להטוטים

להטוטים

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה, שחי במאה ה-14, נחשב לנוסע החשוב ביותר בכל הזמנים. הוא שם לעצמו מטרה להגיע לכל הממלכות המוסלמיות – ואכן עשה את זה תוך שהוא מגיע רחוק עד לדרום מזרח אסיה ודרום עד למאלי וסודן. בסך הכל 117,000 ק״מ, מה שמציב אותו במקום הראשון מבחינת מרחק מבין כל הנוסעים של העת הטרום-מודרנית. הוא ביקר גם במדינות שאינן מוסלמיות כמו הודו וסין וריכז את זכרונותיו בספר שכתב, ״מסעותיו של אבן בטוטה״.

אבן בטוטה מספר על הרבה דברים אבל בין השאר הוא מספר על שני להטוטנים שפגש בהודו ובסין, שהיו כל כך מדהימים עד שלפחות במקרה ההודי גרמו לו להתעלף. בסין הלהטוטן זרק כדור עץ באוויר, שאליו היה מחובל חבל. הכדור נשאר באוויר, ילד טיפס עליו ואז נעלם מעליו. גם האיש טיפס ונעלם. ואז הוקוס פוקוס, אבריו של הילד נזרקו אחד אחד לאדמה. הראש לבסוף. ואז האיש ירד עם החבל, בנה את הדמות של הנער מהאיברים המבותרים, ואז כשסיים בעט בדמות ובמקום שהיא תתפרק פתאום הילד קם כאילו דבר לא קרה.

כשהיה בהודו הווזיר ניסה לעשות עליו דאווינים והזמין שני יוגים להראות לו מה הם יודעים לעשות. מה שהם ידעו לעשות זה מדיטציה תוך כדי ריחוף. אחד מהם ריחף עד שהחבר שלו החליט להפריע לו, ואז כשהוא איבד את הריכוז הוא נפל פתאום. אלא שהפאנץ׳ היה הצורה התאטרלית שבה החבר שלו עשה את זה, באמצעות סנדל שגרם לו לרחף, לרדוף אחרי היוגי ולתת לו מכה בצוואר. אחרי שהיוגי נפל, הסנדל שב גם הוא למקומו. ואז כאמור אבן בטוטה התעלף. הווזיר היה צריך להעיר אותו עם תרופה רק כדי להתגרות בו ולומר ״חכה עוד לא ראית את הכל״. ״אבל אני לא אראה לך כי אני מפחד שלא תוכל לעמוד בזה״.

%

בסמוך מספר אבן בטוטה על כל מיני יוגים, כולל כאלה שלא אוכלים שום דבר במשך ימים שלמים, אחד שלא אכל במשך שנה, ואחרים שכל מה שהם אוכלים זה רק זרעים. אנשים כאלה מטהרים כל כך עד לרמה שהם חפים מתשוקות, בחלק מהמקרים הם כל כך קדושים שהם מסוגלים להרוג אדם במבט. וכשמדובר בנשים הן מכונות ״גופטאר״. קרובי המשפחה של ילד שמת כך ביקשו לנקום את מותו, והביאו אישה כזו להשפט אצל הווזיר. הוא הורה להמית אותה בטביעה אבל מרוב שהיתה קדושה היא לא טבעה, אז הוא הורה לשרוף אותה. את האפר שלה לקחו אותם האנשים והתחלקו ביניהם במחשבה שאם יישאפו אותו הם יהיו מחוסנים ממוות כזה במבט.

אגב מוות כתוצאה ממבט נמצא גם בגמרא, רבי שמעון בר יוחאי אחרי שיצא מהמערה הרג כמה אנשים אחרי שנתן בהם עיניו והם הפכו לגל של עצמות. גם ב״בשורת הילדות של תומאס״ נמסר שישו היה עושה ניסים לפעמים אפילו בלי שרצה ולפעמים כשכעס על ילדים איתם שיחק הוא הרג אותם בטעות (למרות שבחלק מהפעמים הוא הקים אותם לתחיה כשגילה שהם מתו). מסתמן שה״גופטאר״ הזו הוצאה להורג לא כי היא קדושה או כי היא הרגה ילדים, אלא כי כי היתה אישה, ולכן נחשדה בהיותה מכשפה.

