הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים

הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
האם שבת המכשפות מכונה ״שבת״, מפני שבשבת היו אוכלים את לחם הפנים הארגוטי בבית המקדש?

הערות אגב אמורות לבוא בסוף, אבל הפעם נחרוג מהרגלנו ונתחיל באנקדוטה: ויטוס הקדוש נחשב כאחד מ״ארבעה עשר הקדושים המסייעים״, שהיו מתפללים אליהם בעיקר כדי לרפא מחלות. במקרה של ויטוס, אליו היו מתפללים כדי לרפא ממחלת הנפילה. אבל בגלל שמחלת הנפילה לא ממש מאופיינת בימים שאין רפואה מסודרת, אז כל מחלה עם הפרעות עצביות מכוונת ישר אליו, כולל מחלת הכוריאה לדוגמה, שגורמת לעוויתות ותנועות לא רצוניות. היו שהאמינו שהמחלה הזאת נגרמת מעקיצה של עכביש, ספציפית טרנטולה. ארס של עכביש יכול לעבור בדם ולהגיע מהר מאוד לכדי הרעלה, פעם האמינו שכדי לעצור את הבצקת צריך להזיז את האיבר הנגוע. למעשה, עד היום ממליצים לאנשים לחלץ עצמות ולהיות בתנועה כדי שלא יתפתחו להם בצקות. לכן עודדו אנשים שנעקצו לרקוד, על מנת לעכב את התפשטות הארס. באיטליה היתה מוסיקה מיוחדת ששימשה כדי ללוות את הריקודים האלה, שנקראה ״טרנטלה״. ומכאן ועד להפצה של שמועה כאילו בכל מקום מסתובבים חרקים ועכבישים עוקצים שמסוגלים להמית ועל מנת להשמר מכך יש לרקוד, הדרך קצרה. היסטריה המונית שכזו גרמה למה שנקרא ״טרנטיזם״.

הטרנטיזם היה הסבר אחד ל״מגפות הריקודים״ שנפוצו בימי הביניים במקומות שונים ובנסיבות שונות. יש תיעודים על מגפות שכאלה בין המאה ה-7 למאה ה-17, כשהידועים מהם היא מגפת הריקוד במאה ה-16 של שטרסבורג, ומגפות הריקוד במאה ה-13 במרכז אירופה – המקרה משנת 1237 בארפורט בו קבוצת ילדים רקדה עצמה לדעת למרחק של 30 קילומטר עד לעיר השכנה ארנסטדט, או המקרה בשנת 1278 בו 200 איכרים התאספו ורקדו בבת-אחת על הגשר מעל נהר המז (Meuse) שהתמוטט ולקח איתו את רובם. בשנת 1374 החלה באאכן ״מגפה״ שהתפשטה לשאר חלקי אירופה, והגיעה עד לאיטליה מדרום ואנגליה ממערב. היא דעכה רק אחרי שנתיים.

הסבר אחר וקלאסי למה שעמד מאחורי מגפת הריקודים הוא הארגוטיזם, ולנקודה הזו ביקשתי להגיע. הארגוטים היה מקור להרעלות המוניות שבמשך מאות שנים לא ידעו מה המקור שלהן. הוא מתאפיין בתחושת עקצוצים ובעירה באיברי הגוף ההיקפיים, התקפי כאב כלליים ובכללם כאבי ראש עזים, פרכוסים, שלשולים, בחילות והקאות. או בקיצור: לנוע בחוסר תנוחה, ו״לרקוד״. אלא שהריקוד הזה לא תמיד עושה טוב. ארגוטיזם שלא מטופל עשוי להתפתח לבצקות ובסופו של דבר לנמקים. כמובן שגם למוות.

בהיסטוריה של בתי החולים באירופה מדברים בדרך כלל על מנזרים ששכנו על צמתי דרכים למקומות לעליה לרגל וטיפלו בצליינים. בתי חולים כאלה היו בדרך לארץ הקודש, המסדר ההוספיטלרי בירושלים לדוגמה הוקם לשם כך. מקום עליה לרגל בימי הביניים היה רומא, ובדרך אליו הוקמו מנזרי דרכים, שמלווים מן הסתם בבתי חולים שכאלה. במנזרים בדרך כלל היו מאחסנים שרידי קדושים שנחשבו כבעלי כוחות על טבעיים וסגולות הגנה. באחד מהמנזרים בדרך לרומא, במזרח צרפת, היו מאוחסנים שרידיו של אנטוניוס הקדוש. במזרח צרפת משום מה יש הרבה מקרים של ארגוטיזם כולל ההתקף ההמוני האחרון המתועד ב-1951.

