Culture Agent

כמו ילד בחנות ממתקים. את הדימוי הזה שמענו כבר לפני שנים בהקשר של מוסיקה דיגיטלית, כשעוד היה ניתן להסתכל בצורה רומנטית על העושר הבלתי נתפש שברשת ועל הקלות שבה אפשר לארגן אוסף אקלקטי של מוסיקה בהינף יד, ולהגיע בקלות אל פינות נידחות בתקליטיה שלא חלמתם עליה מעולם. אבל בראנו מפלצת, והעכבר הפך להר. איזור הדמדומים הגיע כשהילד טבע בהר הממתקים בחנות אליה היתה לו גישה חופשית. השועל נכנס אל הכרם, זלל וזלל, ולא יכול לצאת. הוא השמין והתעבה, הוא הגיע למצב שבו הוא זועק – אם לא לדיאטה אז לפחות למשהו שיעזור לו להסתדר עם כל המסה הזאת.

בעצם, תעזבו דיאטה. אין כל כך מה לדבר על "הרזיה", אף אחד לא מעוניין להפטר מההון הדיגיטלי שלו. וגם זה די חבל, למה לוותר על דברים שבסך הכל אהבנו? מילא, עוד חצי גיגה של זבל, מי יודע אם לא נאהב אותו מתי שהוא? אסור למחוק. מותר רק להוריד עוד ועוד דברים. מן הסתם למחשב שלנו נכנסים דברים שאנחנו רוצים ונהנים לשמוע, אך אותה הבעיה מכה שוב – אנחנו כבר לא יודעים מה אנחנו אוהבים, יותר מדי דברים מהנים אותנו שמי יודע מה בדיוק בא לנו ברגע זה לשמוע? הפיוזים שלנו קצרים, אנחנו מחפשים ריגושים מהירים. רגע אחד אנחנו שומעים שיר אהוב, ורגע אחד אחריו בא לנו לשמוע שיר אחר, שבסך הכל נמצא אצלנו, אבל איפה? סמטוכה שלמה כשיש לנו עשרות גיגה ואין לנו איך להתמצא בצורה יעילה בערימת השחת הזו שנקראת אוסף המוסיקה הדיגיטלית שלנו.

בדיוק לשם כך נוצרו התוכנות לארגון האוסף המוסיקלי, אם לא ארגון בפועל – מיון, ריכוז, קצת סדר בבלאגן, אז לפחות אוריינטציה קטנה, מנוע חיפוש יעיל ושמיש. כל שיר שרק יודעים איך הוא נקרא, או רמז אחר ומיידי, יעלה לנו בתוך שניה. לא צריך עוד לעמול, לא צריך להשתגע, רק לשבת ולהרגע. יהיה בסדר, הפועל החרוץ שתוכנת הארגון היא, יעשה כבר את העבודה. העיקר שננשום עמוק, נתרכז בכמה כיף לנו, צ'יל אאוט.

:: . ::

איך עושים את זה? קלסיפיקציה בנויה על רב מימדיות של מאגר מידע. מימד במקרה הזה הוא תכונה, דו-מימד הוא האפשרות למנות שתי תכונות של אותו אובייקט. מספיק שלשיר יש גם מבצע וגם שם, יש בו כבר שתי תכונות שאפשר למיין איתן. אם יש לו יותר תכונות – גם אלבום ממנו הוא לקוח, שנת יציאה, ז'אנר או אפילו תת ז'אנר – זה מבורך. המחשב יידע לסווג את המוסיקה בצורה יותר טובה, להבדיל ולהבחין, בסופו של דבר גם למצוא את מה שהוא רוצה יותר מהר. הבעיה היא שמשם רגיל של קובץ הוא לא יכול להסיק שום דבר. המחשב הוא גולם, הוא לא יודע למיין את המוסיקה שלו לבד, הוא צריך מורי דרך ומנחים. לעיתים יכולים להיות אלה אנחנו, שנמיין את המוסיקה שלנו ידנית בדרך הישנה והטובה, אבל הרעיון הזה לא חכם משתי סיבות עיקריות: א. זו עבודה מפרכת מדי, ב. בשביל מה לעשות את זה בעצמנו אם מישהו אחר יכול לעשות את זה במקומנו – המחשב?

