המאפיה האלוהית

מנהג הקרבת הקורבנות נולד מתוך נסיון לרצות את האלים על מנת שיקבלו את מה שהם דורשים. לא היה שייך לבחור מה אנחנו רוצים לתת, בהתאם לעודפים שלנו. האלים בחרו מה הם רוצים לקבל, בהתאם לצרכים שלהם. אפשר לדמות את עניין הקרבת הקורבנות לתשלום דמי חסות לעבריינים מהעולם התחתון. לעבריינים לא חשוב אם אתה זה שצריך או לא את הכסף שאתה נותן להם, אלא אם הם שצריכים את הכסף. והם צריכים כסף מסוג דולרים. הם יקבלו דולרים ולא שקלים.

כמובן, מי קובע את דרישתם של האלים אם לא כהני הדת שניזונים מהם? אותם כהני הדת הם אלה שמתווכים בין האל למקריב הקרבן, כך שהקרבת קרבן דומה יותר בקטע הזה לשוחד ולא לדמי חסות. אך עדיין, הדיבור על דמי חסות מתאים בכל זאת לדעתי.

כשמדברים על דת הטכנולוגיה או על טכנוקרטיה כעל עבודת אלילים, מדברים על התאגידים כמי שהגישה לידע מרוכזת בידם, ולכן אם אתה רוצה לגשת לידע אתה חייב לשלם דמי מנוי שהם קורבן לכל דבר. כיום ידע הוא הכל, אתה לא יכול להסתדר בעולם ללא אינטרנט לדוגמה. ולכן דמי הגישה לאינטרנט או לסלולר שאתה משלם לפלאפון ולסלקום הם קורבן.

יש גם אלילים שאתה עובד אותם בלי לשלם להם דבר חומרי, אבל בתמורה לזה אתה מאפשר להם ״להשגיח עליך״, שזה דומה מאוד לחוזה בין אלוהים והמונותאיסט. אלילים שכאלה הם לדוגמה גוגל ופייסבוק, ובמקרה שלהם מי שמקריב להם קורבנות הם עסקים אחרים שרוצים להחשף להעדפות שלך ובאמצעות הידע שהצטבר עליך לקנות את תשומת ליבך.

היחסים האלה הם סוג של חוזה בין אלים שנמצאים נמוך יותר בפנתאון, לבין הממונים עליהם אם אתה מדבר במונחים אנגלולוגיים ומונותאיסטים, בפוליתאיזם זה היה נקרא אלים משניים, או בני-אלים שחיו בסימביוזה או ביחסי תלות עם אלים בכירים יותר.

בסופו של דבר, גוגל ופייסבוק זה הדבר הכי קרוב לראש הפנתאון במובן הזה של גישה לידע כקורבן. בפוליטיקה העכשווית של ההיי-טק מה שקורה זה בערך מלחמה בין אלים, קרב בין תיאמת ומרדוך, סת והורוס וכו׳. בסופו של דבר כשמרדוך יהרוג את תיאמת, וגוגל תביס את פייסבוק או משהו כזה, היא ״תבתר את גופתה ותברא ממנה את השמיים והארץ החדשים״. שזה אומר שהיא תיצור סדר עולמי חדש, שבו היא האל היחיד שיכול לטעון לבכורה. ובסטטוס קוו הזה ייצא לאור העולם החדש.

%

מבחינה פונקציונלית כהני הדת הם לא יותר מגובי חובות בשוק האפור. אם לא דאגת לשלם את החוב, חטאת כלפי השוק האפור. הדבר הזה הוא מה שנקרא מתנות כהונה. אם לא נתת מתנות כהונה חטאת לאלוהים, כי הכרתת את שבט לוי. בזמן הזה כשאין קורבנות אותו הנוהג כלפי תרומות ומעשרות, אם לא הפרשת תרומות ומעשרות חטאת כלפי שמיא, והפוסקים נחלקו אם זהו עבירה על מצווה מדרבנן או דאורייתא. אלה שיאמרו שזה דאורייתא יש להם על מי לסמוך.

