יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״

יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״

יואכים מפיורה נחשב לאחד מהתיאולוגים המשפיעים בהיסטוריה ולו מפני שהיה הראשון שדיבר על היסטוריציזם, ועל ההיסטוריה כהתפתחות ספירלית. את הגישה ההיסטוריציסטית הכרנו אחר כך לדוגמה בהגליאניזם, במרכסיזם, באבולוציה התרבותית וכו׳. כולם דיברו על כך שהעולם התפתח באמצעות ״סבבים״ של התפתחות, כשכל סבב נבנה כנדבך על גב קודמו ובסופו של דבר ההיסטוריה הולכת לכיוון אחד ומושלם. כל סבב משתבח על פני קודמו, כך שהסבב האחרון הגיוני שיהיה המשובח ביותר שקיים, וכך העולם מגיע אל תיקון כלשהוא שבא לתקן קלקול כלשהוא. מבחינת יואכים והנצרות באופן כללי, מדובר בחטא הקדמון. גם הקבלה, מסתבר, פיתחה במקביל, תאוריה על היסטוריה ספירלית שכזו, בתורת השמיטות. ואולי בעצם הקבלה התבססה על מסורת יהודית קדומה שגם מבוטאת בגמרא, ואפילו במגילות ים המלח. אכן, גם על יואכים חשבו כאילו הושפע כביכול מהיהודים. היו גם כאלה שהפיצו שמועה ועל פיה הוא נולד בעצם יהודי. לענייננו, זה לא משנה. עצם העובדה היא שעד יואכים לא דיברו על זה בקול רם, וממנו והלאה, אין אוטופיסט שלא חושב על פי התבנית הזו. דהיינו: העולם הטוב ביותר לפנינו, והוא תולדה של התפתחויות קודמות שלכל אחת מהן יש תפקיד בייצוב הבניין ההיסטורי. במאמר זה אסביר בקצרה על הביוגרפיה של יואכים, על תורתו, ובעיקר על הדרך שבה הבינו אותו לאורך הדורות.

%

הפרטים הביוגרפיים להלן מבוססים על: E. Randolph Daniel “Abbot Joachim of Fiore Liber de Concordia Noui ac Veteris Testamenti”, American Philosophical Society, 1983., pp. xi-xxii.

יואכים נולד בסביבות 1135 בצ׳ליקו (Celico), כפר הסמוך לקוזנצה שבקלבריה, הממוקמת בדרום איטליה. יואכים היה השישי מבין שמונה ילדים והילד הבכור ששרד. הוא היה בנו של נוטריון בבית המשפט הנורמני, שגם ייעד אותו להמשיך בתחום המשפט. בשנותיו הראשונות הועסק יואכים בלשכתו של הקנצלריוס של ממלכת סיציליה הנורמנית, בחצרו של גוליילמו השני בפאלרמו. לאחר שחלה והחלים, החליט לצאת למסע צליינות בשנות השלושים לחייו. סדרת חוויות דתיות במסעו גרמו לו לנטוש את מקצועו ולהתמסר לחיי הנזירות. בסך הכל היו ליואכים במשך שנותיו שלוש התגלויות כאלה, וכל אחת בתורה גיבשה את זהותו הדתית ואת תחושת השליחות שלו.

בתחילה הוא העדיף שלא להצטרף למסדר כלשהוא אך אט-אט הלך והתקרב למסדר הציסטרציאני. יואכים ייחס משמעות מוסרית ואסכטולוגית לשלטון הנזירים. הוא ראה את תחילת ״תקופת הדגירה״ לקראת קץ הימים בהקמת המסדר הבנדיקטיני. את הציסטרציאנים הוא ראה כתחייה חיובית של הרוחניות הבנדיקטית המקורית[1]. על כן, לכשהפך בניגוד לרצונו לאב-מנזר בנדיקטיני בקוראצו, ניסה בכל זאת לצרף את המנזר תחת המטריה הציסטרציאנית, אך ללא הצלחה.

