Culture Agent

במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה, באולם בורדון, אל ספסל מרופד, יושב רגר ונועץ את מבטו בתמונת 'האיש עם הזקן לבן' של טינטורטו. אטצבאכר, קיבל מרגר זימון מיוחד לשעת הצהריים, והוא אינו מבין את פשרו. אירזיגלר, שומר המוזיאון, טורח ודואג לשריין לרגר ישיבה על הספסל לבדו באולם. על אף שזהו מוזיאון ציבור, שומר השומר לוודא שרגר לא יופרע בידי אף אדם, בוודאי לא בידי המון העם. אלה הם קווי המיתאר הסיפוריים של 'מייסטרים דגולים'.

ניתן לראות בשילוש הדמויות הללו שיקוף בתוך שיקוף – כזה היוצר מתח מעצם היותו. (רגר, למשל, מכניס שלוש דמויות לחייו – אישה זרה המתיישבת לידו ; אדם זר – הדומה לרגר עצמו ; אשתו המנוחה של רגר). מכאן, מתוך האלכסון הכמעט ציורי הזה, של מתבונן מן הצד על המתבונן מן הצד בתוך המתבונן מן הצד, נוצר משכן ההדים לדבריו של רגר: קירקגור, באך, שומאן, טיציאן, היידגר, קאנט, פסקל, וולטר, דיקארט, גויה, ולסקז, ג'וטו, דירר, גתה, קלייסט, נובאליס, שטיפטר, ברוקנר, אדלברט, טינטורטו, מונטיין, מוצרט, ורונזה, בטהובן, ברהמס, מאהלר, שנברג, קוקושקה, קלימט, אגון שילה, ליאונרדו, אדולף לוס, יוזף הופמן, שופנהאואר, ניטשה, גוגול, יאנאצ'ק, קלייסט, דוסטויבסקי, שילר, דידרו, גרסטל, מיכלאנג'לו – והרשימה עוד ארוכה, והיא מהווה את מניפסט הביקורת של רגר, על גדולי האנושות – בלי, ובעיקר עם מרכאות.

כתב תוכחה על ה-הכל – מוסיקה, פילוסופיה, ציור, תרבות. כתב תוכחה שאינו מנסה להסתיר את התיעוב, השנאה כלפי אוסטריה, החינוך, הנוער, הפוליטיקה, הספרות… השירותים הציבוריים המלוכלכים… הכל עד ליצירות הגדולות. ואז – גם ליצירות הגדולות.

אין כל ספק כי גם הלשון, השפה, הסיגנון משרתים את רגר בשטף המילולי העולה וגודף ושוצף – חזרות שונות ותכופות על אותם משפטים בשינויים קטנטנים ביניהם, ווארציאציות שכמו היה צריך לגלגל אותן שוב ועוד – כדי לחדד, לשפץ ולדקר את ההטחה, את התנפצות הטקסט בפני שומעיו, קוראיו. הלשון גם משרתת את הקומיות הגרוטסקית של הרטוריקה, עוצמת מונולוגים ללא מרווח נשימה, עד לכדי הגזמה, אירונית, קודרת, צינית, רצינית כדי הגזמה קריקטוריסטית המחרישה, או מנסה להחריש את העליבות,  אולי אף את חוסר התוחלת של החיים, של האנושות. כתב אשמה זועם ומסחרר על כל פרט ופרט בתרבות, בחברה ובמדינה – כאשר הן השפה והן המתווה ה'סיפורי' אמורים ליצור את העומק של הבדידות האנושית המוחלטת – אין עם מי לדבר, אפילו אין על מה לדבר, בוודאי אין מי שיקשיב.

ועם זאת הספר מעיק. הוא מעיק לא בשל תכניו, אלא מתוך ליבתו. רגר בסופו של ספר הוא איש מר. מרירות, בעיניי, היא שטחית, היא לא מעניינת, היא מיושרת וסרוחה, והמישוריות השכובה שלה רק כבדה. נכון, ניתן לעטוף אותו באינסוף דבר – זהו אשר עושה ברנהרד, והוא מקשט אותה, למען תראה מושכת ומרהיבה – אלה שמות, אלו נגיעות – ההיסטוריה האנושית לתפארתה הופכת למרמס לשונו של רגר, ממש מַטְעם. ולא היא – בקריאה יותר דקה, שמוכנה שלא להתפעם מ-הומור אנטי פתטי ; מודרניסטיות קנאית ; התגברות האנושי על הדומם ; חרדתיות המעניקה פרספקטיבה מרתקת (אלה, מתוך ביקורתו החגיגית של גלסנר) – אם לרגע מוכנים שלא ללכת שבי אחר מראית העין, הרי שמיד נִגְלה החומר של טעם המילים – צורבני. מרירות נוטה להטעות. לעיתים היא נדמית כ-ייאוש, ולא היא. הייאוש הוא מרובד ומורבידי. הוא דרמטי, הוא הגותי, הוא חשוף – כשלעצמו, ויש בו עומק.

ברנהרד, רגר – אינו מיואש, הוא מריר. והמרירות שלו מפורקדת, מפוזרת, מוטלת – וקיימת להיותה – הוא אינו מכין עוגה משוקולד מריר, הוא אינו מוהל את הלענה במשקה, הוא מותיר את המרירות כמו הייתה הסמן והמכוון של הספר, כמו קיבלה ישוּת, הפכה לדמוּת – והיא היא המוסרת את סמיכותה וצמיגותה לספר כולו. וכפי שכתבתי – מרירות היא חומר משעמם, כי גם חיך ורסטילי מבין מהר שזהו טעם רדוד.

אז, אי אפשר לפטור את ספרו של ברנהרד כלאחר יד. אי אפשר לעצור את קריאתו בטענת שיעמום. אבל לו ניתן היה להוכיחו – הייתי אומרת לו – תואנת שווא הוא ספרך. אומרים כי את ברנהרד אפשר לאהוב או לתעב, אבל אי אפשר להיוותר אדישים. סליחה, בקריאתי הנוסחא הזו לא עבדה. כך זה עם מרירות – אתה בוחן אותה, לרגע אפילו נדמה לך שיש כאן משהו אחר, לבסוף אתה מעביר בליעה בקנה הנשימה ויודע שנותרת עם חוסר עניין.