למתעניינים ניתן למצוא את הספר הזה להורדה, ״מסעותיו של אבן בטוטה״, כאן. הסיפורים על הודו נמצאים בעמודים 158-162.

  • להטוטים
  • להטוטים
  • להטוטים
  • להטוטים

דרושה: מסז׳יסטית

דרושה: מסז׳יסטית

ג׳ון מרקו אלגרו טוען בפרק 5 ב״פטריה הקדושה והצלב״ שקדמונינו העריצו פטריות כי לא הצליחו להבין מה גורם להן לצמוח, הם לא ראו שום זרע שמפרה אותן וכמובן לא היה להם מושג מה זה נבג. הדבר הזה נחשב כ״לידת בתולין״, ואלגרו עושה מטעמים רבים מהאנלוגיה בין ישו לפטריה פסיכדלית. אבל זה לא הפאנץ׳ שאני רוצה כאן. גם בגמרא יש את הפליאה הזאת לגבי פטריה שהיא דבר ש״אינו נזרע ומצמיח״.

מאחר שפטריות היו צומחות אחרי הגשם, קדמונינו היו משוכנעים שהרעם הוא זה שמפרה את האדמה וממנה צומחות הפטריות. לכן העריצו את אל הרעם. קארל ראק טוען בספרו ״אנתאוגנים, מיתוסים ותודעה אנושית״ (פרק 3) לא רחוק ממנו, שעובדי האלילים העריצו את הרעם מפני שסופת ברקים נראתה כמו יחסי מין בין השמים לאדמה, ולבה שיצאה מהר געש נראתה כמו זרע שנשפך החוצה מתוך הפות.

בצעירותן פטריות נראות כמו ביצים (ראו: תמונה מצורפת) שכשהן ״בוקעות״ נשפך מהן נוזל צמיגי שנראה כמו רוק או לחלופין זרע. אלגרו טוען שזו גם הסיבה לקשר אטימולוגי בין הרוק לבין הזרע. ההסבר שלו הוא בצורה שאני לא מבין אותה דרך השפה השומרית, בטענה שיש קשר בין המילה חלק להוצאת זרע לבטלה (The Hebrew word for “smooth, slimy” derives from a Sumerian phrase meaning “semen running to waste”). לי יותר נראה שהכוונה לדמיון בין המילה רוק, לבין הוצאת זרע לריק. או בין המילה פטריה לפטר רחם, כלומר הדבר הראשון שמבתק את הרחם ומרחיב אותו. ה״בקיעה״ הזאת מהביצה. וואטאבר.

אלגרו טוען שבשפה התלמודית ״רוק״ זו שפה נקיה ל״זרע״. לא הצלחתי להתחקות אחר המקור שלו, אבל במסכת יבמות כ״ד אחד מהסימנים לכך שאשה זנתה היא שמצאו ״רוק למעלה מן הכילה״, ומדובר מן הסתם בנוזל שקוף במקום חשוד. כמו כן יצחק יוליוס פרויס בספרו ״הרפואה במקרא ובתלמוד״ (מאגנס, פרק ב׳ עמ׳ 128) כותב ״המקרא משתמש לעיתים קרובות במונח רוק שמשמעותו מה שנפלט החוצה״. באותו הקשר אלגרו מפרש את המילה ״ריר חלמות״ בפסוק באיוב ו׳ ״היאכל תפל מבלי מלח אם יש טעם בריר חלמות״ כאותו הנוזל מהפטריה, כלומר חלמות זו פטריה, ולנוזל הזה יש טעם תפל כמו של רוק.

