הברית כדהרמה

בבודהיזם כמו בכל דת בעצם, יש ספרות שלמה שמרחיבה את הסיפור הידוע על גיבורי הדת. ביהדות זהו כמובן המדרש, שמכיל לכאורה שברי סיפורים ש״הושמטו״ מהתורה, לפחות המקרא המשוכתב. אבל הם בעצם קובץ סיפורים בעלי מסר דידקטי, שנכתבו כנראה לאחר כתיבת הטקסט המקורי, ומפאת קדושתו, או שמא מפאת תפוצתו, לא השתחלו פנימה אל תוך הטקסט המקודש אלא נשארו כנספחים בחוץ. כתבי הקודש הבודהיסטים מרוכזים במה שנקרא הקאנון הפאלי, כאשר סיפורי בודהה או יותר נכון שיחות עם תלמידיו מרוכזות במה שנקרא ״סוטה״ (Sutta). הקובץ הזה של הסיפורים המרחיבים של כתבי הקודש נקרא ״ג׳טאקה״ (Jataka), והם כוללים מגוון סיפורים קצרים שמספרים לכאורה על התגלמויות וגלגולים מוקדמים של בודהה ופמלייתו.

אחד מהחברים בפמליה של בודהה, והנכבדים שבהם, נקרא אננדה. הוא אחד מהתלמידים שזכו להגיע להארה והפכו לבודהה, בבודהיזם מי שזוכה להארה נקרא בודהה. גם בודהה המקורי לא נקרא במקור בודהה אלא זכה להקרא על שם הדרגה הרוחנית בה זכה. סוג של אבטיפוס של יוחנן בן זבדי, או פטרוס, בנצרות – אחד מ״עמודי התווך״ או מי שמפתחות השמיים ניתנו לו.

גלגול מוקדם של אננדה היה מלך בשם Sabbamitta (״החבר של כולם״). באחד מהג׳טאקה שנקרא Kumbha Jataka (כלומר ״הג׳טאקה של הקנקן״), מסופר איך גילו את האלכוהול. מסופר שכמה וכמה ממלכות שלמות קרסו אחרי שכל תושביהן התמכרו לאלכוהול, או יותר נכון לליקר פירות. כך, ממלכה אחרי מלכה, עד שהגיעו לממלכה של המלך סבאמיטה שקנה מראש 500 חביות ושמר אותם במקום בטוח. כדי שעכברים לא יוכלו אותם, הוא שם חתול לשמור על החביות. אבל החתולים איכשהוא שתו מהחביות והשתכרו, ונרדמו. הם היו שיכורים עד כדי כך שלא שמו לב שהחולדות והעכברים נושכים להם את האף. המלך כעס ורצה להרוג את הסוחרים שמכרו לו את האלכוהול כי זה רעל, אבל אז גילה שהחתול לא מת אלא חזר להכרה.

מאחר שהחשש שהחביות מכילות רעל חלף, הוא היה מוכן לשתות אותן. ואז, האל אינדרה, שהוא אחד מהגלגולים המוקדמים של הבודהה בעצמו, או יותר נכון ״סאקה״, שנחשב כשליט גן העדן, החליט להתגלם בחכם דת ולהזהיר אותו. הוא נעמד לפני המלך והחל לרחף מעל לקנקן מלא במשקה המיוחד. המלך התפלא נוכח קדושתו של הברהמן, ואז הברהמן נשא נאום על מנת להזהיר את המלך מהנזקים של האלכוהול. המלך באמת השתכנע.

הברהמן פירט את הדברים הרעים שהאלכוהול עושה, וביניהם:

  • בהשפעתו אוכלים דברים מגעילים שאפילו לא ראויים למאכל כלבים
  • מתנהגים בחוסר צניעות ובלצות. ובסופו של דבר מתבזים
  • מקללים את ההורים ״נערים פני זקנים ילבינו״
  • מפלרטטים עם הכלות, נואפים עם בתולות
  • נשים מאבדות את הכבוד שלהן כלפי בעליהן וחמיהן
  • פוגעים בחכמי דת
  • נשבעים לשקר
  • שוכחים את האלים. נזירים מפרים את נדריהם
  • אפילו מלאכים ששותים את זה, נופלים מהשמיים והופכים לשדים

במעבר חד. לא קשה לראות דמיון בין הרשימה הזו לבין הרשימה של האיסורים (או לפחות חלקה) ב״ספר הברית״ והרחבותיו, כלומר שמות כ״א-כ״ג, ויקרא י״ח-י״ט-כ׳ והקטע מספר דברים שפותח ב״אלה החוקים והמשפטים״ (פרקים י״ב-כ״ו). על פי ההגיון הזה, ניתן לראות את האיסורים הללו של התורה, ככאלה שבסך הכל נועדו למנוע מהמאמינים מלהכשל במטרתם, שמירת הברית. כלומר, אם מסתכלים על זה בעיניים מזרחיות, התורה נועדה להיות על תקן מדריך ״דהרמה״ לחיים רוחניים, והאיסורים הם בסך הכל אזהרות מפני המכשולים בדרך להארה. וההוראה הראשית היא להמנע משתיית אלכוהול, או יותר נכון להמנע משתיה מופרזת של אלכוהול, שגורמת לאבד את שיקול הדעת. לא שיש לתורה משהו נגד שתיית האלכוהול עצמה, כי הרי היא בעד שתיה של יין, שגם תופס חלק מהפולחן.

