מרטיר

אתם יודעים מהי עמדתי כלפי מייקל ג'קסון. כסמל. מאחר שהכל מתפרש במונחים דתיים, אני רואה את כל הפולמוס על אופיו של מייקל ג'קסון כמלחמת דת.

מייקל ג'קסון הוא כמו ישו, התקשורת היא כמו פונטיוס פילאטוס שנתנה את ההוראה לצליבתו. דרך היסורים שעבר ג'קסון עד למותו כללה שני משפטים, באחד הוא הגיע להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, ובשני הוא זוכה. מי שזיכה אותו בזמנו ועכשיו מפנה לו עורף הוא וויד רובסון, ממש כמו שעשה יהודה איש קריות.

אבל אל תדמו בנפשכם שאני מתעלם מתוכן ההאשמות כלפי מייקל ג'קסון. אמן אני אומר לכם, מייקל ג'קסון יכול להיות העבריין הכי גדול בהיסטוריה. אבל כל עוד אנו מסתכלים על ההיפר מציאות, מייקל ג'קסון הוא הטוב בהתגלמותו. מייקל ג'קסון הוא הסימולקרה בהתהוותה. זו שבשלב האחרון והגורלי הופכת לדימוי חסר כל קשר למקור, ומהווה גורם לשינוי מכריע בפירוש המציאות.

ובפירוש הזה מייקל ג'קסון הוא גואל העולם. הוא זה שמשכנע אתכם לעשות את היפוך הלב כשאתם מסתכלים במראה. הוא זה שמשכנע אתכם לרפא את העולם, בעבור ילדי האלוהים. לא תוכלו לקחת את זה ממנו. זה המסר של דת הפופ.

הנסיון עכשיו לעשות דה לגיטימציה לדת הפופ הוא זהה לנסיון של הפילוסופים היוונים והיהודים בני הדורות שאחרי ישו לערער את הדוקטרינה הנוצרית.

אל מולם כעת תתפתח אסכולה אפולוגטיקנית. ממש כפי שהיו האבות המגנים כמו יוסטינוס מרטיר, שכתב את "דיאלוג עם טריפון היהודי". מה שאומר, שצפו לגיבור חדש שישכתב בקרוב את הסיפור של ג'קסון ויהפוך אותו בחזרה לאנטי-גיבור סימפטי.

אגב האנטי גיבור הקלאסי של הנראטיב הגנוסטי הזה הוא קין. כך על פי כתבי אב הכנסיה היפוליטוס בתארו את הקיניטים שהפכו אותו למודל. בכך שהוא הופך לגיבור כביכול המסנגרים עליו מטהרים את השרץ שבידו. קין אחרי הכל רצח את הבל.

אבל אצל הגנוסיס קין הוא אבי אבות הקורבנות של הדמיורגוס, מי שניסה לקרב את הקץ ולמנוע מהעולם ללכת בכיוון הטרגי אליו הלך ורק בשל כך האלוהים התנקם בו והפך אותו לנווד. קין הוא אבי האנושות, הוא הכהן הגדול המקורי ורק בשרירות ליבו של האל הכהונה הועברה לפנחס. פנחס שקינא ורצח ועשה בדיוק את מה שלקין היה אסור לעשות.

גם במקרה של מייקל ג'קסון כביכול מטהרים את השרץ. עכשיו רק חסר את הגיבור הממסדי שעשה בדיוק מעשים שמייקל ג'קסון עשה כדי לתהות בקול למה לו מותר להיות גיבור ולג'קסון אסור. התשובה: ג'קסון ייצג אמת אחרת מהאמת הממסדית.

תומר פרסיקו ציין את ג'.ד סאלינג'ר בהקשר הזה כגיבור תרבות שגם הוא ניצל מינית נשים ועדיין נחשב כמודל. והאזכור שלו שווה זהב כאן. מרק דייויד צ'פמן שהתנקש בג'ון לנון קנה לפני הרצח עותק של התפסן בשדה השיפון מחנות ספרים, עליו הוא כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של גיבור הספר הולדן קולפילד. את הספר הוא החזיק כשחיכה לשוטרים שהגיעו לאחר הרצח. לטענת מבקרים צ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר.

