משה מלאך כבן אדם

כשמתבוננים בשוני ובדמיון בין תיאורי מות משה בכתבי הקודש של שלושת הדתות ניתן לראות כי בשלושת המסורות עולה סיפור של מאבק עם ישויות עליונות בשאלה אם משה ימות או לא, ובסופו של דבר הישויות מתרצות ונותנות למשה לעלות לגן העדן.

מה שמעניין הוא:
א. מסתמן שכל המסורות מסתמכות על מדרשים קדומים, ולא ברור מי קדם למי אך יכול להיות שאו שהמוסלמים והנוצרים הושפעו שניהם ממדרשים יהודים מוקדמים, כולל כאלה שקדמו לספירה הנוצרית, או לחלופין שהמדרשים היהודיים נכתבו על פי המסורות הנוצריות והמוסלמיות ומתוך מגמה של אדפטציה שלהם.
ב. בין כך ובין כך, מסתבר שלמרות שנראה בבירור שהמסורת היהודית ניסתה למנוע ממשה להיות מוצג כאדם אלוהי, או כאדם שהפך לאלוהים (מן הסתם כדי למנוע האלהה של אדם וליצור חיץ ברור בין רשות בשר ודם לרשות האלוהית), היהדות לא שוללת לחלוטין את הרעיון שאלוהים יאמץ אדם שבחייו הצטיין ברוחניותו, ויהפוך אותו לסגנו. דהיינו, המסורת על חנוך ומלכיצדק, שהיא מסורת יהודית מובהקת, מסבירה את המדרשים על כך שמשה אחרי מותו מיד עלה ״לשמש בשמיים״.

המקורות הנוצריים

באיגרת יהודה בפסוק 9 מסופר שהשטן והמלאך מיכאל התווכחו אם משה ראוי להכנס לגן עדן או לא. דוד פלוסר בספר ״ישו״ עמ׳ 204 כותב שהיתה אמונה נפוצה בימיו של ישו, שמשה רבינו לא מת למרות מה שכתוב בתנ״ך. על סמך זה, טוען פלוסר, ישו הרשה לעצמו להשוות את עצמו לבן האדם ולומר שהוא ישב לימין האלוהים כשימות. בלוקס פרק כ״ב בסוף הפרק, בדרך למשפט שלו המובילים אותו מתעללים בו ועושים ממנו צחוק, והוא אומר להם שבגלל שהם ממשיכים בין כה וכה להתעלל בו הוא נחשב כבר עכשיו למת, ואומר ״אבל מעתה יהיה בן האדם ישב לימין גבורת האלהים״

בברית החדשה יש רק אזכור אחד למותו של משה, השאר זה על חייו. מדברים על הסנה, על העובדה שקרן עור פניו וכמובן על ״תורת משה״ או יותר נכון על ״המצוות של תורת משה״. בהקשר הזה מעניין לראות כי ישו קושר עצמו למשה, ״אלו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב״ (״הבשורה על פי יוחנן״ ה׳ 46)

המקורות המוסלמיים

בחדית׳ (מסורת שבעל פה) של אבו הוראירה מסופר על מאבק בין מלאך המוות למשה, כשאלוהים שולח את מלאך המוות להרוג את משה. מלאך המוות חוזר נבוך לאלוהים ואומר לו שהוא לא הצליח להרוג את משה, משה לא מעוניין למות. אלוהים מציע לספור את השערות בגבו של משה ועל כל שערה שתמצא בגבו הוא יקבל שנת חיים אחת. משה שואל: ״ומה אחר כך״? אלוהים מספר לו מה קורה אחרי המוות, ומשה שומע ומתלהב ורוצה שזה יקרה בו ברגע. אך לפני שהוא מת, הוא מבקש מאללה שייתן לו למות קרוב לארץ הקודש כדי שיהיה במרחק של זריקת אבן ממנה.

