למלא את השנים החסרות

הרהורים בדבר כרונולוגיית ״השנים החסרות״, ונסיון לפשר בין הסתירות המקראיות על אודות הממלכה הפרסית שלפי מה שאני מניח כאן נובעות בגלל המחלוקת הפנים-יהודית בדבר תחילתה של תקופת שעבוד המלכויות – האם בזמן הכיבוש הרומאי, או רק עם חורבן הבית. רעיון שעלה לי בעקבות חווית הקריאה בספר ״מדרשי גאולה״.

למלא את השנים החסרות

אני כבר שנים מתקמצן לקנות את הספר הזה כי הוא עולה 179 ש״ח. היום עשיתי את הצעד הזה בשעה טובה. אני קורא את פרק המבוא מאת עודד עיר שי ״כרונוגרפיה ואפוקליפטיקה בשלהי העת העתיקה״, ומגלה להפתעתי, שהפייטן הביזנטי חדותא, ציין את החורבן או יותר נכון את שעבוד המלכויות מכיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה״ס ולא משנת 70 לספירה, אז היה החורבן (״איה חסדיך הראשונים ועד מתי נעבוד לאדמונים, והרי יש לנו שבע מאוד ושישים וחמש שנים״ – פיוט שנכתב בשנת 702 לספירה).

כאן עלה לי הרעיון הבא. אני מתנצל מראש על החישובים הארוכים שלא עוברים יפה בכתב. בקצרה אני רוצה להסביר אותם כך: קיימת נקודת זמן בהיסטוריה, שמהווה מראה למה שקורה לפני ומה שקורה אחרי. אם לחוקחים מס׳ שנים קדימה ואחורה מגיעים למאורעות ״היסטוריים״. השאלה היא מה הנקודה הזאת. הנקודה יכולה להיות שנת 63 לפנה״ס או שנת 70 לספירה. הפרש שנים שמהווה, בערך, ואני יודע שבערך, את התקופה שנקראת בחקר המקרא ״השנים החסרות״.

איך הגעתי לזה? בשל נבואת ״שבעים השבועים״ בדניאל שהיא אם אמהותיה של שיטת חישוב הקיצין, היהודים דיברו על תקופות של סימטריה בהיסטוריה, וכך בין תחנה לתחנה בהיסטוריה הבדילו תקופות של 420 שנה ועוד 70 שנה, שהן ״שמיטות״ של 6+1 יחידות – למרות שבחלק מהספירות זה לא 420 אלא דווקא 430 (ההנחה היא שמדובר בתקופות סמליות, ולא הקפידו אם זה 420 בדיוק, או 420 עם סטיית תקן של 10 לפה ולשם).

דהיינו, לפי החשבון הזה, ההיסטוריה מתחלקת ליחידות של 420 ו-70 שנה בין תחנות כמו ברית בין הבתרים ליציאת מצרים, חלוקת הארץ ובנית בית המקדש הראשון, תקופת המקדש הראשון, הגלות, תקופת המקדש השני והתקופה שבין המקדש השני לגאולה.

לפי החישוב הזה, תקופה שכזו מסתיימת בדיוק בזמן שבו נבנה מקדש יוליאנוס ב-363 לספירה – 426 שנה מאז כיבוש פומפיוס. שהם כ-490 שנה מאז חנוכת בית המקדש, כלומר מרד המכבים. שוב, מדובר בסטיית תקן של קצת פחות מ-10 שנים. בניית המקדש וחורבנו המיידי בשל ״רעש אדמה״ הדומה לזה שמתואר בספר זכריה, הוא נקודה אחת שחשובה לציון. אך ישנה נקודה אחרת חשובה לא פחות לציון.

הנקודה היא שאם לוקחים אחורה מכיבוש פומפיוס 420 שנה, מגיעים לשנת 483 לפני הספירה, שעל פי הכרונולוגיה של ״השנים החסרות״ הם תחילת ימי ארתחשסתא. כך ש-א׳ אי ההתאמה בין הכרונולוגיה המקראית והמדעית יכולה להפטר בקלות – ו-ב׳ יש אפשרות לעשות אוקימתא ולהחשיב את האגדה על דניאל בגוב האריות, הצלתו הפלאית והמעמד שרכש בבית המלוכה הפרסי, כהשבתו של זרובבל לשימוע בפני השלטון בשל חשש למרד, והפסקת בשל כך של בניית בית המקדש, עד שבסופו של דבר בגלל ״הצלה פלאית״ כביכול, הבניה חודשה בימי נחמיה.