ג'ון לנון מוכר כגיבור משיחי אחר של תרבות הפופ. גם הוא עבר דרך יסורים כשה-FBI סימן אותו ופעל לגרש אותו. גם הוא השווה עצמו לישו. גם הוא, כמו מייקל ג'קסון שלבש בגדי לבן (והצטלב) בקליפ ההופעה של "ארת' סונג" לבש בגדי לבן באבי רואד ו"אימאג'ין". גם הוא היה ונותר אגדה חיה על אף שיש מי שמנסה להכפיש את שמו באשר ליחסו לילדים ובעיקר לבנו ג'וליאן ולאשתו הראשונה סינתיה אותה זנח למען יוקו אונו.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

הקשר ההומוסקסואלי של הרנסנס

ד"ר אבנר בן זקן מהקריה האקדמית אונו טען בספרו "לקרוא בחי אבן יקטן" מ-2010 שרוב חברי האקדמיה האפלטונית בפירנצה במאה ה-15 היו הומואים בארון ופיתחו חיבה לגברים, או יותר נכון לגברברים נעריים כמו הפסל דוד של מיכאלאנג'לו.

הצ'ילבה של מיכאלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י, (שאגב היה רווק עד יום מותו כמו ניוטון שטענו עליו שהיה הומו, וכמו פרנסיס בייקון שבעצמו כתב משפט סתום על "אהבת גבר" ב"אטלנטיס החדשה") הואשם ב-1476 במעשה סדום בנער בן 17. אנג'לו פוליציאני כתב מחזה בשם "אורפאוס" שעוסק באהבה הומוארוטית ובעצמו עמד לדין ב-1492 על מעשה סדום, וב-1494 נער נוסף האשים אותו באונס. בן זקן מכנה את הנערים הללו, ששירתו את ההומניסטים הללו, "הנערים של לורנצו דה מדיצ'י".

הצייר סנדרו בוטיצ'לי הוא עוד אחד מבני חסותו של מדיצ'י שהועמד לדין על מעשי סדום ב-1502. על בוטיצ'לי מסופר שנסע לחצרו של המלך ההונגרי מתיאש הוניאדי אל חוגו של יאנוש ויטז כדי ליצור פרסקו באסטרגום. בין בני חוגו של ויטז ידועים שני מתמטיקאים: גאורג פון פויירבך שעליו מסופר שכתב שירי אהבה למאהבו שהתאבד, ויוהנס רגיומונטנוס שחוקרים טוענים שהיה מאהבו של פויירבך.

מרסיליו פיצ'ינו, אמנם כומר, אבל מי שטבע את המונח אהבה אפלטונית שלמעשה הכשירו את הקרקע לאהבת גבר. אהבה אפלטונית הוגדרה על ידיו כ"חיבה לפי אישיותו וחוכמתו של אדם ולא לתכונותיו הפיזיות", מה שאפשר יחסים הומואירוטיים תחת ההגדרה של האהבה אותה אפלטון הילל. הדברים ששם אפלטון בפיו של אחד מנערי סוקרטס לא משאירה מקום לספק "כיון שדימיתי בנפשי שהוא מחזר אחר חן- נעורי ראיתי בכך מציאה ומזל נפלא".

ג'ובאני פיקו, גדול ההומניסטים בפירנצה, כתב ב-1486 ביקורות המהללות את היחסים של סורקטס עם נערי אתונה, וכשיצא כנגד האסטרולוגיה כתב מאמר לגופו של אדם בשם גיראלמו מנפרדי שיצא כנגד יחסים הומוסקסואליים. עיקר המאמר שלו היה כנגד הרעיון שהאישיות נקבעת על פי הכוכבים. הוא הביא כדוגמה חבר שלו (וגם זה אומר דרשני) שסיפר לו על פטיש מיני שלו, הוא לא מסוגל להגיע לסיפוק מיני אם לא חובטים בו בחוזקה במוט עם סחבות הטבולות בחומץ. רק אם החומץ צורב את הפצעים החשופים על עורו הוא מסופק. כששאל אותו למה, ענה החבר: כך התעללו בי ובחברי בנערותנו. ומכאן הסיק: החוויות הן אלה שאחראיות על עיצוב האישיות.

גם האדם שהביא את ספרו של קופרניקוס לדפוס, רטיקוס, הואשם באונס קטין ונאלץ לצאת לגלות בשל כך. ואגב קופרניקוס והקשר ההומואי שלו. הוא עצמו שהה בפירנצה במאה ה-15 ובן זקן טוען שכתביו של פיקו נגד האסטרולוגיה עמדו אל מול עיניו עת החל להתעניין באסטרונומיה. יכול להיות שהקשרים הענפים האלה של המתמטיקה, האמנות והמדע סבבו סביב אהבת הגבר?