שרידי אנטוניוס הקדוש נחשבו בתור ״התרופה״ לאנשים שלקו בהרעלה הזאת. כנראה שהם לא היו חכמים יותר מדי גדולים, אלא פשוט עשו לחם מדגנים שלא היו נגועים בארגוט, בניגוד ללחמים שהעניים היו עושים מהדגנים הזולים יותר, שהיו משמשים בדרך כלל כמזון לבהמות כנראה בגלל פגיעותם הרבה. ומאיפה היה להם כסף לדגנים ״איכותיים״? מתרומות, כי הם מנזר. מאז ועד היום הארגוטיזם מכונה ״האש של אנטוניוס הקדוש״.

מה שמעניין בתפוצה הגאוגרפית של אותן ״מגפות ריקוד״, ואותם מקרי סגידה לויטוס הקדוש, שבגרמניה היה חג שלם שהוקדש לכבודו ובמסגרתו היו מרקדים לפני פסלו של הקדוש – הוא שמדובר במקומות שבהם עבר ״מסע הצלב של האיכרים״, כלומר פרעות תתנ״ו. יש גם את מי שטוען (לדוגמה: מלקולם בילינגס בספר ״The Crusades: Five Centuries of Holy Wars״) שמסע הצלב הזה והבולמוס של האלימות (והמשיחיות) שהתלווה אליו היה לא יותר מהרעלת ארגוט המונית וסוג של ״תמות נפשי עם פלישתים״ (או היהודים). זה קרה במקביל ממש ובאותו המקום שבו הקימו את מסדר הנזירים ובית החולים שבמנזר המדובר של ״אחוות אנטוניוס הקדוש״.

אבל עוד דבר שאפיין את האיזור הזה: הבירה היתה המשקה העיקרי של האנשים מהאיזורים הללו של גבול גרמניה-צרפת של היום. צריך להבין שבגלל שמים זכים וראויים לשתיה זה לא דבר הכי נפוץ באותה התקופה, הדרך היחידה לשתות נוזלים שהם ב-100% ״טהורים״ היתה לשתות ״מיץ״. גם אם יש לו טעם לוואי, זה עדיף. לכל איזור היה את ה״מיץ״ המיוחד לו (לרוסים לדוגמא היה את הוודקה!). ה״מיץ״ של האיזורים הללו היה בירה. אנשים שתו על בסיס יום יומי בירה, בהנחה שזה הדבר הכי קרוב לטהור. הם רק לא ידעו, או התכחשו להכרה שזה לא באמת היה 100% טהור, אלא רק 99%. האחוז האחד היה מורעל. ועל בסיס ממש שנתי, אלפים היו מתים מההרעלה הזאת או לפחות מאבדים את מיטב איבריהם הנמקים…

וכדי להקל שתיית משקה לא טעים שגם לא תמיד עושה טוב, אנשים חיפשו משהו שיהפוך את החוויה לנעימה יותר. ובמקרה שלנו: א. דגנים ״איכותיים״ יותר ושלל עשבי תיבול שהופכים את הבירה לבעלת טעם טוב יותר ומר פחות או פגיע פחות להרעלה, ב. דגנים פחות איכותיים אבל ״מטוהרים״, כלומר כאלה ש״מחזקים את הסטלה״ ולוקחים מהבירה הארגוטית הפשוטה את היתרונות בלבד. במילים אחרות: חיטה ושיפון מטוהר, וגם צמחים כגון שכרון זהוב, דודא רפואי וכו׳, שכאמור גם מתוקים וגם מחזקים את הסטלה.

הבעיה מתחילה כשהמרכיבים האלה הם יקרי המציאות. ומחמירה כשקרטל תופס את הבעלות על שיווקם, ומשתלט למעשה על השוק. הוא מאמיר מחירים, ״מוצץ״ את הלקוחות ומעורר אצלם מרמור. כדי למנוע תחרות לא הוגנת, בראשית המאה ה-16 נחקק בבוואריה (באיזור הזה) חוק, חוק טהרת הבירה (Reinheitsgebot), שאסר להשתמש בחומרים הללו והתיר לייצר רק ״בירה הוגנת״ עם חומרים נפוצים וזולים – כלומר כשות, לתת ושעורה.

