אדון יודע הכל

כזה אני כבר לצערי לא, או לפחות אתקשה. זה כבר חודש וחצי שאני בלי המוסיקה שלי, זה כבר חודש וחצי שאני בלי המידע הזמין ועם הידע הלא מסווג בראש. האם התגברתי על זה? אני לא יודע, לפי ההגיון שלי כנראה שלא אוכל להתגבר על זה לעולם. האם לגמרי נפלתי על הראש כשאני נותן חשיבות כל כך גדולה לחתיכת הארד דיסק מסכן, ומתאבל עליו כאילו הוא היה חבר טוב? אני לא יודע, לפי ההגיון שלי ממש לא. החבר הטוב, כבודו במקומו מונח, אני לא יכול לנפנף בו כהון, אני לא יכול להגיע איתו לשלמות שאני שואף אליה, אני לא מרגיש פגום בלעדיו (קאט: "הבחור השתגע לגמרי!"). האמת, אני כן, כל חבר ייחסר לי מאוד, ללא כל חבר ארגיש פגום באיזו שהיא מידה. כשאני מתאר את זה במונחים של פגם וחסר, האם התמונה מתחילה להתבהר? ידע הוא כח, ידע זמין הוא עוד יותר כח, מידע קנייני הוא הכי הרבה כח. מחסור במידע קנייני הוא חולשה. השאלה האחרת היא איך אני יכול לטעון לקניין על מידע שהשגתי בחינם. זהו דיון פילוסופי מלאה אבל התשובה נעוצה באמונה שלי: המידע הוא חופשי.

נחזור רגע צעד אחד אחורה. מהו ידע, מהו קניין על ידע, האם מישהו יכול לטעון לבעלות על ידע, לנכס ידע לעצמו, לקחת ידע ממישהו אחר שמחזיק בו? במחשבה ראשונה התשובה היא כן, ידע הוא מידע מתועד, כשמדובר במסמך פיזי ברור שאפשר לדבר עליו במונחים של בעלות, קניין, נכס וקיום. אבל במחשבה שניה, ידע אפשר לתעד גם בעזרת מנגנון אחר שאינו רישום פיזי, מנגנון הזכרון. בור סוד שאינו מאבד טיפה, ידעת-הרווחת, זה שלך לעד, אף אחד לא יקח את זה ממך, הדרך היחידה לקחת את זה ממך היא למחוק לך את הזכרון. אבל המח האנושי הוא לא הארד דיסק שאפשר לעשות לו פורמט, החיים הם לא מערכת הפעלה שאפשר לעשות לה ריסט. המח האנושי הוא אמנם מחשב, אבל מה שמייחד אותו על פני המחשב הוא כושר ההיסק היעיל שלו, האסוציאציה, הניווט בתוך מאגר המידע הבלתי נדלה. הדרך היחידה, אם כן "לאבד ידע" הוא לשבש את המנגנון הזה. וזה למה אני מתאבל. המידע הלך לאיבוד? כפרה, לפחות הידע נשאר, אצלי בראש. אבל מה זה עוזר כשסימני הדרך הלכו לאיבוד? דרכי הניווט, האסוציאציות, נעלמו. שוב אתקשה להזכר, וזוהי מהות הזכרון: לא משנה מה אתה יודע וכמה אתה יודע, משנה כמה מהר אתה מאחזר את המידע הזה. כך גם במבחן, יכול להיות שלמדת טוב, אבל אם אתה מתקשה לשחזר את כל מה שאתה יודע במשך הזמן הקצוב, אם אתה משחזר את זה לאט מדי – קיבלת ציון נמוך מדי. ללא האסוציאציות אני פגום, על זה אני אבל.

אסוציאציה ; חיפוש במאגר מידע אמור להיות לפחות דו-מימדי. כשעושים אנלוגיה למערכת תוכן אפשר לקרוא לשני המימדים האלה קטגוריות וטאגים. כשעושים אנלוגיה למאגר מידע מוסיקלי, בואו נקרא למימדים האלה שם אמן וז'אנר. אפשר כמובן לסווג את זה אחרת: תקופות, שמות שירים, כלי נגינה וכו'. אפשר גם לצרף כמה מהם ולהוסיף מימדים, זה ייעל את החיפוש. שיטת הסיווג היא שתקבע את אופי האלגוריתם, ואפשרות הניווט במאגר המסווג תקבע את יעילותו. בדרך כלל יש קשר בין שני הדברים, צורת הסיווג ודרך הניווט – הסיווג הוא המפתח לניווט, דרך הניווט נקראת אסוציאציה. אני בחרתי, כאמור, לסווג את מאגר המידע המוסיקלי שלי על פי אינדקס של תאריכים ושמות. זה לפחות היה המאגר הממוחשב שלי, בזכרון יש לי עוד כמה עזרים לאסוציאציה מהירה: צלילים מסויימים, אירועים קשורים, כל מיני רמזים אחרים שבשפת היום-יום נקראים גם הם "אסוציאציות". בכדי לשלוט בידע שלי, אני משלב בין המנגנונים האסוציאטיביים שלי, במאגר הממוחשב ובזכרון שלי. לא משנה מה יעזור לי קודם, העיקר שבסופו של דבר אאחזר את הידע הזה כמה שיותר מהר.