מה שחשוב יותר הוא שהוא טוען שהמודל של בית המקדש הוא מודל של חדירה לתוך חלל, כלומר קודש הקודשים הוא סוג של רחם. שוב, קארל ראק מסכים איתו (פרק 1) בטענה שהטקסים של החברות הקדומות התקיימו במערות, משום שמערה היא הרחם של האדמה, ובמעשה הקבורה הנשמה נולדת מחדש. אלגרו מרחיב בקשר ללידה מחדש, שלטענתו טקס החניטה שבמהלכו מרחו את הגופה בחומרים ארומטיים שונים היה בעצם הכנה של המת ללידה מחדש. הטקס לטענתו הוא אנלוגיה לשפיכת זרע, ומריחה שלו על הגופה. לטענתו זה גם מקור המילה המקבילה לחניטה בשפה השומרית [1]. במקרה או לא, אותם החומרים שאיתם קברו מתים, כפי שלפחות מדווח בברית החדשה, היו ממרכיבי שמן המשחה וקטורת הסמים – התערובות ששימשו את הכהנים למשיחה של מלכים, מאותה הסיבה: הכנה של האובייקט המשוח אל מפגש עם האל, או לחלופין וידוא שהאל ממלא את חלקו בעסקה ונותן את ברכתו לארץ.

ובנקודה הזאת מגיע אלגרו אל השיא. לטענתו המילה ״כהן״ מקורה במילה השומרית ״GU-EN-NA״, שמשמעה ״שומר הזרע״. בדקתי באנציקלופדיה המקראית ושם טוענים שבערבית כאהין זה ״חוזה עתידות״, אך כנראה שהמושג הזה שאול מהכנענית והארמית ולכן מקורו של השם ״לא ברור כדי צורכו״.

[1] כשחניטת יעקב מתוארת בספר בראשית, החונטים נקראים ״רופאים״. כלומר, לטענתו, ריפוי אינו אלא טקס פריון שבמסגרתו מורחים על אנשים חומרים שונים ש״מלמדים אותם על אודות הכל״ אם משתמשים ברפרנס לאגרת יוחנן הראשונה. ישו מתועד בבשורה על פי יוחנן כמי שהחזיר לעיוור את מאור עיניו עם רוק. באיגרת של יעקב ובבשורה על פי מרקוס מתואר ריפוי חולים על ידי משיחה בשמן. אלגרו טוען שהמוטיבציה לרפא אותם בצורה כזו היתה בראש ובראשונה ריפוי רוחני באמצעות מריחת אותו ״זרע״ – הלא היא הריטואל הכהני של משיחת שמן המשחה.

  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית
  • דרושה: מסז׳יסטית

נבואת משה אצל פילון

נבואת משה אצל פילון

פילון האלכסנדרוני מספר ב״על הכרובים״ שככהן הוא עבר חניכה ב״מיסטריות של משה״, וגם ב״מיסטריות של ירמיהו״ שהיו מיסטריות בדרגה נמוכה יותר מהמיסטריות של משה. כשהתנסה במיסטריות של ירמיהו הוא הצליח להבין מה הכוונה ״הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נערי אתה״.

פילון מתאר את משה כהיירופנט. ב״המלאכות אל קאיוס״ פילון מסביר שהיירופנט הוא כהן מהסוג של המעבירים את החניכה במיסטריות כדוגמה המיסטריה באלאוסיס. מכאן הכוונה שכשהוא מדבר על מיסטריות, הוא מדבר על תורת הסוד היהודית בתור דת מסתורין בסגנון ההלניסטי – משמע כוללת טקסים המביאים אל חוויה מיסטית.

לפי הפרשנות של Erwin Eamsdell Goodenough בספרו ״האור מן האור, הבשורה המיסטית של היהדות ההלניסטית״ (״by light, light״) לכתוב ב״על החוקים לפרטיהם״ (עמ׳ 95), פילון ראה במשה רבינו סוג של מלכיצדק, כלומר כהן גדול ברמה גבוהה יותר מהכהן הגדול מזרע אהרון וכמובן מאהרן עצמו, שכן משה למד את התורה בעצמו מהאל, ואהרון למד רק ממשה. פילון סבר שיש שתי תורות מסתורין, ״תורת החכמה״ ו״תורת החוק״. תורת החכמה היא המיסטריות של משה ותורת החוק היא המיסטריות של אהרן, שמסוגלת רק לקרב את האדם אל המלאכים בעוד שהמיסטריה של משה מסוגלת לקרב את האדם עד לאלוהים בעצמו.