אסור לשכוח שהאשמה בהומוסקסואליות כמוה כהאשמה בכישוף היתה האשמה בכפירה. זה היה הנשק של הכנסיה כנגד כל מי שלא חפצה ביקרו. הכנסיה רדפה הרי את פיקו בשל 900 התזות ובסופו של דבר אף התפטרה ממנו על ידי הרעלתו. סיכוי סביר שלורנצו דה מדיצ'י בקשריו הפוליטיים, כמו גם יאנוש ויטז, הגנו על אנשי הרנסנס וגם סידרו להם עבודות עם הכנסיה כדי שייצרו קשרים אישיים שישמשו אותם להגנתם כמו לדוגמה העיצוב של הקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו. לעת צרה.

לא ברור אם הם היו הומואים או שהכנסיה טפלה את זה עליהם. מה שכן ברור הוא שאילולא קשרים אלה הרנסנס כלל לא היה מתרחש. לא כל שכן המהפכה המדעית. גם את גלילאו ניסו להפליל והוא ניצל בשל קשריו עם האפיפיור, חבר ילדות שלו. את ג'ורדנו ברונו אכן הפלילו והעלו על המוקד.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מוות על קידוש השם ביהדות

התאבדות אינה מגונה ביהדות כפי שניתן לחשוב, בעיקר כשהיא על קידוש השם. ביורה דעה כתוב "גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך". במסכת גיטין נ"ז מסופר על מעשה ב-400 ילדים שנשבו לקלון כדי לשמש כעבדי מין ועל מנת להמנע מזה ולהציל עצמם מחטא התאבדו בקפיצה לים. במסכת קידושין פ"א מסופר שר' חייא בר אשי האמורא הקדוש התאבד אחרי שחשב שחטא והרהר בזונה (למרות שהתברר שהזונה היתה בסך הכל אשתו המחופשת). גם ברוריה אשת ר' מאיר התאבדה כדי להמנע מלשכב עם תלמידו של בעלה.

אבל לא רק התאבדות אינה מגונה. גם שחיטת ילדים, קרבן אדם אם תרצו, נחשבת לזכות גדולה:

מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת, אשה החסידה מרת רחל בת ר' יצחק בר' אשר, אשת ר' יהודה. ותאמר אל חברותיה: 'ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם. גם בהם תקדשו שם האל הקדוש!

ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה (של רחל). ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה ועל החזה, ואומרת: 'איה חסדיך ה'?'

ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה: 'אל תשחוט את יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו'. ויברח אהרון ממנה. ותקח האשה את הנער יצחק ותשחוט אותו, והוא היה קטון ונעים מאד. והאם הייתה פורסת בתי ידים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם, והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו, היה צועק: 'אמי, אל תשחטיני!'

והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדיין שתי בנות, בילא ומדרונא, נוות בית, בתולות היפות ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן, וזבחה האשה אותן לה' אלוקי צבאות, אשר צוונו לבלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו וכו'.

וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון: 'אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!' ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשתי בתי ידיה, ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר.

וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: 'הראי לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך!' ויהי כאשר ראו את הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהן, וברחה רוחה ונפשה השלימה.

ועליה נאמר: 'אם על בניה רטשה', והיא על ארבעה בניה, כאשר מתה הצדקת על שבעת בניה ועליהן נאמר: 'אם הבנים שמחה'.

והאב צווח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעה בניו, יפי תאר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו, ויצאו מעיו. והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסים בדמם

שלמה אשכנזי – מחניים פ"ז

עוד סיפור על קידוש השם הוא על בעל התוספות הרב יום טוב מיואני ששחט 60 ילדים ובסוף גם את עצמו כדי שלא יוטבלו על כורחם לנצרות: "אחרי כן, בשנת תתקנ"א (1191), קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך (יורק) אשר באנגלטירא (אנגליה) בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו… ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן (בגימטריה: 150) נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים".

עוד מקרה מדווח של המתת ילדים היה ביום טקס ההכתרה של ריצ'רד לב הארי בלונדון ב-1189. ב"ספר הזכרונות: הוא דברי הימים לירחמאל". כתוב "ויהרגו בהם כשלושים איש, ומקצתן שחטו את עצמם ואת בניהם. ושם נהרג הרב המובהק ר' יעקב מאורליינש על קידוש השם". יש אומרים שרבי יעקב מאורליינש היה בין השוחטים (לפחות את עצמם).

