לשוח מלשון לשבת בין השיחים

״ויצא יצחק לשוח בשדה״ (בראשית כ״ד). במסכת ברכות נאמר ש״אין שיחה אלא תפילה״, כלומר מה בדיוק חיפש יצחק אבינו בשדה כשראה מרחוק את השיירה של הגמלים שהובילה את רבקה אשתו המיוחלת? מכאן למדנו שאם אנו רוצים לצאת ולהתפלל ולהתייחד עם קוננו, כדאי ללכת לשדה. אך מסתבר שיצחק אבינו רצה לעשות משהו אחר לגמרי, ולכשדעתו הוסחה כנראה שזה די הטריד אותו. כל מה שהוא רצה זה לא להתלכלך.

ב״סרך היחד״ ממגילות הקומראן יש סנקציות על חברי הקהילה אם יעשו כל מיני דברים שפוגמים בטהרתם, כמו לדוגמה ״לשוח ביד שמאל״ (עונש: הרחקה של 10 ימים מהקהילה) – ״והמוציא את יד שמאולו לשוח בה ונענש עשרה ימים״ (7:15). השאלה היא למה הכוונה ״לשוח״. רוב החוקרים טוענים שהכוונה למישהו שעושה מחווה כלשהיא האסורה. אבל למה דווקא ביד שמאל?

ובכן, מסתבר שהכוונה היא להשתין באמצעות יד שמאל – ראו המאמר המצורף של גרי רנדסבורג. למה דווקא יד שמאל? מסתבר שבספרות הרבנית יד שמאל קושרה בדרך כלל עם פעולות טמאות, כך שנמנעו משימוש ביד ימין. לדוגמה מי שרוצה לנגב את הקקי, ״יקנח בשמאל״. ואם הוא איטר יד ימינו, אז ״יקנח בשמאל דידה״, כלומר ביד החלשה. סרך היחד עשוי להיות מקור קדום למנהג הזה של להקדיש את יד שמאל לפעולות כאלה, ומי שעשה את זה אינו טהור מספיק כדי שיותר לו לבוא בעדה.

השאלה היא למה מניחים תפילין דווקא ביד איתה מנגבים קקי ואוחזים בבולבול כשמשתינים? אולי בגלל זה חכמים אסרו לאחוז באבר כשמשתינים, ״האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם״ (נדה י״ג). מעניין שהברייתא הזאת מובאת בסמוך לדיון בכהן שתוך כדי שהוא אוכל את התרומה, הוא מרגיש ״שנזדעזעו אבריו״ והוא מוציא שכבת זרע, וכדי למנוע את זה עליו לאחוז באמתו ולהשהות את הפורקן. ולשאלה איך מותר לאחוז באמתו, עונים שמותר לאחוז באמתו עם מטלית עבה.

האם כהנים נהגו לאונן? תכל׳ס לא משנה. הדבר שמשנה הוא ש״לשוח״ משמעו להפריש הפרשות באופן כללי. בין אם מדובר בפיפי ובין אם מדובר בזרע. אבל האם יצחק אבינו עליו השלום אונן רחמנא לצלן?! אפשר להרגע, כנראה שלא, בהמשך הגמרא טוענים ש״נשוי מותר״, כלומר מי שנשוי מותר לו לאחוז באמתו כי אין חשש שיביא ביד שהרי פתו בסלו. מה שספר בראשית מנסה להעביר לנו הוא ההנגדה בין הרגע שיצחק היה רווק לרגע שהוא הבין שהוא בעצם נשוי. הרגע הזה היה מתי שהוא יצא ״לשוח בשדה״ ואז בשיא הרגע לכשהושיט את שמאלו לנגב, נזכר ״רגע, האם מותר לי או אסור לי?״. לפתע ראה את השיירה והבין שכן, או אז קינח את ישבנו בבטחון ובשלווה.

לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים
  • לשוח מלשון לשבת בין השיחים

מקורות המיסיון ביהדות העתיקה

היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום התפתחה מהפילוסופיה היוונית. המונותאיזם הגיע מהפילוסופיה היוונית, וגם האוניברסליזם ולפיכך רעיון המיסיון האוניברסלי. הרעיון המרכזי ביהדות הוא ״תיקון העולם״ ו״קידוש שם שמים״. את שני הדברים האלה עושים על ידי גילוי העובדה שיש בעל בית לעולם, ואת הדבר הזה עושים יהודים מימים ימימה. בתקופה שבה כולם היו עובדי אלילים, המטרה היתה כפולה: גם להלחם בעובדי אלילים, כמובן, שהחזיקו בהשקפה ועל פיה העולם נברא לא על ידי ישות אחת ששולטת בכל – בדיוק כפי שהסברה המקובלת טוענת. אך ובעיקר המטרה היתה להלחם באתאיסטים שטוענים שהעולם קדמון, או בקיצור בתפיסה ששוללת ניהול מרכזי של ישות אלוהית, כמו זו של אריסטו. פילוסופיה יוונית.

היהדות היתה לא יותר מפילוסופיה יוונית שמתנהלת על פי העקרונות ההלניסטיים, עם טוויסט מזרחי והרבה אתנוצנטריות. או אולי לא לקרוא לזה משהו שמתרכז סביב המוצא האתני, שהרי היהדות היתה אוניברסלית, בני כל העממים היו יכולים להצטרף אליה ולהיות שווים בני שווים, אבל ברגע שכל מי שמתגייר הופך להיות ״זרע ישראל״ – אז למרות שזו מטאפורה, עדיין עצם הקביעה שכל המתגייר הופך אוטומטית לחלק מהאתנוס היהודי, מכשירה את הקרקע לומר שכן, מדובר פה בלאומנות קדומה. גם הנצרות היתה לאומנית באותה המידה.

מאין הגיעה הלאומנית? לפני שנולד רעיון המונותאיזם, ״המילה האחרונה״ היתה מונולטריזם. היהודים סגדו לאל הלאומי שלהם יהוה ולא הכחישו קיומם של אלים לאומיים אחרים. כשדיברו שה׳ עליון על כל האלים האחרים, הרעיון היה משהו בסגנון ״היהודים הכי טובים״. הם ראו הפסד לעממים אחרים בתור השפלה דתית. עממים שלא היו מונולטריים, שילבו פולחנים זרים בפולחניהם והגיעו לסינקרטיזם. כמו הפלישתים שאימצו את הפנתאון הכנעני וכמובן הרומיים אימצו את הפנתיאון היווני והיוונים עצמם לפחות באסיה הקטנה שאימצו את הפנתיאון האנטולי וכן את הפנתיאון התראקי.

