אסתטיקה של פיגוע

אסתטיקה של פיגוע חבל שאי אפשר למחזר זבל מצלילים: מרוב מכלי איסוף צהובים של העירייה לא היה נשאר מקום על המדרכות בתל אביב. אולי אז היו מעבירים כאן חוקים נגד הזיהום הדציבלי שהאוזניים שלנו נאנסות לעבור מדי יום. כמעט כל יציאה מהבית חושפת אותך לקקופוניה קשה. בקצב הזה עשויים להיוולד כאן בני אדם עם אוזניים שאת צורתן מאתגר לדמיין מרוב שהוריהם נחשפו לרעש רע. מרוב רעש, התוצאה המתקבלת היא שמה שנתפס פעם כרוק אמיץ ומתריס הוא לא יותר ממוזיקה קלה כיום ; המיינסטרים מייצר טרור רעשני מנוון, אבל מאיים להטיל צנזורות כשזה נוגע לדברים שהוא עוד איכשהו מסוגל להבין – למשל, לביטויים אנטי ציוניים (ר' מקרה רון חולדאי נגד מועדון הרוגטקה). בכל הנוגע למוזיקה שהגבולות בה חופשיים, שהאסתטיקה והסמלים שבה מטשטשים מראש את ההבדל בין ימין ושמאל, בין הומניזם ומיזנתרופיה, בין טקסט וצלילים – זה כבר מורכב מדי בשביל הצנזורים, את זה הם לא יכולים להבין. זה חומק מהרדאר שלהם, וזה המזל שלנו: הרוקנרול מת, קבלו את הרוק שלאחר המוות – הנויז.

אני משמיע לאימא שלי – בווליום חלש דרך רמקולים של לפטופ – קטע בשם "Bite Marks" מתוך אלבום שיצא בקיץ האחרון ונקרא “Automatic Autopsy”. ההגדרה נעה בין נויז אטמוספרי, פאוור אלקטרוניקס ודארק אמביינט. לרוב קוראים לזה נויז. במוזיקה כזו צועדים על חבל דק: או שזה נשמע כמו קשקוש מוחלט – תירוץ לכאורה אוונגרדי לאדם חסר כשרון – או שזה מרהיב בחדשנות, בצלילות ובתעוזה. על "סימני נשיכה" אימא שלי אמרה שצליל אחד מבטל את השני ושזה נשמע לה כמו קצר חשמלי. הזמנתי אותה להאזין לקטע באוזניות. הבטחתי לה שבווליום חזק היא תגלה במוזיקה הרמוניות קונקרטיות שיפרצו מתוך הבליל. "תחשבי על בלרינה מסתובבת בעיניים קשורות", פיתיתי. אימא הסכימה, אבל תוך שניה החזירה את האוזניות לידי. הסברתי לה את פשר הצלילים: "בישראל צריך ללמוד לבנות אוהלים. שישברו את כל הבתים וילמדו לבנות אוהלים".

:: . ::

הולך וגובר החשק למוזיקה רדיקלית – לאנרגיה נקיה – כזו שקודם אתה נמשך אליה כי היא מציעה לך משהו חדש ורק אחר כך אתה יכול להתענג על העובדה שייקח הרבה זמן (אם בכלל) עד שמותגים עלובים ינסו לנכס את זה לעצמם. מוזיקת נויז, כשהיא טובה, תמיד נשמעת טרייה. בתל אביב פועל מקום מעולה להופעות שחורט על דגלו גישה מוזיקלית ניסיונית עם אוריינטציה למוזיקת נויז (על כל הקטגוריות האטמוספריות העכשוויות שלה; לא נויז-רוק משומש נוסח סוניק יות') – הצימר. אלא שאמן הנויז הפורה ביותר כאן – לפחות מבחינת כמות ההקלטות – נוהג להופיע רק פעם או פעמיים בשנה בפסטיבלי נויז שמארגנים שניים מהלייבלים היותר מעניינים שפועלים בישראל: The Eastern Front ו- Topheth Prophet. אחד הלייבלים מחו"ל שמוציא לו דיסקים, Fractured Spaces Records הבריטי, הגדיר אותו "האמן הכי קיצוני במזרח התיכון". שם הבמה שלו הוא Kadaver. ובעברית: גוויה. (הכתבה פורסמה במקור בעיתון "העיר" בתאריך 22.10.2009)

