הנוודים באים

התרבות הבדואית היא מאובנת במובן הזה שהיא משמרת עד לימינו אנו אורח חיים ״טרום מודרני״ – הכולל חיי נדודים המקדשים את מוסד הרעיה בהתאם לתנאי מזג האוויר ולמשקעים, ומתנהלים סביב מה שיכול להועיל לסביבת החיים הזאת, בלי שום נסיון להפטר ממנה ולהסתגל לעולם שבו ניתן לחיות ביתר נוחות.

אידאלים כאלה, מסתבר, חולקים המון מאפיינים עם האידאלים המתוארים בתנ״ך ועם אורח החיים הכללי של הדמויות בסיפורים בו, בתקופת האבות, יציאת מצרים ובתקופת ההתנחלות. הדמיון גדול עד כדי כך שלמה בעצם לא לטעון שהישראלים הקדומים היו בעצם בדואים בעצמם, או לפחות נוודים הדבקים בנדודים וחיים במדבר? מה שקרה אחר כך, כשהם התיישבו בבתי קבע, הוא אולי נטישה של אורח החיים הזה, אך משהו בפולקלור נותר ממנו, ומצוין במעגל השנה ובמנהגים הנלווים לשלל אירועים בו – כולל אכילת מצות, ישיבה בסוכות, ברית מילה ושלל דברים שבני ישראל קיבלו כמצוות, שאולי הן בסך הכל דרך לזכור את הצורה בה חיו אבות אבותיהם, פעם, מזמן, לפני היותם כעם. והיום, כשהם עם, הם בעיקר צריכים להודות על כך, וזו מהות היהדות.

זה בגדול הרעיון של הספר החדש שיצא כעת ברסלינג, ״התרבות הבדואית בתנ״ך״. הספר הופיע לפני שנתיים ומופיע כעת בתרגום עברי, ונכתב על ידי אחד מהמומחים הגדולים ביותר כיום לתרבות בדואית, יצחק ביילי קלינטון שאמנם מגיע מתחום האנתרופולוגיה ולא מחקר התנ״ך, אבל די לו בנסיונו העשיר כדי לגבש את הטענה על מקורות עם ישראל. ולפיה, המקור, לפחות, של מי שניסח את המיתוסים המכוננים של עם ישראל, הוא בנוודים שקיימו תרבות דומה לזו הבדואית. אם קוראים את התנ״ך דרך הפריזמה הבדואית ניתן להבין אותו בצורה יותר נכונה בכל מה שקשור להתנהלות חברתית, כלכלית וכיוצא מכך תיאולוגית.

הנוודים באים

הספר כתוב בצורה קולחת והוא מאוד משכנע. כפי שכתבתי, הוא גורם לחשוב שכל הדת הישראלית היא חיבוטים עצמיים של חרטה וצידוקים על כך שנטשו את אורח החיים הנוודי ושהמודל המושלם הוא הנווד. מה שנחמד לשים לב הוא, וביילי לא כותב את זה, על פי המדרשים ועל פי הקבלה, אכן, הנווד, "הטייעא", הוא האב-טיפוס של ההוויה הרוחנית. באגדות רבב״ח, מורה הדרך הוא הטייעא, בחלק מהמקומות הוא מקושר עם אליהו הנביא ש״נדמה כטייעא״.

שני הפני שלי הוא שהמודל הזה של ״הנהגת המתבודד״, הוא גם זה שעמד בחזונם של הנזירים הקדומים, ״אתלטי המשיח״, שחיקו בעצמם את הכתות המתבודדות במדבר, שחיקו בעצמן את התנהגותם של בני הנביאים, ״מי יתנני במדבר מלון ארחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם״. ככל שאתה חי בספר, כך אתה חי חיים שהם נטולי ניכור ועתירי חיבור לעצמך. רק שם אתה יכול להיות רועה על מי מנוחות ולרבוץ בנאות דשא. ביילי תוהה האם הישראלים כתבו את זה מהיכרות ראשונית עם הסביבה המדברית, על פי זכרונות משפחתיים עמומים או על פי התבוננות באחרים. בכלל לא מוכרח שהדבר הזה רלוונטי. מה שרלוונטי הוא ההשתאות מהאנשים שמסוגלים, כך נראה, ללא כל קושי, או לפחות עם קושי ועם גאווה, לקיים את אורח החיים האידאלי הזה, וכנראה שזה מה שגרם לכותבי התנ״ך להציג את אבות האומה הישראלית כנוודי-מדבר, ובכלל לא ברור אם הכוונות שלהם היו של הגדרה עצמית מפני שכפי שאנו רואים אצל הנוצרים ואצל כתות מדבר יהודה, ״ישראל האמיתי״ הוא ״ישראל שברוח״ – מי שרוצה להיות בכלל ישראל לא חייב בכלל להיות צאצא של נוודים, הנווד זה אצלך בתוך הראש. או כפי שדלז וגוואטארי הגדירו את זה, הדרך אל החופש עוברת ״במרחב הנוודי״.