אחד מהשכלולים של קובץ ה-mp3, על פני מקבילו ה-wav או ה-cda (קובץ האודיו של הדיסק) הוא נספח פרטים מסווג שנלווה אליו, מין תעודת זהות שנקראת בהתאם ID3. תג זה מכיל פרטים בסיסיים ומהווה מין מידע-על, Metadata על השיר. את כל הפרטים שלא יכולנו לרשום בשם הקובץ – אמן, אלבום, שם שיר, שנת יציאה, ז'אנר וכו'. המידע הזה הוא רב שימושי: הוא גם מאפשר לנגן המדיה להציג את השיר בצורה יפה יותר, בצורת אמן-שיר, אבל מעבר לכך, הוא נותן למחשב עוד כמה מימדים מלבד אלה המיידיים (מיקום במחשב וסיווג על פי ספריות). בעזרת מימדים אלה יכול המחשב למיין את השירים מבלי להצטרך להתחשב במיקום המדויק של הקבצים. כך הוא יכול למיין לעצמו את כל השירים שיצאו בשנה מסויימת, או את כל אלה מז'אנר מסוים, של אמן מסוים, מתוך אלבום מסוים וכו'.

היתרון בכך הוא עצום. המחשב מקבל יכולת לסדר לעצמו רשימות השמעה משלל סוגים, על ידי חיתוכים שונים של מידע, או איחודים. המשתמש יבחר מה בדיוק הוא רוצה – רק שירים שיצאו בין השנים 1986 ל-1989 בז'אנר הרגאיי, על ידי אמנים שמתחילים באות ב'? אין בעיה. אם הוא רוצה להוסיף לאותה הרשימה שירים של אמן אחר מסגנון המטאל, הוא פשוט מבקש. ברור כי מהירותו של אלגוריתם החיפוש והמיון תלוי ביכולותיו של המחשב – הזכרון, מהירות המעבד והאמת שגם גודל הכונן והספריות בהן הוא מחפש. תוכלו לסייע לו, אם תרצו יעילות מקסימלית. למרות שלעיתים זה לא הכרחי, בעיקר אם אוסף המוסיקה שלכם אינו ענקי (מה זה ענקי? בואו נאמר, 200 גיגה זה מתחיל להיות "גדול")

:: . ::

איך מפקחים על האוסף? הבעיה מתחילה ומסתיימת, כאמור, ב-ID3. הנספח הזה מסוגל לבנות ולהרוס לכם את האוסף, ולכן חשוב שהוא יהיה אמין ומדויק. אבל כשאתם מורידים מוסיקה בסיטונאות, מאיפה אתם יכולים לדעת שהמידע אכן אותנטי? לשם כך קיימים מאגרי מידע שונים באינטרנט שעשויים לסייע לכם. מאגרי מידע דומים, דרך אגב, יוכלו לסדר לכם לא רק מידע אותנטי על השירים – אלא אף כל מיני צ'ופרים כמו עטיפות אלבומים שיופיעו לכם על המסך, מילות שירים, מידע על האמן וכו'. ברוב תוכנות ארגון המוסיקה קיים פלאג-אין המקשר למאגרים חופשיים מסוגים שונים כמו Wikipedia, Allmusic.com, Amazon לעטיפות, אינפורמציה וביקורות או LyricWiki למילים.

על מנת לוודא שכל הקבצים שלכם אכן מצויידים ב-ID3, וכמובן שכל הנתונים נכונים, תוכלו להשתמש במאגרי מידע חינמיים כמו FreeDB, GraceNote ו- MusicBrainz, ולעדכן את כל המאגר שלכם בבת אחת. מאגרים אלה לרוב עדכניים מאוד, ותומכים במגוון תוכנות שצריכות את המידע הזה בשביל לסנכרן את עצמן עם אחרות – כמו תוכנות צריבה והמרת קבצים, נגני דיסקים במחשב וכו'. רוב תוכנות ארגון הקבצים מכילות אפליקציה של עדכון אוטומטי של המאגר, שנקרא לרוב Auto-Tagging או Super-Tagging. תוכנות שונות משתמשות במאגרים שונים, אבל לכולן מטרה אחת שהיא אופטימיזציה של המאגר.

