מעשה סדום טלוויזיוני

מעשה סדום טלוויזיוני אהבתי בתוכנית "האח הגדול" את הרעיון שכולם חושפים את עצמם 24 שעות מול המצלמה ומוותרים על הפרטיות שלהם. זהו פתח לדיון פילוסופי על מהות הפרטיות, ועל זה שבעצם האח הגדול הוא הגשמת פנטזיה. כשאני צופה בתוכנית אני מרגיש כמו אלוהים, שיושב וצופה ורואה הכל, בוחן כליות ולב, וכל מעשיהם בספר נכתבים. מכאן אני מסיק שאלוהים הוא מציצן. או שמא, מציצנות היא נטיה אלוהית. אלא שאלוהים הוא הרבה יותר מהמציצנות, אלוהים הוא הסובייקט המציץ והאובייקט הנצפה גם יחד. האדם מפנטז על היום שבו תהיה עליו השגחה פרטית, ובה בעת גם ליום שבו הוא עצמו יוכל לספק את הסקרנות שלו. ליתר דיוק, אם הסקרנות האנושית היא נטיה מולדת להשתוקק אל הידע, ומכלול הידע הוא האלוהים, מכאן שהסקרנות היא השאיפה אל האלוהים, אל הישועה, אל הפורקן. אני יושב מול המסך ומגיע לפורקן, מאונן על זה שאני רואה את כל מה שהאנשים שכלואים בבית עושים וחושבים, הם לא יכולים לברוח כי אני רואה ואינו נראה. האח הגדול הוא אני ולא המצלמה, ואני מבצע את זממי באח הקטן חסר האונים. זה אונס, זו סטיה, אבל הטלוויזיה נותנת לי חותם של כשרות למעשה שביום-יום היה נפשע. המציצנות.

לא סתם אני משתמש במילים שלקוחות מהלקסיקון הפרוורטי, בין הדת לבין המיניות יש אובייקטים רבים שניתנים להשוואה סימבולית. וכמעט כל השוואה שתתקיים תהיה סובבת את המנגנון המנרמל של החברה, כלומר: במקרה הזה אני יכול לדמיין מישהו שבא לומר לי שמבחינה נורמטיבית להיות מציצן נחשב לסטיה. לפשוטי העם אסור להציץ כי כשהם מציצים הם חורגים מהנורמה, רק לאלוהים ולשלוחיו המדברים בשמו מותר להכנס לך לווריד, ולומר לך שזה לא בסדר מה שאתה עושה בחדרי חדרים. ולפעמים מדובר במיינד קונטרול מהסוג הכי גרוע – המצפון, משטרת המחשבות. אל תעשה את זה ואל תחשוב על זה אפילו, כי אלוהים יודע. כי אין לך פרטיות כשזה קשור לדברים לא נורמליים. תהיה נורמלי, תהיה נורמלי, הקול של אלוהים מהדהד.

שפינוזה אמר ב"אתיקה": החופש האמיתי הוא הידיעה שאין לך חופש. אריך פרום אמר ב"מנוס מחופש": האויבת הגדולה של החופש היא הסמכותנות, ביטול העצמי כלפי גורם חזק והענקה של כוח הסמכות אליו. מישל פוקו אמר ב"משמעת וענישה": מוסדות המשטר ממשמעים את הפרט בעזרת מגוון מנגנונים נורמטיביים, עד למצב שבו מתקיימת הפנמה של השליטה והפרט מתחיל למשמע את עצמו ; כאן נעשתה הפנמה של מושג הפרטיות. האשליה שיש לך פרטיות ואינטימיות היא תוצר של גישה סמכותנית שטוענת שלמעשה אתה זכאי לפרטיות והיחידים שמותר להם להפר אותה הם בעלי הסמכות. בפועל אין לך פרטיות ולכן כל אחד מסוגל "להפר" אותה, כך שלמעשה זו הופכת להיות שאלה של "מותר" ו"אסור" ולא של "אפשר". לסמכות מותר, לפרט אסור. גם הטפה לקונפורמיות קשורה כאן, מפני שהיא חלק מובנה בסמכותנות. צריך להיות נורמליים כמו כולם ואסור אפילו לחשוב על להיות לא נורמלי. להפר פרטיות, או להציץ, זה "לא נורמלי". והאח הגדול בדיוק מהסיבה הזאת היא הניהיליזם בהתגלמותו. אני תומך בו.

  • מעשה סדום טלוויזיוני
  • מעשה סדום טלוויזיוני
  • מעשה סדום טלוויזיוני
  • מעשה סדום טלוויזיוני

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.