בספר ״מוחמד״ של קארן ארמסטרונג, היא כותבת פרק שלם על מותו של מוחמד ומציינת כי בקוראן מזהירים שוב ושוב שלא להעניק ליצורים פשוטים את הכבוד שרק האל ראוי לו. מוחמד הזהיר את יורשיו שלא יסגדו לו כשם שנוצרים סוגדים לישו. הוא אינו אלא בן תמותה פשוט כמוהם. הסירוב להכיר במותו של מוחמד הוא אפוא התכחשות לאמת בסיסית. כל עוד יהיו המוסלמים נאמנים לאמונה שרק אלוהים לבדו יהיה ראוי לסגידה ימשיך מוחמד לחיות ״הקשיבו אנשים, אם מישהו סוגד למוחמד, מוחמד מת, אם מישהו סוגד לאל, האל חי ונצחי״ (אבן אסחאק סירה 1012)

בגדול, יש המוני הקבלות בקוראן בין דמותו של משה לבין דמותו של מוחמד עד כדי כך שמשה הוא מבשר של מוחמד, משה הוא גדול הנביאים אך כל הנביאים הגיעו רק כדי להכין את הקרקע לאחרון הנביאים ולכן משה הוא סוג של מוחמד לפני מוחמד כפי שאליהו הנביא הוא סוג של ישו לפני ישו. כמובן, משה מופיע כדמות מרכזית במסע השמימי של מוחמד שבו הוא מקבל את מצוות התפילה שהיא אחת מחמשת עמודי האיסלם.

המקורות היהודיים

משה לא מוזכר ברשימת הנכנסים בחייהם לגן עדן. עם זאת בתיה בת פרעה, שגידלה את משה, משום מה כן. בתיה בת פרעה בדברי הימים מוזכרת כאשתו של כלב בן יפונה (מגילה י״ג), המסורות המשיחיות לדמותו של כלב הן לא חלק מהסקופ של הדיון, אך מסתמן שכ״קמע משיחי״, יש כאן רמז שאחד מהעשרה (או תשעה, או שבעה – בתיה בת פרעה חוזרת בכל הרשימות) הוא משה רבנו בעצמו, ובתיה בת פרעה היא רק כיסוי לדמותו.

במדרש רבה שמות כ״ח א׳ נאמר: ״באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקדוש ברוך הוא אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם שנאמר לקחת מתנות באדם״

הסיפור של משה שהמלאכים ביקשו לדחותו מתקשר באופן ברור לספר זכריה ג׳, כשהשטן ביקש לדחות את יהשוע הכהן הגדול כי הוא לבוש בגדים צואים. והיה צריך להחליף את בגדיו למחלצות. גם אגרת יהודה קושרת את זה לפסוק ״יגער ה׳ בך השטן״. הדחיה של משה לפי המדרש ולפי אגרת יהודה קשורה לזה שמשה הוא בשר ודם ובשר ודם לא ראוי להכנס במעטפת החומרית שלו עד שהוא יתכחש אליה.

בסיפור התנכ״י יש לא מעט מקומות שדורשים מאנשים להחליף בגדים או להחליף התנהגות כשמגיעים לעמוד במקום קדוש. לדוגמה: הכהן הגדול ביום כיפור. מירצ׳ה אליאדה מדבר הרבה על כך שהמוטיב של ״של נעליך מעל רגליך״ חוזר לא מעט בהתייצבות במרכזו של ה״אקסיס מונדי״. כלומר במקום בו מתחברים השמיים והארץ היראה הדתית דורשת מהאדם לשנות את עצמו, בין אם את הליכותיו ובין אם את בגדיו בפועל.

סמליון אמר ׳וימת שם משה׳, ספרא רבה דישראל. תניא רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר ׳וימת משה: ספרא רבה דישראל׳. ויש אומרים לא מת משה. כתיב הכא וימת שם וכתיב התם ׳ויהי שם עם ה'׳, מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ׳ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור׳, א"ר ברכיה: סימן בתוך סימן ואפילו הכי ׳ולא ידע איש את קבורתו׳.

וכבר שלחה מלכות הרשעה אצל גסטרא של בית פעור: ׳הראנו היכן משה קבור׳. עמדו למעלה, נדמה להם למטה. למטה, נדמה להם למעלה. נחלקו לשתי כיתות, אותן שעומדים למעלה נדמה להן למטה, למטה נדמה להן למעלה, לקיים מה שנאמר ׳ולא ידע איש את קבורתו׳.

ר' חמא בר' חנינא אמר: אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור. כתיב הכא ׳ולא ידע איש את קבורתו׳ וכתיב התם ׳וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים׳. וא"ר חמא ברבי חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור.

ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב ׳אחרי ה' אלהיכם תלכו׳? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר ׳כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא׳? אלא, להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים דכתיב ׳ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם׳, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב ׳וירא אליו ה' באלוני ממרא׳, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב ׳ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו׳, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים דכתיב ׳ויקבר אותו בגיא׳ אף אתה קבור מתים

סוטה י״ג עמ׳ ב׳

בציון מה שנאמר במסכת תענית (ה׳ עמ׳ ב׳) ״יעקב אבינו לא מת״, אנו יכולים לעמוד על הקבלה בין משה לבין אברהם ודמותו המשלימה יעקב. ראשית כל, סוטה אומרת במפורש שמשה רבינו עלה ומשמש במרום, ולא מת. על אף שכתוב במפורש שהוא מת. הכוונה היא שכשמשה מקבילה לאברהם הוא נחשב כמת, אך כאשר משה מקביל ליעקב הוא נחשב כלא מת. המדרש של ר׳ חמא ברבי חנינא מסמן המצב הלימינלי הזה שבו אדם מידמה לאל, ולא משנה איך. כאשר הוא מידמה, הוא עובר ממצב של חיים למצב של מוות – הקבורה שלו הופכת להפרדה של הנשמה מהבשר וקוברת את הבשר בלבד כאשר הנשמה ממשיכה לחיות ועולה השמיימה, ושם הוא לא מת.

ק״נ: יעקב מת והעלו את גופו לארץ הקדש, יוסף מת ולא נקבר גופו בארץ הקדש רק עצמותיו בלבדם, משה לא זה ולא זה. יעקב היה בעלה הראשון של הנוקבא. כי יעקב מרכבה לחיצוניות הז"א, לכלים דפנים שמחזה ולמטה. ויש לו השוואה עם הנוקבא, שכולה מחזה ולמטה דז"א. וע"כ הוא בעלה האמיתי והראשון של הנוקבא. אלא אחר שמת יעקב, הזדווגה הנוקבא עם פנימיות הז"א, משה. ובעוד שהיה משה מלובש בגוף בעוה"ז, שמשום זה היה לו עימה השוואה, פקד אותה כראוי, והוא היה הבעל השני של הנוקבא.

קנ״ב: משה היה בחוץ לארץ, ולא נכנס שם לא גופו ולא עצמותיו. אלא השכינה נכנסה בארץ, אחר שמת משה, וחזרה לבעלה הראשון, יעקב. כי להיות משה מפנימיות הז"א, היה לו השוואה עם הנוקבא רק בחייו ולא אחר פטירתו. מכאן, אם נקבה הייתה נשואה לב' אנשים בעוה"ז, חוזרת לאחר פטירתה לבעלה הראשון. ולפיכך נקבר משה בחוץ לארץ, משום שבעלה הראשון, יעקב, היה בארץ, והנוקבא שייכת רק לבעלה הראשון.

קנ״ג: משה זכה בחייו, מה שיעקב לא זכה בחייו. כי יעקב גרם זיווג ז"א בנוקבא בעולם העליון רק לאחר פטירתו. אבל משה גרם לזיווג ז"א עם הנוקבא בעודו בחיים בעוה"ז, אבל לא לאחר פטירתו. והאם זהו היה חיסרון של משה, שלא יכול לגרום זיווג זו"ן לאחר פטירתו? לא כך, אלא כשיצאו ישראל ממצרים, מצד היובֵל הייתה גאולתם, שהוא בינה.

וכל אלו שישים ריבּוא (600,000) של דור המדבר, היו מעולם העליון, בינה. ובאותה הצורה, בבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ. אלא הבנים שלהם, הנולדים מהם, באו לארץ, להיותם בתיקון הלבנה, הנוקבא. וכל עובדי הארץ, בחרישה וזריעה, הוא תיקון הלבנה.