באתוס של התורה, הכהנים והלווים לא בחרו להיות גובים בשוק האפור, אלא הוכרחו. הם סוג של קאפו, שוטרים מאונס (בדברי הימים אכן מתוארים בני לוי כשוטרים). בספר במדבר כתוב ״אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם״. הכהונה היא לא פרס, אלא דווקא עוון. כל הטרמינולוגיה של הברית בין ישראל לעם ישראל היא טרמינולוגיה של שבי ופדיה, של הלוואה ופקדון, של כפיה של הר כגיגית וכו׳. אלוהים הוא כאילו דון קורליאונה או באגסי סיגל. אני מניח שזה מסביר למה סרטי מאפיה הפכו כל כך פופולריים בתרבות המערבית.

המאפיה האלוהית

%

במדעי הדתות נהוג לסבור שבחברה של ציידים לקטים אין תאיזם, כי תאיזם נולד רק בחברות חקלאיות עם חיות וצמחים מבויתים. כלומר ניתן להביא קורבן רק מרכוש. בדתות של ציידים לקטים יש אנימיזם או פטישיזם, יש טוטם והחיבור אליו הוא חיבור מיסטי, אבל אין לטוטם רצון. ולכן לא שייך להקריב לטוטם קורבנות.

את עניין התאגידים כהיררכיה של אלים ניתן להסביר גם כן בצורה כזו. אחת מהדרכים להאבק בתופעת הלוואי של התאגידיות, שכאמור גורמת לתאגידים להיות במעמד של אלים-כופים, היא האנרכיזם לסוגיו. האנרכיזם טוען שהעקרון המעמדי התפתח רק כתוצאה מהקיבוע של הרעיון של רכוש פרטי. הדרך לתקן את החברה היא לוותר על הרעיון של רכוש פרטי וכאן זה מתחלק לכמה: או קולקטיביזם, כמו הקומוניסטים והסינדיקליסטים, או פרימיטיביזם ששואף להתנתק מהגורמים למעמדיות – לטענתם תירבות של הטבע, שימוש בכלכלת כסף וכו׳.

תוצר הלוואי של האנרכיזם הוא אתאיזם, כי התאיזם הוא תולדה של התירבות והרכוש הפרטי. אתאיזם הוא לא הכרח: אנרכיזם נוצרי לדוגמה הוא תאיסטי למהדרין, אך יותר קרוב ברוחו לגנוסיס שגם הוא סוג של אנטי-תאיזם. התאיזם הממוסד נחשב באנרכיזם הנוצרי כתרבות מושחתת, והדרך לתקן את השחיתות הזו היא לעשות דמוקרטיזציה של החוויה הדתית. לפי האנרכיסטים הנוצרים זה מה שביקש ישו לעשות. לא זו אף זו, גם הנצרות של פאולוס היתה בראשיתה לא-היררכית. האורתודוכסיה הנוצרית שבה יש היררכיה לכנסיה (כלומר: בישופים וכד׳) נחשבת במובן הזה פוסט-פאוליאנית. היא זו שסילפה לטענתם את הרוח המקורית של הנצרות.

  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית
  • המאפיה האלוהית

פרדי מרקיורי הוא המשיח

השיר הכי טוב של קווין יצא לאחר מותו של פרדי מרקיורי. באלבום made in heaven שיצא ב-1996, חמש שנים לאחר מותו. השיר מכיל את ההקלטה האחרונה של מרקיורי, שהוקלטה כשהוא כבר על ערש דוויי. בראיין מיי סיפר שאחרי שפרדי מרקיורי שר את הטייק של הבית השני הוא ביקש הפסקה כי הוא תשוש וקשה לו, ומאז לא הספיק להקליט את הבית השלישי, אז מיי בעצמו הקליט בקולו את מה שנותר.

בסוף השיר מסומפל חלק מההופעה של קווין בלייב אייד ואז כל השירים של קווין אחד אחרי השני בשבריר שניה, ולבסוף קול של תינוק בוכה. מסתבר שהתינוק הבוכה הוא חלק ממיתוס שביקשו חברי קווין לצייר,שבא להציג את מרקיורי כישו, ואת האלבום כולו, כשמו, כמסר שמגיע מהשמיים (heavens), כשאהבת האם היא כמובן אהבתה של מריה הקדושה.

