החרוב כמזון רוחני

החרוב מופיע בלא מעט אגדות של חז״ל בהקשר של חורבן וגאולה. אני סובר שמקור ההערצה לחרוב מגיע גם הוא מהתרבות ההלניסטית.

ידועות שתי אגדות: הראשונה על חוני המעגל שנרדם ל-70 שנה, שזהו זמן שבו החרוב מניב פירות ראשונים – 70 שנה הן גם שנות החורבן, וגרסא אחרת של האגדה מספרת על כך שהזמן שחוני המעגל נרדם בו היה למעשה זמן הגלות, הוא נרדם כשהמקדש הראשון היה בנוי והתעורר כשהמקדש השני כבר נבנה. בתווך המקדש היה חרב.

אגדה שניה מספרת על רבי שמעון בר יוחאי שהסתרר במערה במשך 13 שנה, כשהוא ניזון מחרובים בלבד. לאחר שרשב״י יצא מהמערה הוא טיהר את טבריה מטומאת המת.

מה שמחבר בין שתי האגדות האלה היא אגדה קדומה שמגיעה במקור מהתרבות המינואית בכרתים. אפימנידס שנחשב לנביא של זאוס, נרדם במערה, שידועה גם בשם מערת זאוס, למשך 57 שנה. לאחר שיצא טיהר את אתונה ממגפה שפרצה בה. זאוס עצמו הסתתר במערה הזו – שבה נרדם אפימנידס, וגם נחנך פיתגורס – בילדותו במשך הזמן בו חשש מזעם אביו שרצה להרוג את כל ילדיו, כי אחד מילדיו היה אמור על פי הנבואה להרוג אותו. במשך כל הזמן הזה הוא נזון מדבש, שעל פי חלק מהפרשנויות היה לא אחר מאשר דבש החרובים. מהם המזהים את האמברוזיה עם דבש החרובים.

אפימנידס נחשב כמי שייסד לפי האגדה את כת האורפים, וכמי שהיה לו קטע מיוחד עם ״סף המוות״, כלומר משהו שהוא בין חוויה מיסטית, מיתה וקימה לתחיה. ההגעה אל המצב הזה, שהיתה פרקטיקה שמאנית מימים ימימה, הפכה גם את האורפים לכת שסוגדת למצב הזה של החיים לאחר המוות. או יותר נכון לנקודת המפגש ביניהם, בין החיים לבין המוות, מה שנקרא ״אלמוות״. משם זה חלחל אל היהדות.

מצב של חורבן היה נחשב למצב של מוות, מצב של בניין בית המקדש היה נחשב למצב של חיים, והרגע הזה שבו העולם עבר ממצב א׳ למצב ב׳, נחשב לרגע שבו נשתנו סדרי עולם, או כפי שהגמרא קוראת לזה ״דביומוי אשתני עלמא״. משמע, ברגע שחרב המקדש קרה משהו x וברגע שהמשיח יבוא ויבנה בית המקדש, יקרה משהו x גג, הופכי.

ובכן, מהו הדבר הזה? הגמרא בסוטה מדברת על כך שמרגע שחרב בית המקדש ״אין יום שאין בו קללה, וניטל טעם הפירות ויש אומרים אף שומן הפירות״. מה זאת אומרת? אומר רבי יוחנן, ״כשילד בצע חרוב, נמשך חוט של דבש על שתי ידיו״. כלומר, הדבר שמסמל את אותו הסף הוא החרוב. מי שאוכל חרוב הוא מי שמסוגל להגיע למצב כזה, ומי שחי על חרובים הוא מי שהיה במצב כזה של השתלמות אידאית.

לא נאמר ממה היתה מורכבת הדיאטה של האורפים או של הפיתגוראים במקביל. מסופר שהם היו צמחוניים, לא מסופר מה זו צמחונות. הצמחונות הזו, אני מציע, היתה אותה הדיאטה של רשב״י, שהיא גם מסתבר הדיאטה של יוחנן המטביל – דבש חרובים, על פי הפסוק בישעיה "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו" – וכפי שאומר מדרש רבה "חרובין תאכלו".

%

זאוס לא נזון רק מדבש. הוא נזון גם מחלב. רוב הפרשנים סוברים שמדובר על מזון מלכות. מליסה, שהאכילה אותו בדבש, נחשבת כאלת הדבורים, ולכן מניחים שמדובר על דבש באופן כללי ולא על דבש ספציפי. אלא מה? בתרבות האגאית ובהמשך בשלל תרבויות מזרח אירופה, התמד תפס מקום חשוב, בתחילה בחיי הדת כאנתאוגן שהקדים את היין בפולחנים של דיוניסוס, ומאוחר יותר כמשקה פנאי. הדבורה נחשבה מקודשת מפני שאת התמד מכינים מדבש מותסס, ״יין דבש״. מאחר שתמד ניתן לעשות מכל דבש, המופק מכל פרח, סיכוי שהתמד המדובר היה מדבש החרובים.

בנוסף, מסתבר שהחרובים נחשבים בפולקלור הערבי כמשכנם של הנחשים, והנחש נחשב כחיה המקודשת של התרבות המינואית. אלת הנחש היא המקבילה של הרה, אשתו של זאוס. לא מן הנמנע שהדימוי של נחש כמייצג ידע אלוהי, הוא כזה משום שהסצנריו הזה של מתבודד במערה ואוכל דבש חרובים, כשנחשים שומרים עליו, נועד לתת נופך עוד יותר ״גנוסטי״ לעניין.

  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני
  • החרוב כמזון רוחני

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.