המיסטריות של היהדות

ליהדות יש דמיון עם פולחן בכחוס / דיוניסוס / אדוניס / תמוז ולא מן הנמנע שבשלב האלילי זיהו בין כל האלים הללו לבין יהוה. לפי זה, היהדות היתה מזיגה של מיתוסים כנעניים במיסטריות של דיוניסוס, בדיוק כפי שהיה המיתראיזם שהתחרה ביהדות באותה התקופה. זה נכון גם לגבי נצרות. נצרות היא השלב האנטינומיסטי של היהדות. השלב בו הברית הישנה, שחייבה את "שמירת הברית", בוטלה לטובת ברית חדשה.

הרעיון בדתות הללו, וכאן הדמיון לפולחנים הדיוניסיים, שמבוססים על טרנספורמציה באמצעות טקס מעבר, הוא שהדת מבוססת על "טקסים לימינליים" שמבדילים בין שני מתחמים, מתחם של חול ומתחם של קודש. כלומר, ההבדלה הזאת בין חול לבין קודש נקראת "ברית", ורק אלה שיש להם "אחריות פלילית", מחויבים בה, וראויים להגיע למצב שבו הם נכנסים אל המתחם המקודש באמצעות טקסי מעבר שונים שנקראים "סקרמנטים", ובעברית "קידוש".

מרגע שנכנסו, דברים שאסורים בחוץ, מותרים ורצויים בפנים. כגון: אכילת בשר, שתיית יין, מין וכו', שכולם ברמה האנתרופולוגית הם טקסים המקבילים לטקסי פוריות, כך שמי שעובר אותם מכניס מהחוץ אל הפנים, ובמסגרת התהליך הזה הוא חווה הנאה פיזית, שהתוצאה שלו היא פריון. באכילה זה מתבטא באמצעות עיכול והפרשה. בשתיה זה מתבטא באמצעות שינוי מצבי תודעה (דהיינו: שכרון). במין זה מתבטא באמצעות הריון ולידה. וכמובן בכל תחום ניתן להחיל את "טקס הפריון" שלו, שכולל הכנסה, עיבוד והוצאה.

ביהדות לדוגמה השבת היא מתחם מקודש בגבולות הזמן. בית המקדש הוא מתחם מקודש בגבולות המקום. מה שאסור מחוץ לשבת, מותר ורצוי בפנים, ולהפך. וכך גם בבית המקדש. הרעיון האנטינומסטי, מנסה להסיר את החיץ הזה שבין קודש לחול, ולהפוך את כל הזמן, את כל ימות השבוע לשבת אחת גדולה, משהו בסגנון "יום שכולו שבת". ירושלים לדוגמה, שהיא עיר הקודש, מתוארת כעיר שתשב פרזות עם ביאת המשיח, בדיוק לפי הכלל הזה. החומות הן מה שמבדיל בין קודש שהוא פנים לבין חול שהוא החוץ, ופריצת החומות היא הסרת החיץ.

שבירת החיץ הזו היא "השלב האנטינומיסטי" של היהדות. הנצרות כבר היתה בו לפני 2000 שנה. גם ישו היה סוג של אנטינומיסט, ופאולוס לקח את זה לקיצון (והוולנטיניזם לקח את זה לקיצון אפילו קיצוני יותר). השלב האנטינומיסטי ממיר את מה שנקרא "הברית" ב"ברית חדשה". משמעות הברית החדשה היא הגדרה מחדש של מיקומו של החיץ, אם לא הסרה שלו לחלוטין.

הרעיון הוא שהקודש בנוי ממעגלים-מעגלים, וככל שאתה נכנס למעגל הפנימי יותר, כך אתה נמצא במקום מקודש יותר, שממילא מורם יותר מהצורך לשמור על הברית. משהו בסגנון ארץ ישראל-ירושלים-בית המקדש-העזרה-קודש הקודשים-אבן השתיה שאחד הוא טבורו של השני (ע' מדרש תנחומא קדושים י'), או שהכהן הגדול נכנס "לפני ולפנים" בזמן הכי מקודש בשנה ביום הכיפורים ודווקא שם מחלל את החג, באמצעות הקטרת קטורת ושריפת הפר.

היהדות בנויה כולה מטקסי מעבר בין מעגל למעגל. ומבחינת הנוצרים, מרגע שעברת את הסקרמנטים הפכת מיידית ל"בן ברית" והמעמד פוטר אותך מהצורך לשמור את הברית. אצל היהודים רק מרגע שהגעת לגיל האחריות הפלילית, שהוא בדרך כלל "בר המצווה" (למרות שיש יוצאי דופן שמאחרים את הגיל או מקדימים אותו. יש על זה סוגיות שלמות בגמרא. "חרש, שוטה וקטן", "מופלא הסמוך לאיש" וכו'). אצל הנוצרים משתדלים לעשות את הטקס מיד עם הלידה, בהטבלה של התינוק. האנבפטיסטים קרובים מהבחינה הזאת ליהודים, וטוענים שרק מי שבר דעת מסוגל לקבל אחריות פלילית, ורק מי שמסוגל לקבל אחריות פלילית מסוגל להפטר ממנה.

  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות
  • המיסטריות של היהדות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.