החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי

פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע אנוש, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver באנגלית פירושו גווייה), המתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים. בפרחי החרוב, נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות. בנוזל הזרע, מספקים הקדוורין, ופוליאמינים אחרים, הגנה לתאי הזרע, מפני הסביבה החומצית שבנרתיק״

מתוך ויקיפדיה בערך "חרוב"

איך אאמל"ק את זה הכי טוב? עכשיו אני מבין למה הגנוסטיקנים טענו שהסקרמנט של אכילת דמו וגופו של ישו אינו אלא בליעת זרע. החרובים הם ה"זרע". הם אותו "פרי עץ זורע זרע" אשר "לכם יהיה לאוכלה". אברהם אבולעפיה כבר מצא שבגימטריה 999 זה גם "כל עשב זרע", גם "שכבת זרע" ועל הדרך גם "מטטרון שר הפנים" ו"שר צבאות". כולם הם כאחד, "הזרע". החרוב עצמו הוא סמל פאלי. אמנם רפוי ועקום, אבל זה בדיוק מה שקרה לאחר החטא הקדמון, לכן הוא נענש כפרי עץ הדעת, להתעקם ולנבול, ולאבד את טעמו. וזה יהיה גם התיקון של העולם, של החרוב, שיאכלו אותו. דיאטת חרובים שתעמיד ״קרן״ לישראל (או דיאטת שפיך. תבחרו).

ראשית אני רוצה לסייג ולומר. אמוץ דפני שובר את המיתוס בויקיפדיה וטוען : ״לצערנו לא הצלחנו למצא אישור, בספרות המדעית, לטענה על אודות נוכחות הקדוורין בפרחי חרוב. אך קיימת עדות שהקוודרין משמש כתרכובת ביניים בייצור חומרי ריח בפרחים המחקים ריחות צואה או נבלות. האמת שמאחורי ריח פרחי החרוב היא הרבה פחות ציורית. החומר שנקרא קדוורין אמנם מצוי בכמות מזערית בפירות החרוב (Farag et al 2019:678), אך מעולם לא נמצא בפרחיו. בדיקה שנעשתה בפרחי החרוב העלתה שנמצאו בהם לא פחות מ – 30 תרכובות ואף אחת מהן אינה מקבוצת החומרים עליה נמנה הקדוורין. כן נמצא שאין הבדל בהרכב הכימי של ריחות בין פרחי הזכר לבין זה של פרחי הנקבה. עוצמת הריח הגדולה בעצי הזכר נובעת מהסיבה הפשוטה שהוא נושא הרבה יותר פרחים מאשר עץ הנקבה״

ובכל זאת, נדמה שעל המיתוס הזה של ריח החרוב נתלו תילי תילים של פרשנויות קדמוניות, שהופכות את החרוב לעץ הגאולה בשל היותו בעל קונוטציה ל״חרב״, הלא היא המילה הנקיה לאיבר מין זקור. או נפול, אם מתייחסים אליו כשהוא בצורה של החרוב הכפוף והעבש. הדבש של החרובים הוא בעל קונוטציה לזרע, והוא שחור לעת עתה, כמו נמק, עד אשר יבואו פירות בשלים ונאים שיפיקו ריבה צהבהבה שתזכיר במרקם זרע אמיתי.

החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
שפיך מכרות שפכה. ״בדליום״

נאמר כך: המיתוס על זה שהעולם מקולקל והולך ומתקן את עצמו לקראת הגאולה משתמע טוב מאוד דרך האנלוגיה לאיבר מין נפול שהולך ומזדקר. ״חרב״ היא הפעם היחידה שלפי החוקרים מדברים בתנ״ך על עץ החרוב, בטענה שפריו דומה לחרב. אלא שמסתבר שהקישור בין חרוב לחרב הוא לא בגלל ששמו הוא גם בעל משמעות של חורבן, כפי שאנו נוהגים לחשוב, או לא בהכרח (בהמשך נראה שכן), אלא דווקא כי חרב, כפי שאמרנו, היא מילה נקיה לזקפה.

