שילוב מנצח

שילוב מנצח עניים? עבריינים? מובטלים? תלמידים גרועים? לכו יותר לכיוון מוסיקאים מוכשרים, ספורטאים מצטיינים, פעילים חברתיים, אנשי צבא אמיצים, שחקנים יצירתיים, אנשי תקשורת מבריקים. יוצאי אתיופיה התגברו על כל הקשיים בכדי להגיע למצוינות, רבים מהם מהווים סמל ומופת, לבני עדתם ולכלל אזרחי המדינה. להם, ולכל מי שהולך לאורם ומשתלב בהצלחה בחברה הישראלית, יצדיעו מיטב אמני ישראל באירוע ייחודי שיתקיים ביום ראשון הקרוב באוניברסיטת תל אביב.

:: . ::

קהילת עולי אתיופיה מונה כ-100,000 נפשות אך למעלה מ-70% מהם חיים מתחת לקו העוני, 65% ממבוגרי הקהילה מעל גיל 45 אינם עובדים, 70% מהצעירים מועסקים בעבודות שאינן דורשות מיומנויות מקצועיות. אחוז נשירת התלמידים בקרב יוצאי אתיופיה הוא פי 2 מכלל הממוצע הארצי, 10% מוגדרים כנוער במצבי סיכון. אך עם כל הסטטיסטיקות האלה ישנן כמה נקודות אור ומצויינות, 4000 מבני הקהילה הם אקדמאים, ומספר דומה הם סטודנטים. ב-15 השנים האחרונות צומצם שיעור חסרי ההשכלה מבין המבוגרים בגילאי 22-64 ביותר מ-15%, אחוז בעלי ההשכלה העל תיכונית הכפיל את עצמו פי 2.5, ואחוז בעלי ההשכלה התיכונית פי 2. אחוז המתגייסים מקרב בני העדה עומד על 85% (לעומת 74% בציבור הרחב), 35% מבני הקהילה משרתים בתפקידי לחימה, ו-5% מתוכם הם קצינים. מיום ליום רבים סיפורי ההצלחה של בני העדה, שמוכיחים כי למרות הכל מדובר בשילוב מנצח – יהודים אתיופיים ישראלים, המתגברים על המשוכות, מתברגים בעמדות חשובות ומשפיעות, ותורמים לחיזוק וגיוון החברה.

"קל מאוד להציג את הכשלונות", אומרת השחקנית מסקי שיברו, אחת מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של העדה. "אבל חשוב מאוד להראות שיש גם הצלחה. כשלונות קיימים בכל חברה, אבל לצידן הצלחות גדולות, יש אנשים שגם הצליחו ואותם צריך להציג ולהבליט". שיברו, שעלתה לארץ לפני 23 שנים, נחשבת בעיני רבים כסמל למצויינות עולי אתיופיה בשמי התרבות והחברה הישראלית. אבל היא לא לבד – רבים אחרים מבני הקהילה מובילים את החברה הישראלית בתחומים שונים כמוסיקה, תיאטרון, מחול, ספורט, פוליטיקה, אקדמיה, תקשורת ופעילות ציבורית. ביום ראשון הקרוב תנחה שיברו ביחד עם דליק ווליניץ ערב הצדעה לבנים אלה של הקהילה האתיופית בארץ. את האירוע יוזמת עמותת "טבקה" ("עושים צדק", באמהרית) הפועלת למען קהילת יוצאי אתיופיה בתחום המשפטי. בין השאר בתיווך בין סטאז'רים למשרדי עו"ד, ובתרומה למען הקהילה בייצוג משפטי בהתנדבות למעוטי יכולת.

שילוב מנצח "זו תהיה דרך לקרב בין הצדדים, החברה הישראלית ילידת הארץ ובני העדה", מצהירה שיברו על מטרת הערב, ומסתייגת מיד, "צורם לי מאוד שצריך בכלל לדבר שתי הקבוצות האלה כנפרדות, אני רואה בהן אחת, אנחנו עם אחד, ולכן השילוב הוא מטרה עליונה, בשביל זה אנחנו מקיימים את האירוע. אני חושבת שזה יכול וצריך להיות. לצערי אני נתקלת הרבה פעמים בשאלות על ה'ישראליות' של בני הקהילה האתיופית, יכול להיות שהן נובעות מסקרנות או חשדנות, ובכל זאת מוזר לי. אני הרי לא מקדישה בכלל מחשבה לשאלה הזאת, כי התשובה ברורה לי – גם אני ישראלית. לא נראה לי שהצבע או העדה הופכים מישהו לישראלי יותר ממישהו אחר, אני טוענת שאין סיבה להציב את העולים מאתיופיה בצד אחד של המתרס ואת הישראלים הותיקים מהצד השני, אין סיבה להציג את זה כשחור לבן, כשם וכאן".