קאדאבר הוא מיכאל זולוטוב, שנולד בתל אביב ביוני 1984 וגדל ברמת אביב לאבא מהנדס היי-טק ואימא שעובדת באדמיניסטרציה באוניברסיטה. את חטיבת הביניים הוא עשה באליאנס, אחר כך העיפו אותו משם והוא סיים בעירוני ה' במגמת אמנות פלסטית. כשהיה בן 19 ערך צה"ל ניסיון ונתן לבחורים חילוניים אפשרות לשירות לאומי. במשך שנה עשה מיכאל שירות לאומי בבית אבות גריאטרי בנאות אפקה. זה היה פחות או יותר לשבת, ואם מישהו מת צריך לקרוא לאחראי. בשאר הזמן הוא נהנה לפטפט עם חולי אלצהיימר סופניים. אחרי השירות הלאומי הוא קיבל דיכאון כשטיפס בסולם הדרגות בחברת מוטורולה. בזמן שנותר לו היה מכסה את מסך המחשב בחדרו ברמת אביב כדי להקליט לגמרי בחושך את המוזיקה שהמציא לעצמו.

באתר שלך אתה כותב שאתה לא עושה אמנות, אלא שנאה. למה אתה מתכוון באמירה הזו?
"הכוונה היא שהמוזיקה לא נולדת בשביל ליצור אמנות מסוימת, זה יותר עניין שלי – אני מוציא את מה שיש לי ואחרי זה משתמש בזה כמוצר אמנותי, שהוא למעשה תופעת לוואי של משהו אחר: המוזיקה היא מצבה למה שהרגשתי קודם, והיא דרך להגיע לאחוז קטן של אנשים שיש לי סיכוי להתחבר אליהם".

תקופות ארוכות הוא לא מקליט שום דבר, לא מצייר שום דבר, לא מצלם. ואז פתאום נוחתת עליו ההרגשה של לעשות את זה והוא יכול שעות וימים להסתגר ולעבוד. עניין של פורקן על פי צורך. "הייתי תקופה ארוכה בטיפול פסיכולוגי-פסיכיאטרי והמטפל הציע שאנסה להוציא חלק מהאגרסיות שיש לי וחלק מהעצבות והרבה מאוד מטענים שליליים דרך פורמטים של אמנות", הוא מספר, "ניסיתי ציור, אבל גיליתי שדרך מוזיקה זה באמת הכי יעיל".

קאדאבר נברא בסוף 2002, כשבהתחלה מיכאל היה לוחץ על כל הכפתורים עד שהיה יוצא משהו. רוב העבודה שלו עדיין מתבצעת על אותו מחשב בן שבע שנים, כשהתוכנה העיקרית שהוא עובד אתה היא Sound Forge של סוני. לפני שהיה קאדאבר, הוא היה הסולן של להקת ברוטאל דת' גריינד מטאל בשם Viscera Trail, שעדיין קיימת. "הבעיה שדרך הפרוייקטים האלה זה לא ממש היה להביע את עצמי", הוא אומר, "זו דינמיקה קבוצתית, וזה לא נתן לי את אותו מנגנון שחרור שיש לי בקאדאבר".

קאדאבר הוא גוויה מיוחדת, ולא רק כי הוא מאיית cadaver באות K במקום ב- C. כששאלתי אותו איך יתנהג אם יקלע לזירת פיגוע, הוא ענה: "לא רק שאתקרב לראות, אלא ארצה לגעת בגופות". מבחינתו זה עניין של הרחבת גבולות התודעה. יש בו שניות מסוימת: מצד אחד הוא מצרף לעטיפות הדיסקים שלו סכין גילוח או חותם עליהן בדמו שלו, ואילו מצד שני הוא רחוק מלהיות מיזנתרופ חסר חוש הומור שלא מסוגל לאהוב את כל סרטי וודי אלן, או להבין שאם היה נקלע לאחד מסרטי "סיוט ברח' אלם" היה תופר חוזה עם פרדי קרוגר כדי שהאחרון יהרוג כמה שיותר סביבו אבל לא את קאדאבר.

