היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית

היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית עקרון החיים לאחר המוות, שכר ועונש, טומאה וטהרה, כשרות וקיום אורח חיים מוסרי באופן כללי שכולל קיום מצוות הגיעו אל היהדות מהאורפיזם. היהדות לא היתה דת מעשה לפני ההלניזם. מה היא כן היתה? עד לתקופה ההלניסטית, הדת היהודית היתה רק מונותאיסטית ונלחמה בעבודת אלילים. החל מ-300 לפנה"ס רואים לאט לאט שנוספים אליה גם נדבכים של מצוות ודרך חיים שלמה.

לפני זמן עזרא ואנשי הכנסת הגדולה כלל היהודים לא הקפידו על קיום המצוות ואפילו לא ידעו עליהן כך שהיה צריך להנהיג קריאה בתורה, בטח שלא נמנעו מנישואי תערובת שנחשב לטאבו מס' אחת ביהדות [1]. עזרא ואנשי הכנסת הגדולה התקינו "תקנות" בלבד שבמסגרתם הכהנים שהיו החוג המצומצם של "יודעי הדת" הקריאו להמונים את העקרונות הנגלים של הדת, אבל היהדות היתה כמו כל דת מזרחית, דת שמחולקת לשניים – פן נגלה ופן נסתר. המצוות הונחלו בתקופת הפרושים, עם הווסד הסנהדרין במסגרת מהפכה חברתית שגילתה את הפן הנסתר והוציאה את הסמכות מקבוצה מצומצמת עם מאפיינים של קאסטה לכל מי שרוצה בעצם להפוך לרב. התהליך הזה שבמסגרתו הודרה המסורת הצדוקית (שבה הדת מחולקת לפן נסתר שמוחזק בידי הכהנים הצדוקים, שעזרא היה אחד מהם) לטובת הפרושית, מתואר בין השאר בספר "זכרון ונשיה" של רחל אליאור.

למעשה, סביר להניח שזה גם מה שתנועת הגיור של יהדות התפוצות עשתה, להוציא את הבשורה האקסקלוסיבית שהיתה עד אז נחלתם של יודעי דבר, אל ההמונים [2]. מין דמוקרטיזציה של הידע. בזמן אמת, גם האורפיזם והפיתגוראים היו כת סגורה עם כללים נוקשים של הצטרפות, והם לא פנו אל ההמונים.

האורפים היו כת מיסטית. לא ברור מה הקשר שלהם עם הפיתגוראים, ולא ברור מי קדם למי, אך יותר נראה שהאורפיזם המתועד היה מאוחרים בהרבה למסורת האורפיסטית שהחלה עוד מהאלף השני לפני הספירה. בכל מקרה, הוי קווי דמיון ובהם "חיי מעשה" שנבעו מדרכי מוסר מחמירות. מקורו של האורפיזם בתרקיה, כאמור, של האלף השני לפנה"ס. התרקים שירתו את בני טרויה, וסביר להניח שהפולחן שלהם הגיע ליוון עד למצב שבו היוונים זיהו את הפולחן שלהם עם הפולחן התרקי, כפי שמראים כתבי הומרוס. וההתפשטות של הפולחנים שלהם לא הפסיקה ביוון. מסתבר שבאמצע האלף השני לפני הספירה, היתה קטסטרופה גדולה שנקראת כיום "ההתפרצות המינואית" שגרמה לתהפוכות פוליטיות בעולם העתיק. אך מסתבר שגם דתיות. גויי הים, מספרים, היו בני התרבות המינואית שברחו מזרחה.

אברהרד זנגר מזהה את המיתוס על אטלנטיס עם התרבות המינואית, שמרכזה היה בכרתים, ונחרבה עם התפרצות הר הגעש בסנטוריני. הוא טוען שגויי הים היו טרויה ובני ברית, וגם הם נחרדו מההתפרצות וגלו מזרחה כדי להקים מושבות (וגם מערבה לאיטליה). כך בעצם נוצרה החוליה החסרה בין התרבות היוונית לבין המזרח התיכון, התרבות המינואית וממשיכתה התרבות המיקנית הגיעו ללבנט. היו אלה הפלישתים. השאלות הן עד כמה הפולחן הפלישתי השפיע על הפניקים, ועד כמה הפלישתים נטמעו במקומיים. הטענה הרווחת היא שהפלישתים הגיעו גברים ונשאו נשים מקומיות והנשים הסיטו את לבב העם. כאמור, הדימוי המפתה והמסית של הנשים בהקשר של עבודה זרה נפוץ מאוד במקורות. וכך פולחן דיוניסוס ואדוניס נפוץ גם במזרח התיכון: הנשים הלבנטיניות החלו, כמו הנשים התרקיות, לקונן לתמוז (אדוניס) בסתיו ולחולל באביב. פולחן הקדשות נפוץ, וכן פולחן האלה והאלון (עצי האשרה) וכו'.

