נכנס לתמונה סטיב גרינברג, איש תעשיה אמריקאי שהציע להפנות אותה לשוק שם. גרינברג היה בעבר נשיא חברת התקליטים קולמביה והקים מאוחר יותר לייבל עצמאי בשם S-Curve, שגילה לעולם את ג'וס סטון, וזכה בגראמי עם Baha-Men. בערך לפני שנה, הוא הוזמן לראות הופעה שלה וקיבל גם דמו. אחרי ששמע והתלהב הוא הציע להפיץ אותה בעצמו, אמרו לו שהרי TJ מפיץ, והוא אמר שזה לא משנה לו. אז בינתיים אנחנו עוד חושבים על ההפצה, אבל בגדול אנחנו מעדיפים תמיד מייג'ור".

גרינברג עצמו הפיק שני רמיקס לשירי האלבום העברי, שמצורפים כבונוס לאלבום. האלבום כולל מלבדם 11 שירים, שישה מהם (כולל "יותר טוב לסלוח") הפיק יועד נבו – המפיק הישראלי שעבד בעבר עם השוגהבייבס, בריאן אדאמס וסופי אליס-בקסטור. אסף דר הפיק לושה שירים, אחד מהם הוא "כשהלכת" שצפוי לצאת בחודש הקרוב כסינגל הבא מהאלבום, והוא אחד משלושת השירים שמימון כתבה בעצמה (אחד היא גם הלחינה). מומי לוי הפיק את השניים הנותרים, מלבד הפקת-השירה ועיבוד הקולות שעליהם כבד כאמור בכל האלבום.

  • יותר טוב
  • יותר טוב
  • יותר טוב
  • יותר טוב

איילה שלוחה

איילה שלוחה איך שיר נולד? מסתבר שהוא נולד בעקיפין אחרי שנים של דגירה, כשבתווך פאזות שונות של משחק והגשה, עיסוק צדדי מאוד בכתיבה שהגורל מייעד אותו להניב שיר בעל משמעות סמלית, הגירה לארה"ב והתמקדות בהלחנה של מוסיקה לסרטים דוקומנטריים, ורק בסוף בא הדבר הטריגר שיחזיר אותך למקום הטבעי שלך – עולם השירה והביצוע. איילה אשרוב, טאלנט עבר שנשכח, מוציאה סינגל בכורה, שמסמל את חזרתה למסלול השירה והכתיבה – שני תחומים שבהם חטאה בעבר אך אף פעם לא נפגשו ביניהם, ובטח לא בשירים שהיא מבצעת וגם כתבה.

אתם יכולים לבחור איך בא לכם לזכור את איילה אשרוב. אם בתור מי שכתבה את השיר "לאורך הים", שיר שהפך לסמל כשעפרה חזה ביצעה אותו לזכר יצחק רבין. או בתור יוצאת המחזור המפורסם והידוע לשמצה של להקת הנח"ל, שהניב בעשורים האחרונים כמה וכמה כוכבים – יואב צפיר, אביטל פסטרנק, מומי לוי ושרון חזיז ועוד. אשרוב היתה אחת מהן בראשית שנות התשעים, כשהתברגה להגשה בטלוויזיה והשתתפה בהפקה המקורית של המחזה המבוסס על פי "הכבש השישה עשר". שם גם הקליטה כמה שירים, וקשרה את קשריה הראשונים עם יוני רכטר, שסידר לה דואט עם אריק איינשטיין באלבום הביצועים המחודשים שלו עם שם-טוב לוי, "קצת לקחת חזרה".

ההחלטה להשתקע במוסיקה לקחה אותה רחוק מאור הזרקורים, בתחילה דרך בי"ס רימון (במחזור של מיקה קרני, אריאל הורוביץ ורונית שחר) אל ברקלי ואוניברסיטת צפון קרוליינה, ללימודי הלחנה לסרטים, ומאוחר יותר להשתקעות בארה"ב והלחנה במסגרות שונות. "כשנסעתי הפסקתי לשיר והתחלתי לכתוב", היא מספרת, "תמיד כתבתי אבל לא הפכתי את זה אף פעם לעיסוק מרכזי. זה היה רק מדי פעם, אבל בארה"ב נכנסתי לעובי הקורה. הלחנתי מוסיקה סרטי סטודנטים וכתבתי מוסיקה לערוצים כמו דיסקאברי ונשיונל ג'אגרפיק, כשברקע אני ממשיכה כל הזמן לכתוב. כנראה שאת כתיבת השירים אי אפשר להפסיק, בפומבי לא עשיתי את זה אבל בפועל כתבתי כל הזמן למגירה".

