Culture Agent

האלוהות החלה מאלוהות אם. האלים הזכרים הגיעו מאוחר יותר, כשהתחיל העיור, והחל עידן המלחמות. מדובר על 3000 לפנה"ס לכל היותר. חלק מהסמכויות של האלה האם התפצלו ועברו לזכרים. הטענה היא שהפטריאכליות הגיעה בעקבות הפלישה ההודו אירופית. את הטענה הזאת מוביל חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה – הטענה ולפיה יסודה של הדת בשמאניזם וברעיון שעליו הוא מבוסס, המוות והלידה מחדש.

נושא 1: האלה האם

בראשית היתה האלה האם. בתקופה החקלאית היתה רק אלה אחת, שהיתה אמא אדמה וקושרה לירח. העצים והצמחים בכלל היו השלוחות שלה, כלומר החלק הגלוי של מה שהחלק הנסתר שלו יונק מהאדמה עצמה. בשל העובדה שאנשים שנקברים בחזרה באדמה אחרי שמתים נכנסים כביכול לרחם, ועל קברם צומח עץ, היו גם עצים מקודשים שהוקדשו לאנשים מסוימים שכביכול עברו האלהה. אנשים גם היו חוסים בצל עצים מסיבה זו.

מדוע ירח? ירח מתמלא ומתחסר באופן מחזורי ולכן נקשר לזמן ולהתחדשות. הקיום נתפס כמחזורים של מיתה ולידה מחדש. גם אדמה נתפסה במהותה כמיתה והתחדשות, הכל בא מהאדמה וחוזר לאדמה. כך העץ, וכך האדם. האדם והעץ בהיותם שניהם מזריעי זרע ועושי פרי, יש ביניהם אנלוגיה. הדבר הזה מופיע כבר בפרק א' בבראשית. גם האדם וגם העץ הם תעתיק שנבנה על פי המודל של אלוהים, והפעולה שלהם זהה לאלוהים: הפריה ואפילו הפריה עצמית. המיתוס על אלוהים בורא העולם מדבר על כך שהבריאה נעשתה באמצעות הפריה עצמית.

באופן כללי יש קשר אטימולוגי בין המילה "עץ" לפועל "עשה", כך שבשניהם יש אלמנט של פעולה בכח. עם הפעולה "עשה" אלוהים ברא את העולם והעצים מסמלים את כוחו. אלוהים נקרא גם על שם מעשיו, ולכן הוא נקרא "אל", בעל כח, בעל מעשה. והעץ נקרא אילן כי הוא חסון ובעל כח. הדבר הזה גם נכון בשפות ההודו אירופיות. יש קשר בין המילה "עץ" ל"לעשות" ול"אלוהים". בכולם יש את היסוד don או dor.

הקשר בין הירח לעצים מתבטא לדוגמא באלת הפוריות איזיס. איזיס מקושרת אל הירח ולעץ השקמה. לחלופין קיים גם הקשר בין ארטמיס לעץ הברוש ובין ארטמיס לירח. ובין שניהם לאיילה. גם במיתולוגיה הנורדית האייל קשור לירח ולפוריות. בחלק מהסיפורים ארטמיס גם קשורה לעץ האלון, כך שגם שם יש קשר כמו בעברית בין אייל/אלון/אל כבעלי כח וחסונים. ארטמיס היא אלת הציד, אמנם, ולא בהכרח אלת פוריות אבל מאחר שהמקבילה הכנענית שלה היא ענת ניתן להניח שיש ביניהן חפיפה. ניתן לראות שללענה קוראים ״ארטמיסיה״. קשר אטימולוגי בין הלענה לבין ענת לא ברור, אך העובדה היא שמלענה מכינים אבסינת, משקה מריר. האטימולוגיה של אבסינת הוא מהמילה הפרסית לחרמל, שמשמעה ״בעל טעם מר במיוחד״ – ״אפסינתיון״. גם חרמל וגם לענה כשהם מושרים במים מתקבל משקה מר מאוד, ובשניהם גם יש חומר רעיל (או לחלופין, פסיכואקטיבי: תויון). פולחן האלה באופן כללי בעולם הקדום כלל שתיית רעל כדי להכנס להזיה או למצב בין חיים למוות ולחוות לידה מחדש, לכן מובן הקשר בין שתי האלות האלה לרעלים המרים (גם רוש ידוע כדבר מר ורעיל. ומכאן מקור השם ״רוש ולענה״. ע׳ חיים רבין ״ראש ולענה, ראשי בשמים, ראש פתנים״)