במאמר מוסגר – למה נבחר ה׳ דווקא כאל הלאומי של היהודים? סוברים שבהתחלה הפולחן הלאומי הישראלי היה ל״אל״ או ל״אל עליון״. ורק בהשפעה מדיינית נכנס פולחן יהוה. כנראה דרך יתרו והקינים. יש שגם מצרפים את הקנזים ל״מהפכה״ (כלומר, עתניאל בן קנז וכלב בן יפונה). הקינים, הקנזים והקדמונים נחשבים ככנענים שסופחו לעם ישראל ולא נרדפו כחלק משבעת העממים (למרות שהם שייכים לרשימת עשרת עממי כנען בבראשית). ובספר שופטים המדיינים נחשבים גם כאלה שחיים בבקעת הירדן, ולא רק לאלה שחיים בדרום ערב. ככל הנראה מדיין הוא לא שיוך אתני, אלא כינוי כמו הכינויים של הבדואים והכינוי הכללי ״ערבים״.

אבל אז הגיע ההלניזם. עד אז, גם בימי עזרא וההטפה שלו לגרש נשים נוכריות, הרעיון היה שהיהודים לא מתבדלים מהגויים, הם מתחתנים בהם ובתנאי שהם כבני הלאום הישראלי עדיין נאמנים לאלוהי ישראל – נשים נוכריות היו מסיטות אותם מנאמנותם [2]. חשוב עדיין היה שאלוהי ישראל יישאר אלוהי ישראל, ולא יהיה קיים שילוב פנתאונים, כי שילוב פנתאונים הופך את ה׳ לאחד מ-. וגם פוגע כאמור בגאווה הלאומית.

אבל הגאווה היתה גאוות יחידה בלבד. לא כזו שמתנשאת מעל לאחרים. גם חז״ל עצמם לא חשבו שהם גאונים יותר מהומרוס ספציפית והם מזכירים אותו כמה פעמים כספרות מופת. כל הדיבורים על גאונות מניחים שמי שכתב את התורה הוא אלוהים, אבל בגלל שזה נשמע מצוץ, אז מי שכתב את התורה הוא אדם שניחן בחכמה עילאית. ברגע שמניחים שהכוונה ש״תורה משמיים״ היא שאורח החיים היהודי הוא הדבר הכי קרוב לאורח חיים מושלם כפי שראו אותו בעת העתיקה, ״מתינות״, ביוונית σωφροσύνη ״סופרוסונה״ – מבינים שהיהדות היתה בסך הכל עוד פילוסופיה מזרחית שבה ה״סיבה הראשונית״ נקראה בשם, או יותר נכון לא נקראה בשם (שהרי אסור לבטא את שמו). הכל התחיל בערך באותן השנים, המאה הרביעית לפנה״ס והלאה. התנשאות היתה כאן, אבל יותר יוהרה פילוסופית ופחות יוהרה אתנית. אין שום דבר מובנה בגנטיקה היהודית מפני שכאמור אין כזה דבר גנטיקה יהודית. גר שמתגייר, הופך להיות יהודי. הוא משדרג את עצמו לאורח חיים נעלה, אבל הגוף שלו נותר נחות כשהיה מתוקף היותו גוף.

אגב יוהרה, בדיוק מזה מזהירה היהדות. ה״סופרוסונה״ קשורה קשר הדוק ל״היבריס״ (כניגודו) בתור החטא הגדול ביותר שקיים. כך אצל הומרוס, כך גם בתורה. לדוגמה דברים ח׳: ״ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״.

במחקר ישנו ויכוח ותיק אם היהדות היתה מיסיונרית וחדלה או שמעולם לא היתה מיסיונרית. הטענה בעד, זו שטוענת שכן היהדות היתה מיסיונרית מסבירה שהרבה גויים שחיפשו תוכן בחיים והסבר משכנע יותר לשאלות קיומיות באו לבית כנסת כדי לנסות לקבל תשובות לשאלות שלהם [1]. הם העריכו את היהודים בתור ״עם של פילוסופים״. זה היה שילוב בין אקסהיביציוניזם יהודי לבין הערכה כנה של פשוטי העם את הפילוסופים, והעובדה שהיהודים היו ״הפילוסופים״ הכי זמינים שיש. לאחר החורבן ובעיקר לאחר עליית הנצרות הדבר הזה נרגע, אך עדיין היה קיים. יוחנן כריסוסטומוס מעיד שגם במאה הרביעית נוצרים היו מגיעים לבתי כנסת כדי לשמוע שופר. בקוראן נאמר שבני מכה אמרו למוחמד שהם כבר מכירים את הסיפורים האלה, כי הם בעצמם היו באים לבתי הכנסת ושמעו אותם שם.

אם היהדות היתה מיסיונרית מדוע היא חדלה? או מטראומה מהמרידות הכושלות (היו 3 כאלה, כולל אחת בתפוצות), או מטראומה מהשד המשיחי. או כמובן משילוב של שניהם. יותר מסתמן שהיהדות היתה בטראומה מהנטיה ההרסנית של השד המשיחי. ואחת מההריסות הללו היתה הנצרות. בדיעבד הדבר הזה הביא על היהדות שנים רבות של נחיתות.

  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה
  • מקורות המיסיון ביהדות העתיקה

הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים

הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
האם שבת המכשפות מכונה ״שבת״, מפני שבשבת היו אוכלים את לחם הפנים הארגוטי בבית המקדש?

הערות אגב אמורות לבוא בסוף, אבל הפעם נחרוג מהרגלנו ונתחיל באנקדוטה: ויטוס הקדוש נחשב כאחד מ״ארבעה עשר הקדושים המסייעים״, שהיו מתפללים אליהם בעיקר כדי לרפא מחלות. במקרה של ויטוס, אליו היו מתפללים כדי לרפא ממחלת הנפילה. אבל בגלל שמחלת הנפילה לא ממש מאופיינת בימים שאין רפואה מסודרת, אז כל מחלה עם הפרעות עצביות מכוונת ישר אליו, כולל מחלת הכוריאה לדוגמה, שגורמת לעוויתות ותנועות לא רצוניות. היו שהאמינו שהמחלה הזאת נגרמת מעקיצה של עכביש, ספציפית טרנטולה. ארס של עכביש יכול לעבור בדם ולהגיע מהר מאוד לכדי הרעלה, פעם האמינו שכדי לעצור את הבצקת צריך להזיז את האיבר הנגוע. למעשה, עד היום ממליצים לאנשים לחלץ עצמות ולהיות בתנועה כדי שלא יתפתחו להם בצקות. לכן עודדו אנשים שנעקצו לרקוד, על מנת לעכב את התפשטות הארס. באיטליה היתה מוסיקה מיוחדת ששימשה כדי ללוות את הריקודים האלה, שנקראה ״טרנטלה״. ומכאן ועד להפצה של שמועה כאילו בכל מקום מסתובבים חרקים ועכבישים עוקצים שמסוגלים להמית ועל מנת להשמר מכך יש לרקוד, הדרך קצרה. היסטריה המונית שכזו גרמה למה שנקרא ״טרנטיזם״.

