או: קריאה לחרם על אינדינגב ; בימים האחרונים מתנהל דיון במסגרתו אני קורא לאמנים המופיעים באינדינגב להשבית את הפסטיבל, ולקהל אוהבי האינדי להחרים את האירוע. הקריאה באה על רקע דבריו של שי ליברובסקי (דיגיטל_מי), אחד המופיעים הקבועים בפסטיבל, לפיה קשה לו לקבל את המצב בו הוא אמור להופיע רק אם יוותר על תשלום (רבים מהאמנים מקבלים רק החזר הוצאות). לפי דבריו של שי הוא היה שמח לקבל תשלום עבור הופעותיו בפסטיבל. זוהי לא הפעם הראשונה שיוצאת קריאה כזו, מסתבר שבכל שנה עולה דיון סביב סוגיית אי התשלום בהופעות כגון אינדינגב. שי גם מספר שהמצב אינו שונה בכל מועדון הופעות תל אביבי (משלמים בתלושים לשתיה). אי תשלום ללהקות היא הנורמה ב"סצינה".
טענתי הייתה שכשם שאין לקבל את העובדה שאנו כחברה לא מרשים לאף בעל מקצוע – למשל: שרברבים, קופאיות, מלצריות – לעבוד ללא שכר, כך אל לנו להסכים למצב הנוצר בשוק ההופעות. הרי כל אחד מבעלי המקצוע האחרים מקבל שכר מאנשי אינדינגב – המאבטחים, חברת ההגברה, היחצ"נים – מדוע דווקא האמנים, אלו שהם לב ליבו של האירוע ובלעדיהם אין, מדוע דווקא הם נדרשים לאלטרואיזם קיצוני זה, ויתור על שכרם? מהתגובות עולה שויתור האמנים על שכרם נתפס כמובן מאליו, ועל כן כלל לא נלקח בשיקולי התקציב של מפיקים.
התגובות מצד בעלי ההון (אנשי הפסטיבל והמקורבים) צפויות ומשעממות, ולא היינו מקבלים אותן משום בעל הון אחר ("אנחנו עושים זאת מאהבה, ולכן אנחנו לא צריכים לשלם למופיעים"). אך להפתעתי גיליתי שגם התגובות של שאר הצדדים ב"סצינה" – אמנים, קהל; וגם מבקרים ובלוגרים, שהם הכי נוראיים – גם הם מצדיקים את אי התשלום לאמנים. הצידוק שלהם הוא שמדובר ב"אמנות" שנעשית מ"אהבה" ושהאמנים מתוגמלים ב"חשיפה", בוריאציות שונות. אבל גם כאשר מדובר על בעלי מקצוע אחרים שאנו רוצים לחשוב שעושים מלאכתם מתוך אהבה ותחושת שליחות – חוקרים באקדמיה, שופטים, רופאים, מורים – לא היינו מרשים שהם לא יתוגמלו כלל, או יתוגמלו בשכר שאינו הוגן ("חשיפה"). אך כל אלו – רופאים, מורים ואחרים – אינם נעלים כ"אמנים" בעיני אנשי האינדי. הו לא, אין אנשי מידה כאמנים הקדושים אשר השכינה נפלה על ראשם!
ובכך מתחבאת האירוניה: אם האמנים הם כל כך מורמים מעם, מדוע העם אינו מתעקש שיתוגמלו בהתאם? אינדינגב הוא פסטיבל מאוזן, לפי הפרסומים. הוא מביא כמות יפה של קהל, כמה אלפים, סולד אאוט (כלומר, יש ביקוש רב). אנשי אינדינגב היו יכולים להרשות לעצמם לשלם לאמנים לו היו לוקחים ספונסר לפסטיבל, למשל, או מגדילים את כמות הקהל (5,000 זה "אינטימי"). אבל מתוך התעקשות ילדותית אין חסויות בפסטיבל, ומי שנאלצים לממן את היעדר הפרסומות או תחושת האינטינמיות הם המופיעים עצמם ולא אנשי ההפקה.
הפחד מפרסומות הוא פחד מכניסת ה"כסף". הכסף, כך עושה רושם, נתפס בעיני חלק מהאמנים והקהל (והבלוגרים. כמו בבדיחה הידועה, כולם אותו אדם) כרוע מוחלט אשר בכוחו לטמא הכל. כניסת כסף לפסטיבל משמעותה "מסחור", גם אם מטרתה היחידה תהיה לספק תשלום הוגן למופיעים. ומי צריכים לסבול מחוסר הנכונות להכניס כסף? היוצרים ה"רומנטיים", אלו שלפי המיתוס אמורים להיות עניים מרודים ואומללים על מנת שיוכלו ליצור יצירות משמעותיות. ה"אמנות" שלהם נתפסת ככל כך חלשה וכחסרת עמוד שדרה – גם ע"י האמנים עצמם – שהם יודעים שאין בכוחם להילחם בהשפעתו ההרסנית של הכסף על הנפש ולכן הם נוקטים בטקטיקה של הימנעות. אנו לא רוצים כסף בכלל, כסף זה לא "אינדי"!
