Culture Agent

עשרה עמודים בעיתון, לא צחוק. זה כמה שתופס חיסולו של עבריין צמרת, מישהו שהיה התגלמות הרוע, אויב הצדק. מישהו כזה זוכה ליקר וגדולה, שאפילו אנשים מועילים ממנו לא מקבלים. אנשי שם, ציבור וחברה – הם יקבלו את חמש השורות שלהם אם בכלל, והעבריין הנקלה הזה, שהורשע ברצח ובאלימות וקיבל את גמולו, הוא יקבל פי מאה מהם. ובעולם התקשורת שלנו, כמה שאתה מקבל זה כמה שאתה שווה. ואם אתה מקבל הרבה, אתה שווה את כמה שאתה מקבל. האדם ברחוב שווה פחות כי הוא מקבל פחות, האדם בעיתון שווה יותר כי הוא מקבל אישור לכך שהוא קיים. פרסום הוא קיום, כי כשאתה מפורסם כולם יודעים עליך ומעריכים אותך. אתה מפורסם משמע אתה קיים, כי אם היו רוצים להעלים אותך, פשוט היו מתעלמים ממך. לא נותנים לך במה, כי במה היא פרסום, פרסום חינם, פרסום מועיל. אין כזה דבר פרסום לא מועיל, אין כזה דבר פרסום רע כל עוד מאייתים את השם שלך נכון. ואם פרסמו אותך הרבה, אם כתבו עליך ספרים, אם אתה שווה עשרה עמודים בעיתון, חי או מת – אתה שווה המון. אתה שווה כמו יצחק רבין המנוח, אתה שווה כמו אהוד אולמרט והמעטפות. בקשר למעטפות, יש מצב שאפילו הן לא קיבלו עשרה עמודים, אז אתה שווה בעצם יותר מאולמרט.

:: . ::

ולא סתם אני משווה את ברוני הפשע לברוני הממשל. הסיבה שהעבריינים הפכו לסלבריטאים היא כנראה בגלל שהם משמשים אלטרנטיבה, ממשלת צללים. אבל הממשל רוצה לגרום לנו לשפוט אותם לרעה, ראש ממשלת הצללים הוא בן מוות, הוא פושע, הוא אויב העם – המוסר שלו קלוקל, כי המוסר הלגיטימי היחיד הוא המוסר השלטוני, והחצוף הזה עשוי עוד לגרום לנו לפקפק בלגיטימיות שלו. אז פשוט שוטפים לנו את המח, ואנחנו מאמינים בחוק בצורה עיוורת. אנחנו הולכים שולל, כי החוק מבטיח לנו הגנה. אנחנו נותנים לו את הלגיטימציה כי בשעת צרה הוא ישלח את זרועותיו הארוכות כדי להציל אותנו. האם הוא באמת עושה את זה? רק כשאנחנו ילדים טובים. ברגע שהוא מחליט שאנחנו סוררים הוא בועט בנו, הוא משחיר את שמנו. הוא הופך אותנו לאויב שלו, כי פגענו בו, פגענו בשלטון החוק.

לא משנה מה היתה הפגיעה ולא משנה מה היתה איכותה. לא משנה גם אם באמת פגענו, העיקר שאנחנו כבר שרופים. הדין שלנו נחרץ. לא מאמינים? תשאלו ילדות בנות 15 שהיו חודשים במעצר בגלל שהן מתנחלות "אויבות הדמוקרטיה" (כביכול). תשאלו את סולימן אל עביד ורומן זדורוב שבכלל לא ברור שרצחו אבל תנו להם לסבול כי בכל מקרה יש להם עיניים יפות שמתאימות לפרופיל של השטן, אז אולי הם באמת הוא. תשאלו עוד המוני עבריינים שרדפו אותם על שטויות, שטפלו עליהם האשמות או סתם הפכו את העבירה הקלה שלהם למינימום סכנה לבטחון האזרחים. תשאלו את חנן גולדבלט שקיבל שבע שנים (פלוס מעצר בית ממושך עוד לפני שהורשע) בגלל האשמות שעל חמורות מהן יצחק מרדכי קיבל רק 18 חודשים של מאסר על תנאי!