הטרנטיזם היה הסבר אחד ל״מגפות הריקודים״ שנפוצו בימי הביניים במקומות שונים ובנסיבות שונות. יש תיעודים על מגפות שכאלה בין המאה ה-7 למאה ה-17, כשהידועים מהם היא מגפת הריקוד במאה ה-16 של שטרסבורג, ומגפות הריקוד במאה ה-13 במרכז אירופה – המקרה משנת 1237 בארפורט בו קבוצת ילדים רקדה עצמה לדעת למרחק של 30 קילומטר עד לעיר השכנה ארנסטדט, או המקרה בשנת 1278 בו 200 איכרים התאספו ורקדו בבת-אחת על הגשר מעל נהר המז (Meuse) שהתמוטט ולקח איתו את רובם. בשנת 1374 החלה באאכן ״מגפה״ שהתפשטה לשאר חלקי אירופה, והגיעה עד לאיטליה מדרום ואנגליה ממערב. היא דעכה רק אחרי שנתיים.

הסבר אחר וקלאסי למה שעמד מאחורי מגפת הריקודים הוא הארגוטיזם, ולנקודה הזו ביקשתי להגיע. הארגוטים היה מקור להרעלות המוניות שבמשך מאות שנים לא ידעו מה המקור שלהן. הוא מתאפיין בתחושת עקצוצים ובעירה באיברי הגוף ההיקפיים, התקפי כאב כלליים ובכללם כאבי ראש עזים, פרכוסים, שלשולים, בחילות והקאות. או בקיצור: לנוע בחוסר תנוחה, ו״לרקוד״. אלא שהריקוד הזה לא תמיד עושה טוב. ארגוטיזם שלא מטופל עשוי להתפתח לבצקות ובסופו של דבר לנמקים. כמובן שגם למוות.

בהיסטוריה של בתי החולים באירופה מדברים בדרך כלל על מנזרים ששכנו על צמתי דרכים למקומות לעליה לרגל וטיפלו בצליינים. בתי חולים כאלה היו בדרך לארץ הקודש, המסדר ההוספיטלרי בירושלים לדוגמה הוקם לשם כך. מקום עליה לרגל בימי הביניים היה רומא, ובדרך אליו הוקמו מנזרי דרכים, שמלווים מן הסתם בבתי חולים שכאלה. במנזרים בדרך כלל היו מאחסנים שרידי קדושים שנחשבו כבעלי כוחות על טבעיים וסגולות הגנה. באחד מהמנזרים בדרך לרומא, במזרח צרפת, היו מאוחסנים שרידיו של אנטוניוס הקדוש. במזרח צרפת משום מה יש הרבה מקרים של ארגוטיזם כולל ההתקף ההמוני האחרון המתועד ב-1951.

שרידי אנטוניוס הקדוש נחשבו בתור ״התרופה״ לאנשים שלקו בהרעלה הזאת. כנראה שהם לא היו חכמים יותר מדי גדולים, אלא פשוט עשו לחם מדגנים שלא היו נגועים בארגוט, בניגוד ללחמים שהעניים היו עושים מהדגנים הזולים יותר, שהיו משמשים בדרך כלל כמזון לבהמות כנראה בגלל פגיעותם הרבה. ומאיפה היה להם כסף לדגנים ״איכותיים״? מתרומות, כי הם מנזר. מאז ועד היום הארגוטיזם מכונה ״האש של אנטוניוס הקדוש״.

מה שמעניין בתפוצה הגאוגרפית של אותן ״מגפות ריקוד״, ואותם מקרי סגידה לויטוס הקדוש, שבגרמניה היה חג שלם שהוקדש לכבודו ובמסגרתו היו מרקדים לפני פסלו של הקדוש – הוא שמדובר במקומות שבהם עבר ״מסע הצלב של האיכרים״, כלומר פרעות תתנ״ו. יש גם את מי שטוען (לדוגמה: מלקולם בילינגס בספר ״The Crusades: Five Centuries of Holy Wars״) שמסע הצלב הזה והבולמוס של האלימות (והמשיחיות) שהתלווה אליו היה לא יותר מהרעלת ארגוט המונית וסוג של ״תמות נפשי עם פלישתים״ (או היהודים). זה קרה במקביל ממש ובאותו המקום שבו הקימו את מסדר הנזירים ובית החולים שבמנזר המדובר של ״אחוות אנטוניוס הקדוש״.

אבל עוד דבר שאפיין את האיזור הזה: הבירה היתה המשקה העיקרי של האנשים מהאיזורים הללו של גבול גרמניה-צרפת של היום. צריך להבין שבגלל שמים זכים וראויים לשתיה זה לא דבר הכי נפוץ באותה התקופה, הדרך היחידה לשתות נוזלים שהם ב-100% ״טהורים״ היתה לשתות ״מיץ״. גם אם יש לו טעם לוואי, זה עדיף. לכל איזור היה את ה״מיץ״ המיוחד לו (לרוסים לדוגמא היה את הוודקה!). ה״מיץ״ של האיזורים הללו היה בירה. אנשים שתו על בסיס יום יומי בירה, בהנחה שזה הדבר הכי קרוב לטהור. הם רק לא ידעו, או התכחשו להכרה שזה לא באמת היה 100% טהור, אלא רק 99%. האחוז האחד היה מורעל. ועל בסיס ממש שנתי, אלפים היו מתים מההרעלה הזאת או לפחות מאבדים את מיטב איבריהם הנמקים…

וכדי להקל שתיית משקה לא טעים שגם לא תמיד עושה טוב, אנשים חיפשו משהו שיהפוך את החוויה לנעימה יותר. ובמקרה שלנו: א. דגנים ״איכותיים״ יותר ושלל עשבי תיבול שהופכים את הבירה לבעלת טעם טוב יותר ומר פחות או פגיע פחות להרעלה, ב. דגנים פחות איכותיים אבל ״מטוהרים״, כלומר כאלה ש״מחזקים את הסטלה״ ולוקחים מהבירה הארגוטית הפשוטה את היתרונות בלבד. במילים אחרות: חיטה ושיפון מטוהר, וגם צמחים כגון שכרון זהוב, דודא רפואי וכו׳, שכאמור גם מתוקים וגם מחזקים את הסטלה.