בכל הזמן הזה הרגיש שהוא צריך לקבל רשות להעלות את רעיונותיו על הכתב, והוא פנה לצורך כך לכמה וכמה אפיפיורים, שאכן נתנו לו את הרשות וכמה מהם הפצירו בו להמשיך ולכתוב. האפיפיורים גם אישרו לו לפרוש מניהול המנזר, שבינתיים כבר הפך לציסטרציאני מהשורה, כדי להתמסר כולו לכתיבה (לא ברור אם האימוץ התרחש לפני שיואכים הפך לאב המנזר או במהלך כהונתו). בנסיונו להתבודד חיפש ומצא בסופו של דבר אתר חדש בהרי סילה הנידחים, מנזר יוחנן הקדוש (סן ג'ובאני) בפיורה, לשם עבר במאי 1189. בשלב זה בשל מאורעות פוליטיים בסיציליה, מותו של המלך גוליילמו השני, נאלץ יואכים להתערב לטובת הגנה על נכסי המנזר מול גורמים שונים.

המציאות היתה כזו שגוליילמו נותר ללא יורש. כדי למנוע תחרות לא רצויה הוא ניסה להדיר את הטוענת לכתר, דודתו קונסטנצה, ובסופו של דבר שידך אותה עם היינריך, בנו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. העובדה שלאחר מותו היא הפכה ליורשת, ביחד עם העובדה שלאימפריה הרומית הקדושה היו בכל מקרה אינטרסים בסיציליה, גרמה לסיציליאנים המקומיים שלא היו מעוניינים בנוכחות זרה באי, וביקשו גם להתקרב אל מדינת האפיפיור (יריבת האימפריה הרומית הקדושה), להתמרד. בסופו של דבר אחיינו הממזר של גוליילמו, טנקרד מלצ׳ה, השתלט על האי. נוכחותו של המלך האנגלי ריצ׳רד באי, מאבקו בטנקרד ובסופו של דבר הסכם השלום איתו, לא תרמו לרגיעה. גם לא התעקשותו של היינריך, שבינתיים הפך לקיסר האימפריה (מעתה: היינריך השישי), לכבוש את סיציליה.

בתווך, נאלץ יואכים לתמרן בין הנאבקים בשלטון בסיציליה. כאן הוא הפגין את כישוריו האפשריים כפוליטיקאי. בתחילה הגיע להסכמה עם טנקרד שהתרשם מדמותו, על הכרה במנזר וקבלת מעשר כלשהוא. בשלב זה ברור גם מדוע היה ליואכים אינטרס להיענות להזמנה של ריצ׳רד להפגש עימו במקום מושבו במסינה – קשרים עם השליט האפשרי של האי. כשהיינריך נכנס לתמונה מאוחר יותר, גם עימו היו לו דין ודברים, וגם על היינריך מסופר שהתרשם מיואכים והעניק למנזר לבסוף הכנסה קבועה.

המפגש עם ריצ׳רד מתועד בכרוניקות של מסע הצלב השלישי. כביכול כדי לנבא מה יהיו תוצאות מסע הצלב, או להציג את יואכים כמי שנתן את ברכת הדרך לצלבנים ובפרט לריצ׳רד. בין השאר מתואר יואכים כמי שהתבטא כך שהאנטיכריסט ״כבר נולד ברומא״, וכי אויבי הצלבנים גם הם האנטיכריסט. היה נח לצלבנים להכניס את מסעות הצלב למסגרת ההיסטוריציסטית של יואכים והם פחות או יותר ניצלו אותו לצרכיהם. מובן לכן איך ומדוע האותנטיות של הפגישה הזו מוטלת בספק, כי יש לה רק מקור אחד – רוג׳ר מהאודן. מקורות נוספים התבססו על רוג׳ר כנראה, אחד מהם הוא רוברט מאוקזר, שמסתבר שטוען שמי שיזם את המפגש עם ריצ׳רד לב הארי היה יואכים עצמו ולא ריצ׳רד. משערים שהדיווחים הללו נכתבו בדיעבד לאחר היוודע תוצאות מסע הצלב השלישי, והוצגו איך שהוצגו בכדי להצדיק את תוצאותיו. בין אם כדי למצוא אשמים בכשלון, או לטעון שהתוצאות היו ידועות מראש, יהיו אשר יהיו הסיבות. מסתמן שההבנה של ריצ׳רד לב הארי את ״נבואתו״ של יואכים הטרימה זרם שלם של פרשנים שהסיקו שהאפיפיור הוא האנטיכריסט , בכפירה הנקראת כיום ״הכפירה היואכימיסטית״.