אבל יש אמנים, לפחות לפי הפוסט של שי, שדווקא כן היו שמחים לקבל תשלום עבור הופעתם. ולמה שלא ירצו, אפילו והם יוצרי אינדי? בעצם, דווקא בגלל שהם יוצרי אינדי הם אמורים לעמוד על זכותם לקבל נתח הוגן מן העוגה. חלק מהמיתוס של כל ה"אינדי" הזה הוא אכן מיאוס מתעשיית הלהיטים, מחברות הענק שלא סופרות את האמנים ומחתימות אותם על חוזים דרקוניים שממלאים את קופת התאגיד בממון רב ומשאירות לאמן רק פירורים. מתוך האכזבה מאותן חברות תקליטים גדולות, קמו להם הלייבלים הקטנים, שלפחות לפי האני מאמין של רובן, מחוייבות לתת לאמן חלק גדול יותר מהרווחים מכיוון ודווקא בגלל האהבה וההערכה לאמנים הם שמים אותם במרכז. גם בלייבלים הקטנים, המשפחתיים, אלו עם השליחות, יודעים שהאמנים צריכים להיות מתוגמלים בהוגנות. כשם שהסצינה לא הייתה עוברת לסדר היום גם אם לייבל קטן ומשפחתי, שעושה הכל מאהבה ולא למטרות רווח, לא היה משלם לאמניו כלום מלבד "חשיפה", כך אין לעבור על הדבר לסדר היום כאשר מדובר בפסטיבל כדוגמת אינדינגב. אם "חשיפה" היא התשלום כבר עדיף למכור את הנשמה (ז'רגון חביב על אנשי ה"אינדי") ללייבל גדול – לפחות שם החשיפה גדולה הרבה יותר.
האמנים והקהל כבר השתחררו מן התפיסה לפיה יש משהו הוגן, אנושי, "אמנותי", באי תשלום עבור אמנות בכל הקשור למוסיקה מוקלטת. מדוע התפיסה הזו עדיין קיימת, ומוצדקת ע"י חלק מן האמנים עצמם(!), בכל הקשור למוסיקה בפני קהל? אחד מאנשי אינדינגב אמר שעצמם העלאת הדרישה לתשלום ע"י שי היא "צינית". בעיניי אין דבר ציני יותר מאי תשלום הוגן לאמן (או לכל בעל מקצוע אחר) עבור עבודתו, גם אם עבודתו נעשית מאהבה והיא חלק נכבד מאישיותו.
אך אנשי האינדי הם ככל הנראה קבוצה מוחלשת, עם תודעה כוזבת הבנוייה מדימויים ילדותיים ("אני רעב להופיע"; רופא לא רעב להציל חיים? ומורה לא רעבה לחנך?), שבטוחים שאינם ראויים (או צריכים) להופיע תמורת תשלום. התפיסה הרווחת היא של מלכת סאדו והעבד שלה, תנו למשרתים לשרת את אדונם והם יהיו מאושרים. לכן מהם עצמם ככל הנראה לא תבוא הישועה, ואולי זה גם קשור לפחד מבעלי ההון או מלשרוף את עצמך בתוך במיליה הזה (שי מציין שלדעתו זו פעם ראשונה שהנושא מועלה לדיון בצורה הזו, אם כי גם זאת רק לאחר שהוא קיבל אישור מבעלי ההון – מפיקי המופע). סה"כ זה לא פשוט לצאת נגד הסדר הקיים, גם אם מדובר בהנצחת עוול הנוגד לתפיסתי את כבוד האדם (וכאמור, האמנים נתפסים בקרב חלק מן המיליה הזה כנשגבים משאר האדם, כך שהעוול גדול אף יותר). כל מי שיוצא כנגד השיטה עלול להיתפס כ"משבית שמחות" (הו לא!), למרות שבכל סיטואציה אחרת שביתה היא כלי לגיטימי להבטחת תשלום. זוהי קהילה מדומיינת שמדברת על סולידריות כהצדקה לאי תשלום לחלק מן האמנים (כי הם יוצרים משהו גדול יותר), אך בשם אותה סולידריות חלק מן האמנים (הגדולים והמוכרים יותר) מקבלים שכר נאה חלק לא מקבלים דבר מלבד החזר הוצאות. אפילו הקריאה לנצל את במת הפסטיבל ולדבר על כך – סה"כ מדובר באנשים שחלקם מתיימרים להגיד משהו משמעותי ומייחסים חשיבות מסויימת למסרים שמושמעים מול קהל (בכך ה"אמנים" שונים מ"בדרנים") – נתקלה בהתנגדות. מסתבר גם שמחאה היא לא "אינדי".
לכן נשארנו אנו, קהל אוהבי המוסיקה ואלו שמעריכים את האמנים האלו, שנזעק את זעקתם. הכלי היחידי העומד בידינו בשלב זה – לאור חוסר ההיענות של אנשי הפסטיבל מזה כמה שנים לשלם לאמנים ולאור העמדה התקיפה מצידם ("אני כמפיק יכול לעשות מה שאני רוצה") – הוא חרם. זהו לא כלי אלגנטי, אבל בעיני הוא אפקטיבי ומקובל, והוא יכאב לאנשי ההפקה איפה שהכי כואב להם (בכיס) ואיפה שפחות (הם יראו שהם לא מקבלים אהבה מהקהל). החרימו את אינדינגב, זו הדרך היחידה להראות לאמנים שאתם אוהבים אותם ושאתם לא מוכנים לצפות בהם בשעה שהם מתבזים, כי יש משהו מאוד מבזה בדרישה מאדם להופיע תמורת אי תשלום הוגן.
Culture Agent 
כתיבת תגובה