קומפליט

קומפליט והיום: חריטות במסגרת הקורס בתולדות הפילוסופיה / אפיסטמולוגיה. תהיה שעלתה לי ואשמח לפתרון ולדיון פתוח כולל התשובה "לא הבנת". הנדון: בעיית הסיבתיות של יוּם. המכשול: אני נכנס למקום שיום רצה לצאת ממנו, המטאפיזיקה. הבעיה: קשה לי להבין מה גרם לו להיות פסקני כל כך בסוגיה ולהוציא את המטאפיזיקה ואת הדיבור על "אלוהים" מהמשוואה. ניסיתי לזרום עם הלך המחשבה שלו, והגעתי למסקנה שאין מנוס מלדבר על מושג מתמטי חמקמק ביותר שעל פי לייבניץ, קשור בהכרח למטאפיזיקה – האינפיניטיסימל. מהשאלת השימוש במושג אני מסיק, הסיבתיות קיימת על פי הלך המחשבה של יום רק בעולם של ריבוי, ואילו בעולם של אחדות אין לה אפילו תוקף אונטולוגי. בעולם של אחדות אין זמן, אין מרחב ולכן אין גם סיבתיות. בעולם של ריבוי יש את שלושתם, ולכן בעיית האינדוקציה היא רציונלית לחלוטין. מדובר בהשלמת מידע שהינה מין שאיפה מובנית במנגנון הפסיכולוגי של האדם המוגבל אל האינסוף הבלתי-מוגבל.

:: . ::

רקע קצר: על פי יום מושג הסיבתיות כולל 3 תנאים – צמידות ועקביות בזמן ובמרחב, והכרח. הבעיה היא שאם בהתמצאות בזמן ובמרחב יש לנו רשמים מוקדמים שמפתחים אצלנו מושגים פשוטים, ההכרח נוצר אצלנו כמושג מורכב שאין לו רושם תואם. הרושם מגיע רק בגלל שההיסק שלנו לסיבתיות הוא אינדוקטיבי, הוא נובע מהנסיון בלבד ואין שום דבר שיחייב מבחינה לוגית את העתיד על פי העבר.

מה שמשתמע מדברי יום: העולם שלנו הוא בדיד, אין רצף בזמן ובמרחב – אנחנו משלימים את הרצף הזה בעזרת ההיקש האינדוקטיבי. אנחנו קולטים רשמים בדידים ועושים אקסטרפולציה לעולם רציף. הווה אומר: אנחנו רואים רק "פריימים" בודדים של הסרט של חיינו, וחווים אותו כאילו שהוא סרט רציף. אנחנו שומעים רק קובץ mp3 של החיים, וחושבים שאנחנו שומעים את הביצוע לייב. אין בסיס לחשוב שקיים רצף, הנחת הרצף היא "השלמת מידע" מובנית בשכל האדם.

בדיוק כאן הבעיה שלי: אם ניקח סרט וידאו עם פריימים רנדומליים, הוא ייראה לנו לא ברור, גבב תמונות. אם קצב הפריימים לדקה מהיר מדי, אפילו לא נבין כלום, או שזה יהיה פסיכדלי. בכל אופן, בכדי שזה ייראה הגיוני וברור ונוכל להבין שקורה משהו בסרטון הפריימים צריכים להיות עוקבים. אם נניח שהתמונה היא של כדורי ביליארד (הדוגמה של יום), נניח שכדור מסוים היה במקום x בפריים הראשון ובמקום y בפריים השני. בכדי שהתמונה תהיה הגיונית, המרחק r (בין x ל-y) יצטרך להיות מספיק קטן. כך זה בסרט וידאו, בחיים האמיתיים הוא יצטרך להיות מספיק קטן כדי שייראה עבורנו רצוף. כלומר r שואף לאפס. רק אז נבין שתמונה בפריים אחד גרמה לתמונה בפריים השני, או יותר נכון האירוע המתועד בפריים הראשון הוביל אל האירוע המתועד בפריים השני. מכאן יוצא שכדי שנתפוס סיבתיות אנחנו צריכים לתפוס רצף.

מאחר שרצף הוא מושג אינסופי (כלומר, אינסוף נקודות מחוברות שיוצרות קו רציף שאינו בדיד), הרי שאנו צריכים לתפוס את האינסוף. אם אנו משיגים את האינסוף, אנו משיגים את הסיבתיות. מאחר שאדם לא מסוגל להשיג את האינסוף, הרי שאין סיבתיות. או שסיבתיות היא אשליה. האדם מסוגל לתפוס רק קוואזי רצף כלומר r קטן מאוד ועדיין אינו אפס. זו ההגדרה הקלאסית של מרחק קטן אינסופי, אינפיניטיסימל. (מאותה הסיבה אגב, התמונות שאדם רואה הן ברזולוציה סופית. אדם לא מסוגל ולא צריך לראות תמונות עם רזולוציה אינסופית. תמונות כאלה שוקלות אינסוף בתים. הברירה של מעבדי התמונה היא לשחזר כמה שיותר בכמה שפחות ועדיין לתת תמונה אמינה)

על מנת לתפוס סיבתיות צריך גם לתפוס מרחב וזמן ברי מניה. כלומר: שני רגעים שיהיו שונים, t0 ו-t1. שני מקומות שיהיו שונים. משמע, צריך לתפוס ריבוי. מאחר שהאינסוף אין בו ריבוי אלא אחדות, הרי שבאינסוף אין סיבתיות כי מדובר בנצח, חסר זמן וצורה. כלומר, אם הסיבתיות אכן קיימת היא קיימת רק בעולם הריבוי, אלא שעולם זה צריך להיות רציף ולא בדיד. מאחר שהאינסוף מהותו אחדות, הרי שאין לו סיבה, והרי הוכחה לקיום האלוהים.