הדבר הזה מסביר אולי כלכלית את המניעים הפוליטיים והמעמדיים שבמרד האיכרים הגרמני שפרץ ממש במקביל לרפורמה הזאת, וגם מרידות הבונדשו שהתרחשו כמה עשרות שנים לפני כן. אבל ההיסטוריונים נוהגים להסביר את הדבר הזה בהקשר הדתי – המרידות הללו היו על רקע רצון לרפורמות דתיות, של הוסיסטים ומאוחר יותר פרוטסטנטים נגד הכנסיה הקתולית המושחתת, שמה שחשוב לה זה לחלק אינדולגנציות חופשי חופשי אם זה משרת את האינטרסים הכלכליים שלה. שזה אולי נכון אבל אנחנו מפספסים את הנקודה: הקרטל הזה שתיאם מחירים והאמיר אותם, ומצץ את דמם של האיכרים אוהבי הבירה היה למעשה הכנסיה. הכמרים הפרוטסטנטים הלהיטו את הרוחות על רקע הקושי בייצור בירה, ועל רקע דבר נוסף שקשור בדגנים ובשעורים שעשויים להיות משני תודעה במידת מה – לחם הקודש.

הפרוטסטנטים מחו על כך שמהות הטרנסובסטנציאציה שגורמת ללחם להפוך מסתם אוכל רגיל למשהו מקודש מסיטה את הפוקוס מהנצרות האמיתית והופכת את הכמרים עצמם לקדושים, ולא סתם, הרי הם היחידים שבסופו של דבר יכולים לאכול מהלחם ולשתות מהיין. ומי לא רוצה לאכול מלחם פסיכדלי מחוזק? למעשה עלילות הדם שנפוצו באירופה בימים אלה, והחלו בתקופת מסעי הצלב, סיפרו תמיד על כך שהיהודים היו מחללים את לחם הקודש. אבל עד כמה כבר ניתן לפגוע בלחם? האם באמת כשדוקרים אותו עד זוב דם? או שפשוט מטעינים אותו בקארמה הרעה של הארגוט – או בקיצור, מרעילים אותו? באותם מקומות בדיוק דיברו על היהודים כמרעילי בארות בשנים הללו, כמי שלכאורה חוללו את המוות השחור. קל לראות קשר בין ההאשמות נגד היהודים בשני המקרים, ליהודים ״ידע נסתר״ שבו הם משתמשים בזדון.

מהו אותו הידע הנסתר? מארגוט ניתן כידוע לזקק LSD, או חומצה ליסרגית. בוטנאים קדמונים הבינו את הדבר הזה, וידעו ״לטהר״ גם דגנים נגועים. כלומר, לעשות שימוש, ולפעמים שימוש מפתיע, בדגנים נגועים. אבל בשביל זה היה צריך ידע מקצועי שבדרך כלל היה גם רקום בידע דתי, ולכן יש עוד סיבה לכך שדווקא במנזרים הלחם היה יותר סטרילי – כי מי שעשה אותו ידע להבחין בין דגנים נגועים לבין אלה שלא, ואלה שהיו נגועים היו עוברים ״טיהור״. מה עשו עם הדגנים המטוהרים? נפלאות רבות. בדרך כלל את לחם הקודש. שהכמרים שהיו אוכלים ממנו היו מקבלים ״בצורה טובה״ את המפתחות למלכות השמיים. כפי שכתבתי כאן לא מעט, ומחזק את הטענה בריאן מוררסקו בספרו ״The Immortality Key", המסורת הזו של זיקוק פסיכדליים מארגוט היתה מסתבר מסורת סודית ארוכת יומין של ״דילרים״ ממולחים בשירות הדת. ארוכת יומין כלומר מהעידן הטרום-נוצרי ולטענת דן מרקור אף מהעידן היהודי הקדום (ולאו דווקא הפגאני).