הרי מדי פעם מנסים להרוג אותו. לפני שנה ומשהו, בתקופה שפגש בארצות הברית שניים מלהקת הרזידנטס (בכך קאדאבר הוא אולי היחיד בישראל שראה אותם ללא מסיכה), קרה לו דבר די קיצוני: יום אחד הנהלת מייספייס מחקה – ללא התרעה מוקדמת ובאופן בלתי הפיך – את העמוד שלו במייספייס. בעמוד המייספייס החדש שפתח הוא מקפיד לשבץ תמונות של ילדים במסיבת יומולדת וזוג הולך בחוף ים לאור שקיעה. אחרי פרשת מייספייס הגיעה טראומת יוטיוב, שהורידה לו שלושה קליפים מתוך ארבעה שהוא העלה לאתר. אולי כתגובת נגד, בשנה שעברה הוציא קאדאבר לכבוד Valentine`s Day סדרה של שלושה דיסקים בעטיפות מצוירות בסגנון וולט דיסני, כשהמוזיקה בפנים היא רעש מאוד מאוד קשה: בין השאר, שומעים שם בחורות נאנסות צווחות (מסרטים מבוימים) וצלילים מסרט סאדו-מאזו יפני שבו זורקים על בחורות צלופחים ומחשמלים אותן.

אלבומו הראשון יצא לאור בלייבל המקומי Red Bootkeh ב- 2005, ומאז הוא ניפק 14 ריליסים נוספים (האחרון שבהם הוא "אוטופסיה אוטומטית" מהפסקה הפותחת) – לא כולל השתתפות באוספים – רובם בלייבלים בארצות הברית, גרמניה, בריטניה, רומניה ופורטוגל. אלבום הבכורה שלו, "Dead Inside", הודפס ב- 50 עותקים וממנו קאדאבר רק עולה וצומח – האחרונים כבר יוצאים בחמש מאות ואפילו באלף עותקים (ובפורמטים רשמיים, לא צרובים). זה עדיין לא הרבה ביחס לפופ, אבל רשמו לפניכם: לפחות מבחינת כמות הריליסים שקאדאבר מוציא בחו"ל, הרי לכם המוזיקאי המצליח בישראל.

:: . ::

לפני שנה וחצי הוא קיבל בירושה מהמשפחה דירה בבת ים, ומאז הוא מרשה לעצמו לעבוד יומיים בשבוע, בשישי-שבת בלבד, כשומר לובי של איזו חנות לייבוא ומכירה של מוצרי חשמל. גם ככה הלייבלים מכסים לו את הוצאת הדיסקים. "עכשיו אני עובד בתור בטלן", הוא אומר, "אין לי אידיאולוגיות בחיים כי אני מאמין שאין שום דבר שהוא מעבר להנאה שלי. הדת היחידה שאתה צריך באמת לאמץ לעצמך זו דת שאומרת 'אני קודם'. אנשים ששמים טובה של רעיון כללי או רעיון מסוים מעבר לערך של החיים שלהם הם לדעתי אנשים די טיפשים. חוץ מזה, אחד הדברים הטובים בלהיות שומר לילה זה לראות את הזריחה, את היום בשעה הכי טובה שלו. אחר כך זה רק נהרס".

פרט לאלפי דיסקים (לדוגמה, מתברר שבלבנון פועל אמן נויז בשם (Osman Arabi, תקליטים וספרים (המון ספרים על מלחמת העולם השניה) – הדירה הבת ימית שלו מכילה גם מאות אם לא אלפי סרטים עם טייטלים כמו "Frankenhooker" ו- "Nekromantik". מדובר באוסף עצום של סרטי Gore, סרטי אימה איטלקיים מדממים וסרטים אלטרנטיביים מוזרים. הוא מגלה שיש לו המון תסריטים לסרטים במגירה (שהוא מקווה לביים בקרוב ברוח ההפקות של ימין מסיקה), ושהוא משתדל לראות בין סרט אחד לשלושה ביום, לא כולל סרטים אמיתיים שמתעדים ניתוחים לאחר המוות. על שולחן הסלון שלו, בין פייפים שונים ועשרות פחיות בירה ריקות ומעוכות אפשר למצוא ספר צילומים בשם "Death Scenes – A Homicide Detective`s Scrapbook", המכיל שלל תמונות של מתאבדים/נרצחים שגופותיהן הפתוחות לרווחה מתועדות בזירת המוות. המוות מקיף אותו: כעת הוא מספר על אמן פאוור אלקטרוניקס איטלקי בשם מרקו קורבלי (שם הבמה שלו הוא Atrax Morgue), שלפני שנתיים היה אמור להוציא לקאדאבר אלבום בלייבל האיטלקי Slaughter Productions. השניים התיידדו באי- מיילים והקשר הלך והעמיק. ימים ספורים לפני מועד ההדפסה מרקו התאבד.