האפקטים בסוף השיר באים להציג את המחלה של פרדי מרקיורי כדרך ייסורים ואת מיתתו ככפרה על המין האנושי. הבכי של התינוק בסוף הוא רפרנס לסגירת המעגל של מריה הקדושה שהבכי שלה מתואר פעמיים, גם ברגע שהורידה אותו מהצלב, וגם ברגע שילדה אותו. בין שני הרגעים האלה התקפלה כל העשיה של ישו, ולכך מכוונים גם ב״קיפול״ כל הקטעים של קווין לדגימה של כמה שניות.

זהו חלק ממפעל שלם של קווין להנצחתו של פרדי מרקיורי בדמותו של ״המשיח המת״, וחלק גדול מההצלחה של הלהקה לאחר מותו כרוכה במיתוס הזה.

כמובן שבאותה המידה ניתן לתת לזה פרשנות יהודית אבל בטוחני שלא הפרשנות היהודית עמדה מול עיניהם. ביהדות קורות שתי סצנות בהם החיים של האדם רצים מול עיניו מההתחלה ועד הסוף, אחת לפני הלידה ואחת במוות. לפני הלידה התינוק לומד תורה במעי אימו ואז ״בא מלאך וסוטרו על פיו״, על מה שהוא לומד במשך החיים אחר כך זו רק ״הזכרות״. במוות הוא עומד בפני בית דין של מעלה ושואלים אותו כמה שאלות כמו לדוגמה ״קבעת עיתים לתורה״? ״נשאת ונתת באמונה״? וכו׳. המדרש הזה, שמופיע במסכת שבת, התגלגל בנצרות לכיוונים אחרים אבל מקורו בבית המדרש הקדום ל״הפרדות הדרכים״.

  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח
  • פרדי מרקיורי הוא המשיח

משיח הטכנו

בתקופת הרייב השתמשו בטרמינולוגיה משיחית באופן חופשי חופשי. במקרה הזה רוזאלה אומרת במפורש שהדרך לגאולה היא אמונה. אלא בעוד שבאורתודוכסיה האמונה היא בשילוש הקדוש, ברייב מספיק להאמין בכוחה של האהבה, ומי שיאמין יזכה לרשת את מלכות השמיים, שהיא התחושה הטובה בחופשיות (free to feel good) – שזו אגב אותה פרשנות אורתודוכסית, צו האהבה, אך עם טוויסט.

השיר are you ready to fly הוא רפרנס ל- rapture על פי הכתוב באגרת אל התסלוניקים. כלומר באמצעות האמונה באהבה, והאופוריה (סביר להניח של האקסטזי) ניתן לעוף. ״אחרי כן אנחנו הנשארים בחיים נלקח יחד אתם בעננים לפגש את האדון באויר, וכך נהיה תמיד עם האדון״

על עצם הקשר בין רייב לדת אני לא באמת מחדש הרבה. יש ספר שלם בעריכת גרהם סיינט ג׳ון שנקרא ״תרבות הרייב ודת״, שכולל גם מאמר מאת המחבר וכבר אז ב-2003 הוא עומד על הקווים המשיחיים של הרייב, תוך שהוא מצטט את המחקרים של אריק דייויס בספר ״techgnosis״ על קווים גנוסטיים בתרבות הטכנולוגית ושל ג׳ון בוזמן על ״מילניאריזם טכנולוגי בתרבות האמריקאית״. הוא מצטט את סיימון ריינולדס מ״generation ecstasy״ שמציג את האקסטזי בתור ״אורים ותומים״, מין מכשיר קשר שמאפשר לבני האדם לתקשר עם האלים. אני בסך הכל חוליה בשרשרת שאוהבת למצוא רפרנסים לכך בכתבי הקודש, ואני חושב שאף אחד עד היום לא עשה את זה, בטח לא מכתבי הקודש היהודיים.

  • משיח הטכנו
  • משיח הטכנו
  • משיח הטכנו
  • משיח הטכנו

כלי זין

בפרק על הומוסקסואלים בספר ״אנשי שוליים בתקופת המקרא״ עומד המחבר על אבחנה חשובה: בעולם העתיק סמל הגבריות נחשב חץ וקשת וסמל הנשיות נחשב פלך, כדי לומר שלכל מין יש את תפקידו, הגבר הלוחם והאישה טוות הבגדים. הוא מביא דוגמאות ממיתולוגיות מסופוטמיות שונות ומהתנ״ך, ומזכיר בין השאר שקשת היא תיאור לאיבר מין זכרי.

