היהדות והנצרות כדתות פריון

דת פריון היא דת שהפולחן שלה מבוסס על אלים וסיפוקם לצורך סדר בעולם, ומניעת כאוס. בפרט אלי פריון שהסדר שהם מביאים הוא פוריות האדמה והאדם, בהעדר זה יש מלחמות.

היהדות והנצרות הלכו ונפטרו מהמזהים של דת הפריון והם נותרו רק סימבוליים. למה הלכו ונפטרו? אני מניח שזה בגלל "שהזמנים משתנים". ביהדות כבר לא מקריבים קורבנות, ו"טקס המעבר" הפך להיות סמלי נטו: פדיון הבן, ברית מילה, קידוש וכו'. בנצרות: הסקרמנטים, ובראשם הטבילה ולחם הקודש. גם עליה לרגל הוא טקס מעבר. ויקטור טרנר כתב מחקר מאלף על ה"פן הלימינלי" של החוויה הדתית.

טקסי הפריון מתועדים בתנ"ך והם שאריות מהעידן האלילי, רק בכסות מונותאיסטית, כביכול. התהליך שהם עברו יכול להתפרש כהתאמה לרוח הזמן, יכול להתפרש כאילתור כהפך לנוהג (בהעדר כלי פולחן זמינים) או יכול פשוט להתפרש כשמירה על אותה המסגרת, אך ייעול של הטקס – הפיכתו לזול יותר, קומפקטי יותר וכו'. הרעיון שחשוב שיישמר הוא עובדת היותו טקס מעבר, האינסטרומנטים חשובים פחות. והרמז שהנצרות נותנת לכך שהסקרמנטים שלה הם טקסי מעבר ופולחן פריון הוא שמם, "לידה מחדש".

דוגמה לטקס מעבר שהותאם לתקופה אחרת – של אי שפיכת דם, של חסכון בכסף והפקת אירועים, של אילתור וכו' הוא סקרמנט הסמיכה, שנגזר מסמיכת הידיים שמקורה בסמיכתו של אהרן הכהן את ידיו על ראש הפר (שמות כ"ט). טקס המיסה מקורו בלחם הפנים וניסוך היין, שהיו חלק מפולחן בית המקדש. מרגע שנחרב המקדש, מרגע שהנוצרים הודרו מן הפולחן וביקשו לא לקומם עליהם את מתחריהם בהקימם בית מקדש חלופי (או שמא ידוע וברור שהפולחן מותר רק בירושלים), מרגע שהברית הישנה שקידשה את המקדש הומרה בברית אחרת שאינה מקדשת פולחן דם, מרגע שגם ככה הנצרות נרדפת ואין ביכולתה להיות פומבית וצעקנית – גם טקסי הפריון הומרו באחרים וסימבוליים. גם ביהדות, באותן נסיבות, נולד העקרון הזה של "ונשלמה פרים שפתנו".

רמזים נוספים לכך שהפולחן הנוצרי מקורו בפריון הוא הדיבור על "לידת בתולין", "שה האלוהים" וכו'. מלבד היותם מושגים מהלקסיקון של טקסי הפריון והקורבן, הם מתארים טקסי מעבר בעלי אינפוט ואאוטפוט. הטקס עצמו הוא המעבר, הוא "הדבר". לידת הבתולין היא טקס מעבר כשהאינפוט הוא האלוהים והאאוטפוט הוא אדם, קורבן שה האלוהים הוא טקס מעבר כשהאינפוט הוא אדם והאאוטפוט הוא אלוהים. המסלול הזה אמור להיות סימטרי, ולהסביר את ייעודו של ישו בעולם.

גי סטרומזה מדבר בספרו "קץ עידן הקורבנות: תמורות דתיות בשלהי העת העתיקה" על התהליך אותו עברו הדתות מהקרבת קורבנות לחוויה אישית, פולחן קהילתי והתמקדות בפרשנות טקסטים. נקודת המוצא שלו היא שהדתות הן דתות פריון שעברו רפורמה שהמירה את הפן המעשי של הקרבת הקורבנות לפן מיסטי של סימבוליות. הוא כמובן לא משתמש במושג "מיסטי", משום שהוא מנגיד בין הפן האפלטוני שמחפש את הקרבה עם הנשגב, לבין הפן שמדגיש את הריחוק ביניהם. הוא טוען שהזרם המרכזי לא היה בעל מוטיבציה מיסטית, והמיסטיקנים היו רק אלה שצידדו בגנוסיס שהיה הלניזציה של הנצרות, ועל פיה הדרך לאמונה עוברת בתרגול רוחני "אסקזיס". אם תרצו לקרוא למוטיבציה שלי גנוסטית, גם אני מבקש לקרוא לה כך.

הסיבה שהסימבולים האלה הוסוו בחזרה עם הזמן היא תהליך של טמטום, המוניות או ירידה למחתרת. היא תהליך של מיסוד הדת. היא תהליך שבו הדת הופכת לאופיום להמונים שלא מנסים להבין את המקור האמיתי שלה וכל מה שהם עושים הוא רק למשטר את עצמם – כי זו הדת. דת פריון במובן של דת שבה יש אל, יש אדם ויש הסדר ביניהם: "אתה תעשה שאני אהיה מרוצה, אני אעשה שאתה תהיה מרוצה בחזרה". פעם כדי לעשות שהאל יהיה מרוצה היה צריך לעשות א' ב' ו-ג'. ואז, משזה לא הספיק, או לא עזר, או כל סיבה אחרת, החליטו שצריך ד' ה' ו-ו'. במקום א' ב' ו-ג'.

