השטן כהטרודוקס

דמות דמונית בעלת רצון עצמאי ששואפת למרוד באלוהים, אם לא לחסל אותו? מתחרה, או שמא כפוף? מיהו השטן הנורא שהפך עם הזמן ללוציפר, וישעיהו משווה להלל בן שחר, שהתגאה ושאף לעלות השמימה אך סופו שהוא מוטל, מושפל ומבוזה, למעמקי שאול?

המשמעות המקורית של הדמות הזאת, "שטן", היא דמות שמסיטה מהדרך. כשאתונו של בלעם ראתה את המלאך שהיה לשטן ויורטה מהדרך, היא עשתה את זה רק כי הדרך היתה התוואי הראוי, והמקום אליו הלכה היה המקום הלא ראוי. אבל מאוחר יותר אנו רואים ששטן לא רק מסיט מדרך שבה הולכים, אלא גם מאמונה שבה נוקטים, או מחוק אותו שומרים.

שמעי בן גרא היה שטן לדוד, לשלמה היו כמה וכמה שטנים. משמעות הדבר היא, שהסטיה היא לרוב מהדרך הנחשבת לנכונה על פי דרכו של הריבון, וכפי שאנחנו רואים גם הוא לא בהכרח הטוב בסיפור. בספר מלכים לא מפורט רע שעשו השטנים, מפרט רק הרע שעשה שלמה. ילקוט שמעוני טוען שכל השטנים שכתובים בספרי שמואל ומלכים באו כעונש לדוד, על כך שדרש הוא לבנות את בית המקדש בשמואל ב' ז' בניגוד לרצון ה'. ה' כעס עליו, "האתה תבנה לי בית לשבתי"? וקילל אותו באמצעות נתן הנביא "והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם". מכאן והלאה, כל קורות דוד, שעיקרן מגפות ומלחמות פוליטיות, הן הגמול – מלחמת ה"שטן" ב"משיח", כאילו כדי לומר: ה' הוא זה ששולח את השטן, ותפקידו להסיט מהדרך, שלא נאמר שום דבר על אם היא טובה או רעה. אם כבר, אז רעה. אחרי הכל, שלמה וגם דוד חטאו. השטנים שפעלו כנגדם, עשו את רצון ה', והם חלק מהתכנית המשיחית.

בהערת אגב, השטן הגדול מכולם, שמעי בן גרא, מתואר במדרשים כצדיק, ואם לא הוא כמורו של שלמה וכמי ששמר עליו מלסטות מדרך ה', אז מדרכי היהודי שמזרעו, מדרכי שדמותו היא כשל משיח טיפולוגי.

נסכם: הסטה מהדרך אינה בהכרח הסטה מדרך הישר, הסרה יכולה להיות גם מדרך הרע אל דרך הטוב, כך למעשה כל מי שעומד בראש תנועת נגד נחשב ל"שטן". לצורך העניין גם ישו נחשב כשטן. ולצורך העניין גם לטענת הגנוסטיקנים, אלוהי היהודים, שמצווה במצוות שמנוגדות ל"צו הטבעי", נחשב לשטן כי שטן הוא לא תפקיד שמימי, אלא תיאור למי שמנהיג את אלה שנוקטים בדרך האלטרנטיבית.

המקבילה במיתולוגיה של אותו ה"שטן" הוא התעלולן, שמתערב לרוב לטובת בני האדם כנגד רצון האלים. פרומתאוס אצל היוונים, לוקי אצל הנורדים. התעלולן בדרך כלל נענש ומתייסר. זה לא הופך אותו לדמות פחות משיחית. אולי אף יותר. שטן אינו demon אלא יותר trickster. לא האדס אל השאול אלא דווקא אורפאוס שהערים על אל השאול, ונענש על כך.