%

קשריו של יואכים עם היינריך, היו לצנינים בעיני נאמני הכנסיה ובהם הציסטרציאנים. נאמני הכנסיה ראו בקיסרות כאויב מר, ועל הרקע הזה כל נסיון פיוס עמה נתפס ככפירה בסמכותו של האפיפיור. יואכים לעומתם, סבר אחרת. בחיבורו ״Intelligentia super calathis ad abbatem Gafridum״, הוא קרא לאפיפיור להמנע מעוינות גלויה כלפי האימפריה. במקום זאת טען כי הכנסייה צריכה להיות מוכנה לשבי ״בבל חדשה״ על ידי נטישת כל כוונה להתנגד לריבוני העולם הנוכחיים (principibus mundi) בנשק.

ליואכים היו חילוקי דעות נוספים עם הממסד הציסטרציאני. בראשית דרכו, כאשר גיבש את תפיסת השילוש הקדוש שלו, יצא יואכים פומבית נגד התפיסה הסכולסטית הרציונליסטית של פטרוס לומברדוס. ג׳פרי מאוקזר, שהיה תלמידו של פטרוס לומברדוס, התלונן לכנסיה וטען שהגישה של יואכים גובלת בכפירה. מסתבר שבועידת לטרן הרביעית ב-1215 הכנסיה אכן תפסוק כנגד יואכים. כנגד אותו ג׳פרי, Gafridum, כתב יואכים גם את חיבורו דלעיל.

ג׳פרי לא רווה נחת מהעובדה שיואכים מזהה עצמו כציסטרציאני, ועדיין מחזיק בגישה פייסנית כלפי האימפריה. לא זו אף זו, נראה היה שהאפיפיור קלמנס השלישי נוקט גם הוא בגישה פייסנית, ואף כרת הסכם שלום עם פרידריך באפריל 1189, כדי להכין את הקרקע ליציאה למסע הצלב השלישי. יואכים היה עקרונית גם נגד שימוש בכח במסע הצלב, והאמין בדרך ההטפה. סביר שעל רקע זה, זומן יואכים ב-24 ביוני 1193 לשימוע בפני ראשי הציסטרציאנים.

אלא שיואכים לא הופיע, מה שגרם למסדר להכריז עליו כעל עריק (fugitiui). בהמשך ביקש יואכים למסד את המנזר החדש שלו בפיורה, ואף קיבל רשות מהאפיפיור לעשות זאת – בשלב זה כבר עבר ״חתול שחור״ בינו לבין הציסטרציאנים. יש הסוברים כי הפרשנות השגויה לכתביו של יואכים נבעה מסילוף מכוון שעשו בו סופרים ציסטרציאניים, שניסו להשחיר את יואכים. הם גם ניסו להשמיץ אותו והפיצו טענה שהוא נולד כיהודי, שהוא אנאלפאבת וכן הלאה. הטיעונים האלה שייכים לסעיף אודות האותנטיות של המסופר על המפגש בין ריצ׳רד ליואכים, בו נעסוק בהמשך.

לאחר סיום מסע הצלב השלישי, דעתו של יואכים היתה שהצלבנים נכשלו בשל חוסר המסירות שלהם (ע״פ ב״ז קידר בספרו ״צלבנות ומיסיון״). באוגוסט 1198, מעט אחרי שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי אישר את מיסודו של המנזר בפיורה, הוא מינה את יואכים להטיף למסע הצלב נגד הכופרים. ב-1200 מסר יואכים את כל כתביו לביקורת של האפיפיור, אך טרם מסר האפיפיור את חוות דעתו (החיובית) יואכים מת ב-1202.

%

יואכים היה בראש ובראשונה פרשן של הכריסטולוגיה, ושל מהות השילוש הקדוש. כל אמירה אסכטולוגית, פוליטית או כביכול נבואית, היא תוצר לוואי של מה שראה כשליחות – הצורך להפיץ את האמת הזו שנתגלתה אליו. הוא ראה כאי הידיעה של אותה האמת כפגם של כבורות שיש לתקן על ידי הפצה של תורתו, אבל בשום אופן לא ביקש לעורר מהפכה או לסכל מזימה כלשהיא של השתלטות עוינת על הנצרות מצד הכנסיה. אכן הוא צפה את שנת 1260 כשנת שיא (כפי שאראה בהמשך), אבל השיא מבחינתו היה בעיקר הקמת מסדרי הטפה והצלחתם, בתוך ומחוץ לנצרות. לא מעבר לזה.