זוהר פרשת בראשית א', חלק ב'

מסורת מאוחרת בהרבה היא של הזוהר: משה לא נכנס לארץ ישראל והשכינה נכנסה במקומו. יעקב כן נכנס לארץ ישראל ובכך חסרונו של משה. אלא שבהיות משה משודרג להיות השכינה, הוא מתקן את הקלקול (״קלקול הבינה״) שגרם למשה, בהיותו חלק מדור המדבר, לא להכנס לארץ. ומכאן: משה נעלה גם על אברהם וגם על יעקב ביחד. משה עצמו הפך לשכינה עצמה, משל היה ישו שהפך ללוגוס…

בספרם ״לא כך כתוב בתנ״ך״ טוענים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, בפרק שלם שמוקדש למותו או לא של משה, שהמסורות המושתקות על משה ואליהו שמופיעות בברית החדשה מולבשות על ישו ולכן כנראה הטשטוש היה בעקבות עליית הנצרות ולפני כן באמת האמינו שמשה לא מת כי הוא לא היה יכול למות. המסורת בזוהר מדגימה את המטושטש בצורה מצויינת.

%

ראינו קודם שהיתה הקבלה בין מותו של משה למותו של יעקב. קיימת הקבלה גם בין תחילת שליחותם – יעקב גלל את האבן מפי הבאר כמו שמשה גלל. אם יש הקבלה בין משה ליעקב, כנראה שחלק מההקבלה היא גם על עימות בין משה למלאך, כך שהעימות שמתואר בשמות רבה יכול להיות לא עימות בין המלאכים לבין ה׳, כשהמלאכים ניסו לפגוע במשה, אלא עימות בין המלאכים למשה עצמו. הפגיעה היא אותה פגיעה של יעקב במקום, חלום יעקב הוא למעשה המאבק של המלאכים למנוע מיעקב להכנס בשערי השמיים.

״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה״. תנא כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות, דכתיב ״והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״, עולים שנים ויורדים שנים וכי פגעו בהדי הדדי הוו להו ארבעה וכתיב ביה במלאך ״וגויתו כתרשיש״ וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו. תנא ״עולין״ ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ו״יורדין״ ומסתכלין בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה, מיד ״והנה ה' נצב עליו״.

חולין צ״א ב׳

רבי ברכיה אומר, עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין פחות משנים, ויורדים שנים, ומנין שהמלאך שלישו של עולם, שנאמר ״וגויתו כתרשיש פניו כמראה הברק״.

רבי חייא ורבי ינאי, חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר עולים ויורדים ביעקב, מעלים ומורידים בו, אפזים בו, קפזים בו, סוטנים בו, שנאמר ״ישראל אשר בך אתפאר״, את הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים איקונים שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן, משל למלך שהיה יושב ודן, עולים לבסילקי ומוצאים אותו דן, ויוצאין בפרווד ומוצאין אותו ישן

בראשית רבה ויצא ס״ח

אנו רואים הן בגמרא והן במדרש רבה, שהמלאכים היו ״סוטנים״ ו״סוכנין״ ביעקב, כלומר מנסים למנוע ממנו לעלות, מפני שראו את הניגוד בין הפרצוף העליון שלו לבין הפרצוף התחתון שלו. בפרצוף העליון שלו הוא נראה כמו מלאך, אך בפרצוף התחתון שלו הוא נראה כמו אדם. ובגלל הדיסוננס הזה הוא לא ראוי. בדיוק כפי שמשה בפרצוף העליון שלו פניו כפני השכינה, אך בפרצוף התחתון שלו הוא בשר ודם, ולבוש בכסות של אדם.

קשר נוסף ודי ברור בין יעקב למשה הוא המטה. יעקב עבר עם המקל את הירדן ומשה עשה איתו אותות. באותה כפיפה שבה יעקב עבר אגב את הירדן הוא גם נאבק עם מלאך. כלומר, כפי שבירידתו מהארץ הוא נאבק, גם בחזרתו אל הארץ הוא נאבק – והכל בנוכחות המטה. המקל, שלא אחת נקרא ״מטה״, ״שבט״ או ״קנה״, הוא ״אטריבוט״ נפוץ אצל דמויות משיחיות בקליבר של משה ויעקב. מסתבר שלמוחמד גם היה גם מטה שנקרא ״אל ממשוק״. והמטה הזה עבר בירושה אחר כך לראשידון ה״חולאפה״.

