ברית המלח כ״נוביליטאס״

החברה הרומאית התנהלה כך שמי שאחד מאבות משפחתו היו סנאטורים היה ״נוביליטאס״. אם אבות המשפחה היו מצטרפים חדשים לשורות הסנאטורים הם נחשבו ״נובוס הומו״, והיו פחותים מהנוביליטאס הותיקים יותר, כי ככל שיותר אבות היו ויותר זמן שהאבות האלה היו, זה יותר נחשב. לכן בתחילת הרפובליקה הם החשיבו יותר את הפטריקים, שפירושם מילולי ״האבות״ ולפי המסורת היו צאצאי היועצים הראשונים של מלכי רומא (והיחידים ששימשו בכהונה ובמלוכה, פונטיפקס וקונסול בהתאם) – כלומר, ותיקים יותר במוסד הנוביליטאס.

הרומאים העריצו את אבותיהם. קוד הנוביליטאס נקרא בלטינית Mos maiorum, כלומר ״דרך האבות״ ושמירה על הקוד הזה היה הדבר החשוב ביותר עבור מעמד המשפחה. מי שלא שומר על הקוד הזה לא ראוי להיות נוביליטאס ולא יוכל לקיים את זכות היתר החוקית היחידה כנראה שהיתה למי שהיה נחשב לאציל – זכות שנקראת ״זכות הדיוקנאות״ ius imaginum. כלומר, הזכות לעשות מסכת שעווה מפני האבות המתים ולהציג את דיוקנותיהם בעיתות שונות שנושאות אופי דתי כמו הקרבת קורבנות ציבור והלוויות מתים. המתים עצמם היו נשרפים, מפני שגופה היא דבר מזוהם, ולעומת זאת אם מעלים את הגופה כקורבן, נשמת המת עולה עם העשן אל השמיים ומתאחדת עם האל, כך שהמת עצמו הופך לישות שמימית שמגנה על המשפחה, ובהקשרים דתיים נחשבת כמתווכת או למצער מליצת יושר על המשפחה.

ברית המלח כ״נוביליטאס״

במעבר חד אני רוצה לעבור לתורה ולאיסור עבודה זרה. האיסור ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ מגיע בעשרת הדברות בסמוך ל״לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני״. בספר הקדושה, ויקרא כ׳, מתוארת עבודת המולך בהקשר לפולחן אבות ודרישה אל המתים. מה שמראה שגם בכנען ובמזרח הקדום בכלל היה נהוג פולחן אבות. אמנם לא ברור חד משמעית שהיתה נהוגה שריפה של גופות, על אף שיש ראיות שכן, ואף בתנ״ך יש עדויות על כך שמשפחות המלוכה נהגו לשרוף את מתיהם, ומאוחר יותר לאסוף את האפר ולצרף אותו לחלקת הקבורה המשפחתית, הקטקומבה – ממש כמו אצל הרומאים. זה מה שנקרא ״להיאסף אל אבותיו״ (בשונה מהפרשנות המקובלת של לתת לגופה להרקב ואז לאסוף את העצמות אל קבר אחים)

עם זאת, בספר דברים כ״א, מוצג נוהג אי קבורת המת כ״קללת אלוהים״, ויש ציווי לקבור את המת ולא לשרוף אותו. מסתמן שהסופר הדויטרונומי, ראה לגנאי את נוהג שריפת הגופות וקשר אותו לעבודת אלילים ולכן ציווה על היהודים לקבור את מתיהם. מאז שריפת גופות הפכה טאבו בקרב היהודים, עד למצב שבו הנוצרים שהושפעו מהיהודים ביחס למתים ולחיים לאחר המוות, הובילו לביטול נוהג שריפת הגופות ברומא, מקום שכאמור שריפת הגופות היתה שם מסורת של מאות שנים. ואולי אלפי. אחרי הכל יש ראיות שגם בתרבות שקדמה לרומאים, הוילה נובה, היתה רווחת שריפת גופות. תרבות שהיתה ביחסי סחר עם המיקנים והפניקים, אצלם גם כן הנוהג היה רווח. סביר להניח שמאותן הסיבות.