פגישה מחודשת עם יוני רכטר באחד מביקוריה בארץ הביאה לשיתוף פעולה במסגרתו החלה להופיע יחדיו עם יוני ברחבי ארה"ב. "יצא לו באותה התקופה אוסף שכלל שירים ששרתי לו בעבר", היא נזכרת, "כבר בתקופת 'הכבש השישה עשר' הוא נחשף לחומרים שלי ועודד אותי להמשיך ולהתמיד. כשנפגשנו הוא התעניין בהם ואמר לי 'אני חושב שאת צריכה לעשות איתם משהו. למה את לא עושה?', דווקא מהמקום הזה שאני לא בארץ בקביעות. זו היתה יריית פתיחה של מהלך שבו יצאתי לדרך ולא הסתכלתי ימינה ושמאלה. הוא הזמין אותי להתארח אצלו בהופעה בניו יורק, וזה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי, 'יאללה, למה שלא אלך על זה?', הוא עורר בי את הרצון והדחף הממשי לעשות, משהו שלא היה בי קודם. התחלתי לכתוב במחשבה אחרת, שאני כותב כדי לעשות עם הדברים האלה משהו, להופיע איתם".

באוקטובר 2006, במשך ביקור בארץ, הקליטה אילה את האלבום עם לני בן בסט כמפיק מוסיקלי, ועם אדם שפלן ומרקו גורקן כנגנים. "אני חושבת שאין דבר מתאים יותר מלומר שכל דבר מגיע בזמן שלו", היא מספרת על השלב הכביכול מאוחר שבו היא מוציאה את אלבום הבכורה שלה, "ככה זה כנראה היה אמור להיות, שאעבור את כל השנים האלה עד שזה יבוא עכשיו, הטריגר הזה שיגרום לי להתחיל לכתוב, שאפגוש את האנשים שאיתם אני עובדת ואגיע איתם למקומות חדשים ורעננים שלא הייתי מגיעה עם אנשים אחרים".

כזו היתה העבודה עם בן בסט, מפיק שאת העבודה איתו מתארת אשרוב כמכוננת, "הוא גורם לזמר שאיתו הוא עובד להיות נאמן לעצמו, להגיע ממקום אמיתי ולהתחבר לחומרים שלו, אצלו אלה אורים ותומים. זה באופי שלו. כזה גם השיר 'אני כזאת', שגורם לי לקנא בעצמי בתעוזה שלי בו. הישירות שיצאה ממני, להגיד משהו בוטה כל כך על עצמי, זה בוטה, זה שיר חושף כשאני שומעת אני מופתעת מעצמי".

אלבום הבכורה של אשרוב מחולק למעשה לשניים, "אם זה היה תקליט היו לו שני צדדים", היא מתארת, "צד א' הוא אישי, העולם הכי אינטימי של בין עצמך לעצמך ואליו שייך השיר הנוכחי. צד ב' כולל שירים של ביני לבין הארץ, העולם והמולדת. הפרט שאני מול איך שהעולם הזה מתנהל, הגעגועים שלי והיחסים עם המולדת".

בין השאר יכלול החלק השני שני שירים שכתב אברהם חלפי, ועיבוד מחודש ואישי לשיר "לאורך הים", שיר שהפך ברבות השנים לקלאסיקה ואיבד את ההקשר המקורי שלשמו נכתב. "זו תהיה מין סגירת מעגל שלי", היא אומרת, " לני, אדם ומרקו, תמכו ועודדו אותי לכלול אותו, כחלק מהנסיון להביא אותי לעשיה מהמקום הכי ראשוני. היתה כבר תקופה שהרגשתי שהשיר הזה הפך לשיר של עפרה חזה, ועכשיו אני מרגישה שוב שזה שלי, לחלוטין. השיר הזה עכשיו מסכם פתאום את כל התקופה, זה לא רק אני ואתה אלא אני ואיזה שהוא כלל".