הבעיה מתחילה כשהמרכיבים האלה הם יקרי המציאות. ומחמירה כשקרטל תופס את הבעלות על שיווקם, ומשתלט למעשה על השוק. הוא מאמיר מחירים, ״מוצץ״ את הלקוחות ומעורר אצלם מרמור. כדי למנוע תחרות לא הוגנת, בראשית המאה ה-16 נחקק בבוואריה (באיזור הזה) חוק, חוק טהרת הבירה (Reinheitsgebot), שאסר להשתמש בחומרים הללו והתיר לייצר רק ״בירה הוגנת״ עם חומרים נפוצים וזולים – כלומר כשות, לתת ושעורה.

הדבר הזה מסביר אולי כלכלית את המניעים הפוליטיים והמעמדיים שבמרד האיכרים הגרמני שפרץ ממש במקביל לרפורמה הזאת, וגם מרידות הבונדשו שהתרחשו כמה עשרות שנים לפני כן. אבל ההיסטוריונים נוהגים להסביר את הדבר הזה בהקשר הדתי – המרידות הללו היו על רקע רצון לרפורמות דתיות, של הוסיסטים ומאוחר יותר פרוטסטנטים נגד הכנסיה הקתולית המושחתת, שמה שחשוב לה זה לחלק אינדולגנציות חופשי חופשי אם זה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. שזה אולי נכון אבל אנחנו מפספסים את הנקודה: הקרטל הזה שתיאם מחירים והאמיר אותם, ומצץ את דמם של האיכרים אוהבי הבירה היה למעשה הכנסיה. הכמרים הפרוטסטנטים הלהיטו את הרוחות על רקע הקושי בייצור בירה, ועל רקע דבר נוסף שקשור בדגנים ובשעורים שעשויים להיות משני תודעה במידת מה – לחם הקודש.

הפרוטסטנטים מחו על כך שמהות הטרנסובסטנציאציה שגורמת ללחם להפוך מסתם אוכל רגיל למשהו מקודש מסיטה את הפוקוס מהנצרות האמיתית והופכת את הכמרים עצמם לקדושים, ולא סתם, הרי הם היחידים שבסופו של דבר יכולים לאכול מהלחם ולשתות מהיין. ומי לא רוצה לאכול מלחם פסיכדלי מחוזק? למעשה עלילות הדם שנפוצו באירופה בימים אלה, והחלו בתקופת מסעי הצלב, סיפרו תמיד על כך שהיהודים היו מחללים את לחם הקודש. אבל עד כמה כבר ניתן לפגוע בלחם? האם באמת כשדוקרים אותו עד זוב דם? או שפשוט מטעינים אותו בקארמה הרעה של הארגוט – או בקיצור, מרעילים אותו? באותם מקומות בדיוק דיברו על היהודים כמרעילי בארות בשנים הללו, כמי שלכאורה חוללו את המוות השחור. קל לראות קשר בין ההאשמות נגד היהודים בשני המקרים, ליהודים ״ידע נסתר״ שבו הם משתמשים בזדון.

מהו אותו הידע הנסתר? מארגוט ניתן כידוע לזקק LSD, או חומצה ליסרגית. בוטנאים קדמונים הבינו את הדבר הזה, וידעו ״לטהר״ גם דגנים נגועים. כלומר, לעשות שימוש, ולפעמים שימוש מפתיע, בדגנים נגועים. אבל בשביל זה היה צריך ידע מקצועי שבדרך כלל היה גם רקום בידע דתי, ולכן יש עוד סיבה לכך שדווקא במנזרים הלחם היה יותר סטרילי – כי מי שעשה אותו ידע להבחין בין דגנים נגועים לבין אלה שלא, ואלה שהיו נגועים היו עוברים ״טיהור״. מה עשו עם הדגנים המטוהרים? נפלאות רבות. בדרך כלל את לחם הקודש. שהכמרים שהיו אוכלים ממנו היו מקבלים ״בצורה טובה״ את המפתחות למלכות השמיים. כפי שכתבתי כאן לא מעט, ומחזק את הטענה בריאן מוררסקו בספרו ״The Immortality Key", המסורת הזו של זיקוק פסיכדליים מארגוט היתה מסתבר מסורת סודית ארוכת יומין של ״דילרים״ ממולחים בשירות הדת. ארוכת יומין כלומר מהעידן הטרום-נוצרי ולטענת דן מרקור אף מהעידן היהודי הקדום (ולאו דווקא הפגאני).

ההאשמה כנגד היהודים היתה בדיוק אותה ההאשמה כנגד הכנסיה הקתולית, בפרעות האנטי-קלריקליות ב״מסע הצלב של הרועים״ לדוגמה: הם וגם הם ידעו משהו שהאחרים לא יודעים. והמשהו הזה הוא שמה שנתפס כתרופה גדולה בעיניהם אינו אלא רעל – אם נקרוץ לאיך שההמונים (חלקם) רואים בימים אלה את הקורונה. ומאחר שהם עוקצים את ההמונים, בעוד שלהם עצמם יש את הנסיוב, סימן שהם רעים ויש לפרוע בהם. או שמא מדובר בכישוף, בסגנון הכישוף שעשה משה רבינו ב״מי מרה״ במדבר? אכן, באותו האיזור הגאוגרפי, גם יצא ״פטיש המכשפות״ והתנהל ציד מכשפות נורא – מן הסתם ככלי נשק של הכנסיה הקתולית, כנגד אלה המאשימים אותה עצמה בכישוף.

זהו אינו כישוף, כמובן. זהו מחולל רוחני עצום. אותו איזור גאוגרפי שבו פשה נגע הארגוטיזם והפרעות ביהודים, היה גם איזור ששרץ במיסטיקנים בתקופה המדוברת של המאה ה-12 והלאה. אני לא מדבר על חסידי אשכנז, מפני שהם יהודים. אני מדבר דווקא על חכמי הנוצרים: הילדגרד מבינגן, מייסטר אקהרט, ברנרד מקלרוו שהיה בין הפופוליזטורים והמטיפים הגדולים לקראת מסע הצלב השני, וכמובן מרטין לותר. האם כולם התאפיינו בחזיונות מיסטיים פשוט כי הכלכלה שלהם היתה תלויה בדגנים נגועים בארגוט?

נספח: הכלכלה של העממים הגרמאניים עוד מימיהם כברבריים היתה מבוססת על שתיית בירה. שתיית הבירה תפסה מקום חשוב בתרבות הלחימה הגרמאנית. אחד מהתגמולים הפופולריים לחבורות הקומיטטוס הגרמאניים היה בירה. היו מקימים אולמות משתאות שבהם היו מרוכזים הלוחמים ממש עד לרגע שהם יצאו ללחימה. בקרב הגרמאנים גם היתה מסורת של ״ברזרק״, טקס שבו ״מתדלקים״ לוחמים לקראת הקרב על מנת שיילחמו שיכורים. יש מסורות על כך שהרבה פעמים בטקסים האלה של השתיה חיילים היו מתים עוד לפני שיצאו לקרב, ב- Beowulf מאנישים את זה באמצעות מפלצת בשם גרנדל שתוקפת את הלוחמים. בביאוולף משתקפת גם המסורת ועל פיה המעמד והשפע מתקבלים באמצעות מזיגת יין (או בירה) אל הכוס – כלומר, הבירה לא היתה רק משקה עממי, שלרוב החליף מים זכים וראויים לשתיה, אלא ובעיקר סמל סטטוס.