״התרבות הבדואית בתנ״ך״ מאת יצחק קלינטון ביילי, הוצאת רסלינג, 2020

  • הנוודים באים
  • הנוודים באים
  • הנוודים באים
  • הנוודים באים

עצים מקודשים בתנ״ך

הרצאת קורונה מעניינת היא של פרופ׳ אמוץ דפני על פולחן העצים המקודשים בארץ ישראל ובעולם, המקורות הפגאניים שלו והמלחמה של המונותאיזם בעצים הללו, הלא מוצלחת כל כך. הוא מראה דוגמאות איך מוסלמים ודרוזים סוגדים גם כיום לעצים כאלה בהמוניהם, ואיך היהדות הקבלית היא שהחזירה את המנהג הזה אל הזרם המרכזי של היהדות. והוא חי ובועט במירון לדוגמה.

התורה ניסתה לעקור את פולחן האשרות, שכפי שפרופ׳ דפני מראה קיים בצורה כלשהיא גם בפולחן העצים המקודשים כיום, מפני שהפולחן עצמו הוא לצורך הבעת משאלות, פרנסה ופריון. הוא מראה שיש נוהג ברוב התרבויות לקשור בדים לעצים, ועל כן כשמדברים על ״התרת נדרים״, הכוונה כנראה להסרת בד שנקשר על העץ – התרה מלשון פתיחת קשר.

כמו כן, בלא מעט עצים יש מסורת על קבורה של אנשים או חפצים תחת העץ, או על מגורים תחת העץ. בשני מקרים היו דמויות נשיות בתנ״ך שנקשרו לעצים, ולשתיהן קראו דבורה. דבורה אחת שנקברה תחת האלון, ודבורה אחת שישבה תחת התומר. יעקב אבינו גם הטמין את הפסילים מתחת לעץ, יהושע הקים אבן תחת האלה, אנשי יבש גלעד קברו את שאול תחת האשל וכו׳ וכו׳.

המסורות שפרופ׳ דפני מצביע עליהן התגלגלו בצורה זו או אחרת במשך אלפי שנים עד ימינו אנו. אם על ידי היהודים שלקחו אותם איתם אל הגלות והחזירו אותם (לטענתו, בצפון אפריקה יהודים נהגו כך), ואם על ידי הלבנטינים האוטוכטוניים ששימרו פולחן סינקרטי בדרך כלשהיא.

הספר של פרופ׳ דפני בנושא יצא לפני כעשור ״עצים מקודשים בישראל״. לפני כשנתיים יצא לו ספר נוסף גם כן בתחום אתנובוטניקה, על צמחי מרפא בארץ ישראל במסורות אוטוכטוניות בכלל, ובתנ״ך בפרט. שם אגב הוא טוען ש״אלוני ממרא״ ו״אלון בצעננים״ הם שמות מקומות (שנקראו ״אילון״ בצירה) ולא שמות של עצים מפורסמים, או חורשות עצים. פודקאסט בסגנון ״עושים תנ״ך״ שמארח את פרופ׳ דפני המדבר על הספר ״צמחים, שדים ונפלאות: מפולקלור צמחי ארץ – ישראל״ (שיצא בהוצאת ״עולם חדש״) נמצא כאן, ולטענת דפני בזמן שהוא הוקלט, אין שום סימוכין לכך שהשתמשו בקנביס במסגרת פולחנית בתקופת המקרא. לפחות אז, 2019. בינתיים מצאו במקדש בערד משהו.

בכל מקרה, כצפוי עבור מי שיש לו הלך רוח שמאני ביהדות, כמוני, מעניין אם דבורה הנביאה היתה סוג של אוראקל שיושבת ומקשיבה לרשרושי העלים ומנבאת על פיהם, כמו ביוון העתיקה. מעניין אם זה מה שנקרא בזמנו ״יצאה בת קול״, ואם בת הקול ששמעו רבי שמעון בר יוחאי ובנו היו בעצם רחשים של הרוח…

  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך
  • עצים מקודשים בתנ״ך

קיבל את הדודא

מה פשר השם דוד, והאם דוד הוא שם אפונימי או לא? כלומר, האם היה אדם אמיתי בשם דוד, או שהלבישו לו את השם דוד, בין אם הוא היה אמיתי ובין אם הוא מומצא?

כתובת תל דן מראה שהיה אדם אמיתי בשם דוד, או לפחות בית מלוכה בשם ״בית דוד״. אלא שהתנ״ך עצמו רומז על כך שלא. לדוגמה, מי שהרג את גוליית הפלישתי לא היה דוד אלא אלחנן בן יערי. הפרשנים מתפתלים, אבל זה פחות משנה, בעיקר מפני שמקומות רבים בתנ״ך מרפררים לשם דוד עד למצב שבו אי אפשר לטעות: דוד נקרא כך על שם ״הדודאים״, ״דודאי התאנים״, שזהו שמו של פרי הדודא, מנדרגורה.

דוד הוא מלך המשיח, והדודאים ככלל נחשבים כסמל משיחי. במפורש הם מופיעים בנבואת ירמיהו ובספר בראשית, בהקשרים של גאולה (ירמיהו) ומשיחיות (מדרשים לספר בראשית על פשר העסקה של רחל ולאה). השאלה היא מה הניע את מה, האם הדודאים הפכו לסמל על שם דוד, או דוד נקרא כך על שם הדודאים?

נדמה שמדובר היה בצירוף מקרים שחז״ל הבינו לאחר מכן כדבר מכוון, וזה מה שייסד בסופו של דבר את המיתוס שדוד הוא אבטיפוס של המשיח. אך לא חייב להיות שמדובר בצירוף מקרים.

