Culture Agent

קשר סיבתי, היינו זיהוי האירוע אשר הביא לתוצאה מאוחרת יותר וידועה, הינו דבר אשר קשה מאוד לבסס; את הטיעון הנ"ל יפרוש בפניכם כל סטודנט שנה ב' במדעי החברה. על סמך האינטואיציה או הניסיון הקודם שלנו, אנחנו יכולים לנסות ולמצוא מהי הסיבה ומהו המסובב, אך כמו שידוע לנו, אין בכך בכדי לגזור את השתלשלות הדברים לאשורה. כשאנחנו עוסקים בבני אדם, הסיבתיות קשה עוד יותר לביסוס: רק תנסו לשער על ההבדלים הבין אישיים בינינו, השפעות הסביבה שלנו, ההטמעות שספגנו, ותקבלו כאב ראש רציני בכל פעם שתנסו להבין מדוע פעל אדם בדרך כזו או אחרת. אילו גורמים נוספים קיימים בשרשרת הסיבתיות? ומי יכול לקטוע אותה? לכל האמור לעיל, אגב, גם כן ישנם יוצאים מהכלל- עורכי דין, למשל, או עורך דין ציון אמיר, באופן ספציפי יותר.

אחת מן ההתמחויות הגדולות ביותר של עורך הדין היא לשלול או לאשר את הקשר הסיבתי בהתאם לרצונו ורווחתו של הלקוח שלו. עדויות הקושרות אדם לפשע, בתור הדוגמא הבולטת ביותר, עשויות להיות מוצגות על ידו כספקולציות במקרה אחד או כשמועות זדוניות ובעלות אופי פלילי באחר. אך אם יעמוד בצד השני, יפנה אל האינטואיציה הטבועה בכולנו בכך שיציג ללא כחל ושרק את השתלשלות האירועים כפי שהיא ברורה ונהירה לכל אחד. במקרה דנן, "התקשורת היא שהרגה את טופז". הצבעה על קשר חד משמעי וברור בין הסיקור התקשורתי את המאסר וההאשמות כנגד הבדרן המנוח לבין בחירתו להתאבד מהווה עוול כלפי אותם אנשים וגופים שפעלו בתחום עיסוקם וגם הופכת את מקרה המוות הזה, ואת דודו טופז עצמו, לאדם חלש ולא מוסרי מכפי שהוא כנראה היה באמת, שלא לדבר על הסכנות הטמונות בכך הן לחופש הביטוי והן לרווחתם הנפשית של רבים בכך שנראה שיש כאן תהליך שהוא קבוע ובלתי ניתן לעצירה.

התקשורת יורדת לחייהם של רבים, תאמרו בצדק או שלא בצדק. אך אם מחר אסף גולדרינג יתאבד, האם מישהו יחשוב על האשמת המדיה בכך שהתייחסה אליו כמפלצת ואל מעשיו בגועל? ואם אמן שרק זוכה לבוז מצד המבקרים בתחום העסוק שלו מחליט לגמור את עצמו, האם גם כאן התקשורת היא זו שהביאה למותו? אולי תלוי בעורך הדין שמייצג אותו. אם מדובר בציון אמיר -מי שמומחה בהפיכת קורבן למקרבן, כנראה שיש דברים בגו. למעשה, התקשורת אינה הורגת אנשים מכיוון שהיא לא עוסקת בהם – היא עוסקת בתדמיות, ואותן היא הורגת, או רוצחת, לבחירתכם. האם ידענו משהו אמיתי על דודו טופז? האם הוא הציג את עצמו פעם אחת בשנים האחרונות כפי שהוא? במקרה שלו, האישיות המתערערת החלה להבקיע עו ועוד סדקים דרך הפרצוף הציבורי שאותו ניסה ללבוש, אך אין בכך גם בכדי לפטור אותו מאחריות כלפי מעשיו שלו, הרבה טרם למעשה ההתאבדות. לטופז, למעשה, היה יותר מפרצוף תקשורתי אחד -הנדיב והמשוגע, הילד התמים והגבר התאוותן, שהשיקו למעשה ביניהם בנקודות רבות. מבלי להיתפס לסיבתיות בעצמי, אין לי בעיה לומר שהאפשרות של דודו להציג את הצדדים החיוביים באישיותו הלכה ונעלמה, וגילויי העובדות במקרים שכבר הודה שהייתה לו יד מכוונת בהם אינה שקולה לרצח אופי – לפעמים האדם גם מתאבד תקשורתית, הרבה לפני שהוא עושה את זה פיזית.

אז נאמר שהתקשורת הציגה את טופז באור שלילי במיוחד – האם גם בכך די בכדי לגזור עליה אחריות ישירה לרצח? למה שלא ניקח בחשבון את האופי של טופז, את הרצון העצום שלו באהבה, את הכאב שבהפנמת מעשיו, את הידיעה כי הוא עצמו זה שהביא למצב שבסופו של דבר חירותו ופרטיותו נגזלות ממנו? למה להפחית מערכו כאדם, בדיוק באופן הזה? אם מישהו רוצה עוד לשמר מידות טובות בטופז ולהפגין גם כבוד כלפי עצמו ומקצועו, הגיוני יותר שהיה נמנע מאמירות נחרצות כל כך ומנסה להצביע על מעלותיו של מרשו במקום להמשיך ולהטיח רפש בתקשורת שבסופו של דבר מאפשרת לו לעשות כך (וכמובן, מציגה טענות נגד). המקרה כבר קרה וברור לכל מי היה האחראי היחידי לכל אירוע אלים במהלכו. אני, לפחות, הייתי רואה במותו של טופז דבר מכובד יותר אם הייתי יודע שפעל הפעם מחרטה ובושה ולא מנקמנות, ואת האחרונה השאיר רק לנציגיו, כמו גם את המשך המלחמה חסרת השחר הזו במי שהעדר היחס מצדה כאב לו כנראה יותר מהיחס שזכה לו בשנים האחרונות.