נספח ב׳: תיעודים ראשוניים של מגפות ארגוטיזם יש לנו רק מהמאה העשירית, אבל מצד שני תיעודים כלשהם יש לנו רק מהתקופה הזאת. כמו לדוגמה מתכון להכנת בירה יש לנו רק מהתקופה הזאת בערך. עם זאת, היסטוריונים שעושים אינטרפולציה סוברים שגם הרעב והמגפות של שנת 536 באירופה היו תוצאה של ארגוטיזם ( Lennart Bondeson & Tobias Bondesson (2014) ), מזג האוויר הצפון אירופי שמתאפיין בקור ולחות גם באביב ובקיץ, גורם לדגנים האיכותיים יותר להיהרס ומשאיר להמונים רק את הדגנים הפחות איכותיים והפגיעים יותר לארגוט על מנת להכין מזון (ושתיה) – כמו שיפון ושעורים. יש דיווחים על גלי קור שכאלה גם במאה ה-11, ולמסתמן שהנדודים וההתפשטות של הסלג׳וקים למסופוטמיה וטורקיה היו על הרקע הזה. לא מן הנמנע שגם הם היו ״ידידותיים״ מאוד לארגוטיזם. מה שמחזק את הסברה שמסעות הצלב היו תופעת לוואי של ארגוטיזם.

  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים

המנורה והמרווה

המנורה והמרווה

הארתם של חנה ואפרים הראובני ובנם נגה, על כך שעיצוב המנורה לפחות כפי שהוא מופיע ברמב״ם ובאזכורים אחרים גרפיים של המנורה כבעלת קנה ישר ולא מעוגל, הוא על פי פריחתה של המרווה – ידועה. לכן לטענתם גם המנורה והקטורת מאוזכרות האחת לצד השניה. לכן גם מקום בית המקדש מתואר בשם ״הר המוריה״. כנראה שהם לא התכוונו לחזק את התאוריה האנתאוגנית, כי כנראה שהם כלל לא היו מודעים לקיומה. עם זאת, ניתן בנקל למצוא תרבויות עתיקות שבהן המרווה היתה צמח מקודש. כראוי גם משמה הלטיני, ״המושיעה״. ועל כן לא מן הנמנע שהיהדות שימרה גם את הסגידה לאותו הצמח, אולי בשל יופיו, ואולי בשל התוצרים שלו והדברים שניתן לעשות איתם.

כיום ידוע לנו על האינדיאנים שקידשו את הסלוויה דיווינורום. אך הצמח היה מקודש כאמור גם במזרח. הרומיים היו משתמשים במרווה הרפואית בטקסיהם, מרווה מתוארת בפרסקואים שנמצאו בקנוסוס. בני כרתים נהגו לכנות את המרווה המשולשת בשם ״תפוחי כרתים״, משום שבדרך כלל צמחו עליהם עפצים נאכלים שנדמו לתפוחים. סביר שהעובדה שהם נראים כמו ״כפתורים משוקדים״, התיאור ככפתור, קשור למוצא שלהם מהאי כרתים. בכל מקרה, ברוך צ׳יזיק זיהה את המרווה המשולשת עם ה״מרמהין״ המתוארים בתלמוד (גיטין ס״ט:) כמרענני נשימה – אני מאמין שאפקט הדומה לבני דודם ממשפחת השפתניים, המנטה.

המנורה והמרווה

השפתניים היא משפחה של צמחים עשירים בשמנים אתריים ההופכים אותם לריחניים ובעלי רעילות, הרעלנים הללו נקראים אלקלואידים, ויש להם השפעה כלשהיא על מערכת העצבים, בחלקם פסיכואקטיבית. לא ידוע על השפעות פסיכואקטיביות במרוות ״המזרחיות״ (סלוויה דיווינורום היא ״מערבית״), אך מי יודע. אם כן, זה יכול להסביר אפילו בקלות יותר מה גרם למרווה וקרובותיה להפוך מקודשות. אך יש גם הסבר אחר, ונראה לא פחות. סביר להניח שהקדושה של המרווה נבעה מכך שהדבורים נמשכות אליה ומפיקות ממנה דבש. אחת מקרובות המשפחה של המרווה נקראת ״מליסה״ – מליסה היא שמה של הנימפה ששמרה על זאוס בזמן שהסתתר מחרון אביו והאכילה אותו בדבש. יש האומרים שאין זהו דבש רגיל אלא מי דבש, המשקה האלכוהולי הנפוץ בימי קדם. לטענת טרנס מקנה, התמד בהיותו נפוץ וקל ובטוח יותר להכנה, החליף ברבות השנים את הקוקטילים הפסיכדליים יותר בשימושים אנתאוגניים. בכל מקרה, הוא ידוע בשימושם של העממים ההודו-אירופיים, ובייחוד בקרב בני יוון העתיקה, שכזכור קשרו את זאוס עצמו בתמד – מה שהתגלגל כנראה ליוון דרך פולחן דיוניסוס התראקי, שבתחילה שימש בו דווקא התמד ולא היין כמרכיב עיקרי.

המנורה והמרווה

בכל מקרה במנורה בערה ״אש תמיד״, וגם מראה המנורה נראה למשה לפי המדרש ב״מראה אש״. מה משמעות האש? הדגש במנורה הוא האש, או שמא המראה שלה, גביעיה, פרחיה, כפתוריה ושקדיה? כנראה שהסוד טמון בכך שאותם החומרים הנידפים מהשפתניים ניתנים לזיקוק בסופו של דבר כשמן – העיקר הוא השמן. משמן מדליקים אש. אש נחשבה בקרב העממים ההודו-אירופיים כיכולת של הנשמה להתעלות, בעיקר מעל לטבעה הפיזי, שכן על פי הפיזיקה דברים נופלים למטה, אך האש דווקא עולה למעלה, באמצעות האש הנשמה עושה את המסע שלה אל העולם שמעבר. ה״חוויה הפסיכדלית״ מתוארת בדרך כלל במונחים של אש. גם במקורות היהודיים, גם אם הם חיצוניים. בחזון עזרא, לדוגמה, נאמר שהגביע שהוגש אל עזרא היה מלא מים ו״עינו כעין האש״.