ומה אם במקרה השיר שאתם שומעים לא נמצא במאגר? או שהוא נמצא אבל איכשהוא נפלה טעות (שגיאת כתיב, לדוגמה) באינפורמציה שהוזנה? או שזה אחלה, אבל עדיין אתם רוצים לשנות? לשם כך קיימת אופציית העריכה הידנית של התגיות. למעשה, רוב התוכנות שמאפשרות עריכה ידנית מאפשרות גם עריכה אוטומטית. תוכנות נפוצות הן FileRename, Mp3tag, TagScanner, EasyTag או MetatOGGer.

:: . ::

דברים שלא חובה, אבל כדאי: מרבה קבצים מרבה דאגה, ומרבה קבצים עם כל מיני חלקים מיותרים מרבה מקום בשטח הדיסק, שזה די גוזל משאבים מיותרים. בממוצע, אתם בטח לא יודעים, מאות דקות במחשב שלכם הם שקט מיותר. בתחילת שיר, בסוף שיר. לפעמים שיר שאורך 4 דקות, מתמשך עוד 4 נוספות של שקט ולא ברור למה. זה יוצא בערך עוד 6 מגה שנגזלו. אבל זה קורה בכמה מאות שירים, כאמור – ואם לא ארבע דקות אז חצי דקה, או 10 שניות. בסך הכל זה המון, וכשאתם מתחילים להתקל במצוקת מקום – כדאי לחתוך את זה. MPTrim היא תוכנה שתטפל לכם באוסף, תדאג לנפות קטעים מיותרים והרבה יותר מזה: לדאוג שהווליום יהיה תקין ואחיד, לשפץ עיוותים ולהוסיף פייד-אין ופייד-אאוט כשצריך ובעיקר להנעים לכם את ההאזנה.

טכנולוגיה חדשה של עיבוד-קול שנקראת "טביעת אצבע אקוסטית" (Acoustic Fingerprint) מאפשרת לזהות שירים על פי דגימות בהם. דגימה יכולה להיות הרבה דברים – מלודיה, קול, אפקט וכו'. בצורה זו ניתן לזהות תבניות, כלי נגינה, קריינות, פרסומות ולמעשה כל דבר שאפשר לאפיין. כמובן, תלוי עד כמה אלגוריתם הטביעה הזה משוכלל. בשלב זה גם לא כל תוכנות התיוג תומכות בטכנולוגיה הזו, וגם אלה שכן, לא משוכללות לחלוטין. אבל כדאי לדעת – יש כאלה שכן. כמו לדוגמה MetatOGGer. בצורה זו ניתן למעשה להוסיף עוד ועוד מימדים ולשפר את אפשרויות המיון. לדוגמה: אני רוצה לשמוע רק שירים עם סקסופון, תיאורטית (שוב, תיאורטית). הטכנולוגיה מתפתחת, אבל זה מה שנוכל לעשות בעתיד.

:: . ::

איך מייעלים את החיפוש? ברור כי תוכנת ארגון הקבצים היא לא סופרמן. גם היא תלויה ביעילות של אלגוריתם, שבעצמו תלוי בגורמים כמו חוזק המחשב ומבנה מאגר הנתונים בו הוא מחפש. את החוזק כבר אזכרנו, ומובן כי מחשב חזק מניב תוצאות מהירות יותר. אך מה לגבי מבנה המאגר? מסתבר שתיקיות שאינן ממוינות מכבידות על האלגוריתם ועל ידי כך מעכבות את פעולתו. בלאגן משמעותו תיקיות ענק, ובעיקר תיקיות ענק עם שירים בתפזורת: אמנים שונים מז'אנרים שונים, אותו אמן מאלבומים שונים וכו'. מה עושים על מנת לזרז את הפעולה? חלק מתוכנות עריכת התגיות מאפשרות מיון אוטומטי של הקבצים לתיקיות על פי ID3. כדאי להשתמש ביישום זה על מנת לייעל את מבנה האוסף שלכם.