וכבר נאמר בילקוט שמעוני ״לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזיין שלך, מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה סוף השטן שולט בו והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו, כך כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו״.

איבר המין הנפול והעקום (כלומר החרוב) הוא שחור כמו נמק, כאמור, בתור אנלוגיה לגזע עץ כרות ומפוחם, כמו שישעיהו מתייחס לעם ישראל בזמן הגולה. ה״חוטר״ שיוצא מגזע דוד, הוא אותה ההזדקרות.

%

כאמור, הגנוסטיקנים הבורבוריטים טענו שהמקור לאוכריסטיה הוא הטפתו של ישו לבלוע הזרע. מאחר שאין לנו מקורות אחרים מלבד הכתובים, ומאחר שאנו לא ממש יודעים על קשר בין התורות הגנוסטיות, כי אם שהגנוסטיקנים באופן כללי העריצו את הנחש, אנו יכולים לעשות אחד ועוד אחד ולהניח שהקישור המקורי הפולקלורי של הנחש לעץ החרוב הוא מקורה של מסורת זו. ישו הטיף לאכול את הזרע. כשאין זרע, ובעיקר באקלים מדברי במצרים ששם לא נפוץ החרוב, במקום שבו שכנו הכתות הגנוסטיות, אין אלא להמיר את הזרע, למקבילה שלו.

ואם הזרע הוא החרוב הרי שלא רק ישו אכל אותו. גם יוחנן המטביל אכל אותו. החרובים הם "לחם יוחנן", ה"חגבים ודבש היער", שכתובים בבשורה על פי מתי (ג' ד'). ולא רק הם, גם בני ישראל במדבר אכלו את זה, כי זה היה המן שהיה "לחם אבירים", והלא פירות חרובים נחשבים כמאכל בהמות, ולפני שהפירות הבשילו (״ינקדו״) הם גם לא ממש אכילים וגורמים לכאבי בטן, אם כי הבהמות מסוגלות לעכל אותם. המן גם היה ״עינו כעין הבדולח״, כך שזה מסתדר עם כך שהריבה שלו נראית כמו שרף שחור של עץ המור, ה- bdellium.

%

חלק מהפרשנים מנסים לראות את כל הצמחים ששימשו את בני ישראל בפרט ואת הצדיקים בתנ״ך בכלל (כולל הברית החדשה) כעץ אחד. ועל כן, כפי שאנו רואים, אם יש כל כך הרבה שימושים לחרוב, רק חסר שנזהה אותו גם עם פרי עץ הדעת. אכן, יש גם כאלה שמפליגים ומזהים בין החרובים לבין פרי עץ הדעת בכבודם ובעצמם. הם, ולא התאנים, שהרי בגמרא רבי נחמיה (סנהדרין ע׳ עמוד ב׳) מזהה אותם עם התאנים [ספר חנוך אגב מתאר את פרי עץ הדעת כך: ״העץ ההוא דמה בגובהו כעץ אשוח ועליו דומים לעלי חרוב… וריח העץ נודף למרחוק״].

אם נתייחס אל הפירות הבאושים האלה, ״הקלין שבדמאי״, כאל תאנת בר, הכל יסתדר. בתלמוד כך את פרי עץ השקמה. ה"גמזיות". ביחד עם תרמילי החרובים פירותיה נחשבים כאוכל בזוי ולא איכותי, כאלה שרק בהמות אוכלות ממנו וגם אנשים שאין להם משהו אחר לאכול כמו עניים, סגפנים ונביאים מסתתרים. פליניוס הזקן אף מכנה את הבדליום כך, ואין לנו אלא להסיק שנוהגים בדרך כלל לבלבל בין הפירות הללו כי כולם נאכלים מיובשים וכולם מפיצים ריח ובעלי הפרשות מתוקות כדבש (ושחורות ומעוכות כפי שאתם רואים בתמונה את שרף הבדליום).

הזרע של החרוב נקרא "גרה". פעם היו מודדים משקל של זהב עם הגרגירים הללו ולכן זה נקרא "קראט", על שם השם היווני של החרוב. מחצית השקל היתה כמשקל 10 גרות, ביהדות בכלל יש קטע עם גרה, חיות כשרות נחשבות ככאלה ש"מעלות גרה", כלומר אוכלות חרובים ופולטות את הזרעים שלו.