נושא 2: טקסי לידה מחדש

כאמור, טענה זו מבוססת על מירצ׳ה אליאדה. עיקר הטענה היא שהיסודות של הדת הם בשמאניזם, כלומר בחוויה של לידה מחדש, שמתרחשת באמצעות "הרחבות" של ישות הפריון שאמונה על הלידה בכלל. אנחנו נוטים להאמין שלאדם הקדמון לא היתה הפריווילגיה ״על הישרדותית״ ושכל מעייניו היו נתונים בימים עברו למלחמת קיום, ולא למחשבות מופשטות על אלוהות ורוח. ההפך הוא הנכון. "לידה מחדש", היא מעבר לעולם המתים וחזרה ממנו. זו היתה הדרך הפסיכולוגית של הציידים הקדומים להתגבר על אובדן המתים. ומתים היו בכל יום ורבים.

נסתכל על מנהג הקבורה. הטוענים שלאדם לא היתה פריווילגיה ״על השרדותית״ יטענו שרעיון הקבורה נועד כדי להרחיק חיות טרף שיאכלו את נבלות המתים, ובכך לסכן את בני האדם שלרוב מצאו עצמם מותקפים בידי חיות שנמצאות מעליהם בשרשרת המזון. הטענה שכנגד תהיה בכך שרעיון הקבורה נועד כדי להשיב את המת לבטן האדמה על מנת שיהיה ניתן לגשת אליו ולבקר אותו מאוחר יותר.

הרעיון של ״לידה מחדש״, הוא שחיבור בין זכר לנקבה יוצר פריון. הפריון נובע כשכלי קיבול מופרה, ולאחר תהליך עיבוד פולט יצירה שבהבשלתה מסוגלת להמשיך את הפריון. לכל אחד מהמינים יש תפקיד. התפקיד של הנקבה הוא להוות כלי הקיבול והתפקיד של הזכר הוא למלא אותו. התפקיד של הזכר הוא להפרות, ושל הנקבה להיות מופרית. הזכר הוא אקטיבי והנקבה היא פסיבית, ובתוך הנקבה מתבצע ההריון שבסופו הלידה הופכת את הנקבה ל״מעניקה״. כך לא רק הזכר מעניק אלא גם הנקבה מעניקה, ובעצם הנקבה מקבלת את הסגולה הזכרית של האקטיביות והיצרנות ו״הופכת לזכר״. הרעיון הזה התחדד בנצרות הגנוסטית (וגם בקבלה), שבכל ישות יש צד זכרי וצד נקבי, ורק כאשר הם מתאחדים והנקבה מתעלה והופכת לזכר, הישות משתלמת. בשמאניזם, האם הגדולה אינה ישות פסיבית אלא מעניקה. האדמה אינה קולטת בלבד, אלא אחראית לעיבוד הזרע והפקת העצים והפירות. ההענקה של האדמה אינה רק באמצעות המזון והמחצבים שהיא מניבה, אלא בעיקר באמצעות האמצעים ללידה מחדש. צמחים הנובעים מהאדמה, אינקובציה במערות בלב האדמה, וגזים תת קרקעיים משני תודעה הנובעים מן האדמה – כולם אמצעים שהמובילים את האדם להתחבר אל העולם שמעבר, שם נמצאים המתים.

ציורי המערות מהווים בדרך כלל את הראיה הגדולה לכך. ציורי המערות נעשו למטרות פולחניות, כחלק מטקס הכניסה לבטן האדמה והחוויה הזאת של לידה מחדש. הדבר קרה במקביל לביות החיטה. אם החיטה לא היתה מחזיקה את הזרעים שלה מחוברים לשיבולת אלה ברגע שהם היו מוכנים היא היתה משחררת אותם לעוף עם הרוח, והדבר הקשה על האדם הקדמון ללקט אותה, מפני שליקוט של חיטה לא היה קומפקטי, הזרעים היו מפוזרים וללקט אותם היה לוקח הרבה זמן, מספיק זמן בכדי להיות חשוף לסכנות. האדם החל לברור רק את החיטים ״הפגומות״, אלה שלא השליכו מעליהן את הזרעים, וטיפח אותן. כך נולדו השיבולים של החיטה המבוייתת, שהועדפו מפני שליקוט שלהן יותר ״קומפקטי״. התהליך הזה ארך עשרת אלפי שנים, ונשאלת השאלה למה בכל זאת האדם הקדמון העדיף להמשיך וללקט במשך הזמן הזה את החיטה שליקוטה לא משתלם מבחינה אבולוציונית? התשובה היא כי שמרי בר אקראיים התסיסו את גרעיני החיטה, ובאמצעות התסיסה נתגלתה הבירה. בירה שמתפתחת בתנאים שכאלה היא מרה מאוד, אך העובדה היא שהיא גם חזקה מאוד ומביאה לידי שכרון. הבירה תפסה תפקיד מפתח משום כך בטקסים של לידה מחדש. דווקא כי היא מרה, האדם הקדמון מצא מתאם בין מר לבין משכר. החיפוש אחר האלוהים והחיבור אליו (אליה), הוא מה שהניע את המצאת האמנות מחד, והמהפכה החקלאית מאידך.