דבר נוסף שאפשר לראות הוא שהיחס לחיים לאחר המוות אצל היהודים היה דומה מאוד ליחס של ההלניסטים והרומאים. בספר מקבים ובבן סירא, שרבים מנסים להוכיח דרכם שהאמונה בעולם הבא לא היתה קיימת בתקופתם, או שהם מצדדים בגישה המתוארת בתלמוד כגישה הצדוקית, נאמר שהמתים זוכים ל״שם ולתהילה״. אצל הרומאים השם והתהילה האלה נקראו ״דיגניטאס״ ו״גלוריה״, והיו שניים מעמודי הקוד של הנוביליטאס. כלומר, מה שהמקורות היהודיים מראים הוא לא התעלמות מהאמונה בחיים שלאחר המוות, אלא ההפך, דווקא צידוד באמונה הזו – מי שרוכש את המידות הללו, הופך בעצמו למגן משפחתו, וההגנה הזאת קיימת רק כאשר לא פוגעים ״בכבוד המשפחה״, בערכים עליהם מבוסס המוסד הזה של האצילות.

על אף שמסתמן שהמונותאיזם היהודי בא לבטל את פולחן האבות הזה שכן הוא ראה בו עבודה זרה, מסתבר שהיהדות לא זנחה לגמרי את הנוהג הזה שבמקרא מודגש פעם אחר פעם ״כה תאמר אל בני ישראל ה׳ אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור״, ״וזכרתי את בריתי יעקב, וגם את בריתי יצחק וגם את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור״, ״כי אל רחום יהוה אלוהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך, אשר נשבע להם״. כלומר, ה״ברית״ שכרת ה׳ עם האבות היא הקמע של עם ישראל שמבוסס על ״זכרון עולם״. אלא שעל מנת שהברית הזאת לא תפקע, יש לשמור על קוד מוסרי בדומה ל״נוביליטאס״, קוד מוסרי שאם עוברים עליו הרי שמקבלים עונש ״כרת״, שכן הפרו את ה״ברית״. ״ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר״.

המוטיבציה לרומם את האבות לדרגה של אלים, או של מתווכים בין האל לבין החיים היא פשוטה. במותם, היו מקדישים את המתים לאל השאול, מתוך אמונה שביום מן הימים הם יעלו משם על מנת להגן על החיים – כמו לדוגמה בעת העלאה באוב. הירידה אל השאול והעליה ממנו מונצחת גם במעגל החיים, השמש יורדת בסוף היום אל מתחת לאדמה רק בכדי לשוב בשחר שלמחרת. אפילו האל עצמו יורד לשאול ועולה ממנו (בין אם זה הבעל או פרספונה), ולכשהוא עולה הארץ מתברכת. ירידה אל השאול ועליה ממנו מסמלת התחדשות ופריון, ואם משהו חשוב לבני האדם, אלה הם.

לסיכום – פולחן האבות ושמירת קוד מוסרי על מנת לשמר את ״זכות האבות״ משותפת הן לדת היהודית והן לדת הרומית ובאופן כללי לדתות ההודו-אירופיות, הפטריאכליות. השאלה מי שולט בפריון ובהתחדשות ומי המתווכים ביניהם. אצל הגויים, האלים הם ששלטו, והמתווכים היו האבות שהגנו על המשפחה, שבשומרה על קוד הנוביליטאס שומרת לעצמה את קמע ההגנה. אצל היהודים אלוהים הוא ששלט, והמתווכים היו הצדיקים (כלומר שלושת האבות) שתפקידם לבקש רחמים (שבת פ״ט ב׳), וכדי לשמר את הקמע הזה צריך ״לשמור את הברית״.

  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״
  • ברית המלח כ״נוביליטאס״

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.