על רבי צדוק מסופר שכשהיה מתענה על ירושלים היה אוכל רק תאנים וכשהיה בולע היו רואים את זה יורד לו בגרון. הגרוגרת נקראת כך כי זה מה שרואים בבליעה, גרוגרת היא כינוי לקליפת התאנה. בשיא הרעב, אחת מעשירות ירושלים ראתה שאריות של גרוגרות מעוכלות, נגעלה ומתה. המראה של זה… תחשבו על איך שנראה שרף שמן המור, עיסת שפיך שחור. ככה זה נראה. ההצעה היא שבשל הבורות, או סתם כי גם ככה כולם בזויים, התייחסו גם אל חרוב, גם אל תאנה וגם אל ה"בדליום" כאל אותו עץ.

נטען שהבדליום היה המור ששימש לקטורת הסמים, ולכן היו צריכים לייבא אותו מארץ "החווילה" ומ"אופיר" (קרן אפריקה) כי הוא לא צמח בארץ ישראל. באותה מידה יין קפריסין, שגם ממנו עשו את קטורת הסמים, עשוי להיות ליקר חרובים, כי החרובים של קפריסין נחשבים כמשובחים, בניגוד לחרוב המצוי שפירותיו לא מוצלחים כל כך. בעניין ליקר חרובים, מסופר על הצלבנים במסע הצלב השלישי שבזמן כיבוש עכו נאלצו לחיות רק על חרובים ששימשו להם הן אוכל והן שתיה, או יותר נכון יין. עוד אחד מסיפורי הקדושים הנוצריים שנהנים מדיאטת חרובים.

%

לעץ החרוב במקורות יש זיקה לשינה ארוכה פלאית. ידועה כמובן האגדה על חוני המעגל. כפי שחוני המעגל נרדם ל-70 שנה תחת עץ החרוב, לפי המקורות היהודיים, כך גם עבד מלך הכושי כמסופר בספר ברוך החבשי, נרדם תחת עץ התאנה למשך 66 שנה.

על רבי שמעון בר יוחאי מסופר שהסתתר במערה במשך 13 שנה, כשהוא ניזון מחרובים בלבד. לאחר שרשב״י יצא מהמערה הוא טיהר את טבריה מטומאת המת. אגדה קדומה מקבילה שמגיעה במקור מהתרבות המינואית בכרתים מספרת על אפימנידס שנחשב לנביא של זאוס, שנרדם במערה, שידועה גם בשם מערת זאוס, למשך 57 שנה. לאחר שיצא טיהר את אתונה ממגפה שפרצה בה.

כלומר, האגדה על רבי שמעון בר יוחאי והאגדה על חוני המעגל מהוות ביחד מקבילה למיתוס היווני, שהקישור שלו הוא כאמור זאוס. זאוס עצמו הסתתר במערה הזו – שבה נרדם אפימנידס, וגם מסתבר נחנך פיתגורס. זאוס הסתתר בילדותו במשך הזמן בו חשש מזעם אביו שרצה להרוג את כל ילדיו, כי אחד מילדיו היה אמור על פי הנבואה להרוג אותו. במשך כל הזמן הזה הוא נזון מדבש (או יותר נכון מ"חלב ודבש"). על פי חלק מהפרשנויות הדבש הזה היה לא אחר מאשר דבש החרובים (יש המהללים גם את טיבו של דבש השיזף, ״דבש סידר״). מהם המזהים את האמברוזיה עם דבש החרובים, ומהם מזהים החלב עם "חלב התאנים".

מה שאנו רואים הוא שההערצה לחרוב אינה רק של יהודים ונוצרים, אלא של הלניסטים באופן כללי. החרוב נחשב עץ נפוץ, לכאורה חסר תועלת, בעל ריח לוואי ופירות באושים, אך כזה שיחידי סגולה יכולים להפיק ממנו מרגליות.

פריחת החרוב נחשבה במקורות כסמל לימינלי של חורבן וגאולה. כשנבנה בית המקדש הראשון ישבו בני ישראל ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״, וכך גם יישבו כשיגיע המשיח על פי ספר מיכה. והרי כשנבנה בית המקדש הראשון, בימי שלמה, יובאו עצי בושם (שאינם אלא עצמי בדליום) מאופיר הרחוקה, וניטעו בכל רחבי הארץ – כך על פי הנבואה. הנבואה מייחלת לכך שכל אחד ואחד יוכל לשבת ולהרדם, ולקוץ אל עידן הגאולה, כפי שקרה כאמור לחוני המעגל ולעבד מלך הכושי.

אנו רואים שגם בנבואת ישו (מרקוס י״ג) פריחת התאנה נחשבת כסימן אסכטולוגי, דווקא משום שהיא, או יותר נכון החרוב, הם גם הראשית וגם האחרית. החרוב מסמל הסתפקות במועט, אוכל של עניים, אוכל של סגפנים, אוכל של אנשים שנאלצים או רוצים מבחירה לברוח ממנעמי החיים אל המדבר ולאכול ממה שהעורבים מביאים להם וממה שהטבע מנדב להם – דהיינו בשעת חורבן, כקיום בדוחק. אבל מצד שני החרוב הוא גם מעדן. כך לפחות היה בזמן שבית המקדש היה קיים, ״כשילד בצע חרוב, נמשך חוט של דבש על שתי ידיו״. כך גם יהיה לעתיד לבוא.

%

מהר מאוד נגיע למסקנה שהאמביוולנטיות לעץ החרוב והאסוציאציה שלו עם חורבן וגאולה, מהדהדת בכל המיתוס על הברית שנכרתה בין ה׳ לבין שומריה.

בפולקלור נחשב כאמור החרוב כעץ מקולל שורץ נחשים. הקונוטציה לנחשים היא מפני שהחרוב הוא עץ החיים. עץ החיים ועץ הדעת הם שקולים ויש הרואים אותם אפילו כעץ אחד שנקרא בשני שמות (כמו לדוגמה יאיר זקוביץ, ״עץ הדעת הוא עץ החיים?״). הנחש הוצב לשמור על החרוב כעל אוצר, הוא שוכן בין ענפיו ותוקף את כל מי שמנסה לגשת אליו. זו הכוונה ״להט החרב המתהפכת״, ששם אלוהים לשמור את דרך עץ החיים. שומריו הדמוניים של עץ החרוב, אחראיים ל״היפוך״, מיד נראה את משמעותו ואת כך שהכוונה ל״נחש״ ול״ראם״. לכשתגיע הגאולה, אותו ההיפוך יתהפך בחזרה, ואז כולם יהיו שוב חברים ובא לציון גואל, וכפי שנאמר בישעיהו ״ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה״.

הפועל ״הפך״ מוסב על כך שמי שלא שומר את הברית, אלוהים ״מתהפך״ בו, או שהוא גורם ל״הפיכה״ כמו שקרה לסדום ועמורה. בתהלים ע״ח נאמר על עם ישראל ״בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב, לא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת, וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם״.

קשת, כמו חרב (וקרן), היא כינוי לאיבר המין. הקשר בין איבר המין לבין הברית ברור, שהרי הברית שנצטווה לשמור אברהם היתה באיבר מינו. ״כשהופכים ביום קרב״, מפרים למעשה את הברית ועל כך אלוהים כועס ונותן להם מידה כנגד מידה, הוא מעניש אותם בחרב ובאש.

הכעס של האלוהים הוא במובן ״עיבור״, מפני שהזרע מעבר בסופו של דבר. ואלוהים במקום לעבר ולתרום לפריון, מתעבר, כועס ומשמיד. להתעבר מלשון ״עברה וזעם״. סביר להניח שזה גם מקור השם ״אלוהי העברים״, עברי לא בהכרח מלשון עבר הנהר, או לעבור מגדה אחת לגדה השניה, אלא מלשון ״עיבור״ (פריון) ו״להתעבר״ (אש וחרב).

״לכן שמע ה׳ ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל… ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים… ויסגר לחרב עמו ובנחלתו התעבר״

תהלים ע״ח

ראוי לציין שמי ששומר על עץ החיים היא לא רק החרב המתהפכת אלא גם הכרובים. במיתולוגיה האשורית ישנה דמות בשם ״כירבו״ שנראית כדמות אדם בעל גוף של שור מכונף. בחלק מהמקרים היא נקראת ״למסו״, או ״שדו״. והכוונה לכך שמי ששומר על החרוב אינו רק הנחש, אלא גם השדים.

הכרובים הללו הם בדמות שור אגדי, ואנו רואים שהנחשים והשור האגדי הם אלה שמרכיבים את התפריט של סעודת הצדיקים לעתיד לבוא (ומן הסתם גם את סעודת הבראשית המתוארת בתלמוד, שבה הגישו לאדם הראשון בשר ויין,והנחש נתקנא). השור הינו שור הבר, או הראם. הנחש הוא הלוויתן.

הראם בעל הקרניים משמש בתנ״ך כאנלוגיה למישהו שיש לו כח גברא, ובפרט חוזר ברגעים של גאולה. על הצדיקים נאמר ״ותרם כראם קרני, בלותי בשמן רענן״. על יוסף נאמר ״וקרני ראם קרניו״, ובברכת יעקב ״ותשב כאיתן קשתו״. והכוונה: הגאולה היא אנלוגיה לאבר מין עומד, כשם שהחרוב הוא פרי שריחו כריח הזרע ופירותיו הם סגולה לפריון וכח גברא. כשמדובר על ״בלותי בשמן״, הכוונה לנרטבתי כולי מנוזל שמנוני. יש כאן רפרנס הן לריבת החרוב, הן לשרף של עץ השמן, והן כמובן לאיבר מין זקור שמשפריץ זרע רב, עד למצב שהוא זוהר מרוב ברק לבן.

אמרתי להוללים אל תהלו ולרשעים אל תרימו קרן. אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק… כי אלהים שפט זה ישפיל וזה ירים, כי כוס ביד ה׳ ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ… וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק

תהלים ע״ה

ונסיים במזמור שמפאר את האון הגברי, תהלים ע״ה. מה שקורה במזמור הזה הוא שני דברים: הראשון הוא שמבדילים בין צדיקים ורשעים ששניהם עושים את אותו המעשה, אך התוצאות שונות. הצדיקים מצליחים והרשעים נכשלים. המעשה הוא שתיית יין, ו״הרמת קרן״. הקרן יכולה להיות ״קרן השמן״, כלומר הכוס עמה שותים יין, ומה שאלוהים מנסה לעשות הוא לשמור את השכרון, את ״הטריפ הטוב״ רק לצדיקים.

אך מצד שני, כמו שאנו רואים, האסוציאציה היא לאיבר מין עומד, כאשר היין אינו אלא נוזל הזרע, והכוס היא כלי הקיבול שאליו איבר המין חודר. הברכה כאן לצדיקים היא שרק להם יעמוד, ורק הם יהללו (את אלוהים כמובן), בעוד שהרשעים יישארו עם חצי תאוותם בידם, משום שאיבר מינם ייגדע. על ידי החרב כמובן.

לא ציינו אך נציין את אשר מספר אמוץ דפני: מסתבר שבפולקלור, מלבד מחומר אנטי משלשל, החרוב היה בעיקר אפרודיזיאק. נערים היו הולכים להריח אותו, משום שהוא נחשב כמגדיל את ספירת הזרע (חיפשתי בגוגל, מסתבר שמסתובבים מחקרים אי שם מאירן, שמנסים להוכיח את זה). בדואים מספרים שהיו לוקחים נערות לעצי חרוב ואם היו מזהות את הריח שלו, זה היה סימן שהן לא בתולות (על אף שדפני טוען שהוא זה שהמציא את האגדה על ״מבחן הארוסה החסודה״ ושאין בה אמת, אך למי אכפת)

  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי
  • החרוב: עץ הדעת כסמל פאלי

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.