האם אי פעם ראית גוויה או גופה?
"הייתי בכיתה ד' מתי שהתחיל הצופים, ומול הבית שלי היו מעונות סטודנטים. בתקופה ההיא לפני 16 שנה היו שם הרבה מאוד אתיופים והרבה מהם היו מתוסכלים. יום אחד עברתי שם ומישהי צעירה קפצה מהגג ונמרחה על הרצפה. יצא לי לעמוד הרבה דקות ולצפות בה. זה היה בשבילי חוויה לראות את זה, זה לא הגעיל אותי ולא דחה אותי בשום דרך. אחרי זה הלכתי וסיפרתי לכל החברים בצופים. נורא תסכל אותי שהם לא האמינו לי. כשחזרתי הביתה סיפרתי את זה בהתלהבות להורים, והתגובה שלהם הייתה כל כך לחוצה והיסטרית שזה גרם לי לשאול: מה לא היה בסדר פה? מה לא תקין? זה לא נתפס אצלי בתור משהו שלילי".

איך זה נתפס אצלך?
"מה שאני לוקח מסרט כמו 'Nekromantik', שלתמה מהפסקול שלו עשיתי ביצוע באלבום 'Molested Into Form', זה מסר של אהבה שפורצת את גבולות המוות. ההרגשה של משהו שנחתך ממך לא בהכרח מבטלת לך את הרגש. הרגש לא הולך לאיבוד גם אם אותו בנאדם הולך לאיבוד. ומה שהסרטים האלה עושים זה פשוט להחצין את זה: זה רקוב וזה מתפורר ונופלים מזה איברים, אבל זה שם, זה לא נעלם כל כך מהר. ועצם זה שאין לך שום כלי להבין את המוות באופן מלא, זה תמיד ריתק אותי. הרבה מאוד אנשים מתרחקים מהמוות רק בגלל שזה טאבו, אבל אני חושב שהם מפסידים די הרבה. דרך מחשבות על מוות אני יכול להבין את המיניות שלי, את התשוקה שלי, הגבולות שלי. המוות למעשה נותן משמעות לכל תחום בחיים שלך. תנסה לדמיין עולם שאין בו מוות, שום דבר לא היה נעשה. אם לא היית מת, מה היה האינטרס שלך לבוא ולראיין אותי עכשיו?".

:: . ::

באופן רשמי זה התחיל ב- 1913: הרעיון ביצירות הנויז הראשונות היה לדמיין מוזיקה עתידנית. הן נולדו בתקופת מלחמת העולם הראשונה (וקצת לפניה) בעיקר כיצירות ברוח הדאדא והפוטוריזם שהושפעו מהמהפכה התעשייתית. גם ביפן הוקלטו ניסויים אוונגרדיים, אבל שם תפסו את זה אחרת. בסוף שנות הארבעים התפתח בצרפת זרם שנקרא Musique Concrète, שהציע זיקוקים של מוזיקה קלאסית מודרנית בלי תווים ובכלים מפתיעים. המוזיקה הקונקרטית התפשטה והצליחה לזלוג למוזיקה הפופולרית: ב- 1975 לו ריד הוציא את “Metal Machine Music”, אלבום הנויז הראשון שנוצר על ידי זמר-גיטריסט רוק ולא על ידי מוזיקאי בנישה של אוונגרד. משם הדרך למפץ הגדול – לעשרות תת-קטגוריות של נויז; העדכנית ביותר היא Psych Loops – הייתה סלולה.