המנגנון הפסיכולוגי שגורם לנו לתפוס עולם בדיד כרציף, ולהשאיף את אותו האינפיניטיסימל לאפס, כלומר להניח שהצמידות בזמן שואפת לאפס וקיים רצף, היא אותה התשוקה אל האינסוף. כלומר, אנחנו המוגבלים שואפים אל האחדותי, אנחנו מחפשים את האינסוף ושואפים אליו. אנחנו שואפים אל השלמות, וזו גם הסיבה שאנחנו פרפקציוניסטים. דעתנו תנוח אם תהיה הרמוניה, הדדיות, שלמות, רצף. ברמה המוראלית, אנחנו לא שקטים אם לא השלמנו את משימתנו ורצוננו. ברמה הפוליטית, אנחנו שואפים לאוטופיה שתתיישב עם החזון שלנו ומביעים מורת רוח ממציאות שסותרת אותו. ברמה האסתטית, אנחנו מתרשמים יותר מיופי שנראה בעינינו כמושלם יותר. אנחנו נמצאים כולנו במירוץ אחר האינסוף, גם מבחינה פיזית ובריאותית, גם מבחינה רוחנית. ידע אינסופי, טוב אינסופי, יכולת אינסופית והמצאות בכל – התכונות האלוהיות, הן אלה שהיינו רוצים שיהיו גם לנו.

יש לנו מוטיבציה פנימית ללמוד, להיות טובים (כפי שאנחנו מפרשים את הטוב), להצליח ובעיקר להגיע לכל מקום, לחוות את הכל. אפשר לעשות רדוקציה של הכל לידע, כל חוויה תורמת לנו ידע, אנחנו שואפים לדעת את הכל ולהיות שכל אינסופי. יותר מזה, אנחנו שואפים לרכז את כל הידע הניתן בבעלות אחת, השכל שלנו. לו רק היינו משכילים לשתף את הידע שלנו היינו מגיעים אל האינסוף אבל הקטע שלי כאן הוא פחות להטיף ויותר לתהות על למה יום נרתע כל כך ממטאפיזיקה וממיסטיקה. הן הרי התשובה הרציונלית ביותר להכל, אפילו בפתרון של יום ישנן עקבות שפותחות פתח לעיסוק במטאפיזיקה, כפי שאני נפלתי אליה.

:: . ::

השלב הבא הוא תובנות שאני יכול להוציא מכאן:
א. סרט עם פריימים רנדומליים הוא חסר סיבתיות, כמו הסרט האלוהי. כך גם קקופוניה
ב. מסיבה זו סרט רנדומלי הוא פסיכדלי, כי הפסיכדליה היא התגלות ורמה גבוהה של תודעה
ג. אלוהים הוא הגדרה בלבד של ישות מושלמת והרמונית. יום נרתע מכך כי היה אתאיסט
ד. אם לא היה מגדיר את אלוהים בצורה התאיסטית הוא לא היה צריך להתנתק מהמטאפיזיקה
ה. ניתן לשחזר אינסופיות בעזרת אינטרפולציה. ניתן לגעת באינסוף (קובץ mp3 הוא שחזור "מדויק")

  • קומפליט
  • קומפליט
  • קומפליט
  • קומפליט

2 thoughts on “קומפליט

  1. איתן הגיב:

    הי אבי.
    אני מקווה שהתגובה שלי עניינית.

    אני לא הבנתי כל כך למה התכוונת במה שפיתחת על סמך הסיבתיות של יום. נכון שאנחנו עושים סוג של מעברים אינדוקטיביים מהעבר לעתיד על המציאות, אבל יום לא הניח שהזמן הוא פרי המצאה של האדם (תקן אותי, אם אני טועה, כי יש מתח מסוים שגורם לבלבול מסוים במה שאת אומר, ראה בהמשך התגובה שלי). אוסיף על כן עקביות בזמן שהיא כן רושם. שוב היא אכן נרשמת מתוך הזמן שהוא קיים במציאות. כלומר, אם לאו איפה האמפירציזם של יום, כלומר, אז זה יהיה אידיאליזם אמפירציסטי ויום לא היה כזה. אגב ההכרח לא נוצר אצלנו כמושג מורכב הוא פשוט לא יכול להיות בקטיגוריה הזאת, הוא הרגל פסיכולוגי.
    ציטטות שלך שהן בעייתיות: "אחדות אין זמן, אין מרחב ולכן אין גם סיבתיות" "אין רצף בזמן ובמרחב – אנחנו משלימים את הרצף הזה בעזרת ההיקש האינדוקטיבי". יש פה מתח מסוים, האם עולם של אחדות אין בו זמן, או שעולם כזה יש בו נקודה אחת, או הרבה נקודות אין סופיות של זמן. על זה נראה לי מתבססת שאר התיאוריה.
    השלמת המידע תקפה אולי יותר במובן של הסיבתיות של, איך כל המרכיבים הדרושים לא נמצאים ואנו עושים השלמה של ההכרח ובסופו של דבר מקיימים את הסיבתיות.

    תחשוב על מה שאמרתי.

  2. מתי אלון הגיב:

    תשובתו של עמנואל קאנט ליום מספקת אותי, זה נמצא בהכרה ולא בדברים, לכן בעיות האינדוקציה נפתרת אפסטימולוגית, אבל אולי לא אונטולוגית – אבל כאמור – אי אפשר לדעת

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.