ריכוז כל הקבצים בכונן אחד הוא דרך נוספת שתסייע לאלגוריתם. המחשב משתגע כשהוא צריך לעבוד על כמה כוננים במקביל. מלבד העובדה שזה מאט אותו, זה גם מעמיס על שני כוננים ביחד, וזה לא הכי בריא. מאותה סיבה, חשוב לדאוג לכונן קשיח גדול מספיק. אם יש לכם כוננים קטנים, זה יכריח אתכם לפצל את האוסף. פיצול עם מחיצות הוא לא בהכרח משהו שמאט את המחשב, אבל הבלאגן עדיין קיים. תמיד נח שהכל ביחד, ולכן כדאי להוריד אותן.

באותה נשימה: הטיפ החשוב ביותר, כנראה, הוא זה. שימו לב אליו – גבו את מאגר המוסיקה שלכם. אל תקלו ראש. דיברנו על ריכוז של כל הקבצים בכונן אחד. זה אכן מסייע למחשב, אבל זוהי אליה וקוץ בה. קוץ חד וכואב, קוץ שמסוגל להרוג, לפלח את הלב, במקרה של אובדן. זה אסון בלתי נתפס, זהו שכול נצחי, זה אבל כבד. אתם לא יכולים להאמין מה קורה כשעשרות גיגה ויותר מהם יורדים לטמיון בגלל טעות קטנה. גבו, במחשב נוסף, בכונן קשיח נייד, ברשת, בכל מקום שהוא. זה לא הכי יקר בעולם, כמה מאות שקלים, אבל עוד עותק לאוצר הבלום שלכם. גבו פעם בכמה שבועות, ודאו שכל דבר יקר לכם נמצא בגיבוי אחד או יותר. מידע הוא הון, וגם את הכסף בבנק שלכם לא הייתם רוצים להפסיד. הבעיה היא שכסף אי אפשר לשכפל ולשמור בבטחה במקום מרוחק, אבל מידע כן. זה עדיף.

:: . ::

תוכנת ניהול קבצים: קו פרשת המים של תרבות הצריכה המוסיקלית עבר איפה שהוא בסוף שנות התשעים של המאה ה-20, עם העליה בפופולריות של נגן המדיה Winamp והתוכנות לשיתוף הקבצים. גן העדן המקוון הזה הרגיל אותנו לשמוע עוד ועוד מוסיקה דיגיטלית (mp3), קומקפטית ונוחה. זה הכי נחמד. הכיווץ מרמה את האוזן שלנו ולא לגמרי שמים לב שחצי מהמידע בכלל לא קיים, וכך אפשר למעשה לאחסן בדיסק שבו הכנסנו פעם 20 שירים, בערך פי 20 יותר. אבל בעצם… מי שומע עוד דיסקים? בתחילת שנות האלפיים הפכנו למפונקים יותר, מערכת הסטריאו כמעט מתה, ואלו מאיתנו שעדיין שמעו את הפלסטיק ההיסטורי הזה שנקרא CD העדיפו לעשות את זה ב"תחנה" אחת, המחשב האישי שהפך להיות יותר מתמיד למרכז חיינו.

אבל אז נתקלנו בבעיה חדשה: כל יישום מחייב הפעלת תוכנה אחרת. mp3 שומעים באחת, CD באחרת, ואם רוצים להמיר את הפלסטיק הנודניק הזה לקבצי מחשב כדי שלא נצטרך להוציא ולהכניס אותו בכל פעם, צריך בכלל תוכנה שלישית. שלא לדבר על צריבה, אם נרצה בכל זאת לשמוע במכשיר המיותר הזה – דיסקמן או סטריאו, תוכנה רביעית. חמישית תשמש אותנו להמרה בין פורמטים, שישית למקרה שיש לנו כבר את נגן ה-mp3 הנייד שמצריך העברת קבצים בין כוננים. ושוב סמטוכה.

אז זהו, שלא. אשף המוסיקה הגדול מרכז את הכל בתוכנה אחת – מארגן הקבצים לא אחראי רק לאיתור היעיל של המוסיקה, אלא להרבה יותר מזה. זהו קומבו. כל שימוש שחשבתם עליו, בחברת התוכנה חשבו עליו לפניכם. הפרדיגמה הדיגיטלית מנסה לשפר את איכות חיי תרבות ההאזנה שלכם, היא תעשה את הכל בשביל שלא תצטרכו לקום מהכסא בשביל להגיע אל קצוות הרשת, היא תגיש לכם את כל המידע על מגש של זהב צרוף, היא תביא אל קדמת המסך שלכם כל שימוש ויישום שרק תצטרכו בכדי לסדר לכם את החוויה השלמה. אנחנו חיים בעתיד.