נויז עכשווי מוצלח הוא אמנות הפנמת מגבלות הכוח: העניין טמון בלהבין שבמוזיקת לופים אתה צריך להעביר את המאזין איזשהו מסע. בנויז צריך לראות את התמונה הגדולה – את הטקסטורה – וכשהנויז דינמי ומעניין זה לא ייאמן עד כמה כלים שהפכו לסטנדרטיים ברוק יכולים להישמע אחרת בנויז. אבל היופי בנויז הוא שאפשר לעשות אותו גם מבלי לדעת לנגן על כלים מוזיקליים: ההקלטות של קאדאבר מורכבות מהרבה שכבות של צעקות בריוורס ורחשים, כשהתדרים המאוד גבוהים/מאוד נמוכים זולגים פנימה ויוצרים אסתטיקה חדשה של מוזיקה. האנרגיה המשתחררת מזכירה את הדמות של דניס הופר בסרט "קטיפה כחולה" בשעה שהוא חובש את מסיכת החמצן לקראת אקט מיני עם איזבלה רוסליני. "בחיים האמיתיים אתה מוצא את עצמך חייב ללבוש הרבה מסיכות שאתה לא רוצה ללבוש רק כדי לשרוד ולהתקיים בחברה", אומר קאדאבר, "הנויז מאפשר לך לשים את המסכות האלה בצד. זה מקום שמוציא אותך מלהיות תקוע, כי ברגע שאתה לא צריך לשים לב כל הזמן לפריטה או לאקורדים או לסולמות, אתה ממש מתרכז בליצור מה שיוצא תוך כדי ולרוב האנשים יוצאים דברים יותר חופשיים. ברגע שאתה מצליח לייצר אווירה זה לא משנה איך עשית אותה. הנויז נותן לך לברוא את היצירה שלך כמו שאתה מרגיש שזה נכון – אני ילד עם חוות נמלים בקטע הזה – ולכן הנויז הוא דרך חיים".

מגזין האינטרנט Nox Heirophant הגדיר אותך כיוצר ייחודי בזכות זה ש"הקומפוזיציות של קאדאבר נעדרות רגש אנושי והן מפחידות ומלחיצות את המאזין". אתה מסכים שדווקא דרוש המון רגש בשביל לייצר שפה מוזיקלית כמו שלך?
"בוודאי שכן. אני מקליט הרבה מאוד סמפלים מכל מיני מקומות, ומאחד את הדברים החדשים והישנים בהתאם למה שמתחבר לי לרגש – הרבה פעמים אני לא זוכר איך הגעתי לתוצאה. הטייפ שאני בעיקר עובד אתו זה טייפ משרדים עם קלטות זעירות, וכשאני מעביר את מה שמוקלט עליו למחשב – לדוגמה, בבית חולים הקלטתי מכונת החייאה של פציינט שנפטר כמה ימים אחרי – אני מעביר את הקלטת דרך מיקרופון שמכניס עוד ריוורב כזה מבחוץ כי אני רוצה שהמוזיקה תשתנה כל הזמן בתהליך היצירה. למשל, אלבום שעוד לא הוצאתי שנקרא 'Never Again' ועכשיו אני מחפש לו לייבל – רובו מורכב מהקלטות של סרטי פורנו. אנחות, רעשים של האקט עצמו, דיבורים, הכל. אבל אני מעוות את זה לתוך איזושהי עיסה שאתה לא מבין מה קורה בה. זה לא נשמע בכלל 'כמו'. וזה לגמרי חלק מהקסם".

כעת הוא מציע – בטון העדין, הדק והאריסטוקרטי שלו – שנשמע אלבום של קאדאבר במערכת. "הדברים המרכזיים קבורים תחת שכבות של רעש", הוא מסביר. "אם אתה מקשיב לקאדאבר במצב רוח מסוים או בווליום חזק אתה יכול לשמוע דברים חדשים שלא שמעת קודם. אני קובר הרבה מילים וטקסטים שאי אפשר לשמוע אותם במצב רגיל. הם שם כדי שיגלו אותם".

ומה קורה אחרי שמגלים אותם?
"פוסט מודרניזם תמיד היה. הרי גם קהלת אמר 'הבל הבלים הכל הבל', 'כל הנחלים זורמים לים' ו'אין כל חדש תחת השמש'. אולי גם העב"מים שיגיעו לכאן יהיו עותק של עותק של משהו, וזה בסדר. הנויז הוא כן חיבור של הרבה מאוד דברים ביחד, אבל באופן שהוא חדש לנו. הנויז מצליח איפושהו להרחיב את המעטפת עוד מילימטר אחד כלפי מעלה".

:: . ::

עשרת הגדולים של קאדאבר (לפי סדר אלפביתי)

  • Atrax Morgue
  • Brighter Death Now
  • Con-Dom
  • Contagious Orgasm
  • Genocide Organ
  • Non – Boyd Rice
  • Sutcliffe Jugend
  • Taint
  • Throbbing Gristle
  • Whitehouse
  • אסתטיקה של פיגוע
  • אסתטיקה של פיגוע
  • אסתטיקה של פיגוע
  • אסתטיקה של פיגוע

One thought on “אסתטיקה של פיגוע

  1. גד הגיב:

    עושה חשק להאזין וגם לנסות ליצור מוזיקה כזאת.

להגיב על גד לבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.