ברברה טוכמן, בספרה "ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות" מספרת על הפרעות ביהודים בימי המגפה השחורה בני קהילת פפד"מ, פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ היהודים הספיקו להגן על עצמם, אך הגויים גברו עליהם והנותרים התאבדו גם הם. בשאר המקומות לא מדווח על התאבדות אלא על טבח של הגויים ביהודים. אגב אלה שטבחו ביהודים, או לפחות הטיפו לטבח ביהודים היו הפלגלנטים, שהם המקור לגלימות של ה-KKK.

אז אם בצלאל סמוטריץ' יכול להטיף בקשר ליגאל בשן שהתאבדות מגונה ואין בה הנחות סלב, אם מקרים כמו של של נדב סלע, שרצח את אשתו ילדיו, נחשבים בעינינו כרצח מזעזע למרות שסלע עצמו טוען שהוא חטא באשת איש – מה הסיפור בעצם? אברהם אבינו בעצמו, בציווי ה', לקח את המאכלת וכמעט הרג את יצחק בנו, והדבר הזה מבורך. איך זה מסתדר?

ובכן, היהדות מקדשת מרטיריות. אבל בגלל שמרטיריות היא נושא פרוץ, היהדות מעדיפה לשמור בשקט את ההסבר מהו מרטיר, שהיד. מי שמת מוות של מרטיר הוא שקול מבחינת היהדות למי שלמד את כל התורה כולה, או מי ש"ירד למרכבה". אבל כמו שהיהדות מבקשת לצמצם את הירידה למרכבה היא מבקשת לצמצם את המרטיריות כדי שלא כל פספוס פישר יתאבד עכשיו ויחשוב שהוא זכאי ל"שבעים בתולות", לשבת ועטרותיו לראשו וליהנות מזיו השכינה.

אמר עולא תמר זינתה, זמרי זינה. תמר זינתה – יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה – נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן"? אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך". מאן נשים שבאהל? שרה רבקה רחל ולאה.

נזיר כ"ג עמוד ב'

בגמרא, תמר וזמרי עשו שניהם את אותו המעשה. אלא שתמר ביצעה עבירה ונדונה לזכות, וזמרי היה פספוס פישר שחשב לעשות מעשה תמר, אך בא לברך ויצא מקלל. מדוע? כי תמר עשתה "עבירה לשמה", אותה העבירה לשמה שנדונה לזכות כשאברהם בא לרצוח את יצחק, להקריב קרבן אדם. אותה עבירה לשמה שנדונה לזכות כשהיהודים הרגו עצמם ובניהם על קידוש השם בפרעות תתנ"ו. ה"לשמה" הוא לשם קידוש השם, שהוא מושג לא ברור מראש. אף אחד לא מספר לנו מהו בדיוק קידוש ה', הדבר היחיד הברור הוא שמי שמת בשעת מעשה של קידוש השם בעולם, הוא מבורך. מהו קידוש השם? אף אחד לא יידע, את הדברים האלה דנים חז"ל רק לאחר מעשה. אילו היו מגלים מהו קידוש השם, כולם היו מתאבדים.

ביהדות ממשילים את החיים לשליחות, בחסידות זה נקרא "תיקון הנשמה". אדם ירד לעולם כדי לבצע תיקון, כדי למלא את ייעודו. התיקון שלו הוא בסופו של דבר חזרה לכור מחצבתו, כסא הכבוד, אבל יש לו תפקיד מאוד מוגדר שהוא צריך לעשות למרות שהוא לא יודע בדיוק מה צריך. התפקיד הזה הוא "קידוש השם בעולם", אנחנו רק יכולים לנחש מה זה ולנסות בכל מיני דרכים לקדש את השם אבל אין לנו שום דרך לדעת אם קלענו למטרה והאישור שנקבל יהיה כשנמות. אסור למות עד שהשלמנו את השליחות הזאת, רק כשהשלמנו את השליחות מותר לנו למות. מי שהרג את עצמו לפני תום השליחות מעל בתפקידו. לכן היהדות היא נגד התאבדויות אלא אם הן התאבדויות של קידוש השם, שתוך כדי התאבדות מקדשים את השם. אבל כאמור הנושא מעורפל מאוד כדי לא לעודד התאבדויות.