טענה ועל פיה הכהונה של מלכיצדק היתה גבוהה יותר מכהונת אהרון באה גם באגרת אל העבריים (ז׳ 11). לטענת האגרת המשיח הוא מי שנאמר עליו ״נשבע ה׳ ולא ינחם, אתה-כהן לעולם על-דברתי מלכי-צדק״. מכאן ניתן להבין שעל פי פילון, כמו על פי אברהם אבולעפיה ובעקבותיו הרמב״ם במורה נבוכים, הפרקסיס הדתי ביהדות הוא להגיע לחוויה אקסטטית ונבואית, כמו זו שהיתה למשה רבינו.

אני מבין מכאן שהמיסטריות של אהרן נחשבות העבודה הטכנית של הכהנים, ולעומתם המיסטריות של משה קשורה לאמירת שמות קדושים כפי שהיה הכהן הגדול אומר ביום הכיפורים וכל העם נפלו על פניהם כששמעו את השם המפורש.

  • נבואת משה אצל פילון
  • נבואת משה אצל פילון
  • נבואת משה אצל פילון
  • נבואת משה אצל פילון

ישו כדיוניסוס

בעת העתיקה בראשית ימיה של הנצרות, האשימו את הנוצרים בכך שהם קניבלים, שונאי המין האנושי (odium generis humani) ומגלי עריות. ההאשמות היו מן הסתם בשל פרשנות מוטעית של מהות טקס האוכריסטיה, בו הם אוכלים את בשרו של ישו ושותים את דמו. כך לפחות מלמדים אותנו באוניברסיטה, וזאת מבלי להתייחס למחזה ״הבאכחות״ של אוריפידס שמייחס מעשים זהים למעריצות של דיוניסוס, שבשכרונן רצחו אדם ואכלו אותו. אחת מהן היא אמו של אותו אדם. ההאשמה היתה בגלל הזהות בין האוכריסטיה, שתיית היין, לטקסים הדיוניסיים. דיוניסוס הוא אל היין.

הטענה הזאת שבה ועולה בספרו של בראיין מוררסקו, ״מפתח האלמוות״. שם הוא טוען שהדת הנוצרית העתיקה היתה לא פחות מוריאציה מונותאיסטית של המיסטריות של דיוניסוס – לא בהכרח במובן הפגאני הטקסי אלא יותר ברעיון של ״לאכול את האל כדי להתאחד עם האל״. הנשים בטרגדיה של אוריפידס מתוארות כמי שבאמצעות שתיית היין השתכרו ועשו את רצונו של דיוניסוס, הרצון הרצחני. באמצעות הטמעה של דיוניסוס בגופן הן התאחדו איתו ועם רצונו. בדיוק כפי שהבשורה על פי יוחנן טוענת לגבי האוכריסטיה. הוא טוען שהבשורה על פי יוחנן נכתבה עבור קהל יעד בעיר אפסוס, בה היה פופולרי פולחן דיוניסוס (ובכלל באיוניה).

הרומאים הסתכלו על הטקסים הדיוניסיים בעין צרה ואף ב186 לפני הספירה אסרו אותו והוציאו להורג את המשתתפים בו בשל ההמוניות שלו. הם התירו אותו רק בצורה מבוקרת על ידי השלטונות ולא באופן פיראטי. הסיבה היתה מפני שהם לא יכלו לסבול מצב בו המעמדות מתערבבים ועוד יותר לא מצב בו הנשים הן אלה שמנהלות בגאון את הטקס. הרדיפות נגד הנוצרים היו אם כך לא רק מפני שהנוצרים לא השתתפו בפולחן הממלכה והקריבו קורבן לכבוד הקיסר, אלא מפני שבאופן מסורתי המיסטריות של דיוניסוס מתחו את החבל, ולעיתים נרדפו, מפני שהם ערערו את הסדר החברתי. הרומאים נטו להתבלבל בין המיסטריות הללו, שנקראו ברומא ״בכחינליות״. הנצרות מצידה ניסתה להדמות לפולחן דיוניסוס כדי לנצר אנשים שהיו צמאים לחוויה רוחנית אקסטטית. ערעור הסדר החברתי, כפי שיואשמו הנוצרים, היה גנאי בעיני חברה בה יש קאסטות כגון פטריקים, פלבס, המונים וברברים. אם המיסטריות של אפולו היו פתוחות רק להלניסטים דוברי יוונית, המיסטריות של דיוניסוס היו פתוחות לכל. הרומאים הועידו אותן רק לפטריקים ולאצילים, וכינו אותו בכחוס, בעוד שהמוני העם כינו אותו ליבר, פולחן שהיה פחות ולא נחשב. לפני הנצרות הבכחינליות הפיראטיות נעשו במקומות נידחים, הנוצרים הורידו את הטקסים אמנם למחתרת אך אפשרו להם להיות זמינים יותר, בתוך הבתים. הזמינות והפיתוי להשיג חוויה רוחנית שכזו, היתה אבן שואבת לאנשים בחבל ארץ שבו זה היה הפרקסיס הדתי בו. איוניה.

