האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

במדעי הדתות יש את התאוריה של דייויד יום שמתייחסת אל הדת בתור מדע פרימיטיבי. קיימת גם התאוריה של אוגוסט קונט שסוברת שיש בכל רעיון אנושי שלושה שלבים. החל משלב שבו אנחנו נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים, תשובה בשם ״אלוהים״, ועובדים ללא מתודה מסודרת שבונה את תפיסת העולם שלנו, וכלה במצב שבו אנחנו לא נותנים תשובה אוטומטית לכל השאלות שאנו לא יודעים כי אנחנו כן עובדים לפי מתודה מסודרת ולכן אי הידיעה שלנו דווקא מדרבנת אותנו לדעת עוד.

גם לפי קונט ניתן לראות את הדת כמדע פרימיטיבי, אבל כמדע שעבד בצבירת ידע שלא על בסיס המתודה המדעית הסדורה של ניסוי (אמפירי) והסקת מסקנות, אלא על טקסים כמו-מאגיים שבמסגרת הסדר החברתי רק אנשים מסוימים בחברה היו חשופים לידע שמאפשר לקיים אותם, והאנשים האחרים רחשו כבוד לאנשים על הידע שהחזיקו. זאת לעומת המצב כיום שבו כן עובדים על בסיס מתודה, המתודה גלויה והממצאים שלה גלויים, כלומר כל מי שרוצה יכול ללמוד אותם (גם אם הם עולים כסף, לימודים באקדמיה), המדע שימושי ותוצריו נמצאים בכל בית בית – יש דמוקרטיזציה של ידע. כשמדברים על זה כך, זה מקבל מימד סוציאליסטי. גם על כך יש תאוריה, אבל מה שמעניין אותנו במימד הסוציאליסטי הזה הוא שבמסגרת הדמוקרטיזציה הזו, יש גם מאבקים חברתיים ומהפכות. המהפכות האלה לא חיבות להיות מהפכות בדם, אבל אנחנו בהחלט רואים שבמשך ההיסטוריה הממסד הדתי נלחם בכפירות, שחלקן אכן היו על רקע דמוקרטיזציה של חוויה דתית, באמצעות דם – מלחמות קודש, מסעות צלב, אינקוויזיציות וכו׳.

מאבקים רעיוניים שכאלה מקבלים צורה של מודל באמצעות התאוריה של תומאס קון על מבנה של מהפכות מדעיות. התאוריה של קון סוברת שהמדע מתקדם באמצעות קפיצה בין פרדיגמה לפרדיגמה. פרדיגמה היא תפיסת עולם שמבוססת על תאוריה. ברגע שיש סדקים בתאוריה, מנסים לסתום אותם. אבל ברגע שיש יותר ויותר סדקים, והסתימות לא מספיקות, התאוריה נכנסת לסכנת טביעה. יהיו אלה שיתכחשו לכך, אך יהיו אלה שינסו למצוא פתרון אחר שישאיר אותם בחיים – בין אם לייצב אותה, בין אם לחפש דרכי מילוט, ובין אם פשוט לחפש תאוריה אחרת. האנשים שיתכחשו לדעיכתה של התאוריה, יהיו כמו נגני התזמורת על הטיטניק, שינסו להרגיע את הלחץ, ולגרום לאנשים לשכוח או שלא להבין שהם אכן נמצאים על ספינה טובעת.

כמובן שהכוונה היא לא להציג דת כספינה טובעת, אלא כדי לדמות רעיונות שמתחלפים, תפיסות עולם שמתחלפות בצורה ההגיונית ביותר – אנשים קופצים מרעיון לרעיון ברגע שהרעיון הזה לא מלא חורים כמו בגבינה שוויצרית. השלב שבו מתחילים להיות חורים נקרא ״אנומליה״, בשלב שבו סותמים את החורים נקרא ״פתרונות אד-הוק״, השלב שבו מתחילים להיות הרבה יותר מדי חורים, נקרא ״משבר״ או קטסטרופה, השלב שבו אנשים מתחילים למצוא פתרונות חלופיים נקרא פרה-פרדיגמה. השלב שבו אנשים נמלטים על נפשם, והתזמורת מנגנת נקרא מהפכה. אבל גם אחרי שתהיה מהפכה, והסדר הרעיוני יחזור להיות ״נורמלי״ זה לא הופך אותו לחסין מפני מהפכות עתידיות, כי זה טבעם של רעיונות.