למה לדעתך ההבחנה קיימת עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים שהעדה חיה בארץ?
"לדעתי מדובר בבלבול. אנשים מערבבים מתוך חוסר ידע עניינים שאינם קשורים. רבים מאוד הישראלים שלא הכירו מעולם עולים מאתיופיה באופן אישי, וניזונים בדרך כלל מהדימוי שעולה בכלי התקשורת. אז נכון שדברים נוראיים כמו רצח ופשיעה קורים בתוך העדה – ועדיין אין מקום להכליל. אני חושבת שכל אדם ראוי שיקבלו אותו בלי שיתנו משקל למוצא ולצבע שלו. אני חושבת שכל אחד הוא אינדיווידואל, הוא ראוי להזדמנות ושאסור לסגור בפני אף אחד את הדלת"

שיברו מדברת על האטימות הישראלית, שנובעת לרוב מבורות, מבלי להזכיר במילים מפורשות את אחד מהנושאים המודחקים ביותר של בני העדה האתיופית – סיפור העליה הקשה שלהם לארץ, סיפור שעירב סבל רב, תעצומות נפש, התפרקות המסגרת המשפחתית, ובעיקר גזירת-גורל על רקע היותם יהודים, הם היו שרויים במלחמת קיום וכל זה על מנת להגיע לישראל ולהיות ישראלים. דווקא על רקע זה רבה האכזבה של בני הקהילה מהזרות-כביכול שנותנים להם לחוש. ואולי הבעיה שורשית יותר – המסע הרגלי מאתיופיה והשהות במחנות המעבר בסודן נחקקו אצל בני העדה כזכרון טראומטי המאופיין בקווים דומים מאוד לשואה, אותה השואה שעיצבה את זהותה של מדינת ישראל. הבורות וחוסר המודעות לעניין מתבטאים בעיקר בחוסר רגישות, והפגיעה היא אדירה.

"אכן, הדבר קיים מתחת לפני השטח, לפחות במידת מה", מודה שיברו. "לשמחתי ולמזלי, כשעליתי לארץ לא באתי ברגל. אישית לא עברתי את המסע, אבל יש לי בני משפחה, חלק גדול ממשפחתי כן בא ברגל, חלקם איבדו ילדים, הורים וסבים. הם מספרים על איך שקברו את בני משפחתם בתוך האוהל שבו הם נמצאים, רק בכדי שלא יבחינו שהם יהודים. זוהי טראומה נוראית, האנשים האלה רגישים מאוד, באופן כללי ובמיוחד בנוגע לנושא הזה, הם מדחיקים את זה כי הם רוצים להתחיל חיים חדשים. הם לא מדברים על העניין, לא נעים להם וזוהי הבנה הדדית, זהו טאבו".

למה הדבר הזה לא עולה לסדר היום? למה לא מפיקים את לקחי ההדחקה של השואה, ומעלים את המודעות לעניין מוקדם יותר, מעודדים פתיחות, מצמצמים את הנזקים וגורמים להבנה ורגישות?
"זו שאלה נכונה באופן כללי. לקחי השואה הם אוניברסליים, גם עולי אתיופיה היו מודעים אליהם במידה זו או אחרת. לימדו באתיופיה על השואה, למדתי בבית הספר על היטלר ועל העוולות שהוא עשה, הייתי מודעת לכל טראומות השואה, לא נחשפתי לדבר רק כשהגעתי אל הארץ. כמובן שנדהמתי בכל זאת כשפגשתי ניצולי שואה, התרשמתי עמוקות מהם ובכלל מהעובדה שאני פוגשת אנשים שעברו את זה. הם ריגשו אותי. אני מודעת לסבל ולטראומה, ובעיקר לנזקי ההדחקה. העובדה שקיימת הדחקה כזאת מן הסתם מזיקה יותר ויותר, אולי הגיע הזמן להעלות את הדברים האלה לסדר היום, יכול להיות בהחלט שאחת מהסיבות לריחוק ולאטימות שנדמה שקיימים היא חוסר המודעות לעניין, ואם היא היתה מתגלה, היחס וההבנה היו אחרים".