השוביניזם שהדיר את הנשים מהמרחב הדתי, בטענה שהן משולחות רסן וקלות דעת, נדף מהמחזה של אוריפידס אך גם משורות הכנסיה הממוסדת שסילקה אותן משורות הכמורה, ועידנה את האוכריסטיה ממרחץ דם הענבים, מעמד בו אנשים מאבדים את צלמם למשיח, אל מעמד שבו אנשים שותים בצורה טכנית פלסיבו מוחלש, אם בכלל שותים. מפני שבימי הביניים החל הנוהג בו רק הכמרים שותים, ולפעמים גם לא מול עיני הקהל אלא מאחורי מחסה. למעשה, כפי שמספר נורמן כהן, רוב המרידות העממיות נגד הממסד הקתולי, כולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, נבעו ממחאה כנגד הדרך בה נוהלה האוכריסטיה,שנחשבת ללב ליבה הפועם של הנצרות.

ישו כדיוניסוס

מוררסקו מפליג ומראה כי גם המושג ״שה האלוהים״ לקוח מהלקסיקון הדיוניסי. הנוהג לקרוע לגזרים את הבשר ולאכול אותו בגסות, ובעיקר בשר עז, היה חלק מהאקסטזה שליוותה את הטקסים. האל פאן היה סאטיר, אדם-תיש שהיה ר במקומות השוממיםבהם התנהלו הטקסים של דיוניסוס, והמילה פאניקה סימלה את הבהלה שאחזה אנשים שביקרו במקומות הנידחים הללו, או להבדיל של עדרי צאן מפוחדים. בנוסף, דיוניסוס נולד לאבי האלים בלידת בתולים, על פי המיתוס האורפי. תאריך הלידה: 25 בדצמבר. מאוחר יותר הוא נרצח על ידי הטיטנים ורק ליבו מולט, זאוס בלי אותו והוליד אותו מחדש. התאריך: 25 למרץ, חג הבשורה. סבלו של ישו מוסב מסבלו של סאטיר נוסף, מרסיאס, שנענש על ידי אפולו לאחר שערך עימו תחרות וניצח. מרסיאס מתואר באמנות באותה תנוחה של ישו על הצלב. הדיוקן של ישו כג׳ים מוריסון, מזוקן ושופע שיער מבוסס גם כן על דיוקנים של דיוניסוס כמו זה.