כך יצא ואותם ד' ה' ו-ו' הם הרבה יותר יומיומיים, הרבה יותר אישיים, הרבה יותר חודרים לפרטיות של המאמין. כי כאלה הנצרות והיהדות, סוס טרויאני בנפשו של האדם, שתלטן וממשטר באופן טוטאלי. אבל המסקנה הזו היתה אמורה לבוא הרבה אחרי שהסכמנו שהבסיס הוא בפרקסיס המבוסס על מה שאנו מכנים "דת פריון". במילים אחרות, פסימיות וציניות יותר, היהדות והנצרות הן תוצר לוואי של המון טיפש שניסה לחקות יחידים חכמים שנתנו משמעות מיסטית למנהגיהם. ואז איבד את זה.

ההגדרה המילונית של דת פריון רומזת לכך שלא מדובר בפולחן מיוחד לחברות חקלאיות ופגאניות. "טקסי פריון הם טקסים דתיים שמטרתם לדמות הפריה בבני אדם ובטבע. פולחני פריון יכולים להקשר לשינויי עונות, לטקסי מעבר במעגל החיים ואפילו להיות טקסים אד-הוק (כלומר בלי הקשר מיוחד במסגרת כלשהיא). טקסי פולחן פריון משולבים בדתות ממוסדות ובמוסדים חברתיים שונים".

שילוב לדוגמה הוא "להרים כוסית". למזוג יין לכוס הוא "טקס פריון פולחני". הכוס היא וגינה והיין הוא נוזל החיים. המוזג הוא בדרך כלל המארח, והמזיגה עצמה כמו גם "פתיחת השולחן" מהווה הצהרה על היררכיה שבה המתארח תלוי בחסדיו של המארח ש"מחיה אותו", פורש עליו חסות וטוען ל"בעלות" עליו. זה א' ב' של אינטראקציה סימבולית. הרמת הכוסית תיעשה לעולם במקום ניטרלי, מפני שאם היא נעשית בביתו של אחד מהצדדים במו"מ, היא הסכמה להיררכיה.

הסכת יין, גם בתנ"ך, היתה פולחן פריון, ונעשתה בכפיפה אחת עם הקרבת קורבנות. לכל בהמה היה שיעור שונה של יין שצריך להסיך. יעקב הסיך שמן כשנכנס לארץ ישראל. וכן הלאה. כשמסיכים יין על מזבח, מקיימים איתו כביכול יחסי מין. שופכים יין, בתחילה לבית קיבול ואז מבית הקיבול על המזבח. שזה בערך יחסי מין, כלי הקיבול הוא הוגינה, המזבח הוא הרחם. רוחמה וייס דנה בספרה "אוכלים לדעת" במוטיב הסעודה כאינטראקציה סימבולית .

ומיד אנו יכולים להסתייג ולומר, לדמות, to simulate, הוא לא נסיון חיקוי אלא נסיון השפעה, "תאורגיה". כל הטקסים הם תיאורגיה. המטרה בתאורגיה היא "ללחוץ על כל מיני לחצנים ברובוט האלוהי" ולגרום לו להפרות. מאחר שפריון הוא סימבול, גם פריון חקלאי וגם פריון גופני הם סימבול, ומסמלים את הדבר האמיתי: פריון תודעתי. הסייגים ששמים בחיי המין ובחקלאות הם סייגים על הפריון התודעתי. האינטראקציה בינינו היא סימבולית כי כולה עוסקת בסופו של דבר בפריון תודעתי, כשהמטרה היא להוליד רעיונות, לתת ל"רוח" לחשוב את עצמה.

הדיבור על פריון גם הוא מטאפורה על גבי מטאפורה, אבל הצורה המוגבלת שבה אנו בני האדם חושבים, לא במונחים פנומנולוגיים, אלא במונחים מטריאליסטיים, לא מאפשרת לנו להבין את המציאות בצורה שאינה דימויים ומעבר של סמלים מעולם תוכן לעולם אחר של תוכן. לא ברור אם היכולת הירודה של האדם הממוצע לחשוב בצורה פנומנולוגית היא אילוץ וגורל או שמא כוונה תחילה, כאילו מישהו ביקש להצפין את החוויה, או שמא לשכלל אותה ולתת לה להתבטא באמצעות סוגים שונים אך דומים, דימויים ועולמות תוכן מגוונים. כאן אנו נכנסים לקונספירציות בסגנון השד המתעתע, לא זו מטרתנו. המטרה היחידה היא להדגים איך שלושה עולמות תוכן מדברים על חציית הסף, שהיא מהות החיים.

זוהי, למעשה, מהותו של מה שנקרא "גנוסיס". ה"אמונה" היא בוסטר לחוויה בלתי אמצעית. הקבלה היא פרקטיקה יהודית של אותו הגנוסיס אך היא אחת מיני רבים. לכל דת יש את הפרקטיקה שלה ל"פריון תודעתי" – בין אם זו דבקות, מדיטציה, יוגה, התבודדות, תענית דיבור. בסופו של דבר הפרקטיקה היא תרגול רוחני, "אסקזיס".

  • היהדות והנצרות כדתות פריון
  • היהדות והנצרות כדתות פריון
  • היהדות והנצרות כדתות פריון
  • היהדות והנצרות כדתות פריון

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.