It Must Be Love

It Must Be Love החברה שלנו מחנכת למסרים סותרים. מצד אחד היא מטיפה לכולנו לשאוף אל האולימפוס אבל מצד שני, מי שהגיע לשם מוצא את עצמו בודד, מנוכר, ואמור להגיע בעצמו למסקנה שכדאי לו לרדת מההר אל המורדות, אל ההמונים. בודד בפסגה, וכביכול החברה לא באמת רוצה שנגיע לשם. היא מעודדת לבינוניות, היא מעודדת להרבה פחות מזה. היא מעודדת לפירוד, לשנאה, לחשש פרנואידי מפני הרע שהוא ברירת המחדל. אין אמון, וזו הבעיה הגדולה של החברה המתורבתת. סף האמון הולך ונעשה צר, ומי שנותר מחוץ לגבולות הצרים של הנורמות מוקע ונעלב. האנשים הטובים באמת נחסמים משום שחושדים בכוונותיהם הטובות, החברה מחנכת אותנו שאין כזה דבר טוב, אין כזה דבר נתינה אלטרואיסטית, ללא דרישה לקבלה. מי שנותן לך טוב באופן סתמי, מן הסתם עובד עליך, רוצה לנצל אותך. החלומות המתוקים עשויים הרי מזה. כל האנשים בעולם מחפשים משהו – חלקם רוצים להשתמש בך, חלקם רוצים להיות בשימוש על ידך, חלקם רוצים לנצל אותך, חלקם רוצים להיות מנוצלים. אבל כל אחד עושה את זה למען מטרה כלשהיא שתרמוס אותך ותגזול ממך את ה"אני", אז שמור על עצמך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. החברה שלנו מדכאת את התשוקה שלנו לטוב, וממשמעת אותנו לחשוד במי שמשתוקק, לחשוד אף בתשוקתנו אנו. זה לא נורמלי להשתוקק, מפני שאנשים ינצלו את טוב ליבך, זה לא נורמלי לתת אמון באנשים מפני שאז זו תהיה נאיביות הרסנית. יום יבוא והנוכל ישתלט על חייך, ישבית את שמחתך, יאכל אותך המממ…

:: . ::

תומאס הובס הגדיר את הצורך בריבון כך שהוא מהווה הגנה על כל פרט מפני האחר. אילולא החברה, אילולא הממסד, איש את אחיו חיים בלעו. המצב הטבעי הוא מצב של אנרכיה כאוטית, אי אפשר להגדיר תרבות ללא חברה. ברור שאי אפשר להגדיר תרבות, מפני שתרבות הרסנית עבור טבע האדם הטוב. היא מחנכת אותו לחשוד, היא מחנכת אותו לא לתת אמון. היא מחנכת אותו לתפיסתו הפסימיסטית והמעוותת של הובס ועל פיה יצר לב האדם רע מנעוריו. אתם רעים, אתם אגואיסטים, אל תאמינו ללבכם שמתעקש על טובו. הוא משקר. ואני שואל, האמנם? האמנם אתם אנשים רעים? האם אתם לא מאמינים שאתם אנשים טובים, או בעצם האם אינכם נותנים אמון באנשים שאתם סומכים על טוב ליבם? מדובר במשפחה, בחברים טובים, בעמיתים, בשותפים, באנשים שרוצים בטובתכם.

אבל על פי הובס אי אפשר לסמוך על אף אחד. כל אחד עושה את זה למען האינטרס שלו, ההורים מגנים עלינו בילדותנו כדי שאנחנו נגן עליהם בזקנותם, חברות אינה אלא ברית קרה שעשויה להתפוגג בכל רגע, וכשאנחנו שומרים על החוק אנחנו מהווים למעשה את הזרוע הארוכה של הגנתנו העצמית. זו שטות. כשאנחנו שומרים על החוק אנחנו ממשמעים את עצמנו לשנאה ולאי-אמון. החוק אמור להיות תבוני, אנחנו שומרים על החוק כדי להיטיב עם עצמנו ולא כדי להגן על האינטרסים הצרים שלנו. על פי התפיסה הזו, ברגע ששמירת החוק לא תשרת את האינטרסים שלנו, פשוט לא נשמור אותו. ואם אף אחד לא רואה אותנו, הרי שנחצה את הרמזור האדום, כי הוא מעכב אותנו. לא כי זה טפשי לחכות כשאנחנו לא מעכבים אף אחד, אלא פשוט כי אנחנו מרוויחים כשאנחנו מפרים את החוק.