מאחר שההשפעה על הפולחן הכנעני היא תרקית, הרי שגם האל עצמו של הכנענים, "רוכב בערבות" שנלחם בבהמות ובחיות הים והנחש אינו אלא סבזיוס. עם איחוד הפנתאון וזיהוי כל האלים כאל אחד, כולם נטמעו באלוהים, ואכן אנו רואים שברומא לפנה"ס גירשו מיסיונרים יהודים בטענה שהטיפו לאמונה בסבזיוס שהוא כביכול "צבאות". מנחם שטרן מצטט את וארו שצוטט על ידי אוגוסטינוס "וארו חשב שאלוהי היהודים זהה ליופיטר, וסבר שאין זה משנה באיזה שם הוא קרוי, כל עוד מתכוונים לאותו הדבר. מכיוון שהרומאים בדרך כלל אינם סוגדים לאף ישות העולה על יופיטר. והם חושבים אותו למלך כל האלים, ומאחר שלתפיסתו היהודים עובדים את האל העליון, הוא לא יכול היה אלא לזהותו עם יופיטר". יופיטר זוהה עם סבזיוס.

פולחן דיוניסוס וסבזיוס הגיע גם לתנ"ך – חטא העגל, שירת הים, מחול דוד וכו'. בחטא העגל משה טחן את הפר וערבב את אפרו במים שנתן לבני ישראל לשתות, כשם שהטיטנים קרעו את גופו של דיוניסוס לגזרים ואכלו אותו, או כמו שאורפאוס נקרע לגזרים על ידי המינאדות. הנשים בפולחן האביב הדיוניסי קרעו גם כן שור המסמל את דיוניסוס ואכלו את הבשר חי, הן יצאו גם במחולות ורקדו עד אובדן חושים כמו דוד ומרים בשירת הים. פולחן הליוס באודיסיאה של הומרוס דמה מאוד לפולחן הבעל. התראקים זיהו בין סבזיוס להליוס. "רוכב הערבות" שמתואר בתהלים הינו הרי הבעל. הפולחן של בעל שולב עם פולחן האלה שפש כך שעל למזבח היו "חמנים". שלושת אלה: סוסים, שמש, מרכבה – הלא הם הליוס וסבזיוס.

האורפים השפיעו גם על ההקפדה על הכשרות. האורפים היו צמחונים ונמנעו מאכילת בשר באופן כללי. פלוטרכוס דן בזיהוי בין אלוהי היהודים לדיוניסוס. למפריאס, אחיו, קישר את תיעוב החזיר אצל היהודים לכך שעל פי האגדה הסוגדים לאדוניס נמנעו מאכילת חזיר כי חזיר הרג אותו. כך גם ניתן לומר על הסוגדים להליוס שנמנעו מאכילת חזיר כי אוסיריס, המזוהה עם הליוס, הותקף על ידי אויבו סת שלבש דמות חזיר. בכל מקרה, האורפים לא אכלו כלל בשר. היהודים לא אכלו בשר גם כן, חוץ מ. ניתן להסביר את ההיתר לאכילת צאן ובקר באמצעות הדימוי על אכילה ושתיה של ייצוג האל, שמבחינה סמיוטית שווה בין אם מדובר באכילה בפועל של שור כפי שעשו הנשים בפולחן דיוניסוס, ובין אם מדובר בשתיית מים עם אפר כפי שעשה משה רבינו [3]. היהודים הרשו למרות האיסור על מאכל בשר לאכול בכל זאת בשר שור. וגם צאן, כי פאן, מפמליתו של דיוניסוס, הוצג בתור ראש תיש.

