Culture Agent

ניסן שור – עיתונאי, מבקר, חבר לעת מצוא, למען הגילוי הנאות גם הפטרון שלי בעולם העיתונות, ומי שהכניס אותי אל הטריפ הזה. בארבע השנים האחרונות הוא יצא לטריפ מקביל. אני לא יודע אם זה היה מתואם לגמרי עם זה שלי, אבל בהחלט ליוויתי את התהליך הזה – מרחוק, מקרוב (בכל זאת, הקמנו את חוקנ'רול ביחד), סוג של תחקיר-עזר והרבה הערכה. בסך הכל שנינו חיים בעולם דומה, אוטופיסטים, אנשי הלילה, יונקים מאותם שורשים, רוקדים עם דמעות – אבל כמאמרו של רוברט אואנס, מילה אחת יכולה לשטוף אותן: אהבה. ולניסו יש הרבה ממנה לדבר הזה שנקרא תרבות המועדונים. אבל ישות אחת מרחפת מעל לאותה אהבה, קוראים לה ישראל. אם לדייק, קוראים לה תל אביב. ולניסו יש יחסים מורכבים איתה. לרוב הם יחסים של חיבה, אבל המתח תמיד קיים. אלה הן הדמעות. האם הן דמעות של אושר? האם הן דמעות של כאב? על השאלה הזאת הוא מנסה לענות באנתולוגיה החדשה שהוא מוציא בימים אלה ברסלינג – ספר הבכורה שלו, שסוקר את ההיסטוריה של תרבות המועדונים הישראלית. סצנה? בואו נקרא לזה כך, אולי תרבות מקבילה. מתאמצת להיות אסקפיסטית, אבל תמיד נוחתת אל המציאות. נעה בין שוליים רחוקים יותר לשוליים קרובים יותר, ותמיד שומרת את עצמה כמיקרו-קוסמוס. עיר בתוך עיר, מדינה בתוך מדינה, אומה בתוך אומה.

:: . ::

בשלב ראשון, ומן הסתם אכתוב יותר על הספר הזה, אני מעתיק את הכריכה האחורית של הספר שייצא בסוף השבוע אל החנויות. שמו: לרקוד עם דמעות בעיניים, ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל. והוא, כפי שמציינת הכריכה, "מציע צלילה יסודית וסוחפת אל מעמקי תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל, ומאיר אותה בזרקור רב-עוצמה. סיפורה המלא, המשורטט כאן לראשונה לפרטי פרטיו, נפרש על פני ציר זמן היסטורי של חמישים שנה, בקו מקביל – ועם זאת מתנגש – לתולדות המדינה: מהחבורות הסלוניות של אמצע שנות ה-50 והדיסקוטק הראשון בישראל, דרך שיגעון הדיסקו של שנות ה-70, מועדוני הגל החדש האפלוליים של תל אביב בשנות ה-80, לידתו של הטראנס כתופעה ישראלית מוזיקלית-חברתית ייחודית ועד לפריחתם חסרת התקדים של מוזיקת הריקודים האלקטרונית, מועדוני ההומואים, סם האקסטזי ו'אומת הדאנס', הלוא היא התופעה התרבותית הבולטת של העשור האחרון של המאה ה-20, אשר השפיעה על חייו של דור שלם של צעירים ועיצבה אותם. בשפה קולחת, שאינה מסתירה את אהבתו ותשוקתו לנושא, מביא ניסן שור את סיפוריהם האישיים של בעלי מועדונים, תקליטנים, בליינים ובוהמיינים, אנשים שעד כה התקיימו בשוליים, דווקא מפני שלא הסכימו ליישר קו עם האתוס הציוני ועם הקטסטרופיזם המובנה של החברה הישראלית. דמויות אלה הפכו את חיי הלילה לביתם ואת השמחה לייעודם, תוך כדי בריאת יקום אוטונומי של תענוגות. הספר מנתח באופן חד את היחסים הסבוכים והמסוכסכים שבין תרבות המועדונים בישראל לבין הנוף הלאומי שבצלו התקיימה תמיד. הוא עוסק בהרחבה בפוליטיקה של הריקוד הישראלי, לצד המתח שבין הלוקאלי לגלובלי כפי שהוא בא לידי ביטוי על רחבות הריקודים"