רוב התעלולנים נקשרו עם שכרון, התכסיסנות הצליחה להם בדרך כלל בדרך הזו. בין אם מדובר בשתיה של שיכר, בכושר הפנוט וכו'. משהו בסגנון החלב שיעל נתנה לסיסרא והיתה מסוגלת לעשות לו משהו רק כשהוא "מנוטרל". הדבר נחשב מגונה בדרך כלל בתנ"ך, כפי שהשטן באופן כללי מגונה. מי שהולך שולל אחרי השטן, כלומר "מתהפנט" ומשנה את דרכיו, נקרא בתנ"ך "לץ". וזו הסיבה שהתעלולן בדרך כלל נחשב כליצן. גם בקומדיה דל ארטה ארלקינו לבוש כליצן. הפחד מליצנים שטבוע בתודעה המערבית, הוא פחד מלבישת צורה, משינוי בתוואי הדרך. לבישת הצורה, הטרנספורמציה, השכרון בכלל – נקשרו גם הם לפולחן דיוניסוס. בדתות הייחוד הם נחשבים לרצויים רק כשהם במסגרת הפולחן הדתי. בתוך מה שכיניתי "המתחם המקודש". כשזה פיראטי, כלומר לשימוש בידורי, זה מגונה בתכלית הגינוי

הסיבה היחידה לגנות את השטן במקרה הזה היא משום שהשטן מפתה אותך למרוד בריכוז הפולחני, השטן מעודד אותך לחדש את הדת, לפרוץ את החומות, וכעת זו לגמרי ברירה שלך אם להאמין בו או לצדד באורתודוקסיה. השטן, התעלולן, הוא הנציג האבטיפוסי של ההטרודוקס.

  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס
  • השטן כהטרודוקס

לאן נעלם גן העדן?

לפי התנ״ך גן העדן הוא עלי אדמות. ארבע הזרועות שלו ננקבו בשמם, ואחרי שאלוהים גירש את האדם הוא שם את להט החרב המתהפכת והכרובים כדי למנוע מהאדם לחזור לשם, משמע הוא יכול עדיין לחזור לשם ורק פלא מולא זאת ממנו. אם כך, לאן הוא נעלם? מסתבר שאפילו המקורות טוענים שהוא עלי אדמות, וכאן הסיפור הופך למיתולוגיה של ממש שמעלה את השאלה מה ההבדל בין היהדות לבין מערכות מיתולוגיה אחרות? או שמא אין, או שמא היהדות שיקעה לתוכה מיתוסים כנעניים קדומים. ובכן.

לפי המדרשים הוא נעלם מתחת לים הכנרת ("באר מרים", "הישימון"), במורדות הירדן בין צמח לבית שאן. או בקיצור ב"עמק המעיינות", העמק הפורה סביב המפגש בין הירדן לירמוך, איפה שהיום נהריים / מנחמיה, ו15 ק"מ לכל כיוון. האיזור כולו נקרא "לבוא חמת" ומציין את הגבול הצפוני של "הארץ הנורשת", תחילתה של "הארץ הנשארת". איזור שעם ישראל פנטז עליו לכל אורך הדורות ולכן עבר הרבה פעמים ידיים מישראל לאויביו. הרבה ממלחמות ישראל היו שם, ומשם גם לפי המסורת יעקב נכנס לארץ.

לפי המדרש מתחת לעמק הזה יש מעיינות תת קרקעיים שנקראים "תהום" ושואפים לעלות על גדותיהם ורק נס מונע מהם להציף את העמק. לפני הגירוש הם היו עולים על גדותיהם פעם ביום ומשקים את הגן. כיום, אחרי שהשיבר נסגר, נותרו רק כמה פתחים למעיינות הללו: חמת גדר, חמי טבריה, הסחנה וכו'.

מאחר שהתהום נקשרת לאבן השתיה, אולי הכוונה למה שנקרא "אקוויפר ההר"? בכל מקרה, מסתבר שחכמינו ידעו על קיומם של מים תת קרקעיים. או הניחו קיומם. יש כמובן מקבילות ממיתולוגיות על אבן שעליה נשתת העולם וממנה נובע מעיין, "אומפאלוס". כמובן, ישנן מקבילות מיתולוגיות רבות מספור על עולמות תת קרקעיים נסתרים שמאיימים להשמיד את העולם. מה שנקרא "השאול". על בסיס זה כנראה התפתח מיתוס הגיהנום.

מדוע אם כן טוענים שפתחו של גן העדן קשור למערת המכפלה? ראשית, הטענה שבמערת המכפלה נמצא פתח גן עדן היא מאוחרת ומקורה בזוהר ואפילו בזוהר חדש שהוא מאוחר עוד יותר. כלומר, אין במדרשים המוקדמים רמזים לכך. מה שכן יש זה אזכור שהאדם הראשון נקבר שם ושהמערה היא מבוך, כדי שגם שמי שימצא אותה יתקשה למצוא את הקברים האמיתיים.