הדודא היה נחשב כחומר שרק לקטים מומחים מסוגלים לדעת מתי הוא רעיל ומתי לא, ואיזה חלק ממנו מותר לאכול. במשך הזמן המומחיות הזו הוצגה כמעשי כשפים, והצמח הפך לסגולה לפריון. הדודא מתאפיין בפירות דמויי עגבניות, כמובן שגם הוא קרוב משפחה של העגבניה, ושל סולניים אחרים שהמשותף להם הוא שורש עמוק שבתחתיתו פקעת, ופירות ענבה עסיסיים שמכילים בתוכם זרעים. הזרעים מכילים אלקלואידים שונים, רובם בעלי השפעה ביולוגית כלשהיא, וחלקם רעילים מאוד אך במינינונים מזעריים יכולים לשמש כתרופה ואם לא כתרופה אז כסם. חלקם מכילים חומרים בעלי השפעות פסיכואקטיביות, והדודא ספציפית מכיל חומר שנקרא אטרופין שמעורר הזיות, או לכל הפחות משפיע על ההתנהגות בצורה בלתי נשלטת. ועל כן הוא הפך גם להיות אפרודיזיאק בימי קדם וגם להיות כלי אחר בידי מכשפים שמשליטים שדים כלשהם על מי שמעניקים לו מנה מאותו הסם.

קיבל את הדודא

בהיותו אפרודיזיאק, נטען שהמילה ״דוד״ בשיר השירים נקראת כך בגלל שדוד זה מאהב ש״כושף״ באמצעות הצמח. הפירות דמויי העגבניה שיש לו מפיצים ריח עז ומשכר, ומתוקים מאוד. טעמם המפורסם הפך פירות אחרים דובשניים לכינויים שונים אליו, החל מתמרים, עבור בתאנים (״דודי תאנים״) וכלה בתפוחים (״רפדוני בתפוחים״). לא בכדי בשפה האיטלקית, העגבניה שהינה קרובת משפחה שלה ובמהדורות המוקדמות שלה היתה כתומה בדומה לפירות הדודא נקראת ״תפוח מוזהב״, ובצרפת, וגם בגרמניה ״תפוח האהבה״.

הקונוטציה של הדודא לתפוחים גרמה כאמור לשיר השירים לקרוא לדוד על שם אותו התפוח, ״כתפוח בעצי היער כן דודי״, ובשל הקישור של הנראטיב של שיר השירים באופן כללי, ושל דוד בפרט למשיח, נהגה הביטוי ״חקל תפוחין קדישין״ שמתאר את המציאות עם ביאת המשיח, בדרך כלל האקט הגרפי שבו ה׳ מקיים יחסים עם השכינה ו״זורע את השדה״, ובפרשנות הפנומנולוגית, ההלוסינציה, החוויה שאליה נכנסים ברגע שלוקחים את החומר הפסיכואקטיבי. או לחלופין רגע ההתאהבות, הרגע שבו התשוקה גוברת והופכת בלתי נשלטת.

מקור הביטוי ״שדה תפוחים״ הוא במסכת תענית כ״ט ב׳. שם נדרשת ברכת יצחק אבינו ״שדה אשר ברכו ה׳״, לריח המשכר והטעם המתוק שיש לאותו ״שדה התפוחים״. ובאופן כללי השדה הוא מה שהופך את יצחק אבינו למשיח הטיפולוגי היא האסוציאציה שיש לו עם השדה, אליו יצא לשוח. כמו כן השדה הוא המקום בו דוד הסתתר בזמן שנפגש עם יהונתן, כשיהונתן הודה לו שהמלוכה תעבור אליו, בצד ההדגשה שאהבתם היתה בנפש, חזקה כאהבת נשים.

מאידך השדה הוא המקום בו שכנה חית השדה, שנצטוותה לאכול מכל עשב השדה, אך היתה חיה אחת שהיתה ערומה מכל, ופיתתה את האדם לאכול דווקא מפרי אשר נצטווה לא לאכול ממנו, על כן קוללה לאכול עפר. הלא היא הנחש. עשו היה איש יודע ציד, ״איש שדה״, וארצו נקראה ״שדה אדום״ (בראשית ל״ב ד׳), כמו גם ארצו של נכדו, עמלק, שנקראה ״שדה עמלק״ (בראשית י״ד ז׳).

השדה הוא כמובן המקום שבו מצא ראובן את הדודאים (בראשית ל׳) והמקום ממנו חזר יעקב לאחר שלאה עשתה עסקה עם רחל, ושכרה את מיטתו בעבור דודאי בנה. אנו רואים כאן, שוב, ברמה הפנומנולוגית יחס דו-ערכי אל השדה, שהוא המקום בו נמצאים בדרך כלל הדודאים. יחס מעורר יראה, שם נמצאים הרשעים, אך שם גם נמצאים ובדרך כלל חוזרים בשלום, הצדיקים. רוצה לומר: יחס דו ערכי לחוויה הפסיכדלית, יש אנשים שהולכים לשם ולא חוזרים, או חוזרים משוגעים. אלה שחוזרים מוארים, עם חוויה מכוננת ששינתה אותם ופתחה בעבורם את דלתות התודעה, הלא הם הצדיקים. אבל נשכח מהפרשנות הפסיכדלית – מה שאנו רואים כאן הוא המחזה המתואר בישעיהו ס״ג: מצעד הנצחון של המשיח שחוזר מאדום מלוכלך מכף רגל ועד ראש משום שהתלכלכו מדם אויביו משל דרך אותם בגתו, ונצחם הותז עליו עד שבגדיו נסחטו באדום ובצהוב, בליל צבעים שמזכירים את הענבה המתוקה הזו…