דיוניסוס במהדורתו האורפית, זגראוס, היה בנה של פרספונה. פרספורנה היא זו שעמדה במרכז המיסטריות של דמטר, אמה. היא נחשבת כמי שקמה לתחיה פעם בשנה, כשהיא עולה מן השאול. במיתוס האורפי, אורפאוס הוא העולה מן השאול, אליו ירד לאחר ששיכר בנגינתו את קרברוס השומר של האדס.שכרון הוא גם האפקט של מי ששתה את הקיקאון במיסטריות של דמטר. הן הקיקאון והן היין, היו מתובלים באותה התקופה במעניקי טעם כגון שכרון מצוי, דודא רפואי ומיני חבלבל שונים. זה מה שהפך את היין לכל כך חזק באותה התקופה, פי כמה וכמה מיין רגיל המבוסס על התססה של גפנים. לטענת מוררסקו זהות המשקה המשכר לא היתה חשובה, והפולחן של דיוניסוס הפך לפולחן יין רק מפני שהיוונים ראו שבבירה משתמשים עממים אחרים. ואכן בירה היתה בשימוש פולחני בתרבויות המזרח, המסופוטמית והמצרית. הדיוניסיה והבכחינליה היו מהדורות הלניסטיות של טקסים שהיו פופולרים במזרח כגון המרזח הכנעני, שבעצמו היה וריאציה שמית של טקס פולחן לאוסיריס שתועד במצרים העתיקה. גם אוסיריס נחשב כמי שירד אל השאול ועלה ממנו. השכרון נחשב באופן מסורתי הדרך לתקשר עם עולם המתים, השתיה היא הירידה אליו והפכחון הוא העליה משם. השכרון הוא חווית סף המוות, מצב בו אתה חווה מוות תוך כדי חיים, ולמעשה בחזרה שלך לפכחון אתה נולד מחדש, בדיוק כפי שרע מנצח את אפיפוס בכל בוקר מחדש, כשהשמש זורחת ועולה מן השאול.

  • ישו כדיוניסוס
  • ישו כדיוניסוס
  • ישו כדיוניסוס
  • ישו כדיוניסוס

המקורות של הנזורה

המקורות של הנזורה

העדות הראשונה לנזירות היתה בהודו של התקופה הוודית בסביבות 1000 לפנה״ס. במסורת הוודית, היה קיים מושג שנקרא גאולה אישית, ״מוקשה״ שהיתה הדרך לצאת ממעגל החיים והמוות שנקרא סמסרה. התחזקות המגמה הפילוסופית בקרב הדתות בהודו, גרמה לירידה במעמדם של כהני הדת המקיימים טקסים שקשורים בגאולה קבוצתית, וכך הדגש הפך ליותר ויותר אישי. אנשים, גם ממעמדות שאינם ״מעמדות הספר״ התחילו לחפש את המוקשה בעצמם וזה היה הרקע לתנועת נזירות גדולה שנקראה ״סאמאנה״. ה״סאמאנה״ האמינו שבאמצעות סגפנות ומדיטציה ניתן להגיע למצב תודעתי שאיתו ניתן להגיע אל המוקשה ולגלות את שהנשמה שלנו היא חלק מההוויה הנצחית, או יותר נכון למצוא את הברהמן בתוך האטמן.

ההתפתחות הזאת, המזרחית, הגיעה אמנם באיזה שהוא שלב אל המערב, ועל פי מסורות חכמים יוונים כלשהם נסעו להודו ולכל מיני מרכזי ידע אחרים כמו בבל ומצרים כדי ללמוד שם, לעבור חניכה ולהעביר את הידע למערב. אבל למען האמת המעבר הזה של הפילוסופיה, או המיסטיקה, לא הכרחי משום שביוון היה קיים סוג אחר של נזיר-נווד-חכם. מסתמן שלמסורת הרוחנית הזאת יש מקור הודו-אריאני משותף, והוא התפתח מהתקופה בה הדתות הללו היו שמאניות, כשמה שחיפשו אותם השמאנים היא דרך יעילה ומוכחת להתחבר לעולם הרוחות.

ביוון השמאנים הללו שנקראו יאתרומנטיס. הם היו היו מבצעים פרקטיקות שונות שיביאו אותם למצבי תודעה שונים. פרקטיקות כגון אינקובציה, התבודדות והתבוננות עצמית. מסופר על הפילוסופים היוונים המוקדמים שהיו כאלה, כמו לדוגמה פרמנידס. יאתרומנטיס מפורסם היה אפימנידס שנחשב כמי שייסד את הדת האורפית.