לפי המדרשים, אדם הראשון ידע שבגלל שהוא היה בחייו בגן עדן, יקשרו את זכרונו עם גן עדן, ולכן הלך ונקבר במקום סודי. בדיוק כפי שמשה רבנו עשה. כדי שלא יהפכו את קברו לעבודה זרה. אלא שאברהם אבינו גילה את הסוד הזה משום שראה את דמותו של אדם. גילוי הסוד היה במקרה, בזמן שאברהם "רץ אל הבקר" כשהמלאכים ביקרו אותו.

הסיפורים האלה נחמדים אבל אין בהם בסיס היסטורי. כל מה שהם מנסים לעשות זה לקשור את אברהם אבינו כדמות שמגשרת על קיומו של העולם מרגע בריאתו ועד רגע גאולתו. כלומר, כמי שמהווה את הדרך שההיסטוריה עושה בין האדם הראשון, לבין האדם האחרון, המשיח. מאחר שדמותו של המשיח, דוד, קשורה לחברון. כלומר, שם נמצא מקומו, כל הקישורים בין האדם הראשון וגם העדן לבין עירו של דוד, הם מלאכותיים ותיאולוגיים. ככל הנראה לא היתה קיימת מעולם מסורת שקושרת את גן עדן להרי יהודה, לא היתה "מסורת יהודאית" לעומת "מסורת ישראלית" באשר למקומו של גן העדן. גן העדן היה ונשאר עמק הירדן לכל אורכו, עד לים המלח. אבל גן העדן חרב והפך ל"שאול".

המיתוס מדבר על זה שעמק הירדן היה מקום פורה לפני שחרב, ומי שחי בו נדחק אל ההר. לאורך עמק הירדן יש 3 פסגות: שכם, ירושלים וחברון. המצב הנתון הוא שהן נמצאות בפסגה ועמק הירדן נמצא בעמק. אבל בעולם מתוקן, באחרית הימים, הטופוגרפיה תהיה שונה, עמק הירדן יתרומם לאותו מפלס של ההר, שינמך. רסיסים של המיתוס הזה נמצאים בישעיהו פרק מ'. המשמעות התיאולוגית של המיתוס, היא שבמצב הקיים, יש מרחק גדול בין נשמת האדם לבין מקורה (גן העדן), ובמסגרת המסע שהנשמה צריכה לעשות היא חייבת להתגבר על מכשולים אדירים. משהו בסגנון המסע אל השאול. אבל באחרית הימים, הנשמה תשוב למקומה, לא רק בגלל מאמץ אקטיבי שלה. אלא בהתערבות שמיימית, שמתבטאת בצורה של תופעת טבע בלתי סבירה.

לטענת המיתוס, מתחת להר קיים מאגר מים נסתר, ששואף להתפרץ, ובאחרית הימים יעלה על גדותיו ומההר ייזל נהר לשני הצדדים. כלומר, המעיינות בשני הצדדים, אלה שבראש ההר ואלה שבעמק, צפויים להתחבר. זה מה שהופך לא רק את המעיינות בתחתית העמק למקודשים, אלא גם הנקבות וה"עין" שבראש ההר למקודשים. מבחינה סימבולית, חוזר כאן הדפוס של שני צדדים מרוחקים, ומשהו שמגשר על המרחק ביניהם. זה הרעיון. ואברהם הוא הדמות המקשרת.

בנוסף, הנבואות שמדברות על החזון האסכטולוגי הפלאי הזה של תופעות טבע לא סבירות שישנו סדרי עולם, בדרך כלל משתמשות באותו נראטיב ולפעמים באותו אוצר מילים. בדרך כלל חוזרים תיאורים על "מסילות" שנמתחות מראש ההר אל תחתיתו. כשהרמזים הם לדרך ההר בעוברת משכם ועד חברון, והדרכים החוצות אותה (כביש 1, "דרך מבוא השמש", כביש 35 וכו'). הדרכים הללו מסודרות כ"שורות בכרם" ולכן בדרך מדברים על הקשרים של מדבר שהופך באחרית הימים ליער או לכרם פורח. המדבר הוא לרוב מקומות בעמק הירדן ובמדבר יהודה. הושע ב' הוא דוגמה מצויינת. "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה"

  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?
  • לאן נעלם גן העדן?