כדאי שנתעכב כאן על הסאגה המסופרת בבראשית כ״ט-ל׳ ובמסגרתה נעשו כמה דילים ששינו את פני ההיסטוריה המשיחית. ראשית, יעקב פוגש את רחל ובוכה. הוא בוכה כי הוא יודע משהו. בראשית רבה ע׳ י״ב יודע מה יעקב ידע, שרחל לא תקבר עמו, ויותר מכך, שהיא בעצמה תכשל בלשונה ותבשר שמי שתקבר עמו תהיה לאה, כשאמרה ״לכן ישכב עמך הלילה״. המדרש בא לומר שכל מה שיקרה לאחר מכן היה ידוע ומתוכנן, ועצוב משום כך.

יעקב רוצה לשאת את רחל, ומבצע עסקה עם לבן, בכך שיעבוד אותו 7 שנים. לבן נותן את לאה לפני רחל, וכדי שיעקב יקבל את רחל הוא עובד 7 שנים נוספות. סך הכל 14, כמנין ״דוד״. זה היה יכול להיות נחמד אילולא מה שקרה בסופו של דבר הוא שלאה עלהת כבר בשלב מוקדם ליתרון 4-0, במניין בני יעקב. מה שלבן עשה בסופו של דבר כשבלבל את משכבו של יעקב, הוא לתת את ״ראשית אונו״ של יעקב, כלומר את הפעם הראשונה שהוציא את זרעו, ללאה ולא לרחל – יעקב, שנשא את מטה המשיח, ומזרעו היה אמור לצאת בסופו של דבר המלך המשיח, היה אמור להעביר את הקמע לבכורה של רחל, אך במקום זה העביר אותו לבכורה של לאה. אבל מי יהיה בכורה?

פרקים כ״ט-ל׳ מתארים בעצם מותחן ספורטיבי שבמסגרתו שתי קבוצות נאבקות על הגביע, משהו בסגנון סופרבול, עם אנדרדוג ופייבוריט. הסאגה המשיחית היא המירוץ שבמסגרתו רחל מנסה לנצח כנגד כל הסיכויים, וכדי לעשות את זה היא לא בוחלת בתחבולות. אך לא לאה שתוותר, וכל תחבולה נתקלת בתרגיל שתוקע עוד יותר את רחל.

התחרות עצמה היא כמובן על מרחמה של מי ייצא המשיח. וכשרחל יודעת שהיא זו שראויה, היא מחליטה לאחר שלאה ״עמדה מלדת״, להערים ולתת את בלהה שפחתה ליעקב כדי להבנות ממנה, כלומר בניה של בלהה שיוולדו ייחשבו כבניה היא, ובסופו של דבר הכף תטה לטובתה. הרעיון הוא שלאה יודעת שמי שיתפוס את הרוב בין בניו של יעקב, הוא זה שיזכה בכתר המלוכה. – 12 בנים בסך הכל.

כדי לנטרל את ההישג של רחל שמצמצמת את המאזן ל- 4-2, היא נותנת גם את שפחתה ליעקב וכך נולדים גם לה שני בנים. המאזן הוא 6-2 לטובת לאה, ועוד ילד אחד היה מטה את הכף לטובתה של לאה. מרגע זה הלידות של בני השפחות הפכו ללא לגיטימיות כי הם לא בנים ביולוגיים. וכשרחל מגלה שהלידה לא נחשבת, היא עושה מאמץ להביא בן משל עצמה.

ואז ראובן מצא את הדודאים. רחל מעוניינת בדודאים מפני שיש בהם סגולה לפריון, הם גם מהווים אפרודיזיאק, שיקוי אהבה שיגרום ליעקב, אם ראובן (שבינתיים נחשב כבכור, כמועמד למשיח) יתן ללאה את הדודאים, לאהוב את רחל ובסופו של דבר לשכב איתה ולהכריע את הכף. רחל מבקשת את הדודאים, על מנת שתאוותו של יעקב תבוא אליו ולצורך כך היא מרשה לעצמה לסכן את משכבה, משום שהיא מאמינה בכוחו של קמע המשיח, הדודאים.

זה לא עובד לה. לאה מקבלת שני הריונות והמאזן עולה ל- 6-0. רחל נוטה לחשוב שהילד הראשון מהשישיה השניה, השביעי בסך הכל, יהיה הנבחר, אך לאה מקבלת עוד הריון. דינה היתה אמורה להכריע את הכף לטובת לאה, ולהעלות אותה למאזן 7-0 אבל אז קרה נס ודינה הפכה לבת (ברכות ס׳ עמוד א׳). מיד לאחר מכן יוסף נולד, ומעניק לרחל כביכול נצחון טכני.

בין אם המשיח הוא הבן השביעי ובין אם הוא הראשון, בין אם הוא הבכור הביולוגי ובין אם הוא הבכור ה״אמיתי״, כתר המשיח כעת מתחלק בין יוסף ובין דן, שנקרא כך, ״דן״, כי ן היא הארכה של האות ו, והשם שלו מתכתב עם השורש ד.ו.ד. מה שבא להראות שהמרחק בין הגאולה לחורבן הוא ״בקוצו של י׳״, י׳ היא ו׳ מוקטנת, קוץ אחד יותר הוא ו׳, וקוץ יותר ממנו הוא ״דין״.

