איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר

איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר איך לכל הרוחות מצליחים האחים נולן לעשות לנו סלט ירקות מהמוח בכל פעם מחדש, למה השנה אין מתח בבחירת השחקן שיזכה באוסקר ולקינוח – אפילו קמפיין חינוכי נגד סמי הזיה. הטוב, הרע והמכוער – גירסת העטלף.

אמת בפרסום והייפ מוצדק לחלוטין הינם ברוב המקרים שני מונחים, שמקומם הטבעי הוא לצד ספרי מדע-בדיוני וחוברות עיון בנושא פוליטיקה נטולת שחיתות. הסרט השישי בסדרת "איש העטלף" (ובעצם הסרט השני במה שככל הנראה יסתיים כטרילוגית איש העטלף של האחים נולן) החזיר את הכבוד לשימוש במונחים האלה. אחרי תקופה לא קצרה בה ביקורות חיוביות בטרם יצא סרט כלשהו לאקרנים לוותה באותיות קטנות ולא מעט זהירות, התפוצצו כמעט כל כלי התקשורת המודפסת והמוקרנת בהתלהבות חסרת מעצורים לקראת הסרט "האביר האפל". הסרט הזה כל כך מוצלח, שאני בספק אם היה בכלל צורך להניח את היד על המעצורים מלכתחילה.

::.::

במהלך הביקורת שלי, אני מתכוון להמנע ככל שניתן מאזכורים של העלילה עצמה. אני לא חובב ספוילרים, ולא הייתי רוצה לספק אחד כזה לסרט עליו אני כותב כאן.

::.::

הטוב

בעוד שבסרט הקודם, "באטמן מתחיל" (או "באטמן – ההתחלה") היה זה המשחק של כריסטיאן בייל שגנב את ההצגה בטוטאליות המאפיינת אותו, בסרט החדש בייל הוא בסה"כ שחקן משנה וחומר ביד היוצר – הבמאי כריסטופר נולן. נולן, שמשתף פעולה בסרט עם אחיו התסריטאי ג'ון נולן, התחיל במלאכת ערבול המוחות שלו בשנת 1998 עם הסרט Following, שמספר על סופר עם מחסום כתיבה קל ואובססיה קצת פחות קלה למעקב אחרי אנשים באופן כמעט רנדומלי. הסצינות בסרט ההוא מוצגות בסדר רנדומלי כמעט כמו אופי המעקב של הגיבור, ומכריחות את הצופה להפעיל את המוח על מנת לסדר את הפאזל בראש. Following היה בעצם הטריגר שפתח את הדלת בפני הסרט הבא של נולן, אותו רבים מכם ככל הנראה מכירים – "ממנטו". גם בממנטו נולן שיחק עם המוח האנושי בעזרת סיפור, שתופר את עצמו מהסוף להתחלה. הגישה הלא שגרתית של נולן ונולן (כריסטופר הבמאי וג'ון התסריטאי) הביאה למועמדות הסרט "ממנטו" לפרס גלובוס הזהב וגם לאוסקר.

השינוי בגישה החל בסרט "אינסומניה" והגיע לשיא בסרט "יוקרה". במקום קידום העלילה עצמה באלכסון וברוורס, דחס נולן את הבלבול וחוסר הסדר אל תוך הדמויות שלו, אופין והתנהגותן, בחירה שנתנה לנולן את האפשרות לבחור בצורה יותר קפדנית מתי לצ'פר את הצופים במערבולת קלה וסימני שאלה לרוב. הסרט "האביר האפל" שזור בכמות אדירה של קונפליקטים, שסוחפים את הצופים אל תוך מבוך של תהיות ובחירות אישיות בשידור ישיר. כשמוסיפים אל הקלחת גם התנהגות לא צפויה בעליל של כמה מהדמויות, פתאום קל יותר להבין למה הסרט חורג בצורה בוטה מהתבנית הרגילה של סרטי גיבורי-העל, בהם לרוב ניתן לנחש את כל התפניות בסרט עוד בשעה בה מוקרנות פרסומות ל"יס" ויופלה. תמצית מהותו של כריסטופר נולן מוזרקת בסרט אל תוך דמותו של הג'וקר, הארכי-נבל הגדול מעולמו של איש העטלף. אם התסריט הופך את המוח לסלט ירקות, אזי דמותו של הג'וקר הופכת את הצופים לממרח נוטלה משובח… מינוס הבוטנים.

::.::

הרע

ואכן….. איייייזה רע קיבלנו בסרט הזה!