%

המדרשים היהודיים הם תגובה מתגוננת והתפלמסות נגד החוטר הסורר שהיה הנצרות שהפך את ישו לאלוהים, למרות שהמגמה היהודית היתה להותיר אותו אדם, לפחות בהתגלמות שלו על פני האדמה. האיסלם התגבש בהשפעה יהודית, וניסה גם הוא להותיר את האבחנה הזו בין עליונים לתחתונים על כנה. בגלל זה מן הסתם גם ביהדות יש גישה אוהדת כלפי התאולוגיה האיסלמית, והטענה היא שהנצרות היא עבודת אלילים כי היא לא ״מונותאיזם״ אלא ״בי-תאיזם״ או ״טרי-תאיזם״ שהעלה אדם למדרגה של אל. כנגד הרעיון של שכינה בקבלה היו יהודים שיצאו נגד, כי גם הוא גבל בפוליתאיזם. הקבלה, כפי שאנו רואים, היא שלב ביניים בין מונותאיזם למה שנקרא בחקר הנצרות ״מודליזם״.

ה"מודליזם״ סבר שיש כמה רמות של אלוהויות, אבל כולן התגלמויות שונות של אותו אל. כנגד המודליזם ובעיקר כנגד תולדה שלו, האריאניזם שסבר שישו נחות מהותית מהאל האב (ולא שווה לו אך הוא מהווה התגלמות אחרת), יצאה הנצרות הקתולית כבר במאה הרביעית. הנצרות יצאה במקביל גם נגד הצורה השניה שניסתה להתמודד עם שאלת המונותאיזם של הנצרות, הגישה ה״אביונית״ שסברה שישו כלל לא היה אלוהי בחייו, אלא רק במותו, וגם זה בצורה מטאפורית.

גישה זו נקראת adoptionism, שמשמעותה: אדם יכול להפוך לעילאי רק לאחר מותו, ואז הוא מועלה למדרגה של אל ו״מתאחד עם האל״. סביר להניח שההשקפה של היהדות שמתוארת כאן במדרשים היא אותו ה-adoptionism וסביר להניח שהאביונים לא ממש היו רחוקים בדעתם מהמיינסטרים הפרושי של אותו הזמן – ההשקפה על פיה משה לא מת אלא מיד עלה לשמים ו״משרת למעלה״, סוג של מטטרון. משה חי חיים מלאים כאדם ובמותו השתלב במערכת האלוהית.

בכל מקרה, כל מה שהוא לא adoptionism ומודליזם נחשב כפוליתאיזם או פסבדו-פוליתאיזם. בנושא זה התקיימה ועידת ניקאה שהגדירה את השילוש, כשלוש התגלמויות שונות של האלוהים שהתאחדו לאחת. בשונה מהמודליזם שמדבר על שלוש התגלמויות זהות שלא היו צריכות להתאחד כלל כי מלכתחילה היו אותו הדבר, השילוש דיבר על כל ההתגלמויות כשונות מהותית, אך עדיין מאוחדות.

אני מבסס את מה שאני אומר על הרצאות של Bart Ehrman, בספרו (ובהרצאותיו) ״כיצד הפך ישו לאלוהים״. אהרמן מכנה את ההשקפה הזאת ״נצרות נמוכה״, כלומר נצרות שמאמינה שישו היה אדם שאלוהים אימץ לחיקו לאחר מותו. כך גם המסורות המדרשיות מספרות על חנוך, משה ואליהו.

%

כשהגמרא סוברת שמשה ״משרת למעלה״ היא מתכוונת לכך שהתיאור למשה הוא תיאור שמתאים לעבודה טיפוסית של כל מלאך: משרת, מתפלל, מהלל, לומד תורה עם ה׳ וכו׳. זה מה שכביכול חששו שמשה יעשה, ״יליץ יושר״ על עם ישראל.

חגי דגן, שלא טורח להביא ביבליוגרפיה בספרו ״המיתולוגיה היהודית״, כותב שזה בדיוק מה ש״הפחיד״ כל כך את ה׳. בעמ׳ 272 הוא כותב: ״מקום קבורתו של משה לא נודע לאיש והוסתר בין היתר משום שאלוהים ידע שבית המקדש עתיד להחרב ולא רצה שישראל יבואו לקברו של משה ויבקשו שיתפלל בעדם, כי אלוהים ידע היטב שתפילתו של משה חזקה דיה כדי להביא לגאולה טרם זמנה ולהפר את התוכנית האלוהית לסבל ויסורים״

התפקיד המלאכי הזה של להתפלל לפני ה׳ הוא גם מקור פולחן קברי הצדיקים. זה מה שהם עושים אחרי שהם מתים. מתפללים בעד עם ישראל. זו המעלה שזוכים לה צדיקים לאחר שמתים, להיות משרתים של אלוהים במותם כמו בחייהם.