ההאשמה כנגד היהודים היתה בדיוק אותה ההאשמה כנגד הכנסיה הקתולית, בפרעות האנטי-קלריקליות ב״מסע הצלב של הרועים״ לדוגמה: הם וגם הם ידעו משהו שהאחרים לא יודעים. והמשהו הזה הוא שמה שנתפס כתרופה גדולה בעיניהם אינו אלא רעל – אם נקרוץ לאיך שההמונים (חלקם) רואים בימים אלה את הקורונה. ומאחר שהם עוקצים את ההמונים, בעוד שלהם עצמם יש את הנסיוב, סימן שהם רעים ויש לפרוע בהם. או שמא מדובר בכישוף, בסגנון הכישוף שעשה משה רבינו ב״מי מרה״ במדבר? אכן, באותו האיזור הגאוגרפי, גם יצא ״פטיש המכשפות״ והתנהל ציד מכשפות נורא – מן הסתם ככלי נשק של הכנסיה הקתולית, כנגד אלה המאשימים אותה עצמה בכישוף.

זהו אינו כישוף, כמובן. זהו מחולל רוחני עצום. אותו איזור גאוגרפי שבו פשה נגע הארגוטיזם והפרעות ביהודים, היה גם איזור ששרץ במיסטיקנים בתקופה המדוברת של המאה ה-12 והלאה. אני לא מדבר על חסידי אשכנז, מפני שהם יהודים. אני מדבר דווקא על חכמי הנוצרים: הילדגרד מבינגן, מייסטר אקהרט, ברנרד מקלרוו שהיה בין הפופוליזטורים והמטיפים הגדולים לקראת מסע הצלב השני, וכמובן מרטין לותר. האם כולם התאפיינו בחזיונות מיסטיים פשוט כי הכלכלה שלהם היתה תלויה בדגנים נגועים בארגוט?

נספח: הכלכלה של העממים הגרמאניים עוד מימיהם כברבריים היתה מבוססת על שתיית בירה. שתיית הבירה תפסה מקום חשוב בתרבות הלחימה הגרמאנית. אחד מהתגמולים הפופולריים לחבורות הקומיטטוס הגרמאניים היה בירה. היו מקימים אולמות משתאות שבהם היו מרוכזים הלוחמים ממש עד לרגע שהם יצאו ללחימה. בקרב הגרמאנים גם היתה מסורת של ״ברזרק״, טקס שבו ״מתדלקים״ לוחמים לקראת הקרב על מנת שיילחמו שיכורים. יש מסורות על כך שהרבה פעמים בטקסים האלה של השתיה חיילים היו מתים עוד לפני שיצאו לקרב, ב- Beowulf מאנישים את זה באמצעות מפלצת בשם גרנדל שתוקפת את הלוחמים. בביאוולף משתקפת גם המסורת ועל פיה המעמד והשפע מתקבלים באמצעות מזיגת יין (או בירה) אל הכוס – כלומר, הבירה לא היתה רק משקה עממי, שלרוב החליף מים זכים וראויים לשתיה, אלא ובעיקר סמל סטטוס.

נספח ב׳: תיעודים ראשוניים של מגפות ארגוטיזם יש לנו רק מהמאה העשירית, אבל מצד שני תיעודים כלשהם יש לנו רק מהתקופה הזאת. כמו לדוגמה מתכון להכנת בירה יש לנו רק מהתקופה הזאת בערך. עם זאת, היסטוריונים שעושים אינטרפולציה סוברים שגם הרעב והמגפות של שנת 536 באירופה היו תוצאה של ארגוטיזם ( Lennart Bondeson & Tobias Bondesson (2014) ), מזג האוויר הצפון אירופי שמתאפיין בקור ולחות גם באביב ובקיץ, גורם לדגנים האיכותיים יותר להיהרס ומשאיר להמונים רק את הדגנים הפחות איכותיים והפגיעים יותר לארגוט על מנת להכין מזון (ושתיה) – כמו שיפון ושעורים. יש דיווחים על גלי קור שכאלה גם במאה ה-11, ולמסתמן שהנדודים וההתפשטות של הסלג׳וקים למסופוטמיה וטורקיה היו על הרקע הזה. לא מן הנמנע שגם הם היו ״ידידותיים״ מאוד לארגוטיזם. מה שמחזק את הסברה שמסעות הצלב היו תופעת לוואי של ארגוטיזם.

  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים
  • הארגוט כמנוע רוחני בימי הביניים

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.