הייתי מסכים עם זה שקשת היא סמל פאלי משום שהיא מתארת איבר מין רפוי, שכאשר הוא מתקשה, הוא הופך מתוח. כלומר, שקשת זה דבר שיכול להיות רפוי ויכול להיות מתוח. דהיינו, כשמדברים על חץ וקשת מדברים על חתיכת עץ ישרה ודקה שנמתחת מעל לגיד שיכול להיות בשני מצבים, במצב מתוח כשמכוונים ובמצב רפוי כשיורים. גם החץ עצמו הוא סמל פאלי, וגם הגיד הוא סמל פאלי. אין לנו דוגמאות מהתנ״ך להשוואה בין גיד לאיבר מין זכרי כי אם מלשון חז״ל (משנה יבמות ח׳, גמרא סנהדרין ס״ח). מצד שני אין לנו גם דוגמאות להשוואה בין קשת לאיבר מין זכרי מפני שכל ההשוואות הן פרי פרשנות חז״לית שלפעמים מוציאה את הכתוב מידי פשוטו, לדוגמה חבקוק ״עריה תעור קשתך״.

אולם כאן מתעוררת אצלי בעיה: הרי גם הפלך הוא סמל פאלי… שהרי פלך הוא המוט שעליו כורכים את חוטי הטוויה. אני יכול לפתור את הקושיה הזאת רק באמצעות ההנחה שכשאומרים פלך לא מתכוונים למוט עצמו אלא לפעולת ההקפה, או שלחלופין פלך אין משמעו לציר עצמו של מכשיר הטוויה אלא דווקא לכישור, מה שאנו מכירים כגלגל הטוויה – שכן נשיות מסומלת לרוב באמצעות גלגל.

הסיבה להעדיף את ההנחה שמדובר בפעולת ההקפה עצמה, שבמרכז המעבר מוחדר מוט הציר, היא בראש ובראשונה שבמשלי מבחינים בבירור בין פלך לבין כישור ״ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך״. אך גם מבחינה גרפית, הייעוד של האישה לפי ההגיון הזה הוא להוות מעגל שבמרכזו מוחדר ציר, כלומר האישה מסומלת כמעגל תחום. הפלך במקרה הזה אינו המוט אלא דווקא העיגול, ולראיה בלשון חז״ל על פי הארמית (או שמא יוונית pinax) פנכה הינה צלחת עגולה. פרך באכדית משמעו לתחום ולחצוץ. בשני המקרים יש כאן חילופי למנ״ר. וכמובן, בספר נחמיה פלך משמעו טריטוריה/תחום. פלח הוא ״לעבור דרך״, ולכן על פי איוב, ״תכרענה ילדיהן תפלחנה״ משמעו שהילדים עוברים דרך הכרעיים של הנשים, ״פלח״ הינו פנים הפרי כמו ״כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך״.

  • כלי זין
  • כלי זין
  • כלי זין
  • כלי זין

התנ"ך כמניפסט טכנולוגי

בתנ"ך המתכת בעקביות מוזכרת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה'. כל מלכי ישראל שהיו להם מרכבות וסוסים גם הם מוזכרים לגנאי. נדמה כאילו הסופר התנ"כי לא רק שמשלים עם העובדה שבני ישראל מפגרים טכנולוגית אחרי אויביהם, אלא זה גם דבר רצוי. לא גזרת גורל, אלא מתת אל. הגויים מגיעים מתרבויות בהן חרשות המתכת נפוצה ומפותחת, וכלי המלחמה היו כרכרות עם גלגלי מתכת וסוסים. אצל בני ישראל הם מכתתים את מזמרותיהם לחניתות שבירות ולוחמים עם כלי עץ ועצם. וזה ברור – הגויים נלחמים בשם אלילי עץ ואבן וגבהות לב, והיהודים נלחמים בברכת ה', כשלמעשה לא הם מנצחים, כי הרי להם נחיתות טכנולוגית. מי שנלחם ומנצח הוא ה', יכול הכל שברצותו מגיש את הנצחון ליהודים על מגש של כסף, וברצותו באין שיתוף פעולה פולחני מצד ישראל, מגיש את ישראל לאויביהם על אותו המגש.