כנגד פולחן קברי הצדיקים היתה התנגדות של חכמים, כי זה גבל בעבודת אלילים ולכן נפסק ש״רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם״. אם אתה רוצה שצדיק כלשהוא יליץ עליך יושר אתה לומד את תורתו. אם אתה רוצה שמשה רבינו יליץ עליך יושר אתה לומד תורה באופן כללי.

סביר להניח שמהבחינה הזו היהדות, הנצרות והאיסלם מסכימים. ברגע שאתה מחקה את אלוהים אתה מבצע את הפרקסיס הדתי. אצל הנוצרים זה להאמין בישו, להתפלל לישו שיביא את התפילה לפני אלוהים. אצל היהודים זה ללמוד תורה, להתפלל אל משה שיביא את התפילה לפני האל. אצל המוסלמים זה להאמין בשליחותו של מוחמד, שכבר דיברנו על זה שהוא מקביל למשה. בנצרות קוראים לזה imitatio christi. ביהדות, אני מניח, ״והייתם קדושים״

%

כצפוי יש גם את הפרשנות האלגורית, ברוח הניאופלטונית. על כל הסיפור של חיים ומוות יש להסתכל כעל מסע של האדם בציר רוחני. מי שמת הוא מי שמתחבר אל האלוהים בלי חציצות, או בקיצור מי שמגיע לאוניו מיסטיקה. הדבר הזה לא אפשרי וגם משה ידע את זה ״לא יראני האדם וחי״. לעומת זאת, יש כל מיני מקומות, שמדברים על זה שמשה הגיע למעלה רוחנית כל כך גבוהה שהוא הצליח לעשות את זה. אפילו התנ״ך מדבר על משה כמי שהצליח לדבר עם אלוהים כמו שמדברים עם חבר מהרגע להרגע ״ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו״, וכעל מי שקרן עור פניו מרוב קדושה רגע אחרי שירד מהר סיני. הרמב״ם כותב במורה נבוכים שמשה הגיע למדרגה הנבואית הכי גדולה ושאלוהים נראה אליו כאספקלריה המאירה, וטוען שאי אפשר להתקדם מעבר לזה, אבל יש קריאה שעל פיה הרמב״ם טוען שלמרות שאי אפשר, הוא עצמו הצליח להגיע מעבר לזה ושבמורה נבוכים מוצפנת נוסחה איך לעשות את זה.

יש ספר ״סודו של מורה נבוכים״, שלא מדבר בדיוק על זה, כלומר לא פשר הסוד, אלא רק שקיים סוד. אבי אלקיים אומר דברים בסגנון זה וככלל מחזיק מהרמב״ם כמיסטיקן הגדול אי פעם.

%

תוספת: במדרש על הפסוק ״אשר ברך משה איש האלוהים״, היו צריכים החכמים להתמודד עם השאלה מדוע מכנים בפעם היחידה בתורה את משה ״אלוהים״ ולא סתם ״איש״. חכמים מחליטים להפריד בין המהות ״אלהים״ לבין המהות ״איש״, ומסבירים כך את המשמעות של הצירוף ״איש האלוהים״, גם אלוהים וגם איש. המדרש מבדיל בין משה בזמן ששהה על הר סיני לבין משה בזמן שירד אל העם, שבזמן שעלה הוא נקרא אלוהים עד כדי כך שתפילתו היתה מסוגלת לגבור על מידת הדין.