עד כמה הטראומה מחלחלת גם אל הדורות הבאים? עד כמה ההשפעה ניכרת בקרב הדור הצעיר?
"אני מתארת לעצמי שזה קיים במידה זו או אחרת. מן הסתם כל מי שגדל במשפחה מופנמת, במשפחה שלא משתפת ומעבירה רגשות הוא ניזוק, בעיקר אם יש לו בעיות חברתיות בעצמו, דברים כאלה מעצימים את המצוקה. יכול להיות שאם הנושא יעלה לסדר היום, אם אנשים ידברו על מה שעברו, אכן ישתחרר משהו אצל כולם. אבל חשוב לציין: אני חושבת שצריך שניים לטנגו, דבר כזה חייב להגיע משני הצדדים. משהו חייב לקרות, כל צד צריך לעשות משהו מסוים. שוב אני אומרת, אני פוגשת אנשים שמביעים דעות שיכולות להתפרש כגזעניות ואטומות אבל אני משוכנעת שהם לא מתכוונים לכך. לא נכון להגיד שישראל גזענית, אני פוגשת מדי יום אנשים נאורים, אי אפשר לעשות הכללה. העובדה היא שאני השתלבתי לגמרי, אני דוגמא חיה לכך שהחברה שלנו לא גזענית, אני נשואה לישראלי יליד הארץ, יש לי חברים ילידי הארץ ואף עולים מגלויות אחרות, האחים והאחיות שלי נישאו גם הם לישראלים ילידי הארץ, מה שנקרא 'נישואי תערובת', אי אפשר להכליל ואסור להכליל. אני רק חושבת שחייבים 'לדבר על זה', כנראה שמה שמחזיק את האנשים הוא הפחד, אני לא מפחדת. אני חושבת שהמדינה גם צריכה לעודד את האנשים לא לפחד, להשתלב במעגל העבודה, לא להתפרנס מביטוח לאומי ולא להפוך לתלותיים".

ואם כבר מדברים על תלות, יכול להיות שבאופן פרדוקסלי, פעולות סיוע כמו המופע מנציחות את אופי היחסים בין הישראלים ילידי הארץ לבין העולים? הישראלי תמיד נותן והעולה תמיד מקבל, הוא נמצא תמיד בעמדה הנמוכה ואמור להיות אסיר תודה?
"אני לא יודעת. לדעתי זו אינה הנצחה ואין כאן שום דרישה מהעולים להיות אסירי תודה. עולה באשר הוא עולה ומהגר, אמור לקבל עזרה. הוא אמור לקבל את זה בהבנה. יש עובדות שאי אפשר להתכחש אליהן, כל העניין הוא לא שחור-לבן. ברור לכולם, גם לעולים, שיוצאי אתיופיה באו מחיי הכפר, ושמדינת ישראל היא מתקדמת מבחינה טכנולוגית. ברור לכולם שהשילוב החברתי והתעסוקתי הוא קשה הרבה יותר ברקע כזה, אנשים לא יכולים להשתלב בכל תחום, מן הסתם היו טעויות בהכוונה המקצועית אבל אני מתארת לעצמי שכל אחד עוזר ככל שהוא יכול. מבחינת הדור המבוגר כל העניין הופך קשה יותר, אי אפשר לבוא אליהם בטענות. אין להם השכלה מתאימה, הם לא יודעים את השפה, הם כביכול נדונו לאבטלה ולאותה ה'תלות'. אבל יש להבדיל בינם לבין דור הביניים ובמיוחד בינם לבין הדור הצעיר, שגדל והתחנך בארץ. גם לו יש את הבעיות שלו, אלה בעיות ייחודיות לבני מהגרים מרקע שכזה, ועדיין אני מאמינה בשילוב. אם אכן קיימת בורות, לדעתי זו בורות בתחום ההגירה. אנשים שוכחים, מעדיפים לשכוח, שגם הוריהם היו עולים חדשים וגם הם התקשו בשנים הראשונות, לכולם היה קשה, והלקח הוא שצריך להיות סובלני. אתאכזב מאוד אם הילדים שלי ילעגו לעולים החדשים שיגיעו בזמן שהם יהיו כבר בוגרים. כולנו מבינים שזה לא פשוט להשתלב מיידית בחברה, אבל הבעיה היא בעיקר בדרישה הזאת של השוואה וייחוס, הקטע של 'אתה תהיה כמוהו', זה לא קשור. אנשים הם אינדיווידואלים, החיים מורכבים וצריך להבין את זה".

