הספירה לאחור

אני עסוק בימים האחרונים בלהשלים את החיבור שלי והכל הולך כשורה. תודה למתעניינים. הנקודה שלי היא פחות להכריז קבל עם ועדה שאני עומד עכשיו מאחורי המגנום אופוס שלי ויותר לשתף את החוויות שלי, וספציפית החוויה שאני מרגיש ממש כרגע כשאני מאזין לשיר הזה של ג'יימי פרינסיפל.

אני עסוק בלחדד כל מיני דברים שקשורים לרעיון שנקרא triumph, נצחון המשיח. זאת בניגוד לרעיון שנקרא surrender, שמסמל את ההשפלה של המשיח, את דרך היסורים. אני מדגים את זה בצורה שבעיני נראית די יפה, כשאני מציג את המאבק בין רחל ללאה כסדרת גמר, כ"וורלד סירייס". ואת השלב של מות רחל כשריקת הסיום של המשחק, שבו רחל מובסת בתוצאה 10-1 ומתה דווקא ברגע שנולד הבן ה-12 שאמור להיות שער ניחומים ולצמצם את התוצאה ל-10-2.

ולא שהדבר הזה מנחם. ברזיל לא הרגישה פחות מושפלת כשהבקיעה את השער שצימק ל-7-1. היא גם לא היתה מרגישה פחות מושפלת אם היתה מפסידה 4-1 ולא 7-1. הכל בפרופורציות. בכל מקרה גם אחרי ההפסד הצורם הזה, זה לא נגמר. ההשפלה ממשיכה כשקבוצת לאה מתעללת בגופה, ומוכרת את יוסף. בזה הרגע מכירת יוסף מורידה את התוצאה שוב ל-10-1. וזה ממשיך וממשיך עד שיורדים למקום הכי נמוך שקיים.

אני מראה איך קבוצת רחל, ובעיקר המוראל של המאמן שלה, יעקב אבינו, מתדרדרת מדחי אל דחי עד לנקודת השפל, כשצריך לרדת למצרים. ואז ברגע אחד יעקב שולף את הקמע שלו שנקרא בספר בראשית "זמרת הארץ". זה הרגע שבו כמו בספייס ג'אם, מתחיל הקאמבק ההירואי של הקבוצה עד לנצחונה הסופי עם ביאת המשיח (במקרה הזה, משיח בן יוסף).

את התחרות הזו מלווה פסקול. הפסקול כולל שירים של נצחון כמו לדוגמה "we are the champions". החתירה הזאת אל הקץ מסומלת בתשוקה לאהבה של ג'יימי פרינסיפל, שעם בואו של המשיח בקיץ האהבה השני, הפכה לחותמת הצלחה "השגת את האהבה" של the source.

ה"נצחונות" הללו, לפחות במובן של ההאוס והטכנו ה-epic, עושים לי טוב. כל כך טוב שאני מרגיש צורך עז לשתף את החברים שלי בתחושה הנעימה שעוברת בי כעת. הידד לנחמדות!

  • הספירה לאחור
  • הספירה לאחור
  • הספירה לאחור
  • הספירה לאחור

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.