מה שהתורה עושה היא להבדיל את עצמה מפולחנים דומים בדתות עובדות אלילים אחרות, כגון פסטיבלי השתיה המצריים לחתחור, שכללו בין השאר נישואים פולחניים ופולחן מתים – שני דברים מתועבים בעיני התורה. גינויים זהים קיימים בתורה כלפי פולחנים כנעניים זהים: פולחן המרזח, שכלל שכרות והוללות ביחד עם דרישה אל האובות והידעונים, ופולחני האשרה והבעל שכללו יחסי מין פולחניים, התגודדות וקרבן אדם. התגודדות, יחסי מין פולחניים ושכרות בפסטיבלים היו גם בפולחן קיבלה, שלטענת איתמר זינגר עשוי להיות המהדורה הפלישתית לפולחן האלה האם. פולחנים אלה נחשבים ״מעשה ארץ מצרים״ ו״מעשה ארץ כנען״ ומבוססים על פסטיבלי שתיה. התורה מחזיקה בעמדה כמו-סטואית שמשבחת את השימוש ביין אבל עד לגבול מסוים, הגבול שבו מאבדים את זה ומתנהגים בצורה שהיו מכנים כיום ״ברברית״.

%

נספח בעניין פסטיבל שתיה נוסף והקשר שלו לקיבלה: סטראבון רומז שפולחן קיבלה היה מקושר לפולחן דיוניסוס, או יותר נכון למקבילו שנחשב כבנה של האלה האם (כלומר, סבזיוס). גם המשורר הרומאי קטולוס בשיר 63, מתאר את פולחן קיבלה ואטיס כדומה לפולחן דיוניסוס. דיוניסוס במקורו כמו קיבלה הוא פריגי. מקור שמו הוא ״זאוס של ניסה״, ניסה עשוי להיות השם החיתי לאסיה הקטנה. במיתולוגיה האורפית מקובל להחשיב את זגראוס כמקבילו של דיוניסוס וכבנה של פרספונה, ונכדה של האלה האם, דמטר. מפתה לחשוב שיש יסוד לטענה שדיוניסוס הוא בנה של קיבלה, ושהפולחנים שלהם היו מקבילים. ואם כך, הגינוי של התורה לפולחן קיבלה הוא גינוי למה שאנו מכירים טוב יותר מהתקופה ההלניסטית, הדיוניסיה/בכחנליה – פולחן שהביא לאובדן חושים שסופו אכילה של בשר חי וקריעתו לגזרים, או יותר נכון ״אבר מן החי״, שמשחק תפקיד מפתח ב״ספר הברית״.

הנוסע היווני פאוסניאס מספר את סיפור הולדתו של אטיס, בן זוגה של קיבלה, בצורה שמכילה קווים מקבילים למיתוס היווני המתואר לעיל: על אחד מההרים בפריגיה היתה אבן שעליה ישבה האלה האם, זאוס הכניס אותה להריון ומרחמה נולד יצור אנדרוגיני בשם אגדיסטיס (או אגדו). האלים שפחדו מאגדיסטיס הורו לדיוניסוס לשכר אותו, ואז לסרס אותו. איבר מינו הפך לעץ שקד, וכבתו של אל הנהר אכלה מהשקדים, היא התעברה והולידה את אטיס. כשילדה אותו נבהלה והפקירה אותו, והוא גודל ביער על ידי סאטירים (אנשי תיש). כשגדל אטיס ויפה, התאהבה בו קיבלה, שהפכה להתגלמות של האלה האם בתור אגדיסטיס המסורסת (כלומר, כאישה). קיבלה רצתה להתאחד איתו, כלומר להתחתן איתו, אבל התאכזבה כשהסאטירים ייעדו אותו לכלה אחרת, בתו של מלך פסינוס (אולי מידאס). בליל כלולותיהם היא הופיעה בפניהם, ומרוב זעזוע על כך שבמקור הם אמורים להיות אנדרוגיניים, אטיס סירס את עצמו וכלתו חתכה את שדיה.

ניתן אם כך לקשור בין קיבלה לדיוניסוס, דיוניסוס במקרה הזה בתור הגורם המפריד, קיבלה בתור הגורם המאחד, ואטיס בתור התוצר שלהם, כלומר שניהם ביחד. במילים אחרות, משקף המיתוס הזה את מה שאנו מכירים מהמדרש (מדרש רבה, בראשית ח׳ א׳) בתור הצורה המושלמת שהיתה לפני הפירוד, ותהיה אחרי האיחוד: ״בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון אנדרוגינוס בראו שנאמר 'זכר ונקבה בראם'״. קיבלה ודיוניסוס מתוארים כאן כבני זוג, צאצאים של האלה האם ואבי האלים, שמעוניינים להתאחד משל היו גב ונות המצריים (יש הרואים בחתחור את נות – אלת השמיים). או איזיס ואוסיריס, צאצאיה (נדמה שהמעגל הושלם).

  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה
  • הברית כדהרמה

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.