הכלנית האפוקליפטית

הכלנית נזכרת במקרא, כאשר ישעיהו מכנה אותה "נעמנים" בפרק י"ז. עקב היותו של נעמן הכינוי לאדוניס, והעובדה שפולחן אדוניס היה כרוך בהערצת כלניות – שצמחו כביכול מדמו של האל המת והקם לתחיה, ההנחה היא שישעיהו לועג לפולחן הפניקי, שאומץ על ידי הארמים ועל ידי הזונים מעם ישראל.

אלא שהרפרנס של ישעיהו לכלנית הוא כפול ומכופל. לא רק הרפרנס החוץ-מקראי יכול לשכנע אותנו שמדובר בכלנית. ישעיהו מדבר בפרק זה על צמח שהגבעול שלו מוגבה מעל לצמחיה מסביב, כפי ששיבולים מלאות בזרעים בולטות בשדה וכפי שזיתים לאחר המסיק מכילים פרי רק בצמרת שלהם. אבל כל העושר הזה של הזרעים, הוא מתעקש, נידף ברוח. כאן יש רפרנס לצורה שבה הכלנית מפיצה את זרעיה ברוח. הנביא טוען שלמרות שישראל תנשום לרווחה ותשוחרר מעול הארמים, גם הם בסופו של דבר ייכנעו ויפוצו בעמים בשל דבקותם בעבודה הזרה. אבל העממים שיוציאו אותם לגלות יפוצו גם הם כפי שסערה שוככת ונעלמת. כך שבסופו של דבר למרות הנפילה של ישראל, יש להם נחמה

מדוע לישעיהו חשוב להביא כאן את דימוי הכלנית? כנראה שישעיהו מתנבא על שחרור ממלכת ישראל מעול הארמים, לאחר כיבושי ירבעם השני ובזמן יורשיו. אך בזמן שממלכת ישראל התעצמה, ישעיהו התרה בהם, שהשתן לא יעלה להם לראש כי אחרי הכל הם עדיין חוטאים והדבר הזה עשוי להתנקם בהם, כשהאשורים, שגם ככה שמו עין על ארם, עשויים להתנפל עליהם ברגע שיוכלו.

הרפרנס כאן הוא לשני דברים: הדבר הראשון הוא שהארמים הציקו לישראל ממזרח, והנצחון של ישראל היה כיבוש עמק הירדן (הידוע בשמו ״עמק רפאים״) והתפשטות אל מעבר לנהר הירדן (הידוע בשמו ״ארץ הרפאים״). אבל את אותם הרפאים צפוי להשמיד מלך אשורי, שיבוא מצפון מזרח. השני הוא: במלחמת המלכים בבראשית י"ד מתואר הפסד של המלכים היושבים בכיכר הירדן למלכים המגיעים מאשור. המלכים מאשור מביסים אותם, הורגים אותם, לוקחים אותם בשבי, ואלה שלא נלקחים בשבי נסים אל ההר. עד שמגיע משום מקום דאוס אקס מכינה בדמות אברהם אבינו שמשנה את התמונה ומטה את הכף, לטובת מי שדוגרי לא היה מגיע לו, סדום, כי חטאתו רבה מאוד והוא השחית. ואכן, ככל שאברהם הגן עליו, הוא לא הצליח למנוע את חורבנו ברעש גדול. בכל מקרה, בדיוק אחרי מלחמת המלכים התקיימה ברית בית הבתרים, אירוע התגלות רב רושם שנראה כאילו שהכל התרחש רק לקראתו.

מה שקרה בפועל באותה התקופה הוא הכיבוש האשורי, מפלתה של ישראל וגלות שבטי עמק הירדן (732 לפנה״ס), פרק י״ז בישעיהו מרפרר לפרק י״ד בבראשית ועל כן הדיבורים על ״דמשק״, ״הרפאים״, ״כדרלעומר״ (לפי יוסף בן מתתיהו זה היה שמו של שר הצבא של האשורים) וכו׳. או כמובן ההפך, בראשית מרפרר לישעיהו

כעת ; ישעיהו פעל בימי עוזיהו, במקביל לעמוס ומשתמש במקומות רבים באותם ביטויים כשל עמוס. במקרה שלנו "וינועו אמות הספים" בפרק ו' אצל ישעיהו מרפרר ל"וירעשו הספים" אצל עמוס פרק ט'. עמוס כבר בפרק א' כותב שהנבואה שלו היתה שנתיים לפני "הרעש", ולכן ברור שאת הנבואות שלו הוא כותב על רקע מאורעות מקדימים רבי רושם שמבחינתו הקדימו מאורע עתידי אחר וחשוב יותר, שלצורך העניין נקרא לו "אפוקליפסה".