השמן הוא מרכיב עיקרי מן הסתם בשמן המשחה ובקטורת הסמים, ובעצים שמהם בנו את המקדש, ובאופן כללי בכל הצמחים עם השמנים האתריים והשרפים למיניהם. עץ שמן אמור להיות ״אפרסמון״, או ״בלסם״. שלא ממש ברור מהו, אבל לפי כל הדעות הוא קשור קשר הדוק עם המור – בין אם מדובר ב- Myrrh (שכדי להפיק ממנו את הריח, חייבים שהוא יבער), או במרווה עצמה, כאמור, נגה הראובני היה זה שזיהה בין השניים.

האסוציאציה של העפצים המדוברים לשקד, עשויה להסביר מדוע השקד חוזר בכל כך הרבה הקשרים סו-קולד אפוקליפטיים בתנ״ך. שקדים היו חלק מזמרת הארץ, לצד צרי ודבש. כבר דיברנו על הקשר ההדוק בין דבש למרווה. מטה אהרן פרח, הציץ וגמל שקדים – בדיוק אותם המאפיינים של קנה המנורה. קנה הוא הדימוי של אותו מקל, או חוטר, שצפוי להיות נצר משורשיו של דוד בן ישי ויפרח עם בא הגאולה. זהו גם אותו ״מקל שקד״ שהראה ה׳ לירמיהו (ירמיהו א׳), תוך שהוא מבטיח שזה סמל לשקידתו התמידית לקיום הברית עם עם ישראל, הן לחורבן והן לגאולה ״והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע״. כל הדימויים האלה של שמנים ריחניים, הנצה של ניצנים, פריחה של צמחים עם צורת כתר ועוד, מוזכרים בשיר השירים – כך שזה לא מותיר מקום לספק, למה מתכוון המשורר כשהוא מתאר ״הרי בשמים״ – הרים המכוסים בצמחי המרווה.

  • המנורה והמרווה
  • המנורה והמרווה
  • המנורה והמרווה
  • המנורה והמרווה

חג לאפוקליפסה

חג לאפוקליפסה

אני מתכונן לכתוב עבודה סמינריונית בנושא הנבואה האסטרולוגית שנפוצה בסוף המאה ה-12 והילכה אימים על אירופה והמזרח. היא ניבאה רעות כתוצאה מסידור מסוים של הכוכבים בשמיים, לא היה ברור איזה רע בדיוק ולפיכך תיארו את זה בקווים אפוקליפטיים. כל אחד מהצדדים פירש אותה בדרכו הדתית, כנבואה הצופה את קץ הימים. לאחר מעשה, לדוגמה, התבררה הנבואה כזו שכביכול בישרה את כיבוש ירושלים על ידי צלאח א-דין.

רק לציין שכמובן האווירה במאה ה-12 כמו גם במאה ה-11 ומאז חלוף האלף באופן כללי היתה אפוקליפטית. אבל במשיח כמו במשיח, הוא לא בא עד שהוא לא בא. ואולי הוא לא יבוא אף פעם ובכל פעם שיתמהמה יהיה מי שימצא צידוקים תיאולוגיים להתמהמהותו. בכל מקרה, קרה מה שזימנה ההיסטוריה וקמה ממלכה נוצרית בארץ ישראל, וירושלים עברה מיד ליד – וכאמור לכל אחד היה מה לומר על זה. אלא שלממלכות הנוצריות היה קשה במזרח, אחת מהן כבר נפלה באמצע המאה לידיים מוסלמיות, ומסע הצלב השני שיצא בעקבות זאת נכשל כשהנוצרים לא הצליחו לכבוש את דמשק. היה נדמה שמשהו שם נסדק ואכן הדבר קרה בסוף המאה, כשלאט לאט המוסלמים סגרו על הנוצרים בכל החזיתות.

ב-1184 צץ מכתב שמכונה ״המכתב מטולדו״ וממוען לאפיפיור מאת ״חבר האסטרולוגים״ בעיר טולדו. המכתב הזהיר את האפיפיור מתחזית שעל פיה בעקבות סידור של 5 כוכבי הלכת אחד אחרי השני במזל מאזניים, צפוי רע. תהיה סערה, רעידת אדמה, רעב, מגיפה, הערים יכוסו בחול, מרוב אובך העולם יחשיך – מומלץ לאנשים לארוז את מטלטליהם, לברוח מבתיהם ולמצוא מבטחים בהרים. מיותר לציין שצירוף כזה של כוכבים מתואר גם ככזה שאירע בשנת 4 לפנה״ס ובעקבותיו האמגושים ראו את ״כוכב בית לחם״ ובאו לתת לאמו של ישו מתנות. על פי זה, העבר מבשר את העתיד, ובביאתו השניה של ישו גם כן תהיה תופעה אסטרונומית שכזו.

בכל מקרה, המכתב טולדו מאוזכר בכתביו של הכרוניקן המלכותי של אנגליה, רוג׳ר מהאודן. הוא נותן את הקרדיט לאסטרולוג (מטולדו) בשם קורומפיזה. מסתבר שבאנגליה הנבואה הזאת גרמה להיסטריה של ממש, והארכיבישוף של יורק הורה לקיים 3 ימי צום כדי להקל את רוע הגזירה. יש התולים בנבואה הזאת את רצונו של העז של ריצ׳רד לב הארי להצטרף למסעות הצלב.

בכרונולוגיה של מסע הצלב השלישי ״Itinerarium Regis Ricardi״, תולים את האשמה בכשלון מסע הצלב לא בתפקוד לקוי של ריצ׳רד לב הארי, אלא דווקא בחטאות הדור, ובעיקר חטאות ממלכת ירושלים.  ככלל, באותם הימים הסתובבה נבואה על ״מלך אחרית הימים״ שאמור ללחום באנטיכרייסט, להכנע לו ואז לנקום את נקמתו ולהרוג אותו ולהביא את הגאולה. כדי לתרץ את הכשלון של ריצ׳רד לב הארי, הסבירו שיואכים מפיורה ניבא לריצ׳רד שצלאח א-דין הוא רק הראש השישי של ״החיה״ מחזון יוחנן, ולכן אחריו עוד צפוי לבוא עוד מלך, ומי שיילחם איתו עכשיו לא יהיה אותו מלך אחרית הימים. שהרי כתוב בחזון יוחנן ״ושבעה מלכים המה חמשה מהם נפלו והאחד ישנו והאחר עוד לא-בא והיה כי יבוא עמד יעמד לזמן מעט״.

