"תור הברזל" הוא ספר שחורק את הנשימה. הכוח והמאמץ בכל שאיפת אוויר, המאבק להחדיר את פרודות החמצן כדי להמשיך את הולם הלב, ההיאחזות של תאי המוח בזרימה, ההתרחבות וההתכווצות של הוורידים והעורקים, מצמית את הקורא לקשב הפיסיות של תקתוק הזמן כדי כך שלשעות ארוכות המציאות מסביב נודמת, נאלמת ורק בתוככי הגוף – מרקם בשר, עצמות, […]
הייתי בטוחה כי עומדת אני להישאב למחוזות רחוקים, קסומים, כמעט היוליים. וכי מה מחזק יותר הבטחה שכזו אם לא ביקור בכפריה השלווים של צרפת? אלא, שכבר למן המשפט הראשון נעורתי. החביקה של 'ניקול ופייר' אינה מהפנטת ואינה משכרת, ואפילו לא יכולתי להתנחם בהזרה לכאורה שביקשה לויט ליצור לסיפור. הלא, לא ניתן באמת ובממש להניף יד כמו הייתה […]
במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה, באולם בורדון, אל ספסל מרופד, יושב רגר ונועץ את מבטו בתמונת 'האיש עם הזקן לבן' של טינטורטו. אטצבאכר, קיבל מרגר זימון מיוחד לשעת הצהריים, והוא אינו מבין את פשרו. אירזיגלר, שומר המוזיאון, טורח ודואג לשריין לרגר ישיבה על הספסל לבדו באולם. על אף שזהו מוזיאון ציבור, שומר השומר לוודא שרגר לא יופרע בידי […]
מַכְּתוּבּ (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא הבטחה שמקיימת. אין בי ספק כי עוד ידובר רבות בחומרים שמעלה ספרה של איליה-כהן – המתח בין אשכנזים למזרחיים, התובנה הפוליטית-חברתית הקורעת ומנגסת בתרבות הישראלית, הרבדים של הזוגיות והאהבה המטלטלים בין מסירות להתמסרות. ובתוך אלה – תהיות על מהות הסליחה, תשוקת ושקיקת החיים, חברוּת ומשמעותה, והיום-יום שאינו כלה במדינה המטורפת […]
הרשומה הזו נכתבת בנקודת השלמה אישית. היא עברה את כל חמשת צעדי האבל הידועים, על פי המודל של קובלר-רוס, כהלכה: ההכחשה – לא, זה לא יכול להיות כל כך גרוע הכעס – למה ישנם כותבים המתעקשים דווקא לכתוב (כל כך גרוע) המיקוח – אני אהיה מוכנה לכתוב ביקורת מהללת ומשבחת אם רק דבר אחד בספר […]