הירדן כנהר מקודש

המקור המשוער לשם "ירדן" הוא מלשון י.ר.ד, המתאר את הזרימה שלו מראש החרמון לכיוון ים המלח. גם בגמרא במסכת בכורות נ"ה א' דורש רבי יוחנן "למה נקרא שמו ירדן שיורד מדן".

אבל לי נראה יותר שמקור השם ירדן הוא מהשורש ר.ד.ה, שהוא המקבילה של מ.ל.ך. מקור המילה רוזן בעברית הוא מהשורש ר.ד'.ן, ומשמעו שליט, או יותר נכון מישהו שנמצא בראש ההיררכיה. "בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחקקו צדק", "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד". לאלוהים התנ"כי יש אובססיה להנגיד את עצמו לרוזנים בשר ודם, ולטעון שהם למעשה עבדיו, בעוד שהם טענו להיות אלים חיים. כלומר, המילה הזאת, רוזן, מסמלת שליטה. הנהר הוא משכנו של השליט, והוא נובע מה"אולימפוס הכנעני", החרמון / הלבנון. כך שהירדן הוא השביל המוביל אל משכנו של אבי האלים.

בעברית משמעות המילה רודן היא "שליט יחיד". אני מניח שהמונותאיזם היה מאוחר יחסית, כך שלקרוא לנהר הירדן על שם "ה' אחד" זה אנכרוני, אבל סביר להניח שמדובר בצורה זו או אחרת של אל הנהר – כפי שאוסיריס או חעפי היו אלי הנהר המצריים, וכפי שבמיתולוגיה הבבלית, הפרת והחדקל הן התגלמויות של האל מרדוך.

הקוריוז הנחמד הוא שאל הנהר היווני נקרא פנאוס, כפי שנקרא אחד מיובליו של הירדן, הבניאס ("מערת פמייס"). למרות שלרוב נוטים לשייך את שם העיר לאל פאן. אני לא רואה בזה ראיה אלא צירוף מקרים. כמובן שישראל קנוהל בספרו "השם" היה מסכים עם רוח הדברים, בטענתו שהר סיני הוא למעשה כינוי של החרמון "הר גבנונים".

פרופ' אברהם מלמט טען לדימיון בשמות נחלים בארץ ישראל: יר-דן, יר-מוך, יר-קון, אר-נון ואולי עוד. הוא טען שהשמות האלה כלל אינם שמיים וכינה את האנשים העתיקים שהיו כאן בשם "העם היא-רי". תמיכה לטענתו ניתן למצוא, מי שרוצה למצוא במקור השם ירושלם. ירו מלשון מקום, כמו "מי ירה אבן פנתה", מי הקים אותה. ירושלם היא מקומו של האל שלם, ירדן היא מקומו של האל דן/לשם?? (דן = דין, צדק)

לי זה נראה לא סביר. כל תרבות קוראת בשמות הייחודיים לשפתה. "רפאים יחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אימים. והעמונים יקראו להם זמזומים". כמו כן, ישנם כל כך הרבה נחלים ונהרות שלא מתחילים ב-"יר", כך שהנחלים שכן מתחילים הם יוצאים מהכלל. אפילו באותו איזור גאוגרפי ישנם נחלים שיוצאים מהכלל הזה של "יר". היבוק וכל הנחלים הנשפכים לירדן ולים המלח.

  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש
  • הירדן כנהר מקודש

המיסטריות של היהדות

ליהדות יש דמיון עם פולחן בכחוס / דיוניסוס / אדוניס / תמוז ולא מן הנמנע שבשלב האלילי זיהו בין כל האלים הללו לבין יהוה. לפי זה, היהדות היתה מזיגה של מיתוסים כנעניים במיסטריות של דיוניסוס, בדיוק כפי שהיה המיתראיזם שהתחרה ביהדות באותה התקופה. זה נכון גם לגבי נצרות. נצרות היא השלב האנטינומיסטי של היהדות. השלב בו הברית הישנה, שחייבה את "שמירת הברית", בוטלה לטובת ברית חדשה.