כאשר כתבתי בפסקה הקודמת, יואכים התעקש שהוא אינו נביא, וכי התובנות הללו ניתנו לו בגלל הבנה מיוחדת של כתבי הקודש. ראלף מקוגשול, נזיר ציסטרציאני שכתב היסטוריה אנגלית, מתאר בכתביו מפגש של יואכים עם אדם מפרסיין, אב מנזר ציסטרציאני ומי שהיה לפרקים הכומר המוודה של ריצ׳רד. הטענה על כך שזו מתת-אל מובאת שם, כחלק מפגישה שתוכנה פחות או יותר דומה לתוכן הפגישה עם ריצ׳רד המתואר אצל רוג׳ר מהאודן. מסתמן שהמפגש נערך לא על מנת לאשש את תחזיתו הקודמת של יואכים לריצ׳רד, אלא דווקא במסגרת תחקיר מטעם האפיפיור על מנת לברר את עמדותיו של יואכים (בקשר לסכסוך עם הציסטרציאנים). בגדול, רוב הדיווחים אחרי רוג׳ר מהאודן על המפגש עצמו ועל הטיעונים הכביכול אנטי-אפיפיוריים הובאו על ידי ציסטרציאניסטיים, מה שגרם בהתחלה להיסטוריונים להניח שמדובר בשכתוב של ההיסטוריה על ידי יריביו של יואכים ולא על הבנה אקטואלית של דבריו – אבל הדבר נפל, וכבר בראשית המאה ה-13, מעט לאחר מותו של יואכים, הסתבר שכך אכן הבינו את דבריו, בצורה שהיתה גורמת ליואכים להתהפך בקברו. איך ומדוע? ראשית עלינו להבין את הפרשנות הנכונה של תורתו של יואכים.

תחושת השליחות של יואכים היתה רצונו להפיץ את הבנתו במהות השילוש הקדוש, כדפוס המדריך את השתקפותו של האל במהלך העולם. בכלל זה כדפוס המדריך את התגלמות האל בעולם, הכנסיה וקורותיה. מתוך זיקה ואף סימטריה, בין מאורעות הברית הישנה עם אלה של הברית החדשה, הוא הבין שההיסטוריה מחזורית. כפי שהחלק השני בהיסטוריה נכתב על פי תבנית החלק הראשון, ש״בישר״ את הבאות, כך גם כל חלק אחר בהיסטוריה ייכתב על פי התבנית הזו. וכפי שהתגלותו של ישו, חילקה את ההיסטוריה ללפני ואחרי, כך גם קץ הימים צפוי לחלק את ההיסטוריה ללפני ואחרי.

ההיסטוריה צפויה להכיל שלושה חלקים, מפני שגם היא כוללת התגלמות של השילוש הקדוש – וכל אחד מהחלקים מקביל לפן אחר באלוהות. החלק הראשון של עידן הברית הישנה מקביל לאל האב, החלק השני של עידן הברית החדשה מקביל לבן, והפן השלישי, הסופי, של קץ הימים, הוא המקבילה של רוח הקודש. וככזה, תהיה בו ״תקופה של אהבה, שמחה וחירות, וידיעת האלוהים תתגלה לכל בני האדם במישרין ותיכנס אל לבם״ (בניסוחו של נורמן כהן, ״בעקבות המילניום״). אך על מנת להגיע אל השלב הזה צריך לעשות עבודה מכינה. העבודה המכינה הזו תיעשה בשני מישורים, שמשתלבים האחד בשני – המישור האלוהי והמישור האנושי. מצד אחד יוזם האלוהים אירועים בהיסטוריה שמטרתם לזכך את הכנסיה, ומצד שני האדם תפקידו להזדכך באמצעות מאמץ ה״מסייע״ לאל להשלים את ייעוד ההיסטוריה. בנצרות: תפילה והטפה.

על פי מודל השביעיות של חזון יוחנן, הסיק יואכים שכל אחד מהשלב בהיסטוריה מחולק לשבעה חלקים המייצגים את שבעת ימי השבוע: שישה ימים של הכנה, כשהיום השביעי הוא יום השבת. כך ניתן לומר שכל שלב במודל המשולש של ההיסטוריה מחולק לשבעה חלקים המקבילים ל״שבע החותמות״ – כל חותם הוא פרק זמן עוקב ב״היסטוריה המקודשת״. ההיסטוריה היא ספירלית, וכל חותם שכזה הוא נדבך נוספת בדרכה של ההיסטוריה להגיע אל פסגתה.

