גן עדן או גיהנום?

גן עדן או גיהנום? בהמשך לפוסט הקודם, אני מעבד דיון שהתפתח במקום כלשהוא ברשת למאמר שכולל היבטים שונים על הכרחיותו ותועלתו של המאגר הביומטרי. הדיון התפתח באותו המקום בעקבות תמיהה שלי על פעילות נמרצת נגד חוק המאגר הביומטרי דווקא על ידי חסידי המידע הפתוח. זה נראה לי אז, ועדיין נראה, כסתירה. אנשי המידע הפתוח אמורים לתמוך בקיומו של המאגר הזה משום שהם דוגלים בשיתוף ולא באגואיזם, מלכתחילה ולא בדיעבד. פרטיות היא משהו שצריכים כאמור אנשים שרוצים לשמור סוד, ועולם של מידע פתוח הוא עולם ללא סודות. כולם יודעים על כולם את הכל, וזה כל כך ברור שלאנשים אין אינטרס להיאבק על הפרטיות שלהם. הם מוותרים מרצון על הפרטיות שלהם למען הכלל – הם חושפים על עצמם פרטים, כי גם ככה אין להם בושה. הבושה שייכת לתקופה שבה אנשים חיו את אשליית הפרטיות, אבל כשהאמת נתגלתה היא אבדה. אין ממה להתבייש כי רק ברע ובחסר יש להתבייש, אבל כשברור לך שיש מישהו שצופה בך, אין לך לשם מה לעשות רע. אתה גם לא יכול.

:: . ::

יש הבדל בין שיתוף מידע לבין הפקרתו, נטען כנגד הקביעה הזו שלי. אנשים מעוניינים לפקח על המידע החופשי שהם חושפים על עצמם, חשיפה אמורה להיות מתוך בחירה ולא מתוך כורח. מעבר לכך, אף אחד לא ישאיר את מפתחות ביתו בדלת, כי הפרצה קוראת לגנב – זהו פתח להתחזות ורמיה, זהו פתח לפריצה וגניבה. אנשים לא מעוניינים שיגנבו מהם. או במילים אחרות, "הבעיה העיקרית עם החוק הזה הוא שאנחנו לא מוכנים למאגר, לא מבחינת החזקת המאגר ולא מבחינת שליטה בגישה אליו. כאשר ישנה שיטת זיהוי כה אבסולוטית, אם מישהו יחליף בין טביעות האצבעות שלו ושלך, אין לך מה לעשות בנושא. ברגע שהמאגר הזה אומר שאתה מישהו אחר, נגמר העסק".

אכן, יצא המרצע מן השק, אני פוסק בעקבות התשובה הזו. הבעיה היא אכן רק בגלל החשש מגורמים זדוניים (malicious) שידם תגיע לגורמים החסויים. מדובר בבעיית אמון קשה במוסדות המדינה שאני מצדיק אותה מאוד, משום שהתרבות הישראלית לדעתי היא חאפרית ואני לא יכול לסמוך על אף אחד. ובכל זאת, גם אם אנחנו כישראלים לא מוכנים למאגר, זה לא אומר שכשלעצמו הוא לא ראוי. ניתן להשוות בין המאגר לבין ויקיפדיה או כל פרוייקט של מידע פתוח, שנסגר רק כאשר טרולים, מתחזים ו-ונדליסטים משתמשים בו. מהבחינה הזאת, חייבים גורם אבטחה חזק ובלתי ניתן לפריצה. המדינה שלנו כנראה לא יכולה לספק אותו, מזה ורק מזה אנחנו חוששים.

האם החלטה פרלמנטרית היא שיתוף מידע מבחירה? מסתבר שכן. הבענו אמון בפרלמנט מבחירה ולכן נאלץ להביע אמון בהחלטותיו, גם כן מבחירה. וזה אומר גם לוותר על פרטיותנו שגם ככה לא היתה באמת קיימת – ע"ע מה שקורה כשהמשטרה צריכה לחקור את מעורבותך בזירת פשע כלשהיא, האזנות סתר וכו'. הטכנולוגיה מחקה את הפרטיות וכל מה שנותר הוא רק לתת לזה גושפנקא חוקית. בינתיים מה שיש הוא דבר כזה: רק לנציגי החוק מותר להפר את הפרטיות שלך, מה שיהיה עכשיו הוא שלכולם יהיה מותר, באישור, ובערבון מוגבל מאוד. מעבר לכך, זה ייעל את המערכת במידה שלא תתואר, שירות כזה הוא למען הציבור ומשרת את עניינו.

