המיתולוגיה כמדע קדום

אם חשבתם שדת ואבולוציה הם ניגודים, טעיתם. דת ואבולוציה הם אמא ובת, כשלא ברור מי האמא ומי הבת, מי הביצה ומי התרנגולת. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל גם לאדם הקדמון, לניאנדרטלים, להומו הביליס – היתה דת. גם הם היו חכמים, בדרכם. האמת היא שהדת נולדה עוד לפני השפה, מסיבה אחת פשוטה: דת היא ניסוי וטעיה, ללקט ולבדוק אם מה שמצאת הוא רעל או לא, לצוד ולראות אם מי שנלחמת בו אינו ארסי.

במשך ההתנסות הזאת מתו המון "שאהידים" על מזבח הדת הזאת. שאהידים שנרמסו ונטרפו, הוכשו והורעלו, נחנקו וחלו. סביב ההתנסויות האלה נולדו סיפורים, בתחילה אפילו לא מילוליים. בתחילה רק תובנתיים: נחש, לדוגמה, הוא ארסי. מה זה אומר עליו? לא משנה, זה אומר בעיקר ש"נחש – לא". ומאז ועד היום נחש מתואר בתור "לא".

המיתולוגיה היא פילוסופיה פרימיטיבית. היא מתחילה מהתבוננות על העולם. על הצרכים הבסיסיים של האדם. במקרה הזה אוכל. התובנות הגיעו אחרי עשרות אלפי שנים של התבוננות בחי ובצומח סביבם, כשקדמונינו בונים סכמות קמאיות של קיום הידועות כיום בשמן "פירמידת המזון" ו"שרשרת המזון". ככל שאתה נמוך יותר בשרשרת המזון כך אתה נחות יותר ונחוץ יותר וכן להיפך, ככל שאתה גבוה יותר בשרשרת המזון ובפירמידת המזון כך אתה פחות נחוץ, יותר אצילי.

בפוסטים האחרונים אנו עוסקים ב"פולחן השרץ" ובמרכז דיוננו שני הדברים שנמצאים במקומות הנחותים יותר בשרשרת המזון: השרצים והעשבים. הגענו למסקנה שמה שמקשר ביניהם הוא הצואה. חי אוכל עשבים ופולט אותם בצורה של קקי, שרץ אוכל אותם ופולט אותם בצורה של צוף, שמאביק ומפרה וממשיך את השרשרת הזאת של היצירה, מצומח לחי ומחי לצומח וחוזר חלילה. ההפריה היא שם המשחק, והסמל של הפוריות הפך למושא הערצתם של קדמונינו – המין בהקשר של החי, הנטיעה בהקשר של הצומח.

כל אוצר המילים נבנה על בסיס דברים הקשורים אליה, ונובעים ממנה: בכל היבטי החיים. נאמר כך, אפילו ההברכה וההרכבה שהם מושגי יסוד בבוטניקה, קיבלו קונוטציה מינית כשדובר על התנוחות של יחסי המין מצד אחד, ושל הלידה מצד שני. כי זה תפקידו של אוצר המילים שלנו, להיות רב משמעי. והערוצים הרב משמעיים העיקריים מתחלקים לשלושה סוגים של הפריה: צומח וחי שמייצגים את הפיזי, ותודעה שמייצגת את המטאפיזי. הי, אפילו מונח היסוד התאולוגי שנקרא "עץ הדעת" מדבר על פוריות, שנאמר "וידע האדם את אשתו".

התודעה עצמה היא פירמידה, והרמה הבסיסית בה היא כאמור מיתולוגיה. רמה אחת מעליה הוא הפולחן. הפולחן הוא פולחן של צמחים כי הוא פולחן של פוריות, והצמחים מסמלים את הפוריות, הפקת הפרי. בדרגה השניה יש פולחן של פוריות של שרצים, שמשריצים המון ולדות. לרוב ברביה אל זיווגית, לא מינית. בדרגה הכי תחתונה יש את הפולחן של יחסי המין. שם כבר מספר הולדות וההבטחה לשרידותם המיידית הולכת וקטנה.

אנו נוטים להתייחס אל הדתות הקדמוניות כאל דתות פריון אבל שוכחים שפוריות היא לא העניין. העניין הוא פוריות של התודעה. הבנת דבר מתוך דבר מתוך דבר, כמו ייחור של ענף, שיוחר על ענף שיוחר על גזע. המטרה הסופית היא כמובן אותה נקודת הג'י, והג'י הוא כמובן הגנוסיס GNOSIS.

הגישה הקדמונית לאבולוציה היתה כזו ששמה את הדומם במקום הכי נמוך, מעליו את הצומח, מעליו את החי, ומעליו את החי הנבון וכן הלאה, עד למעלה הכי נבונה שקיימת שהיא אלוהים ונושאי דברו. ביניהם נמצאים כל צורות הביניים של בין דומם לצומח, בין צומח לחי – בשלב זה קדמונינו לא מכירים את מה שנקרא על-ממלכות, ולכן מבחינתם כל מה שלא נראה לעין אינו חי, כל מה שצומח מהאדמה הוא צומח ולכן פטריות הן צומח וחיידקים הם דומם ומטה מזה. כל התנהגות שנובעת מדברים שאינם נראים היא כח אלוהי, ולכן גם אם אתה נמצא במקום הכי נמוך בפירמידה, יש בך יסוד אלוהי. אתה מגיע יש מאין.

מהנקודה הזאת והלאה אני חושב שאני יכול להתחיל לספר על ההבדל בין פולחן השור לבין פולחן החמור כפי שהבטחתי בעבר. אני חושב שאני יכול להתחיל לספר על חרקים ארסיים, שמי שנמצא מעליהם בשרשרת המזון הופך בעצמו לארסי, או לעמיד ארס ולכן לנשגב. על כל הדברים האלה שמחוללים אצלנו את התפיסה על משני תודעה והקשר של כל אלה לדת. אבל בגלל שכבר כתבתי הרבה בפוסט הזה – חכו בבקשה לפוסט הבא. כאן בעתיד הנראה לעין. תודה!

בתמונה: הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שימפנזה, הידוע בשמו "האדם החושב"
  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.