מניתוח ההיסטוריה והתאמתה אל החותמות, הסיק יואכים שהוא חי בסוף התקופה החמישית, לקראת מאורעות החותם השישי שעל פי חזון יוחנן יכללו מצד אחד טלטלה קוסמית עזה (פרק ו׳ 12-17) ומצד שני, רנסנס גדול בסופו שבמסגרתו יקום מנהיג מלאכי, ש״יישא את חותם האלוהים״, ויחדש את האמונה הנוצרית (פרק ז׳ 2).

יואכים היה מעורפל מלכתחילה. הוא השתמש ב״דימויי התמונות״ מתוך עולם המושגים של חזון יוחנן, ועל כן תיאר מאבק איתנים בין ״ירושלים״ לבין ״בבל״ ו-״רומא״ מבלי לציין במפורש מי זה מי, כפי שטוענת מרג׳ורי ריבס – Marjorie Reeves, The Influence of Prophecy in the Later Middle Ages – A Study in Joachitnism. Clarendon Press, Oxford, 1969. Reissued University of Notre Dame Press 1994. pp. 6-12.

ההתנסחות המעורפלת היתה לבטח מתוך הנחה שהמאזינים שלו יבינו לבד, מתוך הכתובים, את כוונותיו, אך הדבר פתח את הצוהר לפרשנות שגויה. סביר שיואכים פירש את ״החותם השישי״ בצורה אלגורית כצרה שתעמיד את הכנסיה כולה בסכנה, שלאחר נצחון הכנסיה תבשר תחיה הנוצרית. אך במציאות שבה ספיחי מאבק האינווסטיטורה עדיין רלוונטיים,  ומדינת האפיפיור נמצאת בעימות מתמיד עם מדינות ומלכים בשאלה אודות מעמדה של הסמכות החילונית עלי אדמות – לא ברור איזה מהצדדים הוא זה שסופג את הצרה ומנצח, ולא ברור מיהו המנהיג נוצרי שיבשר את התחיה.

יואכים סבר שבראש צרי הכנסיה יעמוד האנטיכריסט, ״שכבר נולד ברומא״ – פרשני יואכים (להלן, הנוקטים בגישה שאתאר כ״יואכימיזם״, ולעיתים כ״כפירה היואכימית״) תהו למה הוא מתכוון כשהוא אומר ״רומא״, מבלי להתייחס לסימבוליקה בדבריו, וחלקם (כמו גם ריצ׳רד עצמו, מסתבר) סברו שהכוונה היא לאפיפיור עצמו, שמקום מושבו הוא רומא. כך הפכה בשורתו של יואכים לנפיצה, אך המעניין הוא שעל אף נפיצותה יואכים מעולם לא הוכרז ככופר – מה שכביכול מוכיח שזו לא היתה כוונתו.

אמנם נכון כי בהמשך תגנה הועידה הלטרנית הרביעית כמה מכתביו של יואכים, אך גם זה לא גרם לה להוקיע אותו. הכנסיה ראתה ביואכים ״נוצרי טוב״, והכירה בכך שהוא קיבל באופן עקבי את מרות האפיפיורים והיה אוהד כלפיהם. הוא ידע את מקומו והשתדל בכל מאודו לקבל מהם (או מהמסדר הציסטרציאני באמצעות האפיפיורים) רשות להטיף, לכתוב ומאוחר יותר לקבל גם הכרה למנזרו.

%

בנצרות המספר 42 הוא מספר טיפולוגי בעל משמעות מיוחדת. 42 הוא מספר הדורות שבין אברהם ראשון המאמינים לישו על פי הבשורה של מתי, ואם נוקטים על פי גישתו של לוקס, זהו מספר הדורות בין דוד המלך לישו. אברהם ודוד הם שתי הדמויות המבשרות את המשיח.