וזו גם הסיבה שדינה נקראה כך, הגרסה הנקבית של השם הזכרי דן. אילולא היתה נהפכת באורח נס לנקבה, היתה היא אב המשיח. דן עצמו נזכר בברכות יעקב לשבטים בהקשר הזה של דין, וכבן השביעי, על אף שכרונולוגית הוא חמישי, ולפי חשיבות הבנים יוסף היה זה שאמור לבוא במקום זה (אם לא הראשון). הדמיון בין דן ליוסף מתבטא בכך ששניהם מקבלים בברכתם את המילה ״עלי״. אלא שיוסף מקבל אסוציאציה לשור, בעוד שדן מקבל אסוציאציה לנחש.

כאן צריך לציין שהבכורה נשללה משלושת הבנים הראשונים של לאה, בעטיה של דינה, דבר שנחזור אליו מיד. ולכן יהודה הוא זה שזוכה להיות הבכור. יהודה מקבל אסוציאציה לאריה בברכת יעקב, והמעניין הוא שבברכת משה המקבילה מי שמקבל אסוציאציה לאריה הוא דווקא דן. מה פשר העניין?

כאמור, דינה היא הסיבה ששמעון ולוי הודרו מהבכורה. מיד לאחר כניסתו של יעקב אל הארץ, הדבר הראשון שקורה הוא שראובן מנסה לנכס לעצמו את דן, בכך שהוא שוכב עם בלהה. המעשה הזה הוא סמלי מפני שראובן מנסה לעשות מחטף, לא רק מפני שהוא יטה את המאזן באותו הרגע ל- 10-1 לטובת לאה, שהרי בנימין עדיין לא נולד, אלא מפני שלפי הלוגיקה שהופכת את דן לבכור האמיתי של יעקב, מרגע שדן הפך לחלק מהחבר׳ה של לאה, שהרי ראובן מנכס אותו לצדו, קמע המשיח נמצא ברשותו. ראובן מאוחר יותר ניסה לקרוע גם את שבט מנשה מחיקו של יוסף, בכניסה לארץ, ויהודה את בנימין, כך שהשבט היחיד שנשאר ״טהור״ בסופו של דבר הוא אפרים. אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שיעקב מדיר את ראובן מן הבכורה.

מה שקורה בהמשך הוא שדינה יוצאת לראות בבנות הארץ, ונתפסת על ידי שכם בן חמור, שאונס אותה ומוליד ממנה בן. שמעון ולוי יוצאים לנקום את המעשה וספציפית שמעון מנסה לנכס לעצמו את הבן שהיה אמור לצאת מרחמה של דינה לאחר שנאנסה על ידי שכם. בלי קשר, או עם קשר, הבן נקרא שאול בן הכנענית, כדי לרמוז לשאול המלך, מלך שיצא בספר שמואל מרחמה של רחל, ועל פי הנראטיב היהודאי המלוכה נשללה ממנו לצורך הענקתה לדוד.

אבל הנקודה היא שבשל כך, יעקב שולל גם משמעון ולוי את הבכורה. בפרקי דר׳ אליעזר ל״ח ממשיל הדרשן את הסיטואציה שקרתה למשפחת יעקב להכשת נחש ״וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען, נשכו הנחש. ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור״. הרפרנס לנחש של דן ברור, נסיון להתערב בסאגה המשיחית מקושר אסוציאטיבית לנחש. המעניין הוא שהנחש חוזר בסאגה המשיחית לא מעט פעמים בהקשר של גילוי עריות ומשכבים אסורים.

שאול בן הכנענית נזכר בגמרא (סנהדרין פ״ב עמ׳ ב׳) כלא אחר מזמרי בן סלוא שזנה עם המדיינית. במקביל מספר המדרש שדינה נועדה כביכול לעשו, ובגלל שיעקב נמנע מכך, היא נישאה בסופו של דבר לאיוב (בראשית רבה פרשה פ׳), ונענשה בכך שהבן שלה שהיה אמור להיות בשדה, אכן שכן בו, בשדה אותו קנה יעקב במאה קשיטה, חלקת השדה של חמור אבי שכם, אבי בנה של דינה, וזו שבסופו של דבר מי שנקבר בה היה יוסף עצמו – קמע המשיח חזר אל המקום בו היה אמור להיות לראשונה.

מאידך גם אבותיו של דוד המלך נקראים על שם הנחש: נחשון בן עמינדב ונחש אבי אביגיל. ואמהותיו נחשבות כזונות: תמר שהתעברה מחמיה ורות מזרע מואב שהורתו היתה בגילוי עריות. מאידך, עכסה בת כלב שנישאה לעתניאל בן קנז, שעשוי להיות לפי מסורות מתחרות מאבותיו של דוד – כשלא ברור מיהו קנז, והאם הוא בנו של אליפז, ואחיו של עמלק, שעל פי הנרמז בדברי הימים (ע״פ הרמב״ן) מקורו גם כן בגילוי עריות, ומקורה של אמו בחוי (מלשון חויא – נחש).

אנו רואים שהקשר בין הנחש, השדה וגילוי העריות נמצא גם אצל ״הסטרא אחרא״, המסומל על ידי עשו, וגם אצל המשיח עצמו, או יותר נכון אצל המשיח שמסתובב בטריטוריות ״מסוכנות״ כגון השדה.

