הרעיון השולט

הרעיון השולט האלטרואיזם תמיד היווה בעיה. בעולם שבו מחנכים אותנו שהתנהגות אגואיסטית היא רציונלית, קשה מאוד להסביר התנהגות שמיטיבה עם הזולת. התנהגות כזאת נחשבת לרוב כהתאבדות, אבל מאחר שלא רציונלי להתאבד ובכל זאת מי מאיתנו מרגיש לעיתים את הדחף הזה להיטיב, סימן שצריך לחשוב על תירוץ אחר. בעיית האלטרואיזם בולטת בשני מישורים בעיקר: האתי והאבולוציוני.

במישור האתי היא בולטת כשמעמתים אותה עם העקרון ההובסיאני ועל פיו החוק הוא מנגנון מונע מפני התפרצות אגואיזם (התפרצות שלמעשה היא עניין של זמן). כשאנחנו מתנדבים לשמור על החוק ולאכוף אותו, אנחנו נוהגים באלטרואיזם והוא מגן על החברה בכלל, ועלינו כשומרי חוק בפרט – אם נקפיד שגם האחרים ישמרו את החוק (ויוותרו על זכויותיהם לעשות מה שבא להם, ובמחיר זה נוותר גם על זכויותינו אנו), למעשה הגנו על עצמנו. האלטרואיזם הזה הוא למעשה אגואיסטי, אני מתנדב לאכוף את החוק כדי שלי יהיה טוב יותר. מה שיביא אותנו לשתי בעיות: א. אם האלטרואיזם לא קשור לשמירת חוק או להטבה עם החברה, האם תהיה הצדקה לפעול בו? (לכאורה, לא) ב. אם "אף אחד לא רואה", ויש לנו פרצה שתאפשר לנו לנהוג באנוכיות ולא לשמור את החוק, האם זכותנו לעשות את זה? (לכאורה, כן).

במישור האבולוציוני, היינו מייעדים לאלטרואיסטים כליה. הברירה הטבעית היתה שולחת אותם לתהומות הנשיה של ההיסטוריה, משום שהצו האבולוציוני פוקד על הגנים להיות אגואיסטים. אבל העובדה היא שלא, האלטרו-איסטים בכלל וההתנהגות האלטרואיסטית בפרט, פרחו והעובדה היא שהם עדיין בועטים ויש מאיתנו שאף נכנעים להם. מהו אם כן הפתרון?

  1. יש הטוענים שהאלטרואיזם הוא "תקלה אבולוציונית" שעדיין לא תוקנה. כלומר, פעם מבחינה אבולוציונית הברירה הטבעית העדיפה אלטרואיסטים משום שהגזע האנושי היה במצוקה ואילולא אלטרואיזם כולם היו מתים. האלטרואיזם הוא שהציל את האנושות אבל עכשיו כשהמצב טוב יותר, האנושות עוד לא זקוקה לו אם כי שום דבר עוד לא גמל אותה ממנו, ואולי זה יקרה בעתיד.
  2. יש הטוענים שזוהי בכל זאת פעולה רציונלית, אבל אלטרואיזם ככלל הוא רצון סלקטיבי שמופנה רק כלפי מי שמשתלם לנו להועיל לו – כמו משפחה וחברים במקרה הנפוץ, או האנושות במקרה הכללי יותר. העובדה שלפעמים אנחנו מועילים גם למי שלא משתלם לנו לעשות לו את זה (לדוגמה, סיוע למי שהוכיח שהוא אגואיסט, או פשוט מתן בסתר) היא-היא התקלה האבולוציונית שאולי תתוקן בעתיד.
  3. התשובה המשכנעת יותר את רובם היא: נסיון החיים לימד אותנו שלטווח ארוך משתלם להפגין נדיבות, וליתר דיוק שלטווח ארוך לא משתלם להפגין אנוכיות. משום שעל פי תורת המשחקים, הפעולה המשתלמת ביותר היא "מידה כנגד מידה" ולכן אנשים שגומלים אלטרואיזם על אלטרואיזם מצליחים יותר, אלה שעוזרים רק למי שעזר להם ולא עוזרים למי שלא, או כפי שריצ'רד דוקינס מכנה אותם, "נוטרי הטינה".