ספר שופטים מדבר על סיסרא בפרט ועל הכנענים יושבי העמק באופן כללי כבעלי רכב ברזל: ״כי לא להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם״. שמואל א׳ בפרק י״ג, וכמובן בעוד מקומות רבים טוען שמקור אומנות חרשות המתכת היא אצל הפלישתים: ״וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית״ וכו׳. למעשה בני ישראל היו צריכים להביא תגבורת מבחוץ כשרצו לעבד מתכת, באמצעות בני הקיני שנטען שהם היו חרשי ברזל מצויינים. גם אהליאב בן אחיסמך ידע את האומנות הזאת אך על בני דן ידוע שהיו בקשרי גומלין עם הפלשתים (שמשון) ולדעת יגאל ידין היו גויי-ים בעצמם. יעל אשת חבר הקיני היתה מיודדת עם סיסרא כי הקינים היו קולגות או כי הם למדו את אמנות החרשות משכניהם הכנענים (או שמא, הפלשתים. אדם זרטל טוען שסיסרא היה מהשרדנה, גויי הים).

לסיכום ביניים: 1) יש כאן תמה שעל פיה בני ישראל מחזיקים בטכנולוגיה פרימיטיבית, צרי ישראל מחזיקים בטכנולוגיה עילית. הנצחונות של ישראל על אויביהם מגיעים רק בהתערבות ניסית ואלוהית כי אלוהים יכול הכל.

2) אמנות חרשות המתכת הגיעה ממקור אגאי. תקופת הברזל התחילה בדרום מזרח אירופה מוקדם יותר מאשר התחילה באסיה. ההודו-אירופיים פיתחו תלות ובהתאם הערצה לסוסים ולמרכבות ברזל. כנגד זה היה לתיאולוג התנכ״י אישיו. סביר להניח משום שהפולחן שלהם כלל קורבן אדם, ושהכלכלה שלהם היתה מבוססת על חזירים וסוסים, או שמא האישיו נגד החזירים הוא בשל ההתנגדות לפולחן, התנגדות שאגב היתה משותפת גם לתרבות המיקנית – שניכסה לעצמה מאוצרות התרבות המינואית לאחר שכבשה אותה.

%

רוב החוקרים טענו שמקור השם קיני הוא ב״קנאה״, חרושת מתכת. חיים רבין לעומתם טען שמשמעות השם היא מלשון ״לדעת בבירור״. במצרים ההלניסטית שני הדברים האלה נקשרו יחד בפולחן של הרמס-תחות באמצעות הקורפוס ההרמטי, תערובת של מיסטיקה ואלכימאות. כך גם בתנ״ך, כל המוטיבציה של העיסוק בסוגי כלי הנשק ובעובדה שמקצים את המתכת רק לפולחן ה׳, היא הרמטית. דהיינו, הידע המטאלורגי הוא ידע שעימו השתמש האל כדי לקבוע סדרי עולם. ה׳ הוא הקנא המקורי, שהוא הרי מצד אחד ״כי ה׳ קנא שמו אל קנא הוא״, ומצד שני ״קונה שמים וארץ״. פעולת הקניין היתה הפעולה עימה ברא אלוהים את העולם, ״ה׳ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז״. וקניה היא גם הדרך להשיג את ה״גנוסיס״: ״ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה״, ״אמת קנה ואל תמכור חכמה ובינה ומוסר״. באמצעות מזיגת יציקות מתכת זו לזו הופכים אחת לשניה באמצעות טרנספורמציה/מעבר – כשאותו ההיפוך הוא הדגש בפולחן הדתי, בין אם מדובר בהיפוך הלב ובתשובה, ובין אם מדובר במעבר לרמות תודעה אחרות. דיוניסוס ביוון העתיקה נחשב כאל הטרנספורמציה, כשבפולחנו מסמל היין את האנתאוגן, היין שנכנס ויצא סוד, היין שצומח על אדמת הטרה רוסה רווית המתכות, האדומה כנחושת.