מה בין הנחש, השור והאריה? יחזקאל מספר על ארבע פנים שהיו לדמות החיות שראה ובהן אריה ושור, ״ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן״ (יחזקאל א׳ י׳). לעומת זאת במחזה השני בפרק י׳ דמות השור נעלמת והופכת לפני ״כרוב״, שלא ברור מהו, אך מה שחשוב הוא השור הנעלם. ״וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר״.

עניין הפנים חשוב לנו. מסכת בכורות ח׳ א׳ מציינת: ״הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים ואלו הן: דג, ואדם ונחש״. המשותף? הואיל ודיברה עמהם שכינה, כלומר בתורה מצוין במפורש שה׳ דיבר ישירות אל החיות הללו. מה שרוצה הגמרא לומר היא שהתגלות הלא היא אותו המקום שבו נמצאים בחוויה ההלוצינטיבית, לחוויה כזו יכול להגיע מי שנקרא ״אדם״ או מי שנקרא ״נחש״ – חוויה כזו, וכפי שמתאר אותה הרמב״ם במורה נבוכים ב״משל הארמון״, היא קשר ישיר עם המלך בו רואים אותו ״פנים אל פנים״, ואם משתמשים בעולם הדימויים המיני, הרי שמדובר בדבר הכי קרוב לאורגזמה, שיש שתי דרכים להגיע אליה – ביאה כדרכה ושלא כדרכה, בטהרה או בטומאה, במותר או באסור. האסור הוא גילוי העריות, ולכן הקונוטציה שלו היא עם הנחש. כשהביאה היא באופן המותר, הפנים הם פני אריה, פני אדם או פני שור. כשהביאה היא באופן שאינו מותר, הפנים הם פני נחש.

במיסטיקה היהודית מדברים הרבה על פנים ופרצופים, ועל ״הסתר פנים״. בזמן הסתר הפנים, השכינה יוצאת אל הגלות. בזמן גילוי הפנים, כפי שנאמר קודם, השכינה חוזרת אל ״חקל תפוחין קדישין״. רוצה לומר: הסתר הפנים הוא רמת התודעה הלא הלוצינטיבית, וגילוי הפנים הוא הרמה הכן הלוציניטיבית. אבל חבל לדבר במונחים פסיכדליים, גילוי הפנים הוא הרגע של אחרי ששותים את שיקוי האהבה, התשוקה של אחרי השימוש באפרודיזיאק, ״עידן הדודאים״, ״תאנים טבות מאד כתאני הבכרות״. הסתר הפנים הן ״תאנים רעות מאד אשר לא תאכלנה מרע״, הרגע שבו הפנים משתנות מאדם או מאריה לנחש, ולהפך.

  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא
  • קיבל את הדודא

בעלי אונים

במסכת מועד קטן דף י״ח עמוד א׳ כתוב על פרעה מלך מצרים שכמה שהוא היה גמד, היה לו זין שהיה ארוך יותר מכל גבהו, ״פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת״.

נתן סליפקין בספרו ״יצורי הפלא במדרש ובמדע״ דן בכל מיני התבטאויות מוזרות בגמרא ובמקורות והסבירות שלהם להתקיים במציאות על פי המדע. ספציפית בהקשר הזה של פרעה הוא לא מוצא דרך להתפתל ולחשוב שזה תיאור אמיתי, ולכן מסיק שהכל זו דרך ללעוג לפרעה ולהגחיך אותו, ועל הדרך לעשות הומאז׳ להיסטוריון היווני קסטיאס שכתב בספרו ״אינדיקה״ על הפיגמים ההודים (על פי אדוארד טייסון) ״רובם בגובה אמה וחצי…. הם לעולם אינם לובשים בגדים אבל מושכים את הזקן עד כפות הרגליים… ומשתמשים בכך במקום מלבוש. יש להם איבר כל כך ארוך עד כי הוא מגיע לקרסול והעובי הוא בהתאם״ (עמ׳ 126).

כעת, מדוע מדברים על איברי מין כל כך הרבה בתלמוד? הרעיון לדבר על זין ענק, הוא לדבר על גדולה רוחנית. פרעה נחשב בקבלה בזוהר בא כ״רזא דתנין הגדול שמשתרש בשרשין עלאין״, כמישהו שמשה רבינו פחד לעמוד מולו כי הוא היה שקול לאלוהים כמעט בכוחות הרוחניים שלו. אבל מהצד השני, מהסטרא אחרא. לעומת זאת בכל מה שקשור לגובה – הצדיקים נחשבים ענקייםֿ, משה רבינו היה בגובה 10 אמות (ברכות נ״ד עמ׳ ב׳).

האם זה הגיוני שמשה רבינו עמד מול פרעה הגמד בגובה אמה אחת, כלומר עשירית מגבהו, ועדיין פחד ממנו? מן הסתם הגובה הוא פרופורציונלי לקיבולת של הזרע, ולכן מי שבגובה 10 אמות ובמקרה הטוב הזין שלו הוא באורך עשירית מהגוף שלו, האורך של הזין שלו יהיה אמה כשהוא עומד – לעומת זאת, האורך של הזין של פרעה גם כן באורך אמה, אך הקיבולת של הזרע בזין של משה גדולה לאין ערוך מזו של פרעה, שאולי זין גדול יש לו אבל הוא עקר או אימפוטנט. עד כאן דרשתי.