חזון יוחנן מציין את המספר 42 כמספר החודשים שבהם תשלוט החיה לפני שתוכרע. ״וינתן לה פה ממלל גדלות ונאצות ושלטן ניתן לה לעשות ארבעים ושנים חדשים״ (י״ג 4), ובפרק י״א (2-3) הוא כותב ״והחצר אשר מחוץ להיכל אתה נטש ואל תמדנה כי לגוים נתנה, ורמסו את עיר הקדש ארבעים ושנים חדשים, ונתתי לשני עדי ונבאו ימים אלף ומאתים וששים והם מתכסים בשקים״. כלומר, חזון יוחנן, תוחם תקופה כלשהיא של 3 וחצי שנים הן בימים והן בחודשים. מספר החודשים שאמור להיות 42, הוא למעשה 1260 ימים. כאשר כל חודש הוא 30 יום. בכל אותם הימים יילחמו עם החיה ויכלו לה, אך בסוף אותן 3.5 שנים תגבר המלחמה, עד שהחיה תגבר עליהם. אלא שכעבור 3.5 ימים הם יקומו לתחיה ויתנקמו בחיה ובמעריציה, באמצעות רעש גדול שיחוללו עם עלייתם השמיימה – אז ייפתחו השמים ותתכונן ״ממלכת העולם״. דהיינו, אז יבוא הקץ.

כפי שיש הקבלה בין הימים לשנים ב-3.5, ולפיכך ב-42, ומאחר שחודש מהווה 30 יום, לפיכך אנו אמורים להקביל בין ימים לשנים, ובין 30 ימים ל-30 שנים, כלומר, לדור. מאחר שקיימת סימטריה בין שלושת העידנים בהיסטוריה, הרי שאם בין ישו למבשרו היו 42 דורות, כך בין ישו לדמויות שבישר יהיו גם כן 42 דורות. ואם כל דור מהווה 30 שנה, כך יוצא שלפי החישוב משנת הופעתו של ישו, צפויות לעבור 1260 שנה. אי לכך הקץ צפוי להגיע בשנת 1260. יואכים עצמו חי בסוף המאה ה-12, ועל כן אם לא בחייו אז לפחות בדור שאחרי מותו אנו אמורים לראות את הקץ מתקיים, כך גם התבטא בפגישה עם אדם בפרסיין דלעיל.

השאלה היא מהו אותו קיום הקץ. יואכים התכוון שבמחזור האחרון של העידן הנוכחי, צפויים להופיע שני אנשים רוחניים שבאמצעות ההטפה יכשירו את ליבם של הנוצרים. הם יביאו אל פתחם את הבשורה האמיתית, על חשבון הבשורה המתחזה של צר המשיח. כל האנשים שהאמינו בבשורת המשיח צפויים לכלות מן הארץ.

באותה התקופה לחמה הכנסיה בסדרה של כפירות שאיימו על הסדר החברתי ברחבי אירופה. גם יואכים היה עד לתופעה, והזדהה עם הכנסיה במלחמתה. אחת מהכפירות הפופולריות בימי יואכים היתה הכפירה הולדנזית, וסביר להניח שיואכים התבטא גם מפורשות כנגדה בחיבור בשם ״De articulis fidei ad fratem Iohannem״ שכתב ב-1184. אחת מהטקטיקות של ״עניי ליון״ הוולדנזיים היה למסור את כל רכושם לעניים ולחיות חיי דלות. הם עברו מעיר לעיר וביקשו להטיף חזרה לחיי השליחים. הם היו בקיאים ברזי הדת, מסתבר שהרבה יותר מהכמרים נציגי הכנסיה, והיתה להם כלפיהם ביקורת גלויה על כך שאינם מצייתים לאידאלים המגולמים בכתבי הקודש. הרעיון של יואכים היה להקים מסדר של נזירים שינקטו בטקטיקה זהה ויהוו משקל נגד, להשיב את לבות הנוצרים אל דרך הישר.

כך למעשה הוקמו המנזרים המנדיקנטים, מסדרי הקבצנים, שהשונה בינים לבין המסדרים הקיימים היה שבניגוד למנזרים הקיימים בהם אמנם לנזירים אין רכוש משלהם אבל הם חיים על חשבון הקופה של המסדר אליו הם שייכים, שמתעשר מהקרקעות שברשותו, או מערוצי מימון אחרים שמביאים לידי כך שבעצם לנזירים אין מחסור משמעותי – במסדרי הקבצנים הם חיים חיי עוני של ממש, ועל מנת למלא הם מחסורם אין להם אלא להסתמך על תרומות נטו.

שני מסדרים עיקריים הוקמו בצורה זו במאה ה-13, הראשון מהם הוקם במפורש בכדי להתחרות עם זרם כפרני. הדומיניקנים הוקמו על מנת להטיף באותם האיזורים של הקתרים. השני, שעל פניו דמה בדרכיו לזרם הולדנזי, קיבל בסופו של דבר רשות להטיף מהאפיפיור – מתוך תקווה שיעשה נפשות לכנסיה, כפי שאכן קרה. שני אנשים אלה, נחשבו באופן מסורתי כ״שני העדים״ על פי פרשנותו של יואכים.