ולא רק אצל היוונים היו קיימים מורים נודדים כאלה. אצל התראקים לדוגמא היו קיימים מטיפים נודדים שניהלו חיי פרישות ונקראו ״קטיסטאי״. הם היו כהנים של דת של שבטים שישבו במיסיה שבאסיה הקטנה. חלק ממצוות הדת היו המנעות מבשר, וצריכה של מאכלות מקודשים בעיניהם כמו דבש וחלב. הם העריצו את עצי האשור (בוק), דבר שנותר בפולקלור המזרח אירופאי עד היום. ההערצה לעצים היתה נפוצה גם בקרב הדרואידים שהעריצו את עץ האלון, אך גם בקרב היוונים, האוראקל בדודונה התפרש על פי רשרושי העלים שבחורשת האלון. כמובן שגם בקרב בני ישראל בתנ״ך מדווח על פולחן האלון, כמו לדוגמה דבורה הנביאה שהיתה סוג של אוראקל כזה.

בין הקטיסטאי היה עוד סוג של נזירים שמכונים קפנובטאי, כלומר ״ההולכים בעשן״. הפולחן הדתי שלהם כלל אמבט עשן שבו התמסטלו, זו היתה הדרך שלהם לשנות את התודעה וזו אחת מהעדויות הראשונות בספרות הקדומה לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים, אצל פוסדוניוס. הרודוטוס לעומת זאת שקדם לו בכמה מאות שנים דיווח שפולחן כזה היה נהוג גם בקרב השבטים הסקיתים שישבו מצפון לים השחור. בכל מקרה, מהתראקים באסיה הקטנה התגלגלו ליוון ורומא המיסטריות של קיבלה ושל דיוניסוס שכללו גם הם הטהרות בעשן ושימוש בחומרים ממסטלים.

יוספוס ופילון השוו בין ההליכות של הנזירים התראקים לאלה של האיסיים במדבר יהודה. כך שסביר להניח שלנזירות הנוצרית יש יסודות שנטועים בכתות מדבר יהודה ששילבו בין הסגפנות ההלניסטית לאמונה היהודית. אם מסתכלים טוב, ניתן לראות יסודות כאלה גם בקרב התנועה המתוארת בתנ״ך ״בני הנביאים״ שכללה את אליהו, אלישע, שמואל, אחיה השילוני וכו׳. כולם סוג של שמאנים, מורים נודדים, מרפאים ומדענים קדומים. הדבר שהכי דומה בין בני הנביאים לנזורה הנוצרית הוא הנוהג לקרוא למנהיג שלהם ״אבא״ ולקולגות בקבוצה ״אחים״.

בעת העתיקה נולד טיפוס של איש אלוהי, ״תיאוס אנר״. לגיבורים שהפכו לאלים נהגו לתת נופך כזה של אנשים שהתברכו בסגולות השמורות לאלים. אוגוסטוס ניסה להציג את עצמו כאחד כזה. אפולוניוס מטיאנה שהיה איש אלוהים שכזה הפך להיות האבטיפוס של ישו, שכנראה הוצג כאחד כזה מפני שזו השפה שאותה הבינו הכי טוב היוונים בחופי צפון הים התיכון. סיפורי הקדושים, ההגיוגרפיה הנוצרית, התפתחה מז׳אנר קדום יותר שתיאר את עלילות אותם אנשי אלוהים.

אחד מהנביאים הנערצים ביותר שחיו את אורח החיים הזה הוא הנביא יונה. בשלושת המסורות המונותאיסטיות יש לו מקום מיוחד. ביהדות הוא נחשב כאב הטיפוס של משיח בן יוסף, בנצרות הוא נחשב כפרה-פיגורציה של ישו ובאיסלם הוא נחשב כד׳ו אל נון, אחד מהנביאים הנאמנים ביותר של אללה וכזה שמוחמד עצמו העריץ וניסה לחקות. גם ישו השווה את עצמו בברית החדשה ליונה. אחד מהנזירים הסופים הנערצים ביותר זכה לקבל את הכינוי הזה של יונה ונקרא ד׳ו אל נון אל מסרי. הוא מונצח גם בספר הזוהר כאב הטיפוס של דמותו של הטייעא, מורה הדרך הערבי שמהווה את המנטור של המשיח ומזוהה במסורת היהודית עם אליהו הנביא.

  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה
  • המקורות של הנזורה