Culture Agent

אני לא יודע עד כמה אני באמת מתכוון לזה כשאני אומר שעושה לי רע לקרוא את הספר "מוזיקופיליה – סיפורים על מוזיקה והמח". מפני שלא בטוח שזה עושה לי רע, אני מוצא את עצמי מסתקרן לעיין עוד ועוד בתיאורים הקינקיים מעט הללו. זה עושה לי טוב, ואני מניח שאולי זו בעצם תשוקה סמויה בי שרוצה להפוך את הנושא הזה לבנאלי, כלומר לדבר על החלקים הרגישים ביותר שבמח ועל כמה שהם פגיעים כאילו שום דבר לא קרה, כאילו זה דבר של מה בכך, באדישות מופגנת, בלי להתחלחל, כמו שאוליבר סאקס עושה את זה. אני לא חושב שהוא פושע, או אולי כן? נראה לי שזו יותר שאלה של מטריאליזם / אפיפנומנליזם, וכאידאליסט-וונאבי קשה לי איתה. משאלת הלב שלי היא, אם כך, היא לא להזדעזע מלדבר על זה שכל המחשבות שלנו הן למעשה זרמי דם שמטיילים להם בתוך המח, להשלים עם התפיסה שפוסלת את כל מה שחשבתי לרעיונות רוחניים שמסתובבים בעולם. אלה לא רעיונות, אני אמור להבין, אלה סתם איזורים שהתפתחו במח יותר מאחרים. וזו בסך הכל גנטיקה ותורשה, ביחד עם ניצול נכון של המשאבים ומעט מזל ; וואו, הראש שלי באמת כואב כשאני חושב על זה שכל המטען המוסיקלי שרכשתי בזעה רבה, הוא בסך הכל עירורים נוירולוגיים שאם תהיה בהם תקלה קטנטנה יגרמו לי לאבד את כל ההנאה שלי ממנו. על זה מדבר הספר, שמלא בתיאורים של הפרעות נוירולוגיות, שמשבשות את פעילות המח ותגובתו למוסיקה, לחיוב או לשלילה. כן, יש גם חיוב בנושא ושימושים תרפויטים ואחרים, אבל מה שמטריד אותי בעיקר הוא השלילה: אפילפסיה פתאומית מצלילים מסויימים, הזיות טורדניות של תווים רפטטיביים, א-טונציה פתאומית ושלא נדע, הפרעות אובססיביות אם יש לך שמיעה מוסיקלית יותר מדי אבסולוטית… לקרוא את הספר זו חוויה מטלטלת, בכל מובן. מצד אחד זה באמת מסקרן, תאווה מזוכיסטית למדי לדעת מה הקשר בין דינמיקה פנים מוחית למה שמסתבר כתחביב הגדול ביותר שלי, שאני משתדל שלא לרדת לקלישאות אבל הוא באמת לוקח חלק משמעותי בחיי. מצד שני, זה מביא אותך לחשוב באופן טורדני על כמה כל העניין הזה רגיש, כמה אתה בר מזל שאתה נותר בריא, וכמה היית רוצה להישאר כזה ולא להיות מסכן כמו האנשים שסאקס מציין בספרו. נותרתי מבולבל, מצד אחד זה עינוי ומצד שני תענוג – "האונה הצדעית במח", מה יותר קינק מזה?