הג'וקר, ללא ספק הארכי-נבל הכי גדול בעולמו של באטמן, הוצג לראשונה יחד עם באטמן עצמו בחוברת הקומיקס הראשונה בסדרה עוד בשנת 1940. עוד מימיה הראשונים הוצגה הדמות של הג'וקר כנמצאת על גל סינוס בין היותה סוציופת רצחני עם נטיה ליצירת כאוס והרס להנאתו האישית ובין היותה גנב שלומיאל וחובב תעלולים מתוחכמים. ישנן מספר גירסאות לסיפור היווצרותו של הג'וקר אולם זו המפותחת ביותר (וגם זו שבחר טים ברטון להציג בסרט הבאטמן הראשון שעשה) מספרת שנפל אל תוך מיכל כימיקלים, שגרם לצביעת שערו בירוק, עורו בלבן ולעיוות פניו. האיפור כמעט תמיד הגיע לשם באופן עצמאי…. ללא ספק מטרוסקסואל אמיתי.

דמותו של הג'וקר בסדרת הקומיקס מבצעת פשעים אכזריים במיוחד, כשלעתים עומד מאחורים הגיון מפותח ומורכב, שרק הוא מבין. הג'וקר מנסה להוכיח עוד מימיו הראשונים בשנות הארבעים ש"כל אדם יכול להשתגע אם רק יעבור עליו יום אחד רע באמממממת". לרוב הוא אכן מצליח. בסרט האחרון בחר נולן לא לבחור צד בויכוח "כיצד נוצר הג'וקר", ולנצל את אי הידיעה על מנת לאפשר לדמות (בה-' הידיעה) לספר את הסיפור בעצמה… אפילו אם מדובר במספר גירסאות, שכל דמיון בינהם מקרי בהחלט. האחים נולן, שבשבילם דמות כמו זו של הג'וקר, על כל האנרכיה והרנדומליות שבה, הינה סוג של מתנה מרעננת,לא יכלו לחלום על ליהוק כמו זה של הית' לדגר, שיהיה זה עוול אם תפקידו זה לא יזכה אותו בפסלון מוזהב בארון. ולא, לצערנו לא מדובר בארון הגביעים אלא בארון מסוג אחר.

בטרם החלו הצילומים בילה לדג'ר במשך חודש שלם בחדר ששכר בבית מלון, בו פיתח את הדמות, ואכן מספרים שחודש אחרי תום הצילומים עדיין הסתובב לדג'ר עם שפת הגוף וההתנהגות הלא רציונלית של הג'וקר. זה יכול, ככל הנראה, להסביר מדוע נמצא מת בדירתה של אחת מהאחיות אולסן, כתוצאה מ"מנת יתר של תרופות מרשם". המשחק של הית' לדג' ב"אביר האפל" מאפיל על כל אספקט אחר בסרט, טוב או פחות טוב, תוך שהוא משתמש בשפת גוף פשוט מטרידה ומשחק במוחם של הדמויות האחרות בסרט, כמו גם זה של הצופים. במהלך הסרט מצאתי את עצמי לתדהמתי צוחק מפעולות של הג'וקר, שאם היו מבוצעות ע"י כל דמות אחרת בכל סרט אחר, היו גוררות ממני מלמול של חוסר הזדהות או כעס. כה חזק היתה ההשתלטות של הג'וקר על הסובבים אותו, באולם הקולנוע ובתוך המסך עצמו, שאפילו לא הצלחתי לזהות את הית' לדג'ר בתוך הדמות. בדרך כלל ניתן לראות מאפיינים של השחקן בתוך הדמות אותה הוא מגלם, שלא לדבר על הדמיון הויזואלי, עם או בלי איפור. ב"אביר האפל" מצאתי את עצמי תוהה בסוף הסרט היכן היה הית' לדג'ר, שרשום בצורה בולטת ביותר בכתוביות של הסרט. בסרטו האחרון לדג'ר הצליח להמציא מחדש את הביטוי "משחק טוטאלי". כמה עצוב שזוהי השורה האחרונה במורשתו.

אורכו של הסרט (קרוב לשלוש שעות) משמש ככלי להגברת אי הנוחות של הקהל, שבכל הזמן הזה בוהה בפה פעור במסך ובדמות הביזארית הזו שעושה בו ככל העולה על רוחה. אולם במקום להתלונן על כך אני מוצא את עצמי מתרשם עמוקות מכמות התחושות שסרט אדפטציה לסיפור גיבורי על הצליח לעורר בי.