גם את האבולוציה של הדת ניתן להסביר בצורה כזו: האבולוציה של הדת התחילה כמדע פרימיטיבי, מה עוזר לך לחיות ומה מפריע לך. המסקנה של קדמונינו היתה שמה ששולט בעולם הם רוחות, ואם מבצעים ריטואלים כלפי הרוחות האלה מתברכים בהן או מתקללים בהן. באיזה שהוא שלב הם הבינו שלא מדובר ברוחות אלא בחוקי טבע ברורים, והם הסיקו שמי שמפעילים את חוקי הטבע האלה הם האלים ולכן יש לרצות אותם כדי שחוקי הטבע יעבדו. ברגעים שחוקי הטבע עבדו לא כפי שהם הכירו, הם פירשו את זה ככעס של האלים. עד שגילו שהאלים לא כועסים כי בעצם אלה תופעות טבעיות שקורות אם יש טריגר כלשהוא. הבעיה היא שחלק מהטריגרים האלה הפכו להיות טאבו. חלק אחר גרם לדת להתיישר על פי הגילויים החדשים, וכך הומצאו אלים חדשים ותתי אלים, ומיתוסים חדשים שיסבירו את האנומליות האלה. זה מה שנקרא ״פתרונות אד-הוק״. אבל הפתרונות האלה יצרו בלאגן בסדר האלילי, וזה הביא את האנשים לחפש פתרון טוב יותר. כאן היתה המהפכה המדעית הראשונה, המונותאיזם.

במקביל המציאו את הכתב. באופן כללי הסיפור של הדת היה אמנות של מספרי סיפורים. הם זלזלו בכל ידע סטטי שלא ניתן לשנות אותו באמצעות סיפור, ולכן גם אחרי שהמציאו את הכתב מיעטו להעלות על הכתב דברים, חוץ מהדברים שנראו בעיניהם כאמת שבלתי ניתנת לערעור. וגם אחרי שהדברים עלו, הסתובבו פרשנויות של הטקסטים שיתאמו את התגליות החדשות, שגם אותן העדיפו בהתחלה להעביר בעל פה ולא בכתב. כזכור, כל מה שנכתב היה ידע סטטי ולא בר שינוי, שמסוגל להתגבר על אילוצי הזמן והמקום. לכן הכתבים האלה קודשו כי הם מתעלים מעל לזמן ולמקום ושייכים למימד טרנסצנדנטי. ובגלל שאי אפשר לשנות את הכתוב, המסורת נולדה באמצעות דייקנויות בטקסטים כתובים, בצורת הקריאה שלהם, בצורת ההבנה שלהם באמצעות פיסוק והטעמה. כך היה עם כתבי הומרוס וכך היה עם התנ״ך. כל ידע שלא תאם את התגליות החדשות, בגלל קדושתו של הטקסט, נאלץ להתיישר עם הכתוב באמצעות פרשנויות. כך היה עם חז״ל וכך היה עם אבות הכנסיה.

כלומר, דתות הספר האמינו בסמכות נצחית של כתבים, זו היתה המתודה המדעית שלהם, וכל ידע שלא תאם אליה היה חייב להתיישר על פי אותה הסמכות. ברגע שהתעורר ספק, התשובה שלהם היתה ברורה, אבל זה לא הפך את זה למשהו ששונה מחור. אכן היו להם פתרונות אד-הוק. הדת היתה מבוססת על הידע המדעי שהיה להם נכון לאותה התקופה, או יותר נכון נכון לתקופת כתיבת הכתבים המקודשים, ונכון למציאת הפתרונות אד-הוק שהתאימו לבסיס הדברים. אם ניתן לדבר במונחים שלנו כיום, חכמי דת היו בעל ידע כלשהוא בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכו׳ שאפשרו לנהל לנהל את חיי הדת, לבצע ניסים או לסגוד לתופעות שנחוו כמו ניסים, כשהיו לניסים האלה הסברים רציונליים הדברים התפרשו כפילוסופיה, כשלא היו הם התפרשו כמיסטיקה. היו כמובן כאלה שניסו לחפש פתרונות רציונליים יותר לתופעות כלשהם, אכן התעוררו כל מיני פילוסופים מטעם עצמם אך כל עוד הדבר לא סתר את בסיס הידע הקיים לא היה אכפת לאף אחד. הבעיה היתה כמובן כשהוא החל לסתור.