הרעיון בדתות הללו, וכאן הדמיון לפולחנים הדיוניסיים, שמבוססים על טרנספורמציה באמצעות טקס מעבר, הוא שהדת מבוססת על "טקסים לימינליים" שמבדילים בין שני מתחמים, מתחם של חול ומתחם של קודש. כלומר, ההבדלה הזאת בין חול לבין קודש נקראת "ברית", ורק אלה שיש להם "אחריות פלילית", מחויבים בה, וראויים להגיע למצב שבו הם נכנסים אל המתחם המקודש באמצעות טקסי מעבר שונים שנקראים "סקרמנטים", ובעברית "קידוש".

מרגע שנכנסו, דברים שאסורים בחוץ, מותרים ורצויים בפנים. כגון: אכילת בשר, שתיית יין, מין וכו', שכולם ברמה האנתרופולוגית הם טקסים המקבילים לטקסי פוריות, כך שמי שעובר אותם מכניס מהחוץ אל הפנים, ובמסגרת התהליך הזה הוא חווה הנאה פיזית, שהתוצאה שלו היא פריון. באכילה זה מתבטא באמצעות עיכול והפרשה. בשתיה זה מתבטא באמצעות שינוי מצבי תודעה (דהיינו: שכרון). במין זה מתבטא באמצעות הריון ולידה. וכמובן בכל תחום ניתן להחיל את "טקס הפריון" שלו, שכולל הכנסה, עיבוד והוצאה.

ביהדות לדוגמה השבת היא מתחם מקודש בגבולות הזמן. בית המקדש הוא מתחם מקודש בגבולות המקום. מה שאסור מחוץ לשבת, מותר ורצוי בפנים, ולהפך. וכך גם בבית המקדש. הרעיון האנטינומסטי, מנסה להסיר את החיץ הזה שבין קודש לחול, ולהפוך את כל הזמן, את כל ימות השבוע לשבת אחת גדולה, משהו בסגנון "יום שכולו שבת". ירושלים לדוגמה, שהיא עיר הקודש, מתוארת כעיר שתשב פרזות עם ביאת המשיח, בדיוק לפי הכלל הזה. החומות הן מה שמבדיל בין קודש שהוא פנים לבין חול שהוא החוץ, ופריצת החומות היא הסרת החיץ.

שבירת החיץ הזו היא "השלב האנטינומיסטי" של היהדות. הנצרות כבר היתה בו לפני 2000 שנה. גם ישו היה סוג של אנטינומיסט, ופאולוס לקח את זה לקיצון (והוולנטיניזם לקח את זה לקיצון אפילו קיצוני יותר). השלב האנטינומיסטי ממיר את מה שנקרא "הברית" ב"ברית חדשה". משמעות הברית החדשה היא הגדרה מחדש של מיקומו של החיץ, אם לא הסרה שלו לחלוטין.

הרעיון הוא שהקודש בנוי ממעגלים-מעגלים, וככל שאתה נכנס למעגל הפנימי יותר, כך אתה נמצא במקום מקודש יותר, שממילא מורם יותר מהצורך לשמור על הברית. משהו בסגנון ארץ ישראל-ירושלים-בית המקדש-העזרה-קודש הקודשים-אבן השתיה שאחד הוא טבורו של השני (ע' מדרש תנחומא קדושים י'), או שהכהן הגדול נכנס "לפני ולפנים" בזמן הכי מקודש בשנה ביום הכיפורים ודווקא שם מחלל את החג, באמצעות הקטרת קטורת ושריפת הפר.

היהדות בנויה כולה מטקסי מעבר בין מעגל למעגל. ומבחינת הנוצרים, מרגע שעברת את הסקרמנטים הפכת מיידית ל"בן ברית" והמעמד פוטר אותך מהצורך לשמור את הברית. אצל היהודים רק מרגע שהגעת לגיל האחריות הפלילית, שהוא בדרך כלל "בר המצווה" (למרות שיש יוצאי דופן שמאחרים את הגיל או מקדימים אותו. יש על זה סוגיות שלמות בגמרא. "חרש, שוטה וקטן", "מופלא הסמוך לאיש" וכו'). אצל הנוצרים משתדלים לעשות את הטקס מיד עם הלידה, בהטבלה של התינוק. האנבפטיסטים קרובים מהבחינה הזאת ליהודים, וטוענים שרק מי שבר דעת מסוגל לקבל אחריות פלילית, ורק מי שמסוגל לקבל אחריות פלילית מסוגל להפטר ממנה.