עכשיו יש לי את הידע הלא מסווג בראש, סימני הדרך הלכו לי לאיבוד והמנגנון האסוציאטיבי שלי נדפק, הסדר התבלגן. כמובן שגם המידע הממוחשב נדפק, הייתי יכול לנסות לשחזר אותו על ידי איתור מחודש שלו ברחבי הרשת, אבל בשביל זה אני צריך לזכור מה היה במאגר. שוב חזרנו למנגנון אסוציאטיבי של הזכרון, שהוא מרכיב חלקי ויחסית זניח. וכמובן: השאלה העיקרית היא אם המידע הזה אכן זמין. אצלי הוא היה זמין כי זה היה ארכיון בבעלותי, האם כשאחפש אותו אוכל לאתר אותו בקלות שכזו? תלוי בכמה הוא נפוץ, אבל רוב מה שהיה לי גבל באזוטריה. בעיה. אציג את זה כך: ישנם שירים שאף אחד לא משתף, וגם בעידן המידע החופשי הופכים לנדירים לפעמים. אם יש לי אותם, אני לא צריך "טובות" של מישהו אחר שישתף אותם, אני יכול לאתר את הידע הזה בעצמי. גם בדרכי האיתור, האסוציאציות, אם יש לי אותן – אם הארכיון שלי מסווג, אני לא צריך עזרה של אף אחד. אני יודע להיעזר בסימני הדרך שלי, ולא צריך להיות תלוי במורי דרך אחרים. לרוב גם הזמינות של המורים הללו תהיה אקראית – הכל תלוי במי בדיוק גולש בפורומים או איזה מכר בקיא פגשתי. תמיד עדיף שאהיה אני מקור הידע של עצמי.

אפשר כמובן להיעזר במקורות ידע סטטיים: שחזור ידע על ידי עיון ברשימות ריליסים, סטים או אוספים מהתקופות הנתונות. רשימות כאלה הן מקורות שמתעדים את הידע בדיוק על פי אותם קריטריונים שלי – תאריך ושם. אבל גם אז חוזרים לבעיה הידועה: אני תלוי באחרים. ולא שמשנה לי להיות תלוי בהם, אבל כשלא אני מנהל את הרשימות אלא אחרים, האסוציאציות הן לא שלי, והמימד האינדיווידואלי נעדר. במילים אחרות: מאגרי המידע האלה כוללים המון "פסולת", דברים שאם זה היה תלוי בי לא היו מתועדים, דברים שקיומם מקשה עלי את ההתמצאות. אבל תעזבו, פסולת היא מילה "קשה" מדי. הרשימות האלה תועדו בידי אדם אחר על פי כללים אחרים – לרוב של טעם. טעם שהוא לא שלי.

הקשר לשלמות הוא כזה: אינדיווידואליות היא אולי דבר שגורם לי לחוסר תלות בטעם של מישהו אחר, אבל היא גם משהו אחר בעיני: שאיפה לשלמות. נקרא לזה הדרך להכרת האלוהים, אם אלוהים הוא השלמות. כל אדם בכל תחום שואף להשתלמות שהיא הידמות לאלוהים. בהקשר של ידע, אם אתה יודע יותר, אתה מדמה לאלוהים, כשתדע את הכל והידע שלך יהיה מושלם, תשתווה לאלוהים, זה מה שאלוהים רוצה – שתהיה כמוהו. האינדיווידואליות היא עצמאות, חוסר תלות, חופש ולמעשה השתחררות מכניעה לגחמות של מישהו אחר, שבאיזה שהוא שלב הופכת גם ליכולת שליטה בטעם שלך עצמך. ידע הוא הון, וכל אדם רוצה לשלוט בהון של עצמו, רב ככל שיהיה יהפוך אותו ליותר "מושלם". אובדן הכמות, והשליטה בה היא הפגם כפי שאני רואה אותו. זה מה שמעציב.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.