לשיר הזה יש סיפור שהוציא אותו מהקשרו המקורי, מה היחס שלך אליו עכשיו?
"הגורל הועיד אותו להתגלגל לסיטואציה שרק גדלה וגדלה, ואין לי מה לעשות כנגד זה. אני שרה אותו בלי קשר למה שהוא עבר ובאמת קשה לי לשיר אותו. קשה לי להתעלם מזה שיש מעבר אליו, ואני חושבת שגם מבחינת השומע זה לא יישמע נקי לגמרי. כשהקלטתי אותו ניסיתי לשיר את הכל בטייק אחד. הצלחתי את רובו, וכך זה גם עבר בשיר. לקראת הסוף נשברתי".

מה הסיפור האמיתי של השיר הזה?
"אני חושבת שזה כבר לא ממש רלוונטי, הסיפור של השיר והתגלגלותו הם חייו וכל המוסיף גורע. זה מאד אופייני לשיר שתופס מקום כזה ובעצם הסיפור שלו הופך למעניין יותר מאשר הסיפור המקורי עליו נכתב. אני יכולה לומר שהדבר האחרון שעליו הוא עליו היה מדינה, זה היה כאב אישי שלי שמצא את דרכו לכאב כללי, זה נכתב מעצב ואובדן ספציפי שלי והפך לנחלת הכלל"

איילה אשרוב תעלה ב-6.2 את מופע הבכורה שלה בתיאטרון תמונע, לני בן בסט ואדם שפלן ילוו אותה בנגינה, כמו גם עובד אפרת שאמנם לא היה מעורב בהפקה אבל ייעץ ותמך. יוני רכטר, שמלווה אותה לכל אורך הדרך וכאמור שכנע אותה לצאת אל האור, יתארח גם הוא כמו גם אביטל פסטרנק שגם היא מלווה אותה מתחילת דרכה בלהקת הנח"ל ובמחזה של "הכבש השישה עשר".

  • איילה שלוחה
  • איילה שלוחה
  • איילה שלוחה
  • איילה שלוחה

סמוקה

סמוקה סופ"ש לא רגוע עבר בסביבתה של ריטה, אחרי כתבה לא מפרגנת, בלשון-המעטה, שפורסמה בידיעות אחרונות, כתבה שהציגה את ריטה באור רע וניסתה להסביר את הדעיכה הגדולה בקריירה שלה, ואת המקום בו היא נמצאת כיום, ערב צאת אלבומה החדש, "רמזים". העיתוי של פרסומה לא היה מקרי, יומיים לפני האזנת היכרות לאלבום שנקבעה לתקשורת מבעוד מועד והכרזה רשמית על סיבוב ההופעות שילווה אותו. אמרגניה של ריטה נותרו בברוֹך אחד גדול, וכל המאמצים נעשו מאחורי הקלעים ולפניהם כדי למזער את הנזקים ולהכחיש מכל וכל את אמיתותם של הציטוטים. דברים סולפו, נטען, הכתבה היתה מגמתית, מדובר באינטריגות ותככים שאינם לעניין, שיצאו מפרופורציות ונודף מהן ניחוח לא נעים של נקמה.

אבל מה בעניין מסיבת העיתונאים? אותה מאוחר לבטל, וגם לא יהיה נעים לבטל, ולכן מוכרחים לקיים אותה כרגיל, לעשות פרצופים מחייכים, כאילו שום דבר לא קרה, ובעיקר לא להתייחס ישירות למה שקרה "כי זה לא חשוב ולא רלוונטי, למטרה שלשמה התכנסנו". לעבור על זה לסדר היום? כמובן שלא, אבל הדבר היחיד שריטה מוכנה לומר הוא משפט קטן שמסמל בשבילה את הכל: "אחד מהדברים שהרשימו אותי יותר מכל היתה העובדה שיומיים אחרי שבוב מארלי נורה, הוא עלה והופיע בקונצרט שהמסר שלו היה בעד אהבה ושלום ונגד אלימות. כששאלו אותו למה הוא לא לקח זמן להחלים, הוא אמר 'בעולם שבו הרוע עובד שעות נוספות, חיילי הטוב לא יכולים לנוח'"

