מוות על קידוש השם ביהדות

התאבדות אינה מגונה ביהדות כפי שניתן לחשוב, בעיקר כשהיא על קידוש השם. ביורה דעה כתוב "גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך". במסכת גיטין נ"ז מסופר על מעשה ב-400 ילדים שנשבו לקלון כדי לשמש כעבדי מין ועל מנת להמנע מזה ולהציל עצמם מחטא התאבדו בקפיצה לים. במסכת קידושין פ"א מסופר שר' חייא בר אשי האמורא הקדוש התאבד אחרי שחשב שחטא והרהר בזונה (למרות שהתברר שהזונה היתה בסך הכל אשתו המחופשת). גם ברוריה אשת ר' מאיר התאבדה כדי להמנע מלשכב עם תלמידו של בעלה.

אבל לא רק התאבדות אינה מגונה. גם שחיטת ילדים, קרבן אדם אם תרצו, נחשבת לזכות גדולה:

מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת, אשה החסידה מרת רחל בת ר' יצחק בר' אשר, אשת ר' יהודה. ותאמר אל חברותיה: 'ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם. גם בהם תקדשו שם האל הקדוש!

ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה (של רחל). ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה ועל החזה, ואומרת: 'איה חסדיך ה'?'

ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה: 'אל תשחוט את יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו'. ויברח אהרון ממנה. ותקח האשה את הנער יצחק ותשחוט אותו, והוא היה קטון ונעים מאד. והאם הייתה פורסת בתי ידים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם, והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו, היה צועק: 'אמי, אל תשחטיני!'

והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדיין שתי בנות, בילא ומדרונא, נוות בית, בתולות היפות ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן, וזבחה האשה אותן לה' אלוקי צבאות, אשר צוונו לבלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו וכו'.

וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון: 'אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!' ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשתי בתי ידיה, ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר.

וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: 'הראי לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך!' ויהי כאשר ראו את הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהן, וברחה רוחה ונפשה השלימה.

ועליה נאמר: 'אם על בניה רטשה', והיא על ארבעה בניה, כאשר מתה הצדקת על שבעת בניה ועליהן נאמר: 'אם הבנים שמחה'.

והאב צווח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעה בניו, יפי תאר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו, ויצאו מעיו. והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסים בדמם

שלמה אשכנזי – מחניים פ"ז

עוד סיפור על קידוש השם הוא על בעל התוספות הרב יום טוב מיואני ששחט 60 ילדים ובסוף גם את עצמו כדי שלא יוטבלו על כורחם לנצרות: "אחרי כן, בשנת תתקנ"א (1191), קמו טועים על עם ה' בעיר אברווך (יורק) אשר באנגלטירא (אנגליה) בשבת הגדול, ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו אל בית התפילה, כי סיברו כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום טוב וישחט ס' נפשות. וגם אחרים שחטו… ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כק"ן (בגימטריה: 150) נפשות קדושים, ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקולוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים".

עוד מקרה מדווח של המתת ילדים היה ביום טקס ההכתרה של ריצ'רד לב הארי בלונדון ב-1189. ב"ספר הזכרונות: הוא דברי הימים לירחמאל". כתוב "ויהרגו בהם כשלושים איש, ומקצתן שחטו את עצמם ואת בניהם. ושם נהרג הרב המובהק ר' יעקב מאורליינש על קידוש השם". יש אומרים שרבי יעקב מאורליינש היה בין השוחטים (לפחות את עצמם).

ברברה טוכמן, בספרה "ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפרענויות" מספרת על הפרעות ביהודים בימי המגפה השחורה בני קהילת פפד"מ, פרנקפורט דמיין, הקדימו היהודים והעלו את עצמם באש, כדי לא ליפול בידי הנוצרים. במיינץ היהודים הספיקו להגן על עצמם, אך הגויים גברו עליהם והנותרים התאבדו גם הם. בשאר המקומות לא מדווח על התאבדות אלא על טבח של הגויים ביהודים. אגב אלה שטבחו ביהודים, או לפחות הטיפו לטבח ביהודים היו הפלגלנטים, שהם המקור לגלימות של ה-KKK.

אז אם בצלאל סמוטריץ' יכול להטיף בקשר ליגאל בשן שהתאבדות מגונה ואין בה הנחות סלב, אם מקרים כמו של של נדב סלע, שרצח את אשתו ילדיו, נחשבים בעינינו כרצח מזעזע למרות שסלע עצמו טוען שהוא חטא באשת איש – מה הסיפור בעצם? אברהם אבינו בעצמו, בציווי ה', לקח את המאכלת וכמעט הרג את יצחק בנו, והדבר הזה מבורך. איך זה מסתדר?