משה, בשר ודם עולה לפני הקב"ה שכולו אש ומשרתיו אש, כשעלה אצלו נקרא ״איש״ וכשירד נקרא ״אלקים״. דבר אחר: כשעלה וראה שאין אוכלין ושותין וגם הוא לא אכל ושתה נקרא ״אלקים״, וכשירד ואכל ושתה נקרא ״איש״. א"ר אבין: ממחציתו ולמטה נקרא ״איש״. א"ר אלעזר: מן מטרופולין היה משה שנאמר ״לא כן עבדי משה.״ דבר אחר ״איש האלקים״, גברא דיינא… דבר אחר: שהטיח דברים כלפי מדת הדין שנאמר ״אם בריאה יברא ה'״. אמר משה: אם בריאה מוטב, ואם לאו יברא בשביל קרח ועדתו. ואין איש שהטיח כנגד מדת הדין כמשה.

מדרש תהלים צ׳ ג׳

%

תוספת – מיהו מלכיצדק: ביהדות מלכיצדק היה חוליה בשרשרת הכהונה הגדולה, והעביר את הכהונה לאברהם. ככהן גדול יש לו גם תפקיד אסכטולוגי והוא צפוי להיות אחד מארבעת הפטרונים של המשיח. המסורת על תפקידו האסכטולוגי נמצאת במדרש שיר השירים, אך גרסה מצונזרת שלו נמצאת במסכת סוכה (נ״ב עמ׳ ב׳) שם הוא נקרא סתם ״כהן צדק״.

לפי ספרות הקומראן מלכיצדק יעמוד בראש צבאות בני האור וינצח את צר המשיח שקרוי ״מלכי רשע״ או בליעל, והנצחון הזה יהווה כפרה. הנראטיב הזה מסופר במגילה הנקראת ״פשר מלכיצדק״. לפי חנוך הסלבי מלכיצדק הוא בן אחי נח ניר שניצל מאימת המבול לאחר שמיכאל לקח אותו לגן עדן. זאת בשונה מהמסורת התלמודית שעל פיה מלכיצדק הוא שם בן נח, והוא ניצל מאימת המבול כי השתתף בבניית תיבת נח. לכן הוא קרוי חרש, ונחשב כאחד מארבעת החרשים, הפטרונים של המשיח.

לפי הנצרות מלכיצדק הוא כהן לעולם, וככזה היה יכול לברך את אברהם, ״אין תחלה לימיו וגם לא סוף לחייו, ובהיותו דומה לבן-האלהים הוא נשאר כהן לתמיד״ (האגרת אל העברים ז׳). כהונת העולם גם ניתנת לו בפסוק בתהלים ק״י, ״נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. הטקס שבו הוציא לאברהם לחם ויין מהווה מבשר לאוכריסטיה, ועובדת היותו של מלכיצדק גוי הופכת את כל מי שמשתתף באוכריסטיה כזכאי לרשת מלכות שמיים. זאת בהשפעת פילון שטען שהכהונה של מלכיצדק היתה התגלמותו כלוגוס, והברכה לאברהם, עם היין והלחם כמו גם הפרשת המעשר היתה העברת הידע האלוהי לאברהם.

עם המסורת הזאת כנראה התפלמסה הגמרא במסכת נדרים ל״ב עמ׳ ב׳ (וגם במדרש רבה). הסיפור שם מוצג אחרת, מלכיצדק היה אמור להיות כהן עולם, אך הוא קיבל עונש וכהונת העולם עברה ממנו לאברהם. כלומר, הטקס שמאפשר לבני התמותה להיות זכאים לרשת את מלכות השמיים באמצעות קידוש על היין ועל לחם המשנה בשבת, שמורה רק ליהודים או יותר נכון למי שמקיים את תורת משה, ולא למי שמקיים את תורתו של ישו.

יהודה אליצור (״ישראל והמקרא – מחקרים גאוגרפיים, היסטוריים והגותיים״, ״דרכו של מלכיצדק מספר בראשית לספר תהילים״, עמ׳ 33) מוסיף וטוען שמזמור ק״י בתהלים בכלל לא מדבר על מלכיצדק כעל מי שקיבל את כהונת העולם אלא דווקא דוד המלך וזרעו. לטענתו מלכיצדק הוא כינוי ליהושפט, מלך מזרעו של דוד. המזמור נכתב לאחר הנס שנעשה לצבא יהושפט בנצחונו על צבא מישע מלך מואב כפי שמתואר במלכים ב׳ פרק ג׳. וכפי שקרה אז, כך יקרה באחרית הימים

  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם
  • משה מלאך כבן אדם

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.