הפרצה הזאת במדע שהביאה אנשים לכדי כפירה, נקראת אצל קון ״אנומליה ומשבר״. האנשים שנצמדו לבסיס הקיים, טענו שכשיש סתירה בין מסורת לבין חידושים פילוסופיים, יש עדיפות למסורת כאמור בגלל נצחיות הטקסטים. אנו רואים את זה לדוגמה ביהדות עם היחס לאסטרונומיה: ר׳ יהושע שהיה אסטרונום מוכשר (הוריות י׳ א׳), האמורא שמואל היה אסטרונום מוכשר לא פחות ממנו והיה בקיא לא רק באסטרונומיה ההלניסטית אלא גם הבבלית. ר׳ חנניה בן אחיו של ר׳ יהושע שלמד מדודו, היה בקיא גם הוא באסטרונומיה וביקש על פי הידע המדעי שיש אצלו לקדש חודשים גם בחו״ל. בעיני חכמים זה לא מצא חן והם איימו עליו בנידוי (ברכות ס״ג א׳). גם על ר׳ יהושע איימו בנידוי בגלל שחישובי האסטרונומיה הביאו אותו למסקנה שחודש תשרי אמור להתחיל במועד אחר מאשר המועד ״המסורתי״ שקודש על פי עדים. ״סוד העיבור״ הביא את היהדות אל פני משבר, שבסופו של דבר נפתר בצורה לא צפויה.

סוד העיבור היה מרכזה של הדת היהודית. עיקרו היה לקבוע מתי יוקרב קרבן הפסח, שכן כתוב בתורה שפסח צריך להיות באביב. על פי העיבור האריכו את חודש אדר כדי לדחות את פסח ככל שצריך. הדבר הזה קבע גם מתי תהיה שנת השמיטה, שבה האדמה צריכה לשבות. הדברים האלה היו במרכזם של הפולחן, הפולחן של המצוות התלויות בארץ והפולחן של בית המקדש. אבל אז בית המקדש נחרב והעם גלה. מה היה בעצם הצורך בעיבור החודש?

זה כמובן לא הדבר היחיד שהחורבן ערער. החורבן ערער לגמרי את האמונה באל. לפני החורבן, הרי כולם השתוממו מהיכולת של אלוהים לבצע על בסיס יום-יומי ניסים כמו לדוגמה עשרת הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש. אבל אז המדע הנורמלי נגמר. היהודים פשוט לא הצליחו להבין איך אלוהים מסוגל להחריב את אותו המקדש. משהו התערער אצלם. זה התבטא בתאוריות שמטילות ספק ביכולותיו של אלוהים, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון אתאיזם או שנאת האל, אצל חלק זה גרם לשינוי בתפיסה הדתית לכיוון חיי מעשה ריטואליים שמסייעים לכאורה לאל במאבקו. ואולי אלוהים עצמו עבר חילוף פרדיגמה כשהחליט שהפולחן הגשמי לא חשוב לו, כי אם התשובה והפולחן הרוחני בתוך נפשו של האדם.

היו זרמים שנצמדו לדת בצורה זו אחרת, אבל אצל כולם ההצמדות לפרדיגמה היתה אחד מהשלבים המבוטאים ב״מבנה המהפכות המדעיות״. הם רדפו באותה תקופה אנשים שחרגו מה״אורתודוכסיה״ שהגדירו מאותה הסיבה, כי הצמדות לפרדיגמה בעידן משבר היא בנפשו של ״המדען״ ולפעמים גולשת גם למקומות רגשיים. אבל גם המאבק הזה לא אומר שמאז העת העתיקה הדת עצמה לא עברה בעצמה כל מיני מהפכות, המהפכות חדרו גם לזרם המרכזי של הדת, בגלל כל מיני פתרונות אד-הוק מוצלחים. והדוגמה הכי טובה של הטמעות של רעיונות ״זרים״ לכאורה בדת היא הדואליזם שחדר את שריון המונותאיזם. כך כיום למרות שאנשים מגדירים את עצמם מונותאיסטים הם עדיין מאמינים בקיומו של השטן, גן עדן וגיהנום, כור המצרף, עילוי נשמות וכו׳ וכו׳. כי הסדקים שנוצרו במונותאיזם כשהשאלות שאלה הפתרונות שלהם עלו, הביאו לידי מצב שבו פתרון האד-הוק היה מספיק חזר כדי שישתלב במערכת האמונות.

  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות
  • האבולוציה של הדת כשינוי פרדיגמות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.