תוכנות ארגון וניהול פופולריות הן מן הסתם תאגידיות, ומהוות רק קצה אחד של תעשייה שלמה של מוסיקה ו-mp3. קחו לדוגמה את iTunes, שמובנה גם עם שירות ההורדות החוקי של אפל, ונגן ה-iPod, את jetAudio של Cowon המייצרת את iAudio ומגיעה עימו, את Musicmatch Jukebox של יאהו! הכוללת גם חנות מוסיקה מקוונת ורדיו אינטרנט, וכמובן Windows Media Player המוכרת לכולנו כי היא מגיעה עם חלונות של מייקרוסופט ותומכת בכל מוצריה – החל מהמסנג'ר וכלה בוואטאבר (לאיפה מייקרוסופט לא הגיעו עדיין?) וכו'. אף על פי כן, סביר שבסקרי גולשים, התוכנות הפופולריות יותר יהיו העצמאיות: MediaMonkey, J. River Media JukeBox, Songbird או Amarok למשתמשי לינוקס. בגדול, הבדל משמעותי אין בין תוכנה לרעותה. ההבדל הוא מן הסתם בכמה גדול התאגיד שהיא משתייכת אליו או לחלופין בכמה שירותים חינמיים אלטרנטיביים היא משתמשת. כמובן, כל אחד מצא לעצמו איזה גימיק או יתרון שיצטיין בו – עיצוב נוח, תאימויות, אפקטים ופלאג-אינים, משקל וכן הלאה. בתכל'ס, שוב, אין לגמרי הבדלים. העיקר שתהנו, ואת ההנאה הזאת כולם מבטיחים.

:: . ::

למיטיבי לכת: אם אתם לא אוהבים תוכנות ארגון קבצים שתלטניות, דינוזאורים ודברים אחרים שמשוכללים מדי: אפשר להסתדר בעזרת הטיפים לעיל גם ללא אשף. או יותר נכון, תמיד טוב שהאשף יהיה, אבל אם אתם רוצים ללמוד את האוסף שלכם בעל פה, להתמצא בו ולעשות את זה באהבה – לא חייבים תוכנה שתארגן לכם לגמרי את המוסיקה. יש נגני ספריות אחרים, נוחים וקלים בהרבה (פייבוריט: 1by1) ובעיקר: יש מנועי חיפוש מהירים בצורה מפתיעה, הרבה יותר מכל תוכנת ארגון או מנוע חיפוש "רגיל" כמו של חלונות. בעוד שמנועים אלה סורקים בכל חיפוש את כל המחשב, בחיפוש סדרתי בדרך כלל, קיימים מנועים מתוחכמים וקלים הרבה יותר, שמסוגלים להביא תוצאות בתוך פרומיל שניה. דוגמא היא Locate32, מנוע שסורק את המחשב פעם אחת בלבד אל תוך קובץ ומחפש אז בו בלבד. נכון, הוא לא יהיה עדכני לזמן אמת, וחייבים לעדכן את הסריקה בכל פעם – אבל האם זה באמת קשה לתת לו פעם ביום או מתי שבא, לעבד את האינדקס מחדש? (לפני השינה, נניח)

:: . ::

דרך אגב, הרעיון שעומד במרכזו של הפוסט הזה הוא גם הרעיון הבסיסי במערכת המלצות, אם התעניינתם. בהזדמנות ארחיב אם יהיה בשביל מה, אבל הנבונים מביניכם בטח שמו לב לדמיון באלגוריתם. אין הבדל גדול בין מטא-דאטה של קבצי מוסיקה לבין טאגים במערכת המלצות כמו יוטיוב. בשני המקרים מדובר במנגנונים שמצמצמים רשימה ענקית של שירים, לקבוצה קטנה שמאוחדת תחת נושא אחד.