  • בעלי אונים
  • בעלי אונים
  • בעלי אונים
  • בעלי אונים

המשיח הכימי

אין לי יותר מדי על מה להסתמך אבל ניתן לשער שבני הנביאים והכהנים בבית המקדש היו לא יותר מנסיינים של כימיה ראשונית, שתגובות הפלא שלה גרמו להם להעריץ חומרים מסויימים ולתת להם משמעות מיסטית. כלומר, כל מה שמבוססת עליו הדת הוא מדע פרימיטיבי, שבגלל שהתגלה לרוב במקרה, בלי לרשום את הדרך לשחזור הניסוי, המדענים של אז תפסו אותו כתופעה על טבעית אם לא יכלו להסביר אותו בצורה הגיונית. סוג של ״כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם״.

התנ״ך עצמו הוא תוצר של התקופה המקבילה להתהוות הפילוסופיה היוונית. דהיינו הנפלאות המתוארות בתנ״ך תואמות לידע המדעי שהיה באותה התקופה, שהוא שלהי תקופת הברזל. הכתיבה של התנ״ך היא מנקודת מבט של אנשים שמפגרים טכנולוגית, ומסתכלים בהערצה כלפי חברות מתקדמות יותר וכלפי מדענים חוץ ממסדיים. הם תופסים את הטכנולוגיה כידע אלוהי ואת לימוד הידע האלוהי כהשתלמות של האדם. הידע האלוהי הזה היה מרוכז בידי הממסד הדתי, שרדף כל פעילות פיראטית, וכל הדינמיקה הדתית שיש בתנ״ך לא שונה מ״מבנה של מהפכות מדעיות״.

דהיינו, בני הנביאים נרדפו כי הם היו חוץ ממסדיים. אחאב העדיף את הפרדיגמה שעל פיה פולחן הבעל הוא ״המדע התקני״. אם יבצעו את הפולחן לפי הספר, נטען, המכונה שקוראים לה ״הבעל״ תתן גשם. הפולחן כולו היה נסיינות מדעית בסגנון מה שנקרא בתכנות וודו, או פולחן מטען. להסתכל איך זה עבד פעם אחת, לנסות לחקות, וכשזה עובד להלל את המזל שהצליח – מבלי להבין באמת מה קורה בפנים. לא ככה עושים מדע. ברגע שהצליחו לרשום הוראות מדויקות לשחזור תופעה, והשחזור עבד כמתוכנן, הדבר יצא מכלל קסם והפך ל״מדע״ – אלא שאז הקוסמים איבדו את הייחוד שלהם, ולכן לא היה להם אינטרס לרשום הוראות או להעביר ידע בכלל. למרות שהאינטרסנטיות אולי לא הדריכה אותם תמיד. הם פשוט לא נתנו חשיבות יתירה לתיעוד ולהפצה של הידע, לדמוקרטיזציה שלו. הידע המדעי נותר נחלתם של אנשי שם ורוח, את פשוטי העם גם ככה לא עניינה אפילו ידיעת קרוא וכתוב, לא כל שכן ידיעת כימיה ברמה הבסיסית, או שינוי העולם והשפעה עליו.

טענתי היא שהכהנים והנביאים, בגלל השתאותם מהתכונות הכימיות של מלחים, העריצו את המלח ונתנו לו משמעות קוסמית – ברית מלח. מי שלא שומר את הברית, מי שמפר אותה, צפוי להיות מושמד במלח, כפי שקרה לסדום, כפי שקרה לכל מה שנמצא בבקעת הירדן וככל שיורדים במפה דרומה כך הוא יותר חם, שומם ומלחי. המלח נחשב כחומר מתיך ושורף, מן הסתם לא הכוונה למלח שולחן אלא למלחים הרבה יותר אזוטריים.

המלח היה בשימוש יומיומי בפולחן. כל קורבן כלל מלח, כל טעימת בשר היתה טעונה במליחה שלו. המלח שימש כחומר משמר כמו גם כנותן טעם, הוא נתפס כאלמנטרי והכרחי במסגרת הטקס האנתרופולוגי של המפגש – ברגע שמשתווים, ברגע שהופכים למה שנקרא במדעי הדתות ״קומוניטס״, עצם קיומו של טקס המעבר שבו ההיררכיה והתלות מתבטלות, מקומו של המלח הוא הכרחי. זו מהותו של טקס ״הלחם והמלח״

פיטום הקטרת – הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא

כריתות ו׳ עמוד א׳

המלח היה גם חלק ממרכיבי הקטורת, ולא סתם מלח אלא ״מלח סדומית״ שמתואר כמלח חזק ביותר (חולין ק״ה עמ׳ ב׳) המסוכן לעיניים. אין סיבה לחשוב שלא מדובר בסודה כאוסטית. שאר מרכיבי הקטורת היו שמנים שונים, כשמנים יש בהם חומצות. שרף הוא חומצה וגם יין קפריסין הוא חומצה. ברור שאם שמים אותם עם כמות מזערית אפילו של מלח סדומית, הוא "מעלה עשן". זה א-ב של חומצה ובסיס.

