"כָאף שטות" הוא מונח שלימד אותי חבר כשהיינו בערך בכיתה ו'. במידה ודיברת שטות בלתי נסלחת, יצאת מטומטם כל כך שאפילו גל אוחובסקי וניסים זאב יסכימו על כך, אין מנוס אלא להנחית על צווארך מכה נצחת. זאת דרך חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים לאמר לך: סתום. לא באמת, סתום. הפעם עברת את הגבול ; לפעמים (ואנחנו בענייני תרבות, כן?) הציבור הישראלי באמת דורש את זה. לפעמים אני חושב 'לו רק יכולתי להנחית "כאף שטות" על צוואר האומה, כדי לסגור את הסיפור במכה אחת'. וזה נהיה גרוע יותר כשגם התיקשורת הישראלית מפנה את הגב לחוכמה כאילו היתה ש"ג צבאי.
לאונרד כהן, הוא ולא מלאך-הוא ולא שרף, מגיע לישראל. לאונרד כהן. האיש והאגדה. האיש והקול המעושן. האיש והרומנטיקה. הוא לא סתם כוכב על, סופר, משורר, מלחין וזמר- הוא גם יהודי! לא יאמן. סופרלטיבים אלו, ועוד רבים אחרים שקצרה סבלנותי מלהכיל, גרמו להמוניי ישראל לחטוף את 47 אלפי הכרטיסים למופע ב- 48 שעות בלבד. מי אמר מיתון?
אם חשתם בנימה צינית פוקעת מהפיסקה האחרונה – לא התבלבלתם. זה לא בגלל כהן, יוצר ראוי בהחלט להערכה, ואינני מנסה חלילה אפילו לרמוז או לטעון אחרת. ראשית, אני אדם ציני. זו דרך יפה להתמודד עם החיים. שנית, מגיעה לכם הגישה הסרקסטית (כמו צינית, רק בלעז) הזאת. במיוחד אם אתם אנשי תקשורת. מרגע פירסום נתוני המכירות (המרשימים בהחלט) של כהן נפתח קרקס בלתי יאומן שכמוהו לא נראה בישראל. כולם, בכל הזדמנות, בכל מהדורת חדשות, בכל עדכון, בכל פריצה, בכל תוכנית, בכל פורום, בכל מפגש, בכל הזדמנות הזכירו כמה מהר נמכרו הכרטיסים למופע הזה. רובכם כנראה רואים בכך תעודת עושר ויושר לציבור הישראלי שמבחין בטעם טוב כשהוא רואה ושומע אותו. הרשו לי להוריד "כאף שטות" על צווארכם הדורש.
החגיגה הגדולה של התקשורת והציבור סביב כהן היא תעודת עניות לתרבות בישראל. הישראלים, מאז שאני זוכר את עצמי מקליט מוזיקה על קלטות מרשת ג' בתחילת שנות ה- 90, תמיד היללו גוון מוזיקלי אחיד ו"נחשב". תמיד אותה קלישאה. תמיד אותו הניגון. תמיד ביטלז, פינק פלויד, ליאונרד כהן – בקיצור, כל מה שקוטנר אוהב. גל אוחובסקי, באחד מהראיונות (תודה ה' על גוגל) שקידמו את עונתה החדשה של "כוכב נולד" טען את אותה הטענה – "ישראלים לא שומעים תקליטים מחו"ל חוץ מהביטלז. לא שומעים כלום, כלום, כלום. האוזניים הכי סגורות". אבל אז הוא ירה לעצמו ברגל: "אתה ילד בן 17 (אמר לאחד הנבחנים לעונה- א.ו.), למה אתה שומע 'לד זפלין' ולא 'קינגז אוף ליאון'". אוחובסקי, "קינגז אוף ליאון" הם קוטנר 2009. דוגמה רעה.
תרשה לי לתת דוגמה אחרת: מדונה, מלכת הפופ העולמית, מי שמאז מותו של מייקל ג'קסון עומדת בפסגת התהילה של המוזיקה העכשווית העולמית לבד, תגיע לישראל בתחילת החודש הבא. האירוע יהיה חגיגי במיוחד, זאת מאחר ומדונה תסגור את סיבוב ההופעות העולמי שלה דווקא אצלנו, בדיוק כשהיא מקדמת אוסף להיטים חדש, וסינגל חדש – בשיא אונה. רלוונטית יותר מכל אמן אחר שהגיע לישראל. הסיפור כל כך שמח שאפילו מדונה עצמה נסחפה בהתלהבות והחליטה להוסיף מופע נוסף. כך שבסך הכל ימכרו למופע שלה בישראל 100 אלף כרטיסים.
בהחלט ההתרגשות בשיאה. אולי במדינה אחרת. כי אצלנו בתיקשורת מעדיפים להתרגש מזמר שכבר לא זוכר איך קוראים לו, וכנראה לא היה כל כך בהכרה כשאמרו לו "תחתום תחתום, אל תדאג. אנחנו יודעים שהרופא אסר עליך להסתובב במקומות לחים ומזוהמים, אבל מזג האוויר בתל אביב ממש כמו במונטריאול סבא'לה". העיקר שנקנו 47 אלף כרטיסים ביומיים. המכירות של מדונה? פחחחחחחח! 100 אלף היא לא מצליחה למכור (נשבע לכם ששמעתי את לינוי בר-גפן אומרת השבוע "בעצלתיים").
זאת אינה תחרות, ואני גם לא באמת יכול לבקר את פועלו הראוי של כהן (יהודי, כן? משלנו!). רק שקצת נמאס, באמת אבל, מההתנשאות של התקשורת הישראלית, ושל ציבור השיפרות – על הפופ. באירופה כולה, מרוסיה ועד איסלנד, וגם בארה"ב, ומזרח אסיה, יפן ואוסטרליה (בעצם בכל מדינה תקנית בעולם), לוקחים את הפופ ברצינות הראויה לו. ההשקעה והאינטילגנציה הדרושים ליצירת להיט פופ ממכר, לא פחותה מההשקה בשיר כבד ו"עמוק". אם נשווה את המוזיקה לציור, הרי שליאונרד כהן מסמל ציור לא כל כך מוגמר אבל עם רעיון טוב מאחוריו, וביצוע מרגש שכובש את העין. לעומתו מדונה היא אולי דיוקן פשוט, אבל מבוצע בדיוק מדהים וטכניקה עוצרת נשימה כך שהתוצאה מרגשת וכובשת את העיין לא פחות (אולי קצת יותר).
אני קורא לכם, עם ישראל היקר- תנו כבוד. תפתחו את הראש!
האמת אף פעם לא נמצאת בצד אחד של המטבע.
באמנות כמו באמנות – אין דבר כזה שאין דבר כזה.
ד"א בדבר אחד לכהן יהיה יתרון תמידי על מדונה: הוא נולד יהודי, היא ממשיכה לנסות.
(פורסם במקור בבלוג "vaXman Music")
Culture Agent 
להשאיר תגובה