פולחן האלה במצרים העתיקה

פולחן האלה במצרים העתיקה

הטענות על הקשר האפריקאי של מצרים העתיקה שנויות במחלוקת ומוגדרות לעיתים כ״פסבדו-היסטוריה״, כסילוף והטיה מכוונים של עובדות בשל שיקולים פוליטיים, שנועדו לחזק את ההשערה שהתרבות האנושית מקורה באפריקה. כמה מהשמות הבולטים ביותר, כגון Ivan Van Sertima שכתב את הספר ״Egypt: Child of Africa״, או יוסף בן יוחנן (ד״ר בן) מוקעים בתור כותבים כאלה. וגם לי אין מושג כמה מהממצאים שהם מתארים אותנטיים, וכמה מהתאוריות שהם הוגים מקובלות. אבל זה עושה שכל. ספציפית ואן סרטימה טוען לדוגמה לא רק שמקור המצרים הוא בהגירה צפונה ממרכז אפריקה, במה שנקרא ״הרי הירח״ בקונגו, אלא שבמקביל, התקיימה גם הגירה מערבה דרך הים, ושהאפריקאים הקימו קולוניות במזו-אמריקה הרבה לפני קולומבוס. קיים גם דמיון בין המיתולוגיות שבשתי היבשות בעיקר דרך פולחן אל הנחש-ציפור, וזה עוד מבלי לציין את העובדה שבשתיהן קיימות פירמידות, אסטרולוגיה מפותחת וחשיבות מיוחדת לאל השמש.

ג׳רלד מסי טוען בספרו ״A Book of the Beginnings״, לפחות בכל הקשור לתרבויות ים תיכוניות, שיש לשפה המצרית השפעה אטימולוגית על לא מעט מילים נפוצות מאוד בשפות מערביות, ושמשם אפשר להסיק כל מיני דברים על הנדסה לאחור של דתות. לדוגמה, המילה הלטינית natura שהתפחתה באנגלית ל- nature מקורה במילה המצרית neter, סוג של אלוהות או ״כוחות טבע שיש להם התגלמויות חיצוניות ופנימיות״. מכאן לשם, מסתבר שחלק מהאלים שתפסו מקום, ובעיקר מקום שלילי בפנתאון המצרי, היו אלי פריון חיוביים. רק בעידן השושלתי הם להיות שליליים, כשהסגולות החיוביות שלהם הופרדו מהם והועברו לאלים חדשים. בין השאר מדובר בסת, אנוביס, אנפוט ובס. סגולות הבריאה של האל בס ספציפית התגלגלו אל האל פתח, סגולותיה של טיפון זוגתו של אנוביס שהיתה האם הקוסמית, עברו אל חתחור/סחמת או לחלופין אל איזיס. מה שנותר לשניהם הוא ההגנה על תינוקות בני יומם ועל נשים יולדות מפני עין הרע ורוחות רעות. סת הפך לדמון, אנוביס לאל השאול, אנפוט הפכה לטיפון, חיית סת, שבעצמו הפך מאל כל יכול לאל הרס ורשע.

המקור האפריקאי של הדת המצרית מובאת בדרך כלל על דרך ההקבלה לפנתאונים של עמים ילידיים באפריקה. כמו לדוגמה הפיגמים, שנחשבים כראשוני האדם גם בתרבותם וגם על פי הארכיאולוגיה. לכן לא רבה הדרך עד שהם יהפכו גם לראשוני התרבות, והנה יש דמיון מפתיע בין מיתוסי הבריאה שלהם, הפריון, הלידה מחדש והחיים לאחר המוות, לבין מה שאנו מכירים ויודעים על מצרים. האלים הפיגמיים, לדוגמה, הם בעלי צליל דומה או זהה לאותם האלים הטרום-שושלתיים, כגון אבי האלים הפיגמי חנום. מיתוס הבריאה המצרי דומה למיתוסי בריאה פיגמים כגון בריאת העולם מביצה והצורה בה שני חלקים נמתחו האחד מעל לשני ויצרו את השמים והארץ, בריאת האדם מבוץ, מקור הפוריות מצמח – פטריה אצל הפיגמים, שיטה אצל המצרים – בשתי מערכות הדתות מדובר בצמח שהורד מהשמיים על ידי יצור שהפך לסמל הפוריות, והוא נחשב כמזון האלים, או כפרי עץ החיים.

