Culture Agent

זכינו והשנה מגיעים לא מעט אמנים להופיע בארץ, זה מפתיע וכיף אבל תמיד יהיה את הטמבל הראשון שיזכיר לנו כמה אנחנו פרובינציאלים מפגרים. הפעם קוראים לו דודי ברקוביץ' והאבסורד הגדול יותר הוא כי מדובר באמרגן ממשרד כרטיסים: "מהצד הכלכלי, אני חושב שקצת הגזימו השנה", הוא אומר לוויינט, "כמה כסף כבר יש לאנשים? צריך לפעמים גם לשים גבולות" ; אתם מבינים? זו המנטליות הישראלית, להתלונן כשאין, וכשיש לא להוציא כסף ולתת לאחרים לשלם. אם הייתם נכנסים למשמעת הופעות ומשקיעים את כל כולכם במוסיקה, אולי תרבות ההופעות בארץ היתה פחות מנוונת, אבל כל מה שאתם יודעים לעשות – הישראלים – זה להתלונן, לחשוב שמגיע לכם, לא לפרגן, לקנות מאוחר כרטיסים אם כבר לקנות ועוד להתבכיין אחר כך שזה היה יקר ולא שווה את הכסף שלו, ושעד שסוף סוף מישהו מגיע, שיבוא לקראת הקהל שכל כך ציפה לו וישנה מהתוכניות שלו כי הקהל הזה הוא הכי חשוב בעולם, הרי הוא עדיין פרימדונה ישראלית. במקום לכוון את ההוצאות שלכם על פי נתח הכסף שתסכימו להוציא על מוסיקה, ושזה יהיה הרבה, אתם מעדיפים להמשיך ולומר שעל הופעות וכו' תוציאו 0 ש"ח וכל הוצאה נוספת זה בגדר מותרות – ואז כשסוף-סוף אנחנו חוזרים למצב תקין של מדינה נורמטיבית שלא מתעלמים ממנה, אתם מתפלאים שיש לכם פלוס 1000 ש"ח הוצאות יותר ממה שציפיתם. יכולתם לומר עד עכשיו בכל פעם, "יא אללה, הרווחנו 1000 ש"ח", ובמקום זה אתם מעדיפים לומר, "יא אללה, 1000 ש"ח הלכו". 'הלכו' ולא 'הושקעו', כי זו לא השקעה אם לא עושים בדיוק את מה שאנחנו רוצים, שזה אומר חינם ועל פי החליל שלנו.