אבל אני לא מדבר על חוק, אלא על המוסר. על פי גישתו של הובס, כשאנחנו שומרים על הנורמות המוסריות אנחנו עושים את זה למען האינטרסים הצרים שלנו, על מנת להגן על עצמנו מפני האנשים הרעים שאסור לתת בהם אמון. אנחנו שומרים על הנורמות המוסריות כי בצורה זו אנחנו מיישמים משמעת שתמנע מהאחרים להתפרץ, אך אם זה לא ישרת את האינטרסים שלנו לא נשמור על אותן הנורמות. במילים אחרות, אם נורמה כמו צנעת הפרט או חופש התנועה לא תשרת את האינטרסים "שלנו" (של הממסד), לא נשמור על הנורמות האלה – ומעתה ניתן להפר את הפרטיות של אנשים חפים מפשע ולרמוס אותם גם אם הם לא בהכרח פשעו, "כי זה לטובת הכלל", ומותר למנוע מאנשים זכויות בסיסיות שלהם, "למען הרווחה המצרפית".

התועלתנות הזו, שמלכתחילה הוגדרה בצורה מעורפלת, מסתברת כתכסיס ממסדי להכשיר את השרץ, לקבע את מעמדם של מגדירי החוק מעל לחוק. בטרמינולוגיה המיסטית אומרים על בני העליה שהם נמצאים מעבר למוסר המקובל, "מהפכים הרע ומעלים אותו לקדושה". הממסד יפרש את זה בצורה זו: נציגי המשטר, בגלל האמון שאנחנו נותנים בהם, נמצאים במקום שבו ברור שהם פועלים לטובתנו ולכן ראוי להם להיות מעל החוק, וכשהם מפרים את החוק שהם עצמם קבעו הם מעלים אותו לקדושה, כלומר פועלים למטרה טובה בסופו של דבר. זה חלק מהמיינד קונטרול הסמכותני שנותן רשות לממסד לעשות בחוק כרצונו. בני העליה האמיתיים הם אותם אנשים שמביעים אמון באחרים, ומרשים לעצמם לחרוג מהנורמות המקובלות, משום שכשהם עושים את מה שהוגדר מלכתחילה בתור רע הם עושים למעשה טוב, כי בפני האמת הרע אינו אלא טוב, ולכן בסופו של דבר הם הפכו את הרע הזה לטוב וגילו את אופיו הקדוש. כלומר, עצם הגדרת שולי הנורמה ומה שמחוץ אליה כסטיה, היה הפרדת הטוב מהרע – מי שסוטה מן הנורמה, ולא מדובר בסטיה מתחת הנורמה אלא דווקא מעליה, מי שנותן אמון באנשים אחרים משום שהוא בוטח בטוב ליבם ונותן להם את הקרדיט המגיע להם, לא פועל על פי הנורמה ובכך מגלה את אופיה הקדוש של אישיותם, טוב יצר ליבם מנעוריהם.

מדובר אם כך בהבדל דיאלקטי פעוט ביותר בין הממסד המגביל שמטיף לשליליות לבין האנשים הטובים שמטיפים לחיוביות ואמון. הממסד משתמש בדיאלקטיקה של חשש מפני איום, והתכנסות בתנועה כלפי פנים. האנשים הטובים משתמשים בדיאלקטיקה הופכית של אמון והענקה בתנועה כלפי חוץ. אחד מהגורמים שמהווים מצע לאהבה בין שני סובייקטים הוא הקרבה, חשיפה חושית נשנית כלפי הפרטנר גורמת לסובייקט להכיר את העומד מולו וללמוד את התנהגותו. בחשיפות הראשונות האדם כביכול מרגיש שלא בנוח מפני שהוא מאוים, אדם שלא הכיר עשוי להזיק לו ולכן יש ללמוד אותו על מנת לדעת את האויב ולצפות את תגובותיו. לאחר היכרות וקרבה, מרגישים יותר בנוח מפני שהאיום הזה מתפוגג, מסתבר שהאדם שנחשד בכוונות הרעות אינו באמת כזה. או שמא אולי הוא כן כזה, אבל הלימוד היה מספיק אפקטיבי בכדי לדעת מתי ואיך להתגונן בזמן. הפסיכולוגיה הממסדית שוב מדברת בדיאלקטיקה של איום והגנה.