במעשיהם של הפרנציסקנים ספציפית היה יסוד חתרני, משום שהם דגלו בעניות מוחלטת והביעו, כמו הוולדנזים, ביקורת גלויה כלפי הכנסיה על כך שצברה נכסים רבים וחרגה מהאידאלים של השליחים. מבחינתם חומרנות זו היתה התבהמות, ועל כן הם מרדו באופן גלוי לאחר שהאפיפיור גרגוריוס התשיעי חייב את הפרנציסקנים להחזיק ברכוש בו השתמשו, בניגוד להוראתו של פרנציסקוס הקדוש. הזרם הזה נקרא ״פרטיצ׳לי״, ״הפרנציסקניים הרוחניים״ שבניגוד לחומרניים דבקו באידאל העוני. הפרנציסקנים הללו החלו לייחס כתבים ש״גילו״, ולמעשה כתבו בעצמם, ליואכים, מה שנקרא ״נבואות פסבדו-יואכימיות״ ולהתאים את האסכטולוגיה שלו להשקפותיהם – כאילו שהוא בישר את הופעתו של המורה שימיר את הנוצרים מאהבת החומר לאהבת הרוח, הלא הוא פרנציסקוס מאסיזי עצמו. כך למשל בחיבור שכזה שנקרא ״מבוא לבשורה הנצחית״ שרפרר לדבריו של המלאך שיופיע לפי הכתוב בחזון יוחנן י״ד 6.

אחד ממבשרי ומובילי הרוחניים היה פייר אוליבי שנטה לראות את הקץ מתפתח בשלבים, ולפיכך את האנטיכריסט מעמיד פני תומך בכנסיה האמיתית תוך כדי שהוא מכרסם באידאלים שלה. מכאן ועד להאשים את האפיפיור עצמו בהיותו אפיפיור שקר שתוקף את אידאל העוני הדרך היתה קצרה. הדבר הסתדר מאוד עם המציאות הפוליטית של אירופה בימי הביניים, כשקיסרי האימפריה הרומית הקדושה ראו עצמם כנעלים בסמכותם הארצית מהכנסיה ולחמו בהם – בין אם על רקע מינוי בישופים בנחלותיהם או על השליטה בנחלות איטליה עצמה. האפיפיורים הכריזו על קיסר גרמניה חדשות לבקרים ככופרים, והרבו לעשות כאשר כינו את הקיסר פרידריך השני כאנטיכריסט. אך היה זה פרידריך השני דווקא שהצליח להשיב את השליטה בירושלים לידיים נוצריות, ולשחרר את הקבר הקדוש.

מלחמותיו הנמשכות של פרידריך השני בכנסיה, והיומרה שלו ״לערטל את הכנסיה מעושרה, שהוא מקור שחיתותה״ הפכו אותו למועמד משיחי של ממש, וחיבור פסבדו-יואכימי בשם ״פרשנות על ירמיהו״ אכן שיבץ אותו ברובריקה הזו של מי שירדוף את האנטיכריסט ויביס אותו כליל ב-1260. הכנסיה החרימה את גרמניה כולה, ומשמעות הדבר היתה שהסקרמנטים בה אינם תקפים, אך הגרמנים החרימו בתורם את הכנסיה ושלוחיה וטענו שגם ככה הם שקועים בחטא בגם לסקרמנטים שלהם אין תוקף. הדברים התפתחו לפעילות אנטי-קלריקלית, שבמסגרתה הותקפו כמרים. התעוררות דומה נרשמה גם בצרפת, שם תלו את התקוות המשיחיות בלואי התשיעי שיצא למסע הצלב ונשבה. הרעיון להכריז על מלך פרנקי כמלך אחרית הימים, והרי גם גרמניה וגם צרפת ראו עצמן כממשיכות הממלכה הפרנקית, שבתורה נחשבה לממשיכת דרכה של האימפריה הרומית הנצחית, היה בעצם המשכו של מיתוס קרל הגדול השב לתחיה כמי שמתגלם במלך אחרית הימים, והאימפריה הרומית כולה השבה באמצעות כך לגדולה ושולטת בכל רחבי העולם הידוע – חומרית ורוחנית.