  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות

אפוקליפסה עכשיו

כל עניין המגפה באסכטולוגיה הוא משל על הפצצת דימויים ועל היכולת שלך לברור את הדימויים שיועילו לך משל היית ניאו ממטריקס ויורים עליך מאות קליעים, אבל אתה יכול לעצור את כולם עם מסך בלתי נראה ולשלוף בדיוק את זה שהיה אמור לפגוע לך בלב. הקטע במגפה זה שאתה "לא יודע". והאפוקליפסה היא הרגע שבו אתה מגלה את מה שאתה לא יודע. כל מה שקורה אחר כך, הוא דבר שקורה כשאתה בסטטוס "מואר". מגפה היא הדימוי הכי פשוט שמאפשר להדגים מצב שבו אתה "לא יודע". ברגע שאתה מחוסן אליה, אתה חסין מדאגה.

"וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף ָה' אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר צָבְאוּ, עַל-יְרוּשָׁלִָם; הָמֵק בְּשָׂרוֹ, וְהוּא עֹמֵד עַל-רַגְלָיו, וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם; וְהֶחֱזִיקוּ, אִישׁ יַד רֵעֵהוּ, וְעָלְתָה יָדוֹ, עַל-יַד רֵעֵהוּ."

וירוס הקורונה הוא תרחיש פוסט אפוקליפטי שהמערב מעריץ אותו, מפחד ממנו, ומקווה אליו. מקווה אליו מפני שהוא מגשים את כל הפנטזיות והסטריאוטיפים של יום הדין, מקווה אליו בדיוק כפי שקיווה אליו לכל אורך ההיסטוריה, והדביק את השבלונה שמתאימה לתרחיש כזה פעם ב-X שנים. כך שההיסטריה ההמונית שיש כיום היא לא דבר שמייחד את התקופה שלנו.

מה שכן מייחד אותה היא העובדה שמדי שבוע בשבוע אנו מתמודדים עם תרחישים דמיוניים דומים, באינסוף סרטים הוליוודים שמדמים לנו את אותה מלחמת אחרית הימים – וכפי שבודריאר כבר תיאר את זה,"השלב הרביעי והמכריע של הסימולקרה". כשהדמיון יותר מציאותי מהמציאות והמציאות יותר דמיונית מהדמיון, בשלב כזה כבר אי אפשר לדעת שום דבר על כלום. שלב כזה הוא מה שנקרא "השלב המשיחי", השלב שבו אנו מחכים לאותה התערבות עליונה שתגלה לנו מה הנכון. השלב הזה נקרא "גילוי", אפוקליפסה.

מה מניע את האובססיה הזאת לתרחישים פוסט-אפוקליפטיים? התשובה המתבקשת היא "פרופגנדה", כאילו שמישהו מנסה לגרום לכם לחשוב על X. אבל תחשבו על זה, הדבר הטבעי ביותר שהנפש האנושית תחשוב עליו, והיא כנראה חשבה עליו לכל אורך ההיסטוריה בדרכים שונות, היא התקווה לטוב.

אנשים תמיד חשבו על כמה שהם רוצים שיהיה טוב בעתיד, נטול רע, נטול מלחמות, נטול קשיים, חיים של שפע ופריון בלי זעם האלים, עם חיבוק מתמיד מן האלים, כשהחטא הקדמון שגרם להיררכיה הזאת ולהפרדה בין האלוהי לבין האנושי, יכופר, וגם הם – האנשים – יזכו לאכול מהאמברוזיה ולשתות מהנקטר. כי כשאוכלים מהם, זוכים לחיי נצח ולאלמוות, סועדים על שולחן מלכים. ובינינו, מי לא חלם אי פעם שיהיה מלך, עשיר, מצליח ונערץ?

כמובן, כדי שתהיה מלך אתה צריך לנצח במלחמות, כדי להותיר בעולם רק טוב צריך לבער את הרע. היית שמח לעשות את זה בעצמך ולשרת את כוחות הטוב, להיות אקטיבי. אבל די לך שהטוב יעשה בשבילך את העבודה ובתוך כך שהוא יודע שאתה מכוחותיו, הוא כבר ידאג שאתה תוותר ללא פגע, ומי שכן ראוי לשמד, ילוקט בפינצטה.