והנה, כמה שבועות אחרי עליית הסרט לאקרנים, ואחרי שגל הביקורות החיוביות לא פסק במהלך ההקרנות, קמים להם מבקרים עם דעות "מעט שונות". וכעת זהו הזמן לאותו קמפיין חינוכי שהוזכר זה מכבר.

::.::

המכוער

אחד המבקרים שהחליט לעשות דברים קצת אחרת הוא מאיר שניצר, שכתב ב"מעריב" ביקורת קשה במיוחד על הסרט. השימוש המוגזם שלו בביטוים כגון "קפיטליזם מושחת" ו-"גוזמה ילדותית נטולת מעצורים" (תוך שהוא מאשים את שפילברג ולוקאס בצרותיו של העולם המודרני) מזכירים לי מעט את אותו ילד קטן בתקופת בית הספר היסודי, שעשה ככל יכולתו "לרדת" על אחד מחבריו ללימודים, אולם לא מצליח למצוא מילת גנאי מתאימה. הוא ממלמל ומגמגם, ולבסוף מצליח רק לצעוק בגרון ניחר "מכוער!" רגע לפני שעוזב את המקום בהפגנתיות. כך בדיוק מרגישה הביקורת של שניצר, ואולי עוד אחת שקראתי בטעות לחלוטין לפני יום או יומיים. האם הם ראו את אותו הסרט? האם הם הבינו באיזה אולם קולנוע הם יושבים? האם הם פשוט עשו כמיטב יכלתם על מנת להיות "שונים" ובסופו של יום כל מה שמצליחים לעשות זה לומר "הסרט הזה מייצג קפיטליזם מושחת!" ולברוח? האם הם פשוט הוזים? ילדים וילדות – הישמרו לכם מסמי הזיה! (הבטחתי קמפיין חינוכי קצר נגד סמי הזיה – וקיימתי) הם יגרמו לכם לכתוב ביקורות גרועות על סרט שזו המילה האחרונה שניתן לכתוב עליו. שניצר מוכיח בצורה ברורה מתמיד למה עולמם של מבקרי הקולנוע צר מלהכיל את מה שהקולנוע באמת מנסה להעביר לקהל. צורת השיפוט של שניצר דומה לביקורת שיכתוב שונא ספורט על משחק קריקט (טוב זה בטוח לא יהיה). חוסר היכולת להתייחס לסרט כיצירה שנולדה תחת הכותרת "סרט גיבורי-על" והצליחה להתעלות במובנים רבים לרמה של "דרמה פסיכולוגית מצמררת" הינו סוג של עלבון לאינטלגנציה של הקוראים והצופים. ומכיוון שקוראי "סוכן-תרבות" אינלגנטים הם… הרשו לי להתנצל בשם מר שניצל (העיוות מכוון) היקר.


הסרט "האביר האפל" אינו סרט גיבורי-על טיפוסי. אמנם אין מדובר בקולנוע קלאסי, אולם בסדרה של מהלכים ובחירות נכונות מתעלה הסרט דרגות רבות מעל המצופה, ועל כל הקונצרט הזה, שמצליח לגרום אי-נוחות אמיתית ותגובות לא סטנדרטיות, מנצח הית' לדג'ר, שאולי בקרוב נצליח לגלות מדוע החזיר את נשמתו לבורא על השטיח בביתה של מרי קייט אולסן (אני לא זוכר אם היא האחות הבולמית או האנורקסית. בעצם, האם זה משנה?) בצורה לא מכובדת.

אנשים יקרים, יהודים טובים – עשו לעצמכם טובה אמיתית ולכו לראות את הסרט הזה בקולנוע (ורצוי בהקרנה דיגיטלית). אלו מכם שיצליחו בעמל רב לפספס את הסרט באולמות – הרווחתם! יש לכם יופי של תירוץ ללכת ולקנות קולנוע ביתי משובח. ואם אחד מחבריכם יפלבל עיניו ויבלבל את מוחכם עם טענות/הזיות שווא, תוכלו לומר לו או לה בניחותא.

::.::

Oh…Why so serious?!….

איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר

בתמונה: יצירת מופת שעשיתי ב-Paint ועוד בעזרת היד החלשה שלי. אני מבסוט!

::.::

ציון לסרט? 9.5 מתוך 10. בכל זאת… השלפוחית שלי אינה ייבוא אישי מגמל סעודי ושלוש שעות בקירוב זה לא מעט בשביל סרט קולנוע.

  • איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר
  • איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר
  • איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר
  • איש העטלף שלף אס והג'וקר שלף את הית' לדג'ר

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.