ובכן, היהדות מקדשת מרטיריות. אבל בגלל שמרטיריות היא נושא פרוץ, היהדות מעדיפה לשמור בשקט את ההסבר מהו מרטיר, שהיד. מי שמת מוות של מרטיר הוא שקול מבחינת היהדות למי שלמד את כל התורה כולה, או מי ש"ירד למרכבה". אבל כמו שהיהדות מבקשת לצמצם את הירידה למרכבה היא מבקשת לצמצם את המרטיריות כדי שלא כל פספוס פישר יתאבד עכשיו ויחשוב שהוא זכאי ל"שבעים בתולות", לשבת ועטרותיו לראשו וליהנות מזיו השכינה.

אמר עולא תמר זינתה, זמרי זינה. תמר זינתה – יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה – נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן"? אלא אימא כמצוה שלא לשמה דכתיב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך". מאן נשים שבאהל? שרה רבקה רחל ולאה.

נזיר כ"ג עמוד ב'

בגמרא, תמר וזמרי עשו שניהם את אותו המעשה. אלא שתמר ביצעה עבירה ונדונה לזכות, וזמרי היה פספוס פישר שחשב לעשות מעשה תמר, אך בא לברך ויצא מקלל. מדוע? כי תמר עשתה "עבירה לשמה", אותה העבירה לשמה שנדונה לזכות כשאברהם בא לרצוח את יצחק, להקריב קרבן אדם. אותה עבירה לשמה שנדונה לזכות כשהיהודים הרגו עצמם ובניהם על קידוש השם בפרעות תתנ"ו. ה"לשמה" הוא לשם קידוש השם, שהוא מושג לא ברור מראש. אף אחד לא מספר לנו מהו בדיוק קידוש ה', הדבר היחיד הברור הוא שמי שמת בשעת מעשה של קידוש השם בעולם, הוא מבורך. מהו קידוש השם? אף אחד לא יידע, את הדברים האלה דנים חז"ל רק לאחר מעשה. אילו היו מגלים מהו קידוש השם, כולם היו מתאבדים.

ביהדות ממשילים את החיים לשליחות, בחסידות זה נקרא "תיקון הנשמה". אדם ירד לעולם כדי לבצע תיקון, כדי למלא את ייעודו. התיקון שלו הוא בסופו של דבר חזרה לכור מחצבתו, כסא הכבוד, אבל יש לו תפקיד מאוד מוגדר שהוא צריך לעשות למרות שהוא לא יודע בדיוק מה צריך. התפקיד הזה הוא "קידוש השם בעולם", אנחנו רק יכולים לנחש מה זה ולנסות בכל מיני דרכים לקדש את השם אבל אין לנו שום דרך לדעת אם קלענו למטרה והאישור שנקבל יהיה כשנמות. אסור למות עד שהשלמנו את השליחות הזאת, רק כשהשלמנו את השליחות מותר לנו למות. מי שהרג את עצמו לפני תום השליחות מעל בתפקידו. לכן היהדות היא נגד התאבדויות אלא אם הן התאבדויות של קידוש השם, שתוך כדי התאבדות מקדשים את השם. אבל כאמור הנושא מעורפל מאוד כדי לא לעודד התאבדויות.

הדימוי של היהודי כבעל שליחות בדרך כלל מתאר אותו כמי שנמצא במלחמת קודש, כלוחם שצריך להרוג את הרע ולהשליט את הטוב, כמיסיונר שהולך למקומות רחוקים ומפיץ את בשורת האל. כשאני מדבר על מרטיריות ועל שאהידיות, כשאני מדבר על ג'יהאד ועל מסעות צלב, אני משתמש בכוונה במינוחים מהנצרות ומהאיסלם כדי לרמוז שהאידאל הזה קיים גם אצלם. במקור הוא הגיע כמובן מהפילוסופיה האפלטונית. סוקרטס הרי התאבד על קידוש השם, לדידו. וזה המוות הכי נשגב, זה לא היה צ'יט כדי להגיע למצב תודעה של מוות. אם כבר צ'יט אז לטענת הבשורה של יהודה, ישו ציווה על יהודה להסגיר אותו כדי לעקוף את שליחותו, או כדי להשלים אותה.

ישו בתכל'ס התאבד. בנצרות הגנוסטית זה נחשב כאידאל, למרות שבנצרות הפאוליאנית זה נחשב כאנומליה, ישו לא היה אמור למות, ישו לא השלים את שליחותו. יהודה איש קריות חטא בכך שעשה עבור ישו את הצ'יט, שזהו בעצם אותו היחס שמקבלים מתאבדים, וכמובן אותו היחס שמקבל גם קין.