בשלב זה נשאלות כמה שאלות: האם נחוץ שכולם ידעו עלינו את הכל? האם זה מה שאנחנו רוצים? ; שוב, פרצה קוראת לגנב. אנחנו מאבדים תחושת שליטה על חיינו, וקטסטרופה היא עניין של זמן ושעמום או זדון של גורמים כלשהם ; הטכנולוגיה העכשווית מספיקה כדי לזהות עבריינים, טכנולוגיה מתקדמת עשויה רק להזיק ולכן כדאי למנוע את הנזק על ידי חסימת הטכנולוגיה הזו ; העניין הציבורי שהמאגר משרת הוא פעוט, אם קיים בכלל.

תשובות: א. הפרצה היתה קוראת לגנב ואם לא עכשיו אז בעוד 40 שנה. מי שמסתכל על מפת הטכנולוגיה רואה שהעולם הולך לכיוון הזה של מידע חופשי, זה בלתי נמנע ולכן במקום להיאבק ולדחות, כדאי להתמודד עם הבעיות מבעוד מועד. כבר היום למעשה יש תעשיה שלמה של פישינג, אז גם לאחר אישור המאגר יהיה פישינג, אלא שהפעם הפישינג ייעשה עם פיקוח ממשלתי שישתדל למנוע אותו. פישינג, גניבת מידע, ניצולו שלא כדין וכו' יהיו קיימים תמיד. האם בלימת הטכנולוגיה תמנע אותם?

ב. העניין הציבורי שהמאגר משרת הוא חסכון בכח אדם והפחתת המעורבות האנושית בעניינים ביורוקרטיים – מה שלחלוטין הופך את כל ההליכים הביורוקרטיים לרציונליים ואובייקטיביים. מקס ובר ושות' ייחלו לרגע הזה. אפשר להרחיב רבות בהבדל בין שיקול אנושי שכולל השפעות שונות כמו משוא פנים ומצבי רוח, לבין שיקול ממוחשב שלא כולל דבר זר. (לקריאה נוספת: "עולם ללא סודות", ספרו של פרופ' ניב אחיטוב מאונ' ת"א שעוסק בדיוק בסוגיות אלה)

ג. מושג הפרטיות הוא נושא לדיון פילוסופי שלם. מאז ומעולם האנושות ייחלה לרגע שבו לא תהיה לה פרטיות, והבעיה היא שמעולם לא היתה לה הוכחה שאכן דבר כזה קיים. כל רעיון האלוהים הוא סוגיה שדנה באפשרות ההיפותטית שיש מעליך אח גדול שרושם את כל מעשיך בספר ושופט אותך ביום הדין. זה מה שגרם לאנשים לעשות רק טוב מתוקף הפחד שמישהו יגלה שהם עשו רע, ועל ידי כך נמנעו מרע ועשו רק טוב. הבעיה התחילה כשהם הבינו שיש בכל זאת תחומים אפורים שמאפשרים להם לחתוך פינות ולעשות רע גם כשאף אחד לא רואה, "בחדרי חדרים". ברגע שתהיה טלוויזיה במעגל סגור עם תורן בחדר הבקרה המוסרי, הרע ייעלם מהעולם. זאת כמובן תוך שאנחנו מפקחים שהתורן הזה הוא נציג של כוחות הטוב, ולא איזה אח גדול וטוטליטרי. זה התפקיד שלנו, וזה התפקיד בדיוק של אנשי החוק והמשפט. והשאלה חוזרת – האם אנחנו סומכים עליהם? התשובה היא מן הסתם לא, כי הם ישראלים והם חאפרים.

הדיון נחתם לעת עתה בכמה מסקנות נוגות: "אילו רק היה לאמירה הזו של 'חדר הבקרה' תוקף חוקי ולא רק מוסרי, העולם היה יפה. מוסר ונשיאה באחריות, לצערנו, הם דברים שזרים לחברי הכנסת שלנו". מעבר לכך, "עצם המחשבה שמידע פרטי ידלוף מזעזע. מה עוד שהרעיון של אי היכולת לעשות רע אינו מציאותי. אנשים חוטאים, זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אנשים זכאים לפרטיות, קוראים לזה גם חופש. עולם שבו אתה נתון למעקב מתמיד הוא לא עולם ללא רוע. הוא הגהינום. היינו מוכנים לוותר על חלק מהפרטיות והחופש מסיבות מוצדקות, אבל רק על חלק, רק אם הסיבות ממש מוצדקות ורק אם אין שום אופציה אחרת. האם זה מה שיש כאן?"