אני מעדיף להסתכל על היכרות בצורה הפוכה. טרם היא התקיימה התמונה של הפרטנר מעורפלת, השיר שהוא לא ברור ולכן גם אם מדובר בסימפוניה התשיעית של בטהובן, שהיא הדבר הכי מקסים בעולם, רק חשיפה מתמשכת תוכל לגלות עוד ועוד חלקים חסרים בפאזל על מנת שהסובייקט יוכל להאזין למנגינת הקסמים ולהתאהב בה. או שמא להבין שהיא לא לטעמו, ולהרתע. הרצון להחשף שוב ושוב לפרטנר הוא לא נסיון ללמוד אותו ולהפיג את האיום, אלא תשוקה לגלות את הסוד ואת קסם המסתורין, זוהי סקרנות מובנית שתגלה בסופו של דבר את האמת שנמצאת מעבר למסווה. לאחר שנוצרת הקרבה, מתמזגות המנגינות אחת לשניה לכדי הרמוניה, הקולות הערבים מצטרפים אל מקהלה. לכל פרט בעולם יש ניגון מיוחד משלו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.

יכולתה של הנפש לשחזר מדגימות את המנגינה השלמה, על פי הדמיון. לפעמים חשיפה נעשית מקוטעת, כשהיא לא רציפה, כשהיא חד פעמית או לקויה. ועדיין מתעורר רושם מסוים של סימפטיה בין שני סובייקטים שלא זכו להדק את הקרבה ביניהם, זו אהבה ממבט ראשון. השיר נדגם בתדירות נמוכה, אבל המפענח המתוחכם שטמון בנפשו של כל סובייקט מסוגל לשחזר את מנגינת הפלאים. לפעמים הוא מדמיין מנגינה שגויה, שלאחר חשיפה מרובה יותר תתברר כטעות – זו אהבה נכזבת. לפעמים הוא מדמיין מנגינה שנשמעת דומה לאחרת ששמע בעבר – זהו דז'ה וו. לפעמים צליל אחד מספיק לו כדי להבין שהוא לא שמע מנגינה נפלאה כזו בחייו.

וכך אפשר להפליג עם עולם הדימויים המלודי של האהבה, על מנת לראות את התהום העצומה שנפערת בין שתי תפיסות העולם, השלילית הממסדית והחיובית האוהבת. וכעת רק נחשוב על מה היה קורה אם כולם היו נותנים אמון בכולם, כולם היו חברים של כולם ואוהבים כתוצאה מכך את כולם. לא מדובר בהכרח בגילוי עריות, אהבה לא חייבת להתבטא בקרבה פיזית. אלא שהתרבות המונוגמית שלנו מחנכת לשנאה, ברגע שהיא מגדירה את הרומנים הוירטואליים האלה כבגידה. אדם שיסתובב בשוק ויגיד שהוא אוהב את כולם, יוכתר כמשוגע. גבר שיאהב גבר יהיה סוטה, מבוגר שיאהב ילד יוגדר פדופיל וגבר שאוהב אישה נשואה ייחשב בוגד. אין אהבה באוויר כשיש חשד קל, התרבות שלנו זקוקה לשינוי רדיקלי. רק הוא יביא את השלום המיוחל.

Imagine yourself
And everywhere you see there are people and the people are smiling
And everyone is having a good time
And the people are loving one another
Sharing with one another
Imagine a world where there is
Only peace, where there is no anger
Where there is no hate, where there is no war
Imagine a world that is full of nothing but love
And full of nothing but joy
This world is something that we need
Imagine!

  • It Must Be Love
  • It Must Be Love
  • It Must Be Love
  • It Must Be Love

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.