אז מה בתפריט? בעיקר אלבום שונה, אלבום שבו ריטה מעדיפה להשאיר את היכולות הווקאליות המגוונות שלה בצד, לחזור לעצמה ו'להוולד מחדש', כי אפשר, וכי צריך. "אמן שנתקע באיזה שהוא מקום וחושש להשתנות, הופך למשהו מאובן, הוא מפסיק לסקרן ולעניין אפילו את עצמו". היא מסבירה את הצורך להשתנות, "אולי זו הבגרות, הגיל בחיים, או סתם מקום של ראיה עם נסיון, מקום בו אתה רוצה לעשות חשבון ביניים בחיים, להסתכל אחורה, לראות מה עשית, לאן הגעת ומה הלאה. מבחינתי, עשיתי כבר את הכל – שלאגרים, אלבומים מצליחים, מיליון עותקים שנמכרו, הופעות בכל מקום. אני נמצאת עכשיו במקום בו אני יכולה להרשות לעצמי לחפש, ומבחינתי מדובר באחת התקופות היפות בבחיי. אני רוצה לסקרן בעיקר את עצמי, לחפש, להתנסות בדברים שלא עשיתי קודם, או שלא הרשיתי לעצמי".

ההפקה באלבום מלטפת ועדינה, מלאה בשטיחי קלידים ומיתרים, ריטה לא מנסה להיות בומבסטית אלא לשמור את עצמה בהילוך ראשון, אווירה של סטינג הרבה יותר משל סלין דיון. הסינגלים שיצאו עד כה מהווים דוגמא ייצוגית לאלבום למרות שהם לא בהכרח החזקים ביותר בו. מדובר בריטה החדשה, ריטה הישנה נשארה ברובה מחוץ לאלבום. בשיר אחד בלבד ("למד אותי לרקוד"), היא קופצת לביקור אבל לא בכדי הוא נשאר קבור בתוכו. ברוב השירים הלך הגדול ונשאר הקטן, האינטימי – "האם היית", שעוסק בזוגיות ובזכרונות הנפלאים מהם, הוא דוגמא מצויינת.

הקטנות הזו, העדינות – אלה הדברים שריטה היתה צריכה, לטענתה. "תמיד חשבתי שהורסטיליות שלי היא בעוכריי, שאני יכולה לשיר בהרבה סגנונות, בהרבה צבעים, זה תמיד יכול לבלבל", היא מסבירה את הצורך 'להרגיע', "עכשיו החלטתי להתמקד בצבע מסוים. בדמיון היה לי פסטל, גוונים של בין ערביים. אחרי One במיוחד, כל הגודל והגרנדיוזיות של זה, הרגשתי שנהיו לי מיתרי קול של שור. רציתי לחזור למשהו ראשוני, זה לא היה קל. הויברציות האלה הפכו כבר לחלק ממני. זה היה כאילו להרגיע אריה ולקשור לו את הרגליים והראש. הרגשתי שיש חלק בי שאני צריכה להרוג, את ריטה של היכלי התרבות וקיסריה. היה לי צורך בתקופה הזו להתכנס קצת, אולי בגלל הדברים שעברתי עם הליקון ובחיי האישיים. לא כדי להשאר ככה, אלא כדי שזה יבוא אל עצמו מחדש. אני חושב שהייתי חייבת את זה לעצמי, את השקט הזה"

אז איך הופכים אלבום אינטימי כזה להופעה? "ההופעה לא תכלול את כל שירי האלבום", היא מסבירה, "ניקח חמישה שירים בערך ממנו. עברי לידר התעקש שאשיר שירים שבדרך כלל לא ביצעתי על הבמה. הוא גרם לי להחזיר שירים כמו 'בגידה', 'אל תפחד' מ'שירת הסירנה'. לא הצלחתי להשאיר אותם קטנים,זה מתחיל אולי קטן ואקוסטי אבל לאט לאט הולך וגדל. אני ממש מחכה להופעות, אני מרגישה שלא הופעתי כבר שנים, 'One' היה בשבילי יותר אירוע ופחות הופעה, והגעגוע הזה ממש גורם לי לסבל".

  • סמוקה
  • סמוקה
  • סמוקה
  • סמוקה