בסנהדרין ל״ח עמ׳ א׳ נאמר שנחמיה וזרובבל הם אותו האדם, ורש״י למסכת מגילה י״א עמ׳ ב׳ אומר שדריווש, כורש וארתחשסתא הם למעשה אותו האדם שאינו אלא בנה של אסתר המלכה. הדברים האלה חשובים לא כי הם אמת לאמיתה, אלא כדי להסביר את ההגיון החז״לי שמתייחס אל דמויות ״אפונימיות״ כאל נקודות של ציון זמן.

לפי הכרונולוגיה המדעית דריווש מת בשנת 485 לפנה״ס, כך שנת 483 היא שנת 2 לבנו של דריווש, חשיארש. השנה השניה למלכותו של מלך כלשהוא היא השנה שבה לכאורה החלה בניית בית המקדש, ואז, מיד, באה שנת 3. בשנת 3 לאחשוורוש לפי מגילת אסתר, נלקחה אסתר לבית המלכות, שם נשאה חן בעיני כל רואיה. מאחר שחשיארש נדון בספרות היהודית לגנאי, האין ״אחשוורוש״ אותו המלך שעצר את בניית בית המקדש וחטף את שכיית החמדה היהודית לארמונו, ובסופו של דבר קרה נס ובאורח פלא, ליהודים היתה אורה ושמחה ונהפוך הוא?

כלומר, מסתמן שמגילת אסתר היא סיפור כיסוי לצורה שבה זרובבל מנהיג היהודים נלקח לארמון לבירור, ובסופו של דבר זוכה, וזכה בפרס הגדול – בניית המקדש.

הנקודה הארכימדית השניה היא אם כך שנת בניין בית המקדש השני. השאלה, מן הסתם, מתי היא היתה. מדוע? כי יתברר שקיימת מסורת מקבילה, שעליה אעמוד מיד.

יוצא, שכל המעללים של חישוב הקיצים של היהודים בתקופה של אלף השנים בין המאה השישית לפנה״ס למאה החמישית לספירה, הם בסך הכל שיקוף של המאורעות שבין כיבושי פרס והחרבת הממלכה הראשונה שהחריבה את בית המקדש, הלא היא בבל, לבין כיבושי פרס וההחרבה של הממלכה השניה שהחריבה את בית המקדש, הלא היא רומי.

במאה החמישית נפלה האימפריה הרומית המערבית, בסוף המאה החמישית הודח הקיסר האחרון של הקיסרות הרומאית. בתחילת המאה השישית התרחשו מלחמות בין האימפריה הססאנית לבין ביזנטיון ובסופו של דבר הפרסים אכלו יותר ויותר מהממלכה הביזנטית עד שבסופו של דבר בתחילת המאה השביעית כבש גם את ירושלים.

במסכת יומא י׳ עמ׳ א׳ חלוקים חז״ל אם ״עתידה רומי שתפול ביד פרס״ או ההפך, ״עתידה פרס שתפול ביד רומי״. הרקע למחלוקת הזו היא מן הסתם המאבק בין פרס לרומי בראשית המאה השביעית על ירושלים, הנצחון של הפרסים וכעבור זמן לא רב מרד הרקליוס שבו הביזנטים נקמו ביהודים על שתלו את יהבם בפרסים וראו בפלישתם סמל משיחי.

מנהיג היהודים באותה התקופה נקרא ״נחמיה בן חושיאל״, הוא מונה על ידי הפרסים להתארגנות לבניית בית המקדש השלישי. הוא לא הספיק, מפני שלבסוף הוא נהרג על ידי הביזנטים. ״נחמיה בן חושיאל״ הוא גם שמו של המשיח בספר זרובבל, שעל פיו הקץ הוא כעבור 990 שנה. אם ניקח 990 שנה אחורה מהרגע שבו נהרג נחמיה בן חושיאל נגיע לשנת 351 לפנה״ס. לא ברור מה בדיוק קרה בשנת 351 לפנה״ס מלבד העובדה שלפי הכרוניקה המסורתית זו היתה בדיוק השנה בה נבנה בית המקדש השני. כנראה שהקץ הזה מציית לתאריך ״החדש״ שנתנו לבניית בית המקדש, שאת זמנו חישבו כ-420 שנות קיום. והרי 420 שנה לפני חורבן הבית בשנת 70 לספירה, היא בדיוק שנת 350 לפנה״ס.

ספר זרובבל נכתב לטענת החוקרים בין שנת 629 לספירה לבין שנת 636. כלומר, בין שנת הדחתו של המלך הפרסי המנצח (ואז המובס בידי הרקליוס) ח׳וסרו, לבין כיבוש הארץ בידי המוסלמים בקרב הירמוך.

  • למלא את השנים החסרות
  • למלא את השנים החסרות
  • למלא את השנים החסרות
  • למלא את השנים החסרות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.