הדימוי של היהודי כבעל שליחות בדרך כלל מתאר אותו כמי שנמצא במלחמת קודש, כלוחם שצריך להרוג את הרע ולהשליט את הטוב, כמיסיונר שהולך למקומות רחוקים ומפיץ את בשורת האל. כשאני מדבר על מרטיריות ועל שאהידיות, כשאני מדבר על ג'יהאד ועל מסעות צלב, אני משתמש בכוונה במינוחים מהנצרות ומהאיסלם כדי לרמוז שהאידאל הזה קיים גם אצלם. במקור הוא הגיע כמובן מהפילוסופיה האפלטונית. סוקרטס הרי התאבד על קידוש השם, לדידו. וזה המוות הכי נשגב, זה לא היה צ'יט כדי להגיע למצב תודעה של מוות. אם כבר צ'יט אז לטענת הבשורה של יהודה, ישו ציווה על יהודה להסגיר אותו כדי לעקוף את שליחותו, או כדי להשלים אותה.

ישו בתכל'ס התאבד. בנצרות הגנוסטית זה נחשב כאידאל, למרות שבנצרות הפאוליאנית זה נחשב כאנומליה, ישו לא היה אמור למות, ישו לא השלים את שליחותו. יהודה איש קריות חטא בכך שעשה עבור ישו את הצ'יט, שזהו בעצם אותו היחס שמקבלים מתאבדים, וכמובן אותו היחס שמקבל גם קין.

קין הרג את הבל כי הוא השליט את הטוב על הרע, על ההבל ורעות הרוח, כשה' רגע לפני כן הפריד ביניהם, וכך למעשה קין מרד בו והיה ראוי לעונש. העונש היה נדודים. בזוהר, הנווד, הטייעא, הוא המעלה הנשגבת ביותר של מי שאין לו בית וחי כמו "אבן מתגלגלת". קין ניסה להגיע לאידאל הזה אבל ה' גרם לו להרגיש שזה עונש ולא שכר. הגנוסיס כמובן רואה את מעשהו של קין כצדיקות, קין הוא גיבור כי ניסה להביא את הגאולה בניגוד לרצונו של ה' (מי כן הביא את הגאולה ועשה מעשה רצוי כשהרג מישהו אחר? פנחס בן אלעזר כשהרג את זמרי בעודו זונה וזכה ב"ברית שלום, ברית כהונת עולם")

כשמשליטים את הטוב על הרע, כשעושים מיסיון, אכן הורגים במטאפורה את הרשעים, כי הם לא מסוגלים להרוג את עצמם ולהשלים את משימתם. האם זה אומר להרוג אותם פיזית? לא. או לפחות לא ברור. אם היה ברור אנשים היו הורגים אנשים אחרים פיזית ואיש את רעהו חיים בלעו. מצב שבו אין דין ואין דיין הוא מגונה, ולכן מלכתחילה לא מגלים מהו בדיוק קידוש ה' וגם לא מעודדים הריגה פיזית על המוקד. רק לממסד מותר לעשות את זה, כי רק הממסד יודע מתי שומה עלינו לגאול את נשמת האדם על ידי הריגתו.

קרבן אדם, "העברת הבנים באש", "הקרבה למולך", נחשב ביהדות כעבודה זרה. והתורה נקטה עמדה נגד עבודה זרה. ספציפית ספר דברים. עבודה זרה היא ה"צ'יטים" הללו, היא קיצור הדרך שהתורה מטיפה כנגדו. אסור לנו להרוג את הבנים שלנו בדרך הקצרה, אנו צריכים לחנך אותם להמשיך במיסיון, אנו צריכים להרוג אותם לאט ולתת להם להתהלך כמתים חיים, שעברו את תחיית המתים. כזומבים, ממשיכים להלך ולהפיץ את הטוב.

"שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" (משלי י"ב). בא וראה, אלו כל בני העולם היו עובדים לשקר – היה כך, אבל האור הזה והזוהר שמאיר ודאי הוא אמת. כוכבי רום הרקיע הם אמת. אם בטפשותם וחסרון דעתם הם אומרים וקוראים להם אלוה, לא צריך הקדוש ברוך הוא לכלות את מעשי ידיו מהעולם. אבל לעתיד לבא לא יכלו הכוכבים והאורות של העולם. אבל מי יתכלה? אותם שעובדים להם.