אבל המשותף לכל שלושת הפתרונות האבולוציוניים (וגם לאלה ההובסיאניים) הוא הדוחק. התנהגויות של אלטרואיזם כן ואמיתי יהיו על פי כל הפתרונות הללו טעויות. במקרה הטוב הן יהיו תגובות רפלקסיביות על התנהגויות נחמדות מנגד, ואז השאלה מי היה הראשון להיות נחמד, וזה כמו ביצה ותרנגולת (פשוט מישהו, אבל מי ומתי?). במקרה הגרוע מדובר פשוט בפעולה חסרת בקרה, במידה והיתה בכל זאת בקרה היא היתה משכנעת את האדם לנהוג על פי טבעו האגואיסטי. כלומר, אלטרואיסטים ובעיקר אלה שמפיצים אותם כמו-פוגעים בטבע האדם, משום שטבע האדם רע, רק רע כל היום. ובהיותו רע הוא נוהג על פי ההגיון שלו שאומר לו, אם אין אני לי מי לי. מי שמשליך את יהבו על טוב לבם של האחרים דינו שימות ברעב, מי שמשליך יהבו על המזל דינו שיווכח באמת המרה: ההסתברות למצוא פראייר נמוכה להפליא (ואלטרואיסט הוא פשוט פראייר) מההסתברות למצוא אדם רציונלי ואגואיסט. המנגנון הפסיכולוגי האנושי, כך הם טוענים, יעיל ביותר ובקרת האיכות שלו הביאה לעולם כמעט 100% מוצרים תקינים ואגואיסטים.

לסוזן בלקמור יש פתרון אחר ויעיל יותר לבעיית האלטרואיזם בספרה "מכונת הממים" (שיצא לאחרונה בהוצאת דביר). התנהגות אלטרואיסטית היא לא חולשה, היא כח. ומעבר לכך שהיא כח, היא לא יותר מתכסיס. תכסיס במובן הרע של המילה, תכסיס לחבב את עצמך על הזולת כדי להעביר לו מהרעיונות שלך. ומאחר שעל פי תורתה של בלקמור הרעיונות הם עיקר מה שאנחנו רוצים להעביר, הרי שהאלטרואיזם הוא אחת מהדרכים לעשות זאת. למעשה, לא אנחנו באמת רוצים, כי אנחנו למעשה לא שולטים ממש בהתנהגותנו, מי שרוצה להעביר את הרעיונות אלה הרעיונות עצמם, והם משתמשים באלטרואיזם כמין תחבולה. גם כשהאלטרואיזם עצמו עובר בצורתו הטהורה, כלומר כשאנחנו מנסים להעביר את הרעיון "היה נדיב", מה שעובר בסופו של דבר הופך לסוכן להעברת רעיונות – האדם שיקלוט את ההתנהגות האלטרואיסטית יוכל להעביר את רעיונותיו באמצעות התכסיס הזה, כשרעיונות אחרים "ירכבו" על אותו האלטרואיזם (לדוגמא: הדת רוכבת על אלטרואיזם, סוכני מכירות רוכבים על אלטרואיזם וכו').

מכאן, וזו גם מסקנת הספר: אדם שמעוניין להניב תועלת כלשהיא מתנהג באופן נחמד, כדי לנצל את מי שהוא התנהג אליו בנחמדות. אלטרואיזם אינו אלא פעולה אגואיסטית, אבל לא האדם עצמו היה אגואיסט, אלא דווקא הרעיון שהשתמש באלטרואיזם – הוא מתנהג כמעט כמו הגן האנוכי, על פי העקרונות הגנטיים, אבל הוא אינו גן פיזי אלא גן מחשבתי, שמכונה במקרה הזה מם (meme). למעשה, האדם אינו אלא מכונה לעיבוד רעיונות שמפיצים את עצמם בין המוחות המשוטטים במרחב. אפילו בחירה חופשית אין להם, משום שמה שמנחה את התנהגויותיהם אינה אלא הדינמיקה בין אותם הרעיונות.

לקריאה נוספת על הממטיקה על פי ספרה של סוזן בלקמור, בבלוג של תומר פרסיקו

  • הרעיון השולט
  • הרעיון השולט
  • הרעיון השולט
  • הרעיון השולט

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.