נושא 3: לידה מחדש כהפריה עצמית

נשאלת השאלה. מה התועלת ההישרדותית באמנות? מה ראתה האבולוציה לבחור יצורים אמנותיים על פני כאלה שאינם? התשובה היא שהאמנות אינה אמנות כשלעצמה, אלא בסך הכל מנגנון פיצוי. פיצוי מפני שעמום. השעמום הוא הדרך של האבולוציה למנוע מאיתנו מצב שבו אנחנו לא יוצרים. יצירה היא אימון, בדיוק כפי שגורי האריות משחקים ביניהם בלצוד אחד את השני. ללא האימון, המוות יהיה קרוב יותר. שעמום, לכן, הוא תחושה שמלווה כמעט בכאב פיזי. זו ההגדרה האבולוציונית של השעמום.

ההגדרה האסתטית לשעמום הוא תחושה שנוצרת בתודעה כאשר היא נתקלת בדיסוננס בין ״עודף סדר דיסקורסיבי״ ל״חוסר סדר אסתטי״, כלומר כשהיא נתקלת בתבנית צפויה מדי שנותנת פחות מדי ערך אינפורמטיבי נוסף. האדם מחפש גירויים כדי לקבל מידע נוסף, שעמום הוא מחסור באינפורמציה. או בגלל מחסור בגירויים, או בגלל עודף בגירויים לא אינפורמטיביים. כלומר, הדלק של המכונה שקוראים לה אדם הוא אינפורמציה. הוא שואף להיות באופן קבוע מחובר לתחנת תדלוק. אם לא למישהו שיזריק לו אינפורמציה תמידית אז לפחות שהוא יוכל לייצר אינפורמציה בעצמו.

האינפורמציה הזו היא פריון תודעתי. זה הרציונל מאחורי האובססיה השמאנית לפריון. הפריון הוא כלל היסוד של העולם, תפקידו של האדם הוא כדי להפרות ולהיות מופרה, תפקידו הוא להביא למצב שבו לא יחסר לו פריון, באמצעות היצרנות הוא מפרה את עצמו באופן עצמאי. זוהי היצירתיות: אינפורמציה היוצרת אינפורמציה נוספת מאינפורמציה קיימת. רעיון המפרה את עצמו לכדי רעיון חדש.

אילו אדם היה יכול לייצר אינפורמציה לעצמו הוא היה הופך למכונה בתנועה נצחית. מאחר שזה בלתי אפשרי, הוא שואף להתחבר למקור האינפורמציה, או לאלוהים. הגרסה הזאת של ההגדרה של השעמום היא ההגדרה של פסקל: ״אין דבר השנוא על האדם יותר מלהיות שרוי במנוחה שלמה, בלי תשוקות, בלי עניין, בלי הסחת דעת, בלי מאמץ. או אז הוא חש באפסותו, בנטישותו, בחלקיותו, בתלותיות שלו, באזלת ידו, בריקנותו. בן רגע יפרצו ממצולות נפשו השיממון, המרה השחורה, העצבות, הדכדוך, הטינה, הייאוש… את התהום האינסופית אפשר למלא רק במושא אינסופי ואיתן, הווי אומר באלוהים עצמו״

הרעב של האדם לאלוהים, או למופלא ממנו, או לגירוי אינפורמטיבי, הוא ה״ארוס״ של אפלטון. זה גם הרעב השמאני לגשת אל המימד האחר. הדבר הזה, מסתבר, הוא דחף אבולוציוני שבדיוק כפי שהוא קיים אצל גורי האריות, קיים גם בכל מי שיודע לעבד אינפורמציה. כל מי שחש.