בין הפנתאון הפלשתי, שכידוע לא ממש ידוע עליו הרבה קיים קשר לפנתאון היווני מחד ולפנתאון הכנעני מאידך. מצד אחד יש את הטענה שהפלשתים הם ממקור מינואי, ולכן יסודות של המיתולוגיה היוונית משתקפים בתנ״ך וכנגדם נלחם התאולוג התנ״כי. מצד שני יש את הטענה שהתנ״ך גם ככה נכתב מאוחר, מתוך עמדה כללית כנגד הפגניזם, וכך המעשים המתועבים על ידי התאולוג התנכ״י הולבשו באופן מלאכותי על עממים ידועים כגון הכנעני והפלשתים. כך או כך, הטענה היא שהנראטיב התנ"כי מציב את ישראל כאמונה הנכונה ואת אויביהם כאמונה הלא נכונה, על כל הקישוטים הסיפוריים שיש לישראל ואין לאויבים, או שיש לאויבים ואין לישראל.

על פי הטענה, המיתולוגיה היוונית ספגה לתוכה אלמנטים מינואים (כרתים, מקורם של הפלישתים) שהגיעו במקביל לתרבות המסופוטמית (כלומר, הכנענית) ודרכה שוב לתרבות היוונית. זו הסיבה שיש כל כך הרבה מיתוסים מקבילים בין מערכות האמונות הללו שקשורים למוות וקימה לתחיה, כאשר הרקע למוות הוא שימוש לא נכון בטכנולוגיה, כלומר: אל המלחמה חומד את הכלים שמייצר אל החכמה, ועושה בהם שימוש לא מושכל שבסופו של דבר גורם להרג לא רצוי (הנפגעת היא בדרך כלל האהבה וההרמוניה האנושית). ההרג מתוקן באמצעות קימה לתחיה והסדר מחזורי שבו המת-חי עושה רונדלים בין עולם המתים לעולם החיים. טכנולוגיה היא חרב פיפיות ויש בכוחה לברוא עולמות ולהשמיד אותם, טכנולוגיה היא ה״לוגוס״.

מקור המיתוס הזה, אם לא במצרים העתיקה, הוא בתרבות המינואית, בפולחנה של אלת הנחש שהתגלגלה במיתולוגיה היוונית לדמותה של אתנה. אתנה היא גם אלת המלחמה וגם אלת האמנויות. מאידך, אל האמנויות הכנעני, כושר-וחסס, יצר במיתולוגיה הכנענית כלים שענת, אלת המלחמה, חמדה בשביל הבעל – גם שם יש מיתוס זהה. בעלילת ענת מאוגרית, נאמר על כושר-וחסס: "כפתר כסא תבתה" ("כפתור כסא שבתו"). כך שגם שם מדובר על מקור אומנות המתכת בכרתים (רוב החוקרים סבורים, שכפתיו/כפתאו היה הכינוי המקובל במצרית של ימי השושלת הי"ח לכרתים וקבוצת האיים סביבתו), כלומר יש כאן הודאה שהפלישתים מהתרבות המינואית הם שהביאו את הטכנולוגיה העילית הזו לארץ כנען. וזה עוד בלי קשר לתהפוכות שקרו בכנען בתקופת ההתנחלות, כשערי כנען ירדו מגדולתן. גם לפני כן, הסחר בים התיכון זרם מזרחה והביא איתו מן המערב את הכלים החדשים. ממלכות עצמאיות וחזקות מספיק, ששכנו על חוף הים, יכלו ליהנות מהלוקסוס הזה. ממלכות פנימיות וחלשות, כמו ישראל אם היתה קיימת אז, לא. הם ראו בכלים הללו שנתנו יתרון אדיר בשדה הקרב, דבר מאגי, או לפחות ברכה שניתנה מהאל הלוחם למען האויב.

המיתוס הזה על השימוש הנבון בטכנולוגיה הוא מה שעומד ביסודן של הדתות. במאה העשרים הוא מתגלם בדמות מה שנקרא ״הפילוסופיה של הטכנולוגיה״, כלומר ההשלכות המוסריות של המדע. הנס יונס לדוגמה הוא פילוסוף שהגיע מעיסוק בדתות שקידשו את הדרך הנכונה להשתמש בידע בעת העתיקה (גנוסטיקה), אל עיסוק זהה בעת החדשה. כשהתיאולוג התנ"כי מציין בעקביות את המתכת לגנאי חוץ מאם היא קשורה לפולחן ה', הוא מנסה לטעון שרק לו יש את הפתרון הנכון להשתמש בטכנולוגיה באופן מוסרי.

  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי
  • התנ"ך כמניפסט טכנולוגי