כל אלה, כאמור, הם צידוקים לאחר מעשה. אבל הם גם מסבירים את מה שקרה אחרי מסע הצלב – מלכי אירופה התחרו על מי ישלוט בסיציליה. ריצ׳רד לב הארי כבש את סיציליה וכחלק מהסכם השלום קבע שאחיינו ארתור מבריטני יהיה יורש העצר של סיציליה – ולפיכך גם הוא צפוי להיות אותו מלך אחרית הימים. הוא היה אמור לשאת את בתו של המלך העכשווי של סיציליה, טנקרד, שבעצמו היה מורד ונטל את המלוכה מממשפחתה של אשתו של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. היינריך לא ויתר וכבש בסופו של דבר את סיציליה. אשתו של הייננריך השישי ילדה באותה תקופה בדרך פלא, את בנו של היינריך, שצפוי להיות פרידריך השני – מי שבסופו של דבר יכבוש את ירושלים בשנית. היינריך עצמו היה בנו של פרידריך ברברוסה שיצא למסע הצלב השלישי במקביל לריצ׳רד, וראה בעצמו את אותו ״מלך אחרית הימים״.

בגלל כשלון מסע הצלב, והעובדה שפרידריך ברברוסה עצמו מת בדרכו לירושלים, ובכל מקרה הנבואה ניבאה שיהיה עוד מלך שהוא-הוא יהיה מלך אחרית הימים – א. היינריך עצמו ציפה לצאת למסע צלב ולגאול את ירושלים, וכבר שלח חיל מצב אבל בסופו של דבר לא יצא מה כלום, ב. כאמור, היה מי שראה בבנו פרידריך השני את אותו מלך אחרית הימים. גם על זה יש סיפור, כי האפיפיור נידה את פרידריך והכריז שהוא האנטיכרייסט ולא מלך אחרית הימים – סיפור ארוך ולא לגמרי קשור. מה שקשור הוא, שכל הסמטוכה הזאת היא הצד הנוצרי של הסיפור.

אבל הוא לא הצד היחיד.  יש עוד שני צדדים לסיפור. הצד המוסלמי והצד היהודי. על הצד המוסלמי אני לא הולך להרחיב בעבודתי יותר מדי, אבל בגדול כמובן שגם המוסלמים ראו ב״נבואה״ את קץ הימין ואת כיבוש ירושלים בשיבתו של המהדי, אבל מה לעשות וצלאח א-דין עצמו מת כמה שנים אחרי הכיבוש ולא זכה להיות אותו המשיח. כן, היו מי שראו בממשיכי צלאח א-דין את ״מלכי אחרית הימים״ – אבל היו כל כך הרבה יורשים, וכולם נלחמו האחד בשני. בסופו של דבר הבן של צלאח א-דין אל-מאלכ אל-כמאל יצא וידו על העליונה, ואכן פרנציסקוס מאסיזי ראה בו את ״האנטיכרייסט״ כשיצא בנסיון לנצר אותו כחלק ממסע הצלב החמישי – ולא הצליח. עם זאת, אותו אל-כמאל הוא זה שבסופו של דבר העניק את ירושלים לפרידריך השני, אבל האפיפיור מיאן לראות בכך נצחון של הנוצרים, כאמור, כי פרידריך השני היה תחת נידוי ולא היה יכול להיות המשיח – כי אם האנטי-כרייסט בעצמו. האפיפיור יצא בסופו של דבר למסע צלב פנים-אירופי בנסיון להדיח את שושלת הוהנשטאופן (של פרידריך ברברוסה וצאצאיו) מכסאה דווקא בגלל היומרות המשיחיות של מלכיה.

כאמור, היה מהמוסלמים מי שראה בממשיכי דרכו של צלאח א-דין את מלך אחרית הימים. ואכן כך ראה בייברס הממלוכי את עצמו. הוא הדיח את המלך האיובי (שושלתו של צלאח א-דין במצרים) מכסאו והשתלט על המזה״ת, וגם כבש את ירושלים. במלחמותיו עם המונגולים הוא גם עצר את התפשטותם, וטבח בצלבנים, ובסופו של דבר ב-1291 גם ממלכת ירושלים או מה שנשאר ממנו, נפלה. מיותר לציין שהצלבנים ראו במונגולים את צבאות ישו, או לפחות את עשרת השבטים שבאו לגאול את ירושלים – אבל בסופו של דבר התבדו. כאמור, אני לא הולך להרחיב מדי על הצד המוסלמי אבל יש לציין את החשישיון שראו בצלאח א-דין סוג של אנטי-כרייסט וניסו גם להתנקש בו, ובסופו של דבר התקשו במי שהיה אמור להיות מלך ירושלים, קונראד ממונפרטו. החשישון ביקשו להתנקש בכל מי שמתחרה עם מנהיגם על תואר המהדי, הראשון להכריז על עצמו כמהדי היה מנהיג החשישיון, או יותר נכון על האימאם התריסר ששב. בייברס שראה בהם אויב דאג להשמיד אותם אבל עד אז גם להם היה ״סיי״ משיחי.

לגבי הצד היהודי במשוואה. אז מסתבר שלאחר הכיבוש מחדש של ספרד, נוצר מצב שבו הצטבר ידע עצום בממלכה המוסלמית הכבושה – מלבד זה שהנוצרים לא ידעו דבר על המוסלמים, הם גם לא ידעו דבר על תוכן התרגומים שכבר ככה היו קיימים בספרד בתקופה המוסלמית. הדבר הראשון שהם עשו היה להושיב אנשים ולתרגם מכל הבא ליד. בין השאר תורגם הקוראן, סוף-כל-סוף הנוצרים היו יכולים לדעת ממקור ראשון מה זה האיסלם, והם גילו שהוא לא עד כדי כך נורא כמו שחשבו, המוסלמים אינם עובדי אלילים אלא סתם מונותאיסטים שאפילו לא מאמינים במוחמד כאל, אלא רק בכך שמוחמד הוא נביא, והאל הוא אותו אל של הנוצרים. כמו כן תורגמו המוני כתבים ״מדעיים״ ופילוסופיים של מיטב חכמי המוסלמים. הנוצרים למדו על הספרות הערביות, הם שמעו בפעם הראשונה על אריסטו ואפלטון, וכמו כן הם נחשפו להמון חומר אסטרונומי, שבאותה תקופה היה משולב באסטרולוגיה ומאגיה. היה חשוב להם לגלות על האיסלם, ולראות אם ה״תרגולים״ שלהם כפרניים או לא, שאם כן, הרי שיש לרדוף אותו.

מי שהוביל את כל מפעל התרגום הזה היה הארכיבישוף של טולדו, ריימונדו דה סובטאט. חלק מהמתרגמים שהעסיק שהיו בקיאים גם בערבית וגם בלטינית היו מן הסתם יהודיים, אבל לא רק. אחד מהיהודים הללו היו רבי אברהם בר חייא. הוא לדוגמא מי שנותנים לו את הקרדיט להבאת האלגברה למערב. הוא חיבר ב1145 את ספר המתמטיקה הראשון בעברית ״חיבור המשיחה והתשבורת״, מהספר הזה הושפעו מתמטיקאים רבים ובהם פיבונצ׳י. הוא גם סייע לתרגום של כתבים מתמטיים קלאסיים ללטינית. והוא גם היה אסטרולוג ידוע.