העובדה שכשעמוס מדבר על הספים שנעו, הוא מדבר על "ואחריתם בחרב אהרג לא־ינוס להם נס ולא־ימלט להם פליט", היא רפרנס ברור ל"והנשארים הרה נסו…. ויבוא הפליט" בבראשית. רפרנס נוסף לרעש ולמנוסה אל הרים ניתן למצוא בזכריה י"ד: "ונסתם גיא הרי כי יגיע גי הרים אל אצל ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיה מלך יהודה".

ההקבלות הרבות בין ישעיהו לעמוס וביניהם לבין מלחמת המלכים, מורות כאמור על כך שישעיהו, שכנראה העריץ את עמוס, עשה לו הומאז'ים, ועמוס בעצמו עשה הומאז'ים לבראשית. או לחלופין, מי שכתב את ספר בראשית, או ערך אותו, עשה את זה אחרי שנבואות עמוס וישעיהו היו מול עיניו והשתמש בדיוק באותם מילים ודימויים. הרעש בימי עוזיהו וניעת אמות הסיפים מסתמנים כרפרנס להפיכת סדום, שבעצמה מהווה את האבטיפוס של האפוקליפסה המתוארת מאוחר יותר בזכריה.

למה? סביר להניח שהנביאים ראו את התחזקות האימפריה האשורית, ובדיוק כפי שירמיהו יעץ לא להתגרות בבבלים, הם יעצו לא להתגרות באשורים. כי אחריתם של המתגרים תהיה מרה, משום שהאשורים הם כמו סערה שלא משאירה אחריה דבר, אז לא לעולם חוסן. אם לא תתמידו ותחזקו את הבסיס היהוויסטי שלכם, לא יהיה לכם על מה להשען, ולא רק שלא יהיה לכם על מה להשען, אלא שהאשורים יבצעו בכם את זממם. ובכן מהו זממם?

בפריזמה הפוליטית, התגרות באשורים תעורר שדים מרבצם. אבל הנביאים כנראה שלא היו פרשנים פוליטיים, אלא יותר מחשבי קיצים. מקומם האסכטולוגי של בבל ואשור הטריד אותם. המעגליות המשיחית הציבה את בבל ואשור, אגב, כמקשה אחת, כאלה שהניעו את המרד הראשוני ויניעו גם את המרד האחרון. המרד שהביא את הקללה לעולם בדמות אסונות טבע, שטפונות, מבולים, רעידות אדמה, תפוצת הארץ, וחוסר היכולת להקים ערים. אלוהים העניש את אשור ובבל כשמנע מהם לבנות עיר, ומאז ועד היום כל מעייניהם נתונים בלגמול לו, ולהחריב את "עירו".

הרפרנס הוא לקלקולים שעשו האשורים והבבלים בפרקים ט'-י"א בבראשית: נמרוד, נכדו של חם, שנושא בחובו גם את חטאו של חם שגילה את ערוות אביו בנטעו את כרמו, וגם את בניית העיר בבקעת שנער, ובגדול בניית כל ערי אשור ובבל. הקטע של האשורים הוא לנקום כאמור בה', לעקור כרמים ולהחריב ערים, וברגע שנותנים להם את ההזדמנות, ברגע שמקבלים את פולחנם כפי שעשה לדוגמה אחז, ברגע שמתחנפים אליהם, ברגע שנותנים להם דריסת רגל בארץ ישראל, הדבר הזה מאפשר להם להוציא כאמור את המזימה לפועל. וזה באמת מה שהם עשו.

כשעמוס, ישעיהו והנביאים באופן כללי רואים את זה הם מתחלחלים ומתחילים א' לחשב את הקץ של ישראל ויהודה לאחור. ו-ב' מנסים לחשוב מיהו אותו דאוס אקס מכינה שישיב את המצב לקדמותו, כפי שאברהם אבינו עשה במלחמת המלכים. מיהו ומהו הם לא אומרים, כנראה כי הם לא יודעים, אך הם רק יודעים שהוא יגיע בסופו של דבר באורח פלא כי נצח ישראל לא ישקר ולכן עמוס, למרות שמתנבא על חורבן עתידי של ממלכת ישראל, לא שוכח להזכיר בסוף דבריו "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם". למרות שהאשורים והבבלים יוציאו את ישראל (ויהודה) לגלות, כי זה מה שקורה כשמחריבים את "הערים" (וגם ירושלים נקראת סתם "העיר"), כל מה ששאפו להחריב יתוקן, דבר אחרי דבר.

  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית
  • הכלנית האפוקליפטית

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.