קין הרג את הבל כי הוא השליט את הטוב על הרע, על ההבל ורעות הרוח, כשה' רגע לפני כן הפריד ביניהם, וכך למעשה קין מרד בו והיה ראוי לעונש. העונש היה נדודים. בזוהר, הנווד, הטייעא, הוא המעלה הנשגבת ביותר של מי שאין לו בית וחי כמו "אבן מתגלגלת". קין ניסה להגיע לאידאל הזה אבל ה' גרם לו להרגיש שזה עונש ולא שכר. הגנוסיס כמובן רואה את מעשהו של קין כצדיקות, קין הוא גיבור כי ניסה להביא את הגאולה בניגוד לרצונו של ה' (מי כן הביא את הגאולה ועשה מעשה רצוי כשהרג מישהו אחר? פנחס בן אלעזר כשהרג את זמרי בעודו זונה וזכה ב"ברית שלום, ברית כהונת עולם")

כשמשליטים את הטוב על הרע, כשעושים מיסיון, אכן הורגים במטאפורה את הרשעים, כי הם לא מסוגלים להרוג את עצמם ולהשלים את משימתם. האם זה אומר להרוג אותם פיזית? לא. או לפחות לא ברור. אם היה ברור אנשים היו הורגים אנשים אחרים פיזית ואיש את רעהו חיים בלעו. מצב שבו אין דין ואין דיין הוא מגונה, ולכן מלכתחילה לא מגלים מהו בדיוק קידוש ה' וגם לא מעודדים הריגה פיזית על המוקד. רק לממסד מותר לעשות את זה, כי רק הממסד יודע מתי שומה עלינו לגאול את נשמת האדם על ידי הריגתו.

קרבן אדם, "העברת הבנים באש", "הקרבה למולך", נחשב ביהדות כעבודה זרה. והתורה נקטה עמדה נגד עבודה זרה. ספציפית ספר דברים. עבודה זרה היא ה"צ'יטים" הללו, היא קיצור הדרך שהתורה מטיפה כנגדו. אסור לנו להרוג את הבנים שלנו בדרך הקצרה, אנו צריכים לחנך אותם להמשיך במיסיון, אנו צריכים להרוג אותם לאט ולתת להם להתהלך כמתים חיים, שעברו את תחיית המתים. כזומבים, ממשיכים להלך ולהפיץ את הטוב.

"שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר" (משלי י"ב). בא וראה, אלו כל בני העולם היו עובדים לשקר – היה כך, אבל האור הזה והזוהר שמאיר ודאי הוא אמת. כוכבי רום הרקיע הם אמת. אם בטפשותם וחסרון דעתם הם אומרים וקוראים להם אלוה, לא צריך הקדוש ברוך הוא לכלות את מעשי ידיו מהעולם. אבל לעתיד לבא לא יכלו הכוכבים והאורות של העולם. אבל מי יתכלה? אותם שעובדים להם.

זוהר כי תשא, קפ"ח עמוד א'

הזוהר בפרשת כי תשא אמביוולנטי ביחס לעבודה זרה כי יש בעבודה זרה את זרע האמת, אבל הכהנים של העבודה הזרה טפשים כי הם "מפספסים בדרך". כלומר קרבן אדם הוא בעקרון דבר נכון, אבל הוא מפספס איפה שהוא. הדרך הנכונה להרוג את הילדים היא כמובן ללמד אותם תורה ו"להרגם באהלה של התורה".  אכן גם ליהודים יש וולהאלה, והוולהאלה של היהודים שמור ללוחמים הטובים ביותר, אבל רק אלה שמתו במלחמת הקודש, לא במלחמה הפיזית.

כך נוכל להבין את התנגדות החרדים לשירות בצבא, המלחמה הפיזית בצה"ל היא הפספוס המדובר של הנקודה. היהדות לא צריכה להיות יהדות שרירים, היא צריכה להיות יהדות תמה ויושבת אוהלים. אם נקח את מלחמת הקודש ונפרש אותה ליטרלי, אם נצדד במרד כפי שרבי עקיבא עשה עם בר כוכבא, הרי שנביא על עצמנו כליה, ולא נוכל להשלים את שליחותנו האמיתית – הפצת בשורת האל. מלחמה פיזית מסכנת אותה בהריגה פיזית, הריגה שכזו מסכנת את היכולת להמשיך במלחמת הקודש. ההריגה האמיתית תהיה באמצעות אותה מלחמת הקודש.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.