יכול להיות אמנם שאלה אנשים שקרובים אליך, יכול להיות שלפעמים אתה לא מבין את החשבונות האלוהיים, אבל הי, זה כל הרעיון – אתה לא יודע כלום. כי בעידן המשיחי אי אפשר לדעת כלום. אי אפשר להבדיל בין טוב לרע, אי אפשר להבדיל בין אמת לשקר, אי אפשר לדעת כלום על שום דבר – אנו חיים בתודעת Fake. הדבר היחיד שאפשר לדעת הוא שהנכון נמצא אי שם, ומישהו יגלה לנו אותו. והמישהו הזה הוא אותה הישות, לא בטוח שהיא בכלל ממשית, שנקראת "המשיח".

זה יכול להיות אגב גם אתה. אין לך שום יכולת לדעת אם מחר בבוקר לא תקום ותיפול עליך אבן מהשמיים. אם אתה הנבחר. יש לך ברירה אם להצטרף לצבאות המשיח ולעשות דין לעצמך, או לנטוש אלוה עשהו כי גם ככה אתה אדם נבוב ולא ראוי. מצד שני "ההימור של פסקל" יעזור לך להבין שבכל זאת עדיף לך להאמין, כי יש לך הרבה יותר מה להפסיד אם תבחר לא להצטרף למלחמת הקודש. אם אתה שייך לטובים ולא הצטרפת לצבא הקודש, מעלת בתפקידך ואיבדת עולם ומלואו, "זכית בארעי ואיבדת את הנצחי". לעומת זאת אם אתה שייך לרעים והצטרפת בכל זאת לצבא של הטובים, הסיכוי הקל שבקלים שהחסד האלוהי יסדר לך "חנינה" ביום הדין, מורה על כך שיש לך רק מה להרוויח.

היו כאלה שלקחו את העניינים לידיים ונלחמו את מלחמת הקודש, באופן אקטיבי. זאת על אף שעל פי שהגישה הכנסייתית הרשמית היתה מאז ומתמיד פסיביות. תן למלאך המוות לעשות את העבודה שלו, ותתרכז בלהמשיך להאמין.

הי, הטון הנוצרי מדי קשה לכם? בואו נחשוב בשפה יהודית. המשיח אינו בן אדם. המשיח הוא מצב, הגאולה היא תהליך שבסופו של דבר מגיעים למצב מנטלי, שלפניו אתה רואה את הכל במעורפל ואחריו אתה רואה את הכל באור בהיר. אאורקה. אתה מתוסכל מזה שאתה לא מבין ולא יודע? אל תדאג, יום יבוא ותשבי יתרץ קושיות ובעיות.

הלקסיקון המשיחי אוהב להתנסח בצורה מיליטריסטית. התסריט הוא מלחמת אחרית הימים, צבא הקודש נמצא במלחמה נגד האנטיכרייסט ורגע לפני הסוף כשנראה שהכל אבוד מגיעה תגבורת בראשות ישו עצמו שמשמיד את צבאות הרע ומכריע את המלחמה – בערך משהו כמו ספייס ג'ם, כשבאגס באני הוא מנהיג חבורת הלוני טונס ומייקל ג'ורדן הוא דאוס אקס מכינה.

אבל ההתגלות של ישו, אלף פלוס שנה אחרי שנעלם, אינה העניין. לא ישו הוא המטרה, אלא הנצחון הסופי הוא המטרה. כאילו כדי לומר לאדם, אתה יכול להמשיך ולהלחם, ויכול להיות גם שתכשל, אבל גם הכשלון שלך יכול להפוך בעזרה אלוהית לנצחון במלחמה. אין ממה להתייאש, מפני שבסופו של דבר האמונה היא זו שתציל אותך, בדרך שאתה לא מסוגל לדמיין, בדרך נס. אין ייאוש בעולם כלל, כל עוד הנר דולק ניתן לתקן, ה' יעזור וישמור ויציל וישלח שיזבא ופורקן למי שמרגיש אימפוטנט תודעתי. פורקן הוא התרגום הארמי של גאולה.