זוהר כי תשא, קפ"ח עמוד א'

הזוהר בפרשת כי תשא אמביוולנטי ביחס לעבודה זרה כי יש בעבודה זרה את זרע האמת, אבל הכהנים של העבודה הזרה טפשים כי הם "מפספסים בדרך". כלומר קרבן אדם הוא בעקרון דבר נכון, אבל הוא מפספס איפה שהוא. הדרך הנכונה להרוג את הילדים היא כמובן ללמד אותם תורה ו"להרגם באהלה של התורה".  אכן גם ליהודים יש וולהאלה, והוולהאלה של היהודים שמור ללוחמים הטובים ביותר, אבל רק אלה שמתו במלחמת הקודש, לא במלחמה הפיזית.

כך נוכל להבין את התנגדות החרדים לשירות בצבא, המלחמה הפיזית בצה"ל היא הפספוס המדובר של הנקודה. היהדות לא צריכה להיות יהדות שרירים, היא צריכה להיות יהדות תמה ויושבת אוהלים. אם נקח את מלחמת הקודש ונפרש אותה ליטרלי, אם נצדד במרד כפי שרבי עקיבא עשה עם בר כוכבא, הרי שנביא על עצמנו כליה, ולא נוכל להשלים את שליחותנו האמיתית – הפצת בשורת האל. מלחמה פיזית מסכנת אותה בהריגה פיזית, הריגה שכזו מסכנת את היכולת להמשיך במלחמת הקודש. ההריגה האמיתית תהיה באמצעות אותה מלחמת הקודש.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

מהי חמידות

כשאנחנו חושבים שמישהו חמוד, מה בעצם אנו חושבים עליו? התשובה המקובלת בדרך כלל מתחשבת במקורות האבולוציוניים של החמידות: אנחנו חושבים שילדים חמודים כי אם כולם היו חמודים, ילדים היו מאבדים את היתרון האבולוציוני שלהם ולא שורדים, החמידות מאפשרת גם לחסרי ישע לשרוד, מתוך נכונות להמשיך ולקיים את המין. העוררות כלפי החמידות גורמת למבוגרים ליצור קשר עם הילדים, למרות שאין להם פורקן אחר מלבד הרגשי, ועל ידי כך לתגמל את הילדים חומרית ומנטלית.

עד כמה ההסבר הזה מספק אותי? תלוי. כזכור, אני מסביר את יחסי הגומלין כזירת סחר בתשומת לב, בצומי. טענתי שחמידות היא הוותרנות כלפי ערפדי צומי. החברה בדרך כלל מתייחסת אל מי שנותן צומי כאל מבוגר ואל מי שמקבל כילד. על מבוגר שלא נותן ורק מקבל מופעלת סנקציה והוא מקבל יחס של מפגר, או של מישהו ילדותי. כיום, אנחנו מוצפים בגילויים של חמידות, LOLCats פורח, נראה שהאינטרנט מייצר אינפלציה של חמידות. טענתי תהיה שהרצון שלנו לצרוך את התכנים האלה הוא הרצון שלנו לנקוט באקטים של נחמדות או של אלטרואיזם כאילו כדי לומר "כל דכפין ייתי וייקח צומי, יש מספיק לכולם, עכשיו מותר לקחת בלי לתת בחזרה".

מרקם היחסים הוא בדרך כלל של השפעה וקיבול, כשהמשפיע בדרך כלל מרגיש שהוא נשגב יותר מהמקבל. הגבר שהוא בדרך כלל בפוזיציה של המשפיע, מרגיש שהוא מרומם יותר מהאישה שהיא בדרך כלל בפוזיציה של המקבלת. כך היה בחברה המסורתית. מבוגר שהנתנהג בצורה ילדותית, או בצורה נשית, היה מי שמקבל בלי להשפיע בחזרה. הדרך היחידה שבה יכולת לקבל היא ב"הפקה", כלומר באמצעות ההשפעה שלך היית מצפה לקבל משהו, מתי שהוא. הרצון לחזור אל התמימות, לחזור ולהיות ילד, היה סמוי, כחלק מההשפעה, ממתן הצומי. אסור היה לדבר בקול רם על זה שכל מה שאנשים רוצים זה גם לקבל, כי לקבל זה להפגין חולשה, להפגין התנהגות פסיבית, והיתרון הוא להיות אקטיבי. מה שקורה כיום, באינפלציה של החמידות זה מין ערעור של הסדר הקיים. אני מחלק בחינם, כדי לאפשר לכולם לקבל בחינם. אני עוזר לאחרים להחצין את הפן הנשי המקבל שלהם, כך שהדבר הזה ייצור גם אצלם את הצורך הזה להעניק, ולי להיות בפוזיציה המקבלת. ברגע שכולם יעניקו וכולם יקבלו, הרי שהמגדר שלנו ייטשטש, כולנו נהיה מעניקים וכולנו נהיה מקבלים בו זמנים. ולא רק זה, ברגע שאנחנו תלויים באובייקט החמידות, הרי שהוא מעניק לנו משהו בחזרה, הוא מספק את היצר האלטרואיסטי שלנו, בלי שהוא יהיה קיים לא נוכל לקיים שיווי משקל שבו אני תלוי בו על ידי שאני מעניק לו צומי, והוא תלוי בי על ידי שהוא מקבל ממני. ההתנדבות הזו של החמודים לקבלת צומי, מאזנת בין הרצון לתת לבין הרצון לקבל, וכך נוצרת הרמוניה.