בסופו של דבר פרידריך מת ב-1250, עשור לפני שהיה אמור להגשים את ייעודו האסכטולוגי, אך הדבר לא החליש את האמונה בייעודו בפרט, ובקץ הימים ב-1260 באופן כללי. אלה מהם שהיו בטוחים שפרידריך לא מת אלא רק מסתתר וישוב כעבור ״3.5 ימים״ (או עשור), ואלה מהם שהאמינו שלא האיש חשוב אלא הרעיון, וב-1260 יחול שינוי קוסמי שבמסגרתו ייחשף גם ככה האפיפיור בתור האנטיכריסט, סמכותו תופקע, ועושרה של הכנסיה יוחרם ויחולק לעניים. אלה היו בעיקר פרנציסקנים שראו בפרידריך שאינו מנהל אורח חיים נוצרי ראוי, וגם ממרר את חיי הכמורה, כהתכלמות של החיה עצמה, ואת ימי שלטונו הקצרים כאותן 3.5 שנים שבמסגרתו תטוהר הכנסיה משארית חומרנותה ולאחר מכן יעלה לשלטון אפיפיור מלאכי שיחל את עידן הרוח.

%

במאות השנים שלאחר מותו של יואכים, דמותו אולי נשכחה אבל לא רעיונותיו. לא הרעיון שלהיסטוריה כמה שלבים, כשהשלב הסופי הוא גאולה שאחד השלבים הסופיים לקראתה הוא מלחמה כוללת, ולא הרעיון שלקראת קץ הימים ההבדלים בין אמת ושקר יעורפלו עד למצב שבו נושאי האמת ייחשדו כשקרנים עצמם, כשהאמת שתצא לאור תיחשף בסופו של דבר כזו שנמצאת בידי העניים. האתוס הזה חזר כחוט השני בלא מעט תורות פוליטיות כשהראשונה שצצה בראשנו הוא מושג ״המהפכה המתמדת״ המרכסיסטי. אך לא רק שם אנו רואים זאת. הרפורמציה הפרוטסטנטית על כל מבשריה נשאו אופי כזה. כזה היה מבאקם של הלולארדים באנגליה, שמבשרם ג׳ון וויקליף הכתיר את האפיפיור כאנטיכריסט. בגישה אסכטולוגית זו גם נקט לותר, והעניים הגרמנים שולהבו במרד האיכרים. נורמן כהן, בספרו ״בעקבות המילניום״, אכן מותח קו ישיר בין כל התנועות הללו שעירבו את הפוליטי באוטופי ובמורד בסדר החברתי. ״הבטחות שכאלה הנאמרות מתוך שכנוע נבואי חסר מעצורים, באוזני קבוצה של בני אדם נואשים וחסרי שורשים, בחברה שבה אמות המידה והיחסים שקבעה המסורת הולכים ומתפוררים – מקורן באותה קנאות מילנריסטית שזעזעה את העולם בימינו, וגם שררה מתחת לפני השטח בימי הביניים״.


[1] יואכים גם העריץ את ברנרד מקלרוו, מייסד הציסטרציאניזם, וראה אותו כהתגלמות של משה ולוי. חמשת המנזרים הציסטרציאניים הראשונים, שהיו בתי האם של האחרים, היו לדעת יואכים ההקבלה במעמד הרוח לחמשת שבטי ישראל שקיבלו את נחלתם תחילה ולחמשת הפטריארכיות של המעמד השני. עם או בלי קשר, ברנרד מקלרוו היה מטיף משפיע, ומאבות הגישה ועל פיה מלחמת הקודש אמורה להגיע באמצעות מיסיון ולא בכח הזרוע. התובנה הזו הגיעה אליו לאחר שהתבדה וחזר בו מתמיכתו בצלבנים במסע הצלב השני. את הגישה הזו קידם גם יואכים עצמו, ובהמשך גם מי שנחשב ממשיכו, פרנציסקוס מאסיזי, שניסה לעמוד בפני הסולטן המצרי ולהמיר דתו לנצרות. בסופו של דבר הפכה גישה זו לרשמית על ידי הכנסיה: רמון יול פעל בקרב המוסלמים, ההבראיסטים פעלו בקרב היהודים, ה״פרופגנדה״ פעלה בקרב עובדי האלילים וכו׳.

  • יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״
  • יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״
  • יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״
  • יואכים מפיורה ו״היואכימיזם״

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.