גי סטרומזה, במאמרו " The Afterlife of Orphism: Jewish, Gnostic and Christian Perspectives" כותב על השפעת האורפים על היהודים ברעיון החיים שלאחר המוות. חלק א' של המאמר נקרא Orpheus Judaeus ועוסק באופן כללי בהשפעות האורפיות על היהדות ההלנית באלכסנדריה. יהודה ליבס, אמנם, מצוטט שם כטוען שדווקא האורפים היו אלה שהושפעו מיהדות אלכסנדריה בנוגע לדימוי של "אריך אנפין". סטרומזה מצטט שם גם את ארתפנוס שכתב שמשה היה מורהו של אורפאוס, ושילב בסיפורים התנ"כיים תבניות מהמיתולוגיה היוונית, כלומר אנס את המיתוסים היווניים כך שייושבו עם מעשי משה וסיפורי התנ"ך.

סטרומזה גם כותב על ההשפעה האורפית על הגנוסיס, וכאן זה פותח לי תיבת פנדורה אמיתית. בחיבור שאכתוב, אני רוצה לקשור בין המיתוס על אורפאוס שמסתכל אחורה אל השאול, לבין אשת לוט שמסתכלת על סדום ועל ההקבלה בין נהר הסטיקס במיתולוגיה היוונית לבין הנקודה הלימינלית שנקראת בקבלה "אריך אנפין". כלומר, החיץ בין הנתפס לבלתי נתפס שעזריאל מגירונה מכנה "אחדות השווה". אחרי שעוברים את הנקודה הלימינלית הזאת הגיבור בתנ"ך חוטא ביין, ונקשר לחטא גילוי עריות (לוט ובנותיו, נח שהתגלה בתוך אהלו וכו'), או שמא וזו קריאה חתרנית – לא חוטא אלא עושה מעשה אסור, שבאותה ה"עליה" נחשב למותר. בנקודה הזאת נוגע ספר שלם שיצא לאחרונה ונקרא "קדושות וקדשות, אימהות המשיח במיתוס היהודי", שמציין את זה שבדרך למשיח קיימת פרדוקסליות משום שהוא מבוסס כולו על חטא קדמון של גילוי עריות. כלומר מין "עולם חסד ייבנה", ואין חסד אלא גילוי עריות כפי שכתוב בפרשת אחרי מות. על כך – בקרוב.

[1] עזרא הורה ליהודים, ללווים ולכהנים לגרש את הנשים הנוכריות, מפני שהן הטו את לבם של בני ישראל מהמונותאיזם. ראו להלן בדימוי המפתה והמסית של הנשים בהקשר של עבודה זרה.

[2] מסתבר שגם רעיון הסמכות העיוורת, ועל פיה בין ההמונים לאמת יש מתווך, הגיעה מהפיתגוראים, שנהגו לא לפקפק במה שנאמר בידי החכם – Ipse dixit.

[3] כמובן הרעיון של אכילת ייצוג האל התגלגל גם לנצרות, כמו גם הרעיון של לידה פלאית של אלוהים, שמקורו בלידתו של דיוניסוס מירכו של זאוס, ועוד פעמיים, אחרי הפעם הראשונה שהוא מת וזאוס השיב אותו לתחיה. בעניין זה ניתן להוסיף, עוד הקבלה בין ישו למיתולוגיה: בשירת הים כתבו שהנשים יצאו בתופים ובמחולות, שזה בדיוק מה שעשו הנשים כשהריעו לדוד שחזר מהכות את גוליית. תופים ומחולות היו גם בסיפור בת יפתח, והסיפור שלה מתאים לסיפור של איפיגניה בתו של מלך טרויה – בשני המקרים מלך הקריב את בתו כקורבן. אלא שבסיפור הטרויאני מסופר שאיפיגניה נפדתה מול ארטמיס בצבי, כמו שיצחק אבינו נפדה באייל. באגרת אל העברים כתוב "ויחשב בלבו כי יכול אלהים להחיות גם את המתים, על כן גם הושב אליו להיות למשל", משמע גם ישו נפדה בעלותו על הצלב משום שקם לתחיה.

  • היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית
  • היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית
  • היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית
  • היהדות אינה אלא הלניזם בכסות מזרחית

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.