כעת נחשוב על הסיטואציה. כשהכהן מבצע את הניסוי הכימי ומערבב את כל החומרים, הוא אומר "הדק היטב, היטב הדק״, מפני שהקול יפה לבשמים. יכול להיות שהקול באמת יפה לבשמים, אני לא יודע, אבל תחשבו על הפרופסור המטורף שמדבר לעצמו, על דרוויש מחולל שנכנס לטראנס תוך כדי מעשה. זה היה המצב: ניסוי מוקפד כולל כל הניואנסים הקטנים שהופכים אותו למוצלח.

אחד מהטקסים שכללו שימוש מסיבי יותר באותם שמנים ומלחים היה סדר העבודה ביום הכיפורים. במסגרתו הכהן הגדול הקטיר את קטורת הסמים. בחלק מהמקרים תוך סיכון עצמי. מדווח לא פעם על כהנים גדולים שמתו בכניסתם לקודש הקודשים, מדווח כמובן על לא מעט אנשים שהקטירו קטורת ומתו – אנשי עדת קורח, נדב ואביהוא. לא מן הנמנע שהאש הזרה שהרגה אותם היתה ניסוי כימי שהשתבש, תאונת עבודה, בעקבות התלקחות של מימן כלשהוא שנפלט אל האוויר במסגרת תגובה לא רצויה.

בהנחה שסדר העבודה כלל שלל ניסויים כימיים, לא מן הנמנע שלשון של זהורית תהפוך מאדומה ללבנה כמו שקורה כשמשתמשים באקונומיקה, שמלח הסדומית יוכל כאמור לעוור או שכהן יכווה במסגרת תפקידו, ואפילו שהשעיר לעזאזל יתפרק באמצע הדרך מהצוק לתהום כי גם ככה הגוף חצי נמס מרוב חומרים שמרחו עליו.

במלכים ב׳ ב׳ מתואר טקס שערך הנביא אלישע, ובו לא ממש ברור מה עשה למים, אבל כן ברור שעשה את זה באמצעות מלח כלשהוא. מה שקרה אחר כך הוא שהמים טוהרו, פעולה שנראית יותר כמו טריק אינסטלציה שהיום כל שרברב יכול לעשות, של נטרול חומר פעיל כלשהוא או המסה עם מלח, אבל אז הוא נחשב כאומנות או כמעשה פלאים. מדוע? הנביא ושאר חבריו בני הנביאים היו סוג של שמאנים ורופאי האליל. היה להם ידע רב ברעלים, והם השתמשו בידע הזה הן כדי ללקט צמחי מרפא פסיכדליים ולהתנבא בעזרתם, והן כדי לבצע נפלאות אחרות כמו ריפוי צרעת, החייאה (הערה ממצב של תרדמת) או פשוט פתיחת סתימות בביוב.

כל העניין הזה של טומאה וטהרה אינו אלא רקיחת מלחים מיוחדים שסייעו לחיטוי וטיהור, במיוחד באותה תקופה של חוסר היגיינה קיצוני – התוצא של הפעולות הללו היה כמובן הענקת חיים, או לחלופין סיומם, באמצעות הרעלה.

המסורת המדעית נשמרה בקרב האליטה היהודית גם לאחר חורבן המקדש. כמה מהחכמים מתוארים כמדענים מצויינים. כמו לדוגמה רבי יהושע בן חנניה שהיה אסטרונום מופלא, וידע לנבא מופעים של כוכבים בשמיים עד למצב שבו על פי חישובים שביצע, מנע מצב בו הנווטים בהפלגה יטעו והוא ייתקע בים ללא אוכל – מה שהפתיע מאוד את רבן גמליאל שנסע איתו, והיה נשיא ישראל באותה התקופה (הוריות י׳ א׳).

אותו רבי יהושע, ערך חישובים אסטרונומיים והסיק שיום הכיפורים ייצא ביום x, אך אותו רבן גמליאל קבע אחרת שלא על פי חישובים מדעיים (אלא על פי עדות ראייה) וכפה על רבי יהושע לחלל את החג, יום הכיפורים שלו ולהגיע עם מקלו ותרמילו ומעותיו (ראש השנה ב׳ ט׳).

מה המשמעות של המעשיה? כנראה לומר שידע מסורתי או קהילתי עדיף על פני הוכחה מדעית. לא ברור אבל גם לא משנה. עיקר העניין הוא הסמלים שמופיעים בו – יום כיפור – אותו יום הכיפורים הכימי. קידוש החודש – שנעשה בלשכת הגזית, ששכנה במקביל ללשכת המלח בעזרה. דהיינו, העזרה היתה המרכז המדעי של היהדות ששם ריכזו את כל הפעילויות שקשורות מצד אחד למדע ומצד שני לפליאה מהתוצאות המדהימות שהוא גורם.

וכמובן, המקל, המטה, ששימש גם כסמל הרוקחים (מטה אסקלפיוס) וגם כסמל הכימאים (מטה הרמס). מדובר גם באותו מטה אהרן שהניץ שקדים, כי בטח שמו עליו אקונומיקה, שהיא בסיס חזק במיוחד, ונשמר בקודש הקודשים. המטה שהוא סמלו של המדע הוא גם אותו המטה שישמש את המשיח לעתיד לבוא, כאילו כדי לומר, המשיח יתאפיין בהתפתחות טכנולוגית ומדעית שתגבר על סדרי עולם, מטרתו של העולם היא להגיע לשם מפני שרק מציאות כזו תכין את הקרקע לגאולה, לשימושו של האדם.

  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי
  • המשיח הכימי