המיתוס על אישה שמחפשת את שרידי בעלה המת וצופה בו קם לתחיה באמצעות כוחות קסם משותף גם לשניהם. נדמה שהמיתוס הזה משלב גם את בני הזוג שהאחד משדל את השני לאכול מפרי עץ החיים. בדת ה-Bwiti מדובר באיבוגה שניתן על ידי האל Zame לאדם שמת כתוצאה מכך, אשתו הלכה לחפש אותו ומצאה את עצמותיו במערה. לפתע האיש קרא לאשתו והציע לה לאכול מהאיבוגה, לאחר שאכלה ממנו העצמות הפכו לדמויות של קרובי משפחה שסיפרו לה על סגולות התקשור עם הרוחות של הצמח.

כשמנסים להביא דוגמה משבטים שנתפסים כפרימיטיביים כמובן שלא השתנו הרבה מהצורה שבה נהגו בתקופה הנאוליתית, ניתן לדבר באופן כללי על תרבות כפי שנהגה אז, ואז פולחן האלה באופן כללי. בס, לדוגמה, הוצג במצרים תמיד בתור מי שיש לו אטריבוטים רבים ממיתוסי הבריאה, הפוריות והלידה מחדש – בין של המצרים, של הפיגמים או של תרבויות קדומות אחרות. היה לו כובע נוצה, הפה שלו תמיד פתוח ורואים את איבר מינו. היתה לו גולגולת קטנה, והוא היה מעוות עם שדיים גבריים. סוג של איך שנראות צלמיות ונוס מהולה פלס.הצלמיות הללו ספציפית היו של אישה עם פני לביאה, בדיוק כמו שהיו נראות אלות הפריון המצריות. באמנות הנאוליתית יש מקבילות לא רק לדימוי האישה השופעת בעלת פני הלביאה, אלא גם לאישה המרקדת בעלת הקרניים – כפי שתוארה חתחור. בשני המקרים הדימויים הללו היו לאלות האמונות על פריון האדמה והאדם. הריקודים היו חיקוי של תנוחות שונות ששימשו במיתולוגיה לבריאה, הולדה ונטיעה. כמו לדוגמה התנוחה שבה תפנות מתחה את גופה כרקיע על פני גופתו של שו.

הקרניים סימלו את הפוריות מפני שהפרה נחשבה כדמות אלוהית שעלתה מהמים הקדומים וילדה את גלגל השמש (מח'ת וורת, אמו של רע). הפרה נחשבה כמי שמגשרת בין השמיים לארץ, והסמליות שלה היתה בכך שהיא קשורה לכל ההיבטים של מעגל החיים. דהיינו, הפרה, הבהמות בכלל, אחראית לתנובה של בשר, חלב ודשן – מתוך הסחי והצואה עולים וצומחים נבגים ויוצרים את החיים מחדש. כאן עלה הרעיון שהצורה שבה מקשרת הפרה בין השמיים לארץ, היא מטאפורה לצורה שבה פטריה פסיכדלית עושה את זה. היכולות הפסיכואקטיביות של הפטריות (שלהם יש נבגים) ביחד עם סגולות הפריון של הדשן מחד, והערך התזונתי של הבשר והחלב, וכמובן התבואה שצומחת בעזרת אותו הדשן, הפכו אותה לחיה כל כך קדושה בתרבויות המטריאכליות באופן כללי ובפרט של אלה שקידשו הקרבת קורבנות.

כמובן שגם הפרה נחשבה כדו פרצופית, בעיקר הזכר שלה שהיה סמל לזעם ואיבוד שליטה. באותה הצורה גם אלת הפוריות נחשבה כהפכפכה, ונשלטת על ידי תנודות מחזוריות במצבי הרוח. כמו איננה השומרית, כך גם סחמת המצרית שמתוארת כתאבת דם, שהדרך היחידה לעצור אותה היה לשכר אותה באמצעות בירה מעורבבת באדמה אדומה, שנראית כמו דם. גם במיתולוגיה ההודית יש אלה הפכפכה כזו, קאלי. האסוציאציה של אלות הפריון עם הדם קשור מן הסתם לווסת, זו גם האסוציאציה שלהן לזמן מחד ולריקודים מאידך, כפי שראינו לעיל. הוסת המחזורי, תלוי הזמן, שמסמל את הדו-פרצופיות של הפריון הנשי, תדלק בתרבויות פטריאכליות מן החשש באי ריסון הכח הנשי, והצורך הזה בריסון הוא כנראה מה שהדיר את פולחן האלה, האסטרולוגיה, השימוש באנתאוגנים וכמובן הקורבן. כשהדתות המונותאיסטיות השתלטו על העולם, כל אלה הלכו ונעלמו, הוא הוכרזו כחילול הקודש, ככפירה וכעבודת אלילים.

  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה
  • פולחן האלה במצרים העתיקה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.