בין תחזיותיו האסטרולוגיות היה חיבור אחד, דתי למחצה, שנקרא ״מגילת המגלה״ ועסק בחישוב קיצין, על אף שהוא כולל גם חלק נרחב העוסק בפילוסופיה – ארבעה פרקים. הפרק החמישי והאחרון כולל סיכום היסטורי של תולדות עם ישראל, עבר הווה וגם עתיד הנסמך על מיקומם של שבתאי וצדק. אב-טיפוס של אותה הנבואה המדוברת מ״מכתב טולדו״. הספר הזה היה רב השפעה מאוד בקרב היהודים ומסתבר שהשפיע על לא מעט אנשי רוח שמוכרים עד היום ובהם ר׳ יהודה הלוי בספרו הכוזרי שמשתמש בטיעונים הלקוחים ממנו ואפילו הרמב״ם, שבאגרת תימן מתייחס אל הנבואה הזאת ואל הפרכתה, ״שאין ביאת המשיח תלויה בדין הכוכבים בשום פנים״.

כמה עשרות שנים אחריו פעל בטולדו הראב״ד, רבי אברהם בן דאוד הידוע בכינויו הלטיני Avendauth. כמו כן פעל באותה התקופה בטולדו אדם בשם ״יוחנן מסביליה״, שתרגם כתבים אסטרולוגיים חשובים ללטינית, וגם נותנים לו קרדיט על התיאור הראשון במערב לכתיבת מספרים בשיטה ההודיות, כלומר עם ספרות ״ערביות״ בבסיס עשרוני – במקום לכתוב בספרות רומיות הקשות לחישוב. מספרים על יוחנן מסביליה שהיה יהודי שהתנצר, ושלאביו קראו דוד. ושעבד עם הראב״ד על תרגום פרשנותו של אבן סינא ל״על הנפש״ של אריסטו. ויש כאלה שסוברים שהוא עצמו היה הראב״ד, רק שלא ברור איך על הראב״ד שהיה כל כך מקובל בקרב יהודי ספרד, כתב ספרים אפולוגטיים קלאסיים על היהדות ואף נאמר עליו שמת על קידוש ה׳ – איך דווקא הוא התנצר? בכל מקרה, מה שברור הוא ששניהם היו מקורבים לאותו ריימונדו מטולדו. לא מן הנמנע שאחד מהמתרגמים שם, אם לא היהודים שבהם, אם לא הראב״ד/יוחנן מסביליה עצמו נתקלו בכתביו של ר׳ אברהם בן חייא וניסחו את ״מכתב טולדו״.

כאן אני יכול להזכיר את דוד אלרואי, משיח-שקר יהודי מאיזור כורדיסטן ששאף לאסוף כח צבאי יהודי שיסייע למוסלמים לסלק את הנוצרים מארץ הקודש. בגדול זו היתה ההאשמה הקלאסית של הנוצרים, שהיהודים הם גיס חמישי. לכן הם התנקמו ביהודים בארץ הקודש, לכן הם גם התנקמו ביהודים באירופה באופן כללי.

לונג סטורי שורט. יהודה אבן שמואל הוציא בשנות החמישים אנתולוגיה של חיבורים אפוקליפטיים יהודיים, ״מדרשי גאולה״ (יצא ב-2017 מחדש). אחד מהחיבורים הללו נקרא ״ספר זרובבל״ ומביא את הגרסה היהודית של האנטיכרייסט, שביהדות נקרא ארמילוס הרשע ומי שילחם נגדו יהיה היהודי נחמיה בן חושיאל. לא היה ברור מתי נכתב הספר הזה אבל היה גם מי שתזמן את כתיבתו למסעי הצלב. הוא כנראה לא צדק. על אף שמדובר בספר הזה במלחמה גדולה בין הנוצרים למוסלמים, זה כנראה נכתב בתקופת כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים הראשונים במאה השביעית. אבל אבן-שמואל מביא עוד חיבור שהוא לבטח נכתב בתקופת מסעי הצלב – ״תפילת רבי שמעון בר יוחאי״. מה שגורם לתזמן אותה למסע הצלב השלישי הוא שמופיעה בו בדיוק אותה הנבואה. בעקבות ״דיבוק״ של כוכבים יהיו פגעי טבע רבים ״רוח גדול וחזק ורעם גדול ועב שחור שלא נראה בעולם כמוהו… והאות אשר יהיה באותה העת כי הכוכבים ייראו בדם, ועל אותה העת נאמר בספר יואל ׳השמש יהפך לחושך והירח לדם׳״. הרוח תעיף את בני ישראל ותפזר אותם בכל עיר ועיר, והם יקבצו את עם ישראל מרבע כנפות הארץ ובראשם יעמוד מנהיגם נחמיה בן חושיאל, שמלך מצרים ישלים עמו ויהרג כל המדינות אשר סביבות ירושלים. מה שמדברים עליו כאן הוא תקווה שצלאח א-דין יכבוש את ירושלים ויעניק אותה ליהודים – תקווה שנתבדתה בסופו של דבר. יש הרואים בחיבור זה תעמולה של ממשיכי אלרואי, ואם לא בספר הזה אז לפחות בחיבורים אחרים משיחיים שמפורטים אצל אבן-שמואל כמו לדוגמה ״אותות המשיח״ שגם הוא מדבר על אותה הנבואה – גשם של דם, שמש מחשיכה, חום גדול, רוח חזק ״מחריד לב אנוש״, לקוי חמה בנוגה אש וכו׳.

לסיכום – את תוצאות מסעות הצלב אנו יודעים. כולם נכשלו, כולם התבדו, כולם קיוו, וכולם התלהבו מההזיות האסכטולוגיות. ימי הביניים היו יום חג לנביאים אפוקליפטיים, שנראה שמעולם לא תם. במשך מאות השנים שמאז, בכל כמה שנים מדברים על אותו צירוף כוכבים של שבתאי וצדק שמתקרבים האחד לשני ומבשרים רע. הפעם האחרונה שזה קרה היתה אגב בדצמבר 2020, מי יודע איזה רע הוא בישר? האם את הקורונה, אותה מחלה ארורה שאת קודמתה (״המוות השחור״) בישרה הקרבה בין שבתאי לצדק של 20 במרץ 1345? מי יודע…

  • חג לאפוקליפסה
  • חג לאפוקליפסה
  • חג לאפוקליפסה
  • חג לאפוקליפסה