לסיכום: ספר זכריה מדבר על מלחמת אחרית הימים, במסגרתה כל הגויים יעלו להלחם על ירושלים וכמעט יצליחו לכבוש אותה עד שיקרה בדרך נס כלשהיא משהו שיהפוך את הקערה על פיה: מגפה. ואז, אחרי המגפה, כל הגויים ייכנעו ועם ישראל ישלוט לנצח, והגויים יהיו עבדים נרצעים, של ה'. ומי שלא יעלה להר הקודש ימות גם הוא במגפה. המגפה היא חלק בלתי נפרד מהתסריט האפוקליפטי והמשמעות שלה, של הדיבורים עליה, של החשש ממנה ושל התקווה אליה, היא משמעות תודעתית.

זו פסיכולוגיה בשקל, או אולי בעצם במיליון דולר. האפוקליפסה היא "אינדיווידואיזציה" וסוג של זן בודהיזם. כלומר, ברגע שתנקה את התודעה שלך מכל ההשפעות הזרות תוכל לראות את המציאות כפי שהיא. כל מה שמגיע מסביב הוא השפעות זרות, שהן תוצר של זבל שמסתובב בעולם התוכן שלך. ה"גילוי" הוא לא יותר מזיקוק של חומר הגלם המזוהם, התרבות הפופולרית אמנם מלאה בזבל המזהם, אך גם מכילה את אותו נסיוב.

%

הסיבה שאומרים אחרי שמתעטשים "לבריאות", היא בגלל שפעם היו חולים בקורונה ואנשים היו מתמוטטים אחרי שהיו מתעטשים. בפרקי דרבי אליעזר נ"ב נאמר:

"מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק, היה עוטש והייתה נשמתו יוצאת מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו ביקש על זאת רחמים, ואמר לפניו: 'ריבון כל העולמים, אל תקח נפשי ממני עד שאצווה את בני ובני ביתי'. לפיכך, חייב אדם לומר בעטישתו – חיים וכו'"

יעקב אבינו "המציא חיסון למחלת הקורונה", באמרו תפילה. אך בסופו של דבר גם הוא חלה ומת. אלא שאם עד יעקב אבינו אנשים היו ככה נופלים ברחוב אחרי שהיו מתעטשים, יעקב הראשון שממש גסס.

בבראשית רבה כ"ז ט' נאמר: "יעקב תבע את החולי, אמר לפניו: רבון העולמים! אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו! מתוך שהוא חולה שנים או שלושה ימים, הוא מיישב בין בניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! דבר טוב תבעת, וממך הוא מתחיל! 'ויאמר ליוסף הנה אביך חולה'

"אמר רבי לוי: אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי, חזקיהו חידש חולי שיתרפא. אמר לו: העמדת אותו עד יום מותו, אלא מתוך שאדם חולה ועומד, חולה ועומד, הוא עושה תשובה. אמר לו הקב"ה: חייך! דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל! 'מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו, ויחי מחליו'"

חזקיהו הוא שם קוד במדרשים לאדם שנמצא "בחזקת משיח". בסנהדרין צ"ד א' נאמר: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". והכוונה, אם עד יעקב אבינו אנשים היו מתעטשים ונופלים ברחוב, מאז יעקב אבינו אנשים היו נכנסים לבידוד וגוססים מקורונה. חזקיהו המציא את החיסון, שאפשר לאנשים לקום ממיטת חוליים ולחזור לשגרה.

%

ההיסטוריציזם המשיחי אומר: ישנן 3 דרגות של ידיעה. אי ידיעה בכלל. ידיעה חלקית, של שבריר האמת. וידיעה מלאה. הדבר הזה הוא פחות או יותר הפילוסופיה של המדע של קרל פופר. יעקב הוא המדען הראשון שהביא תיאוריה, והיא הלכה והופרכה, שופצה והופרכה, עד שחזקיהו היה "איינשטיין", והביא את התאוריה של הכל. כמובן, שבמיתוס היהודי, חזקיהו היה ראוי אבל בסופו של דבר ה' נמלך בדעתו. איינשטיין האמיתי יגיע רק לעתיד לבוא.

  • אפוקליפסה עכשיו
  • אפוקליפסה עכשיו
  • אפוקליפסה עכשיו
  • אפוקליפסה עכשיו