  • גן עדן או גיהנום?
  • גן עדן או גיהנום?
  • גן עדן או גיהנום?
  • גן עדן או גיהנום?

2 thoughts on “גן עדן או גיהנום?

  1. צביקה הגיב:

    יש כמה בעיות עם הטיעונים שלך. כלומר חסרים בהם פנים ששווה להתייחס אליהם. כמו למשל פעילות מפירת חוק שפועלת למען שיפור של החברה, והחשיבות של המשך קיומה של פעילות כזו, פורמת, מחוץ לעיני המשטרה. ובכלל, העולם הזה בלי הפרטיות, ההשלכות שלו הן לא רק חוקיות. יש גם אשמה לא פלילית, ובושה, ומנגנונים אחרים, שבהיעדר פרטיות, ולמעשה בהיעדר איזשהו גוון של פרטיות (כי יש דברים שהאישה שלי יודעת עלי, או החברים שלי, ועדיין הם לא ברשות הרבים) אנחנו מטילים את הטיפול בהתנהגות ובהצבת גבולות אך ורק לפתחה של הרמה הפורמלית, ואני לא משוכנע ששם נעשית העבודה הטובה ביותר.

  2. אבי לבקוביץ הגיב:

    א. מי שלא מתבייש בעבר הפלילי שלו, כמו לדוגמה פעיל פוליטי שנעצר כמתנגד משטר – אין לו אינטרס להסתיר את העבר הזה. מה עוד שאף בוס לא יפסול מתנגד משטר שנראה מהימן ושהעברות עליהן עבר אין בהן קלון, או שאולי יש אבל לא אומרות דבר על שיפוטו המוסרי.

    ב. איך שלא נהפוך את זה, הטכנולוגיה מביאה את האנושות למצב שבו היא משאירה גם בלי רצונה "עכבות" ו"חותמות". מי שיודע לחפש אותן ולמצוא יפר את הפרטיות גם ללא המאגר הביומטרי. המאגר הזה אולי יקצר לו את העבודה, אבל בתוך כך שהוא מפר את הפרטיות, גם הפרטיות שלו מופרת. וזה משחק דו-צדדי. אני מאמין שבעתיד יקרו כמה דברים שיהפכו את המשחק להוגן. הדבר הראשון הוא שינוסחו כללי אתיקה כלשהם לשימוש במאגר הביומטרי, וכל מי שניגש אליו יצטרך להצהיר שהוא מציית אליהם. השני הוא שכל אחד יוכל לראות מי ניגש למאגר על מנת לדלות משם פרטים, ואז תהיה שקיפות מלאה.

    ג. שפינוזה אמר שהחופש האמיתי הוא להבין שאין לך חופש. הרצון הוא אשליה, והחופש האמיתי הוא הכרה שאתה חלק מחוקיות הטבע. המקום היחיד שבו יש אפשרות לחופש היא המודעות שלנו. ככל שנפעל בהתאם לטבענו, נבין יותר, נדע יותר ונהיה תלויים פחות ברגשות חיצוניים, נהיה חופשיים יותר. הבעיה העיקרית של החשיבה הממסדית היא הדעה הקדומה שהדברים הטבעיים פועלים על פי תכלית. כשאנשים לא מוצאים אותה הם תולים אותה ברצון אלוהי כלשהוא, בתור תשובה מיידית ו"קלה" כביכול. הם עושים את זה כי אינם יודעים, כי הממסד חינך אותם לאי ידיעה. על ידי החינוך הזה לאי ידיעה, מחזק הממסד את תלות ההמונים בו. עד כאן דברי שפינוזה. תחליף את המילה "רצון" במילה "פרטיות" ותגלה שאת זה בדיוק כתבתי כאן – הווה אומר, הממסד מחנך אותנו לחשוב שיש לנו פרטיות על מנת לשמר את התלות שלנו בו, אם נגלה שאין פרטיות נבין שאנחנו יכולים גם לפקח עליו, ואת זה הוא לא רוצה. הדרך להבין היא טכנולוגיה אבל הממסד מחנך אותנו להיות טכנופוביים. הטכנופוביה היא החשש הלא רציונלי מאובדן הפרטיות, שאליו בסופו של דבר מביאה הטכנולוגיה. לצערי אני עדיין מחזיק בטיעון הקונספירטיבי-משהו הזה.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.