כמובן, יש עוד אלמנט בחמידות. חמוד בדרך כלל מייצג את הארכיטיפים של חסר הישע והתמים. בתרבות הנוצרית שני הארכיטיפים האלה מייצגים את ישו, מצד אחד כשה האלוהים ומצד שני כמשיח הסובל. האינפלציה בחמידות היא אקט אסכטולוגי יענו כאילו כדי לרמוז שכשכולם יהיו חמודים וכולם יהיו כמו ישו הגאולה תבוא. ויש גם את האלמנט המתנשא: כשאנחנו חושבים שמישהו חמוד, אנחנו בעצם מתייחסים אליו כאל מישהו שמעורר חמלה. אנחנו מרחמים עליו כי יש לנו סיבה לחשוב שאנחנו בפוזיציה מודעת לעצמה, והוא פאתטי, כשהוא תמים, כשהוא עושה דברים מבלי לדעת את משמעותם האמיתית. במקרה הזה, האינפלציה של החמידות באה כדי להציג את החומדים כזחוחים בדעתם, כבני עליה שבאים לעשות מיסיון כלפי החמודים. החומדים ראו את האור, החמודים הם האסירים במערה האפלטונית. כלומר, אנחנו מחפשים את האובייקטים של החמידות כי אנחנו מעוניין לגלות את האור, אנחנו מעוניינים להעניק כי הגיע הרגע שבו תמלא הארץ דעה את ה', או יותר נכון הגיעה העת שבה מהות העולם תהיה חמידות, והענקת צומי כלפי החמודים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

דייב גהאן כמשיח

ובכן, לא רק ג'ון לנון, לא רק בוב מארלי, לא רק מייקל ג'קסון. גם לדייב גהאן יש נראטיב ישו. במקרה של דייב גהאן, הוא נאבק בהתמכרות, עבר דרך ייסורים ובאיזה שהוא שלב מת. אמנם לא לשלושה ימים אלא רק לשתי דקות. אבל אז קם לתחיה.

על שתי הדקות האלה נכתב שירו "Two Minutes Warning". שמתאר אותו כמי שירד מהשמיים לזמן שאול, לשתי דקות, שאחריהן יהיו עוד שתי דקות ואז ישוב לעד לשמיים. שתי הדקות הראשונות מסמלות את הקריירה של דפש מוד עד לאלבום "Songs of Faith and Devotion". שתי הדקות לאחר מכן, הן אותה הקומה. ולאחריהם הוא קם לתחיה, באלבום "Ultra" שבאופן מפתיע ביותר נכנס למצעד הפזמונים בדיוק בחג הפסחא של 1997. ועד שהוא עולה בחזרה לשמיים עוברים 40 ימים שהם בעצם כל הקריירה של דפש מוד מאז 1997 ועד היום. אחד מארבעה זה כמובן חבר אחד ברביעיה שהיתה אז דפש מוד שנשאר "למעלה". או לחלופין, חבר אחד ברביעיה שעזב בדיוק עם צאת האלבום "Ultra" (ובמקרה גם כתב את השיר "Two Minutes Warning").

"עלות השחר של השנה החדשה, מסמנת את הזמן עבור אלה שהבינו. שרק אחד מארבעה יהיו עדיין כאן, בזמן שאנחנו הולכים יד ביד. ברוך הבא לשתי הדקות האחרונות שלך, ושתי דקות אחר כך, כשהגיע הזמן, ימי ספורים".

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks