ביאושים

המיתוס המצרי על המלחמה של הטוב ברע שמתרחשת בכל לילה, בין שקיעת החמה לבין זריחתה מתואר כמלחמה בין צפרדע לנחש, בין היפופוטם לבז, בין פיל לקוף – וכעת, בין חיפושית לקקי!

נתחיל בזה שאחת מההתגלמויות של אל השמש, רע, היא באל הנקרא חפרי. הנצחון של האור על החושך שמהווה את זריחת השמש, היא ההתגלמות של חפרי בשמיים. ההתגלמות שלו בארץ, היא החרפושית, שכדור הזבל שהיא מגלגלת מסמל את המסע של השמש לאורך היום עד לשקיעתה, שמולידה את המאבק המתמיד בכל אשמורת בוקר.

כדור הזבל מורכב מגללי חיות. כלומר, הצואה שהיא לא רק דבר מאוס ומסריח אלא דבר רעיל. גם מהעובדה שהיא מורכבת מרעלים שסוננו בגוף ונפלטו החוצה, גם מהעובדה שבדרך כלל במיש-מש הזה נפלטים החוצה גם כל מיני מחוללי מחלות, וגם מהעובדה שמחוללי המחלות האלה אוהבים להתעבש ולהירקב בבתי גידול מושלמים שנקראים ביוב. או בקיצור: כל הדברים הרעים שמקושרים אל המוות, שדווקא אותם אוכלת חיפושית הזבל, נזונה מהם, מטילה בהם וקמה לחיים בהם. כלומר, במקום שהחיפושית הזאת תלך ותגווע, במקום המסמל מוות, היא קמה בו לחיים ומתקיימת בו!

הצואה הריחנית יוצאת מנקבים שנמצאים באחורי החיה, אך באורח פלא המצרים התבוננו בחיות שעושות קקי, וגילו דבר מפתיע. במקום שההפרשות שיוצאות מאיזור החלציים של החיות יהיו מסריחות, ישנה חיה אחת שמפריחה ריחות מבושמים כשהיא מסמלת את הטריטוריה שלה בצורה המסורתית: באמצעות שפכיה. החיה הזאת נקראת "זבד", וההפרשה שלה הפכה כבר בימי קדם לבושם מבוקש. עד היום למעשה חלק מהבשמים שאתם ואתן משתמשים בהם, מכילים זבד מעובד.

אבל הדבר המדהים יותר שקדמונינו גילו אפילו לא קשור לקקי. או אולי דווקא הקשר לקקי הפך את החיות האלה לאפילו יותר אלוהיות מכפי שהיו. הזבד הוא אוכל כל, וכחלק מכך הוא נוהג לאכול גם דברים שאף חיה אחרת לא מעזה לעשות זאת מפני שהטרף הזה מסוגל להתגונן באמצעות הארס שלו: נחשים מצד אחד, חרקים רעילים מצד שני. הזבד פיתח עמידות לארס, כמו שעוד כמה חיות מסריחות עשו, הבואש לדוגמה (במיתולוגיה המצרית היתה נפוצה האלה מאפדת, שהתגלמה בנמיות ובחתולי בר והגנה מפני חיות ארסיות. אז הזבד היה אחת מההתגלמויות, וגם הסמור/בואש/גירית הדבש)

אגב, לא רק אלה נחשבים לאוכלי נחשים. כל אוכלי הנחשים נחשבו מקודשים אצל המצרים: תנין, בז, צב, חתול, אנפה. כל אחד וסיבותיו הוא. הזבד, ספציפית גם בשל הקקי. דהיינו: החיפושית מנצחת את הקקי של הזבד באמצעות דימוי כדור השמש, והזבד מנצח את הנחש באמצעות דימוי הארס הממית. דהיינו, כל אופרת הביבים הזאת היא למעשה מטאפורה אחת גדולה למלחמת הטוב והרע. אתה מחרבן והקקי שלך הופך לזבל, לדשן, ומהדשן הזה בסופו של דבר צומחים פרחים ריחניים מניבי פרי, ששוב החיפושיות והחרקים יאהבו לאכול ולהפיק ממנו דבש.

לזבל היה עוד שימוש: דשן. הוא היה בשימוש החקלאים, והעובדה שהחיפושית שכנה בזבל, נתנה לחיפושיות עוד תפקיד אלוהי, היכולת להפוך את הזבל הזה ממבאיש וממית, למחיה ומדשן. ביחד עם מי שנותן את האות לגאות הנילוס המשקה את השדות, מסמל חעפי את הפריון. הדת המצרית, כמו גם הדת הכנענית היתה בשורה התחתונה דת פריון. הבעל היה האל שברצותו הפעיל את השאלטר של הגשם והשקה את השדות.

כעת, אנו שמים לב לדמיון הפונטי בין ה-זבד, חיפושית הזבל, וחיה נוספת שמאפיינת נבלות ורקבון: זבוב. מדוע? ובכן, מסתבר שאחד מהאלילים היותר משוקצים בתנ"ך הוא "בעל זבוב". אותו הבעל היה פסל כלשהוא, שעבודת האלילים היתה לחרבן עליו. הזבובים שהיו נצמדים לקקי היו מזמזמים ומחרחרים ועל פי הצלילים שהעלו, ה"אנליסטים", הכהנים היו מפרשים מי לחיים ומי למוות. משל היו אלה רשרושי העלים והמיית היונים של האוראקל היווני, רק בגרסה הכנענית והפלשתית.

כדי להגיע למקום הזה היית צריך להגיע לסביבה מסריחה מאוד. מה הפתרון? הפתרון הוא לשים בשמים. מה שנקרא בשפה התנ"כית "כחל ושרק". דהיינו, במקום של פולחן הזבובים, שולב גם בושם שקישר את הזמזום של הזבובים (והחיפושיות) עם ה"שריקה". דהיינו, בשפה התנ"כית הקול שמשמיעים החרקים ממעוף כנפיהם נקרא "שריקה".

איזבל נקראת על שם עבודת הבעל, כשאליהו נלחם בנביאי הבעל הוא שואל "המבלי אין אלהים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון?". בעל זבוב נקרא במקומות אחרים בתנ"ך גם "זבול" וגם "זבד". כשלאה יולדת את בנה זבולון היא שמחה ואומרת "זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים".

אנקדוטה קטנה על בעל זבוב ופולחן הקורבנות בבית המקדש: בפנתאון היווני היה אל בשם דאוס אפומיוס ("מבריח הזבובים"), שתפקידו היה להבריח את הזבובים בזמן הקרבת קרבנות חשובים. הרעיון שבבית המקדש למרות שהוא מלא בנבלות של חיות שחוטות עדיין לא מסתובבים זבובים התגלגל גם לבית המקדש היהודי, כפי שכתוב במסכת אבות על כמה וכמה מעשרת הניסים היומיומיים בבית המקדש: "ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא התליע בשר הקדש בירושלים מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים".

מה הרעיון הזה בא לומר? לטעמי הוא בא לומר שעבודת אלילים היא לא דבר אסור ביהדות. היא דבר אסור רק כשזה פיראטי, מחוץ למקום הנבחר. כשזה בתוכו, אז זה בסדר. בערך משהו שאומר יגאל בן נון בספרו "קיצור תולדות יהוה". למרות שהטענה שלי היא פחות להוכיח שבבית המקדש עבדו עבודה זרה, ויותר להוכיח את רעיון ה"אקסיס מונדי" שאני מדבר עליו כל הזמן בהקשר היהודי. דהיינו, הדת היא ממסד שבא "לעשות סייג לתורה", ומי שפורץ את הסייג הזה, "פורץ גדרות". מה שמחוץ לסייג אסור, מה שבתוכו מותר.

כנראה שגם מקור "קטורת הסמים" שהיו מקטירים בבית המקדש כדי שריח הנבלות השחוטות לא יציף את הבית, קשור לזבד. לטענת הרמב"ם אחד מסממני הקטורת, המור, היה "מושק". שזה כמו זבד, רק של איילים.

  • Facebook
  • Twitter
  • email
  • Google Bookmarks

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.