ברור שהחברה הישראלית מציבה קשיים, ומונעת ברוב המקרים מדעות קדומות ומחשדנות כלפי מי שנתפס עדיין כזר ומאיים. ובכל זאת, כך נדמה, העולים הבוגרים מעדיפים עדיין להסתגר בגטו התרבותי שלהם. בשביל להכיר אותם צריך לגלות מעורבות ויוזמה, 'לרדוף אחריהם'. הם לא עושים הרבה כדי להשתלב.
"יכול להיות, אין לי תשובה לגבי זה. אני רק יכולה להביא את עצמי כדוגמא חיה לכך שאפשר להשתלב יפה בחברה, עם כל הבעיות. האמת, לא הייתי מגדירה את זה כבעיה, אלא כאתגר, אני חשה שהתאקלמתי יפה. ועדיין: אני חיה את חיי והשגתי את הדבר בעצמי, אנשים צריכים להבין שהכל תלוי בהם. האם אני יוצאת דופן? אני רואה עצמי כאדם פתוח, אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת לפגוש אנשים חכמים שיעשירו אותי, אני שואלת שאלות, לשאול זו לא בושה, אני לומדת הרבה דברים חדשים, לפעמים חווה את הישראליות דרך הילדים שלי, שלומדים בבית הספר דברים שאני לא למדתי כאן, זה מכונן".

אז זוהי האמירה האמיתית שלך?
"בהחלט. ואני יכולה להוסיף: האמירה האמיתית שלי היא 'תכירו ורק אז תשפטו'. זאת אומרת, אל תתרשמו ממה שאתם רואים בכלי התקשורת, נסו לחקור ולהגיע לאמת. החיים בחוץ הם אחרים, עד שאתה לא מכיר את האדם אתה לא יודע מי הוא. כבר אמרו 'אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו'. גם אני פוגשת הרבה פעמים אנשים שנראים במבט ראשון נוראיים, אני שופטת אותם מראש אבל אחרי שאני מכירה אותם פתאום הם מתגלים לי כמקסימים. אי אפשר לשפוט בן אדם על פי סטיגמות, חשוב לא לעשות הכללות, זה לא בריא ולא אכפת לי מי האדם, לא אכפת אם הוא שחור או לבן, אם הוא דתי או לא, לא חשובות נטיותיו המיניות. חשוב בעיקר אם הוא טוב או לא".

:: . ::

"שילוב מנצח", ערב הצדעה לבני הקהילה האתיופית יתקיים ביום ראשון הקרוב, 7.9 בשעה 20:30 באודיטוריום ע"ש סמולרש באוניברסיטת תל אביב. בהשתתפות: דני סנדרסון, מלכה אינגדשט, שלמה גרוניך ומקהלת שבא, אבטה בריהון, מאיר סוויסה, אילן שס, קפה שחור חזק, צוות אקסום, צביקה היזיקיאס (נולד לרקוד), ביטניה מקונן, ילדי בית הספר הדמוקרטי גבעול ואחרים. כרטיסי תרומה במחירים: 150, 250 או 500 ₪. ניתן לרכוש ישירות בטבקה, 03-5616770.

  • שילוב מנצח
  • שילוב מנצח
  • שילוב מנצח
  • שילוב מנצח

3 thoughts on “שילוב מנצח

  1. נועה הגיב:

    כתבה מעניינת, נהנתי לקרוא!

  2. […] התרבות אבי לבקוביץ על אירוע ההצדעה ליוצאי אתיופיה שייערך מחר באונ' […]

  3. חיים שיבי הגיב:

    הצגה נכונה וחשובה של נושא שחייב לעלות לדיון פתוח בשיח החברתי הישראלי.

להגיב על אצבעות שחורות 5.9.8 - TheMarker Cafe לבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.