הצדק הוא יחסי, לפעמים צריך להביע את חוזק ידו של החוק למען יראו וייראו, לפעמים צריך להביע את רכותו בשל נסיבות מקלות. לפעמים הוא ירדוף אותך רק כי אתה מסומן, לפעמים עדיף לו להעלים עין כי התועלת שלך אליו רבה מהנזק. ומאחר שהצדק הוא יחסי ומשרת בדרך כלל את השלטון, אותם האנשים שמהווים את האיום הגדול ביותר עליו הם הרשע בהתגלמותו. כאלה הם ראשי העולם התחתון, שמייצגים מוסר אחר ונגדי שיש להוקיע אותו. ואם אנחנו נוקיע אותו בשם החוק, מתוך שכנוע עצמי שהוא אכן הרוע, הרווח הוא כפול: גם השתכנענו בלגיטימיות של השלטון האינטרסנטי והיחסי, וגם עשינו בשבילו את העבודה בשיתוף הפעולה וההסכמה – נסגיר את אויבי החוק, נתנדב למשטרה, נתגייס למלחמה בפשע.

:: . ::

אנחנו נותנים לכרישי העולם התחתון כבוד של אלים, וטוב שהמילה הזאת משתחלת אל המשפט הזה, אלים. אנחנו נותנים לכרישי הפשע האלה את הכבוד הזה, בעצם כי באותה המידה אנחנו נותנים את הכבוד הזה לכרישים של העולם הנגדי, העליון. אלה אלים ואלה אלים, אלה חברים בפנתאון עם כוחות פנימיים שפועלים זה כנגד זה, ואלה חברים בפנתאון עם כוחות פנימיים שפועלים זה כנגד זה. וכשמפץ גדול מתרחש בעולם הפוליטי, כולנו חוששים שהעולם הזה יאבד שליטה. וכשמפץ גדול (שמחסל ראשים) מתרחש בעולם הפשע, כולנו חוששים שהעולם הזה יאבד שליטה. המשטרה חוששת שתפרוץ מלחמה, מלחמת האלים, האלים ישתוללו ויפגעו בחפים מפשע, כי משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע. אבל מי צדיק ומי רשע? מי המשחית ומי פועל לבניינו של עולם? מיהו הטוב ומיהו רע? מי מבין שני העולמות הוא איזו רשות?

"עולם הפוך ראיתי", אמר במדרש מי כשחזר מעולם האמת, "עליונים למטה ותחתונים למעלה". בטח שמתם לב לדיאלקטיקה הזו? עולם הפשע הוא תחתון, וכדי להגיע אליו צריך להתדרדר. עולם השלטון הוא עולם עליון, אתה עולה לגדולה, לצידך נמצא בית המשפט העליון. אבל האם הוא אכן עליון? או מי נתן לו את המונופול על הצדק, ועל המוסר, ועל החוק? ברור לנו – אנחנו. אנחנו נתנו לו את הלגיטימציה כדי שיגן עלינו, ואנחנו נוטים להאמין שהוא אכן מגן עלינו, נלחם את מלחמותנו – למעננו, אוכף את החוק – למעננו, נלחם בפשע – למעננו. אבל האם זה למעננו, או בעצם למען מי? אין לי עניין להצביע עכשיו על קשרים בין הון לשלטון, את זה עשו לפני, מיותר לטעון את מה שטענו קודם, שהמלחמה של החוק היא בעיקר למען אנשים מאוד מסויימים שמחזיקים גם בכל עתודות ההון. הטענה שלי היא אחרת: המלחמה שהחוק נלחם היא למען עצמו, למען האמיתויות שלו, למען הגנה עליהן. החוק מגן על עצמו, בשמו עצמו ובשמנו, וזה לגיטימי לגמרי. כביכול.

החוק היה חכם כל כך בכדי להגדיר את הלגיטימיות של ההגנה העצמית שלו, כך שלאף אחד לא יהיה פתחון פה. כי אם למישהו יהיה פתחון פה, זה יהיה פגם. כי אז החוק ייפול, החוק יאבד משלטונו, וכדי לשמר את השלטון הזה חייבים הרי להגדיר את צדקתו. אלה דברים ברורים מאליהם, אלה ציטוטים מכל ספר אזרחות. זה מדהים – השלטון מחנך אותנו לאזרחות טובה, אזרחות שתתן לו לגיטימציה להגנה עצמית, לגיטימציה כזו תשמר את שלטון החוק בנו. ועוד יותר מזה שלא נוכל לברוח מהשלטון הזה, זה יהיה שכנוע עצמי שאפילו נהיה מרוצים ממנו, ואנחנו נעשה לו את העבודה כשנוציא ממעגל החוק את כל מי שהפר את כלליו. נגנה את הפשע, נלחם בו, נוקיע כל גילוי של הפרתו, כי הפרה שלו היא הפרת "האמנה החברתית" שנועדה בראש ובראשונה להועיל לנו.

להועיל לנו, נקשיב למה שאנחנו מאמינים בו. להועיל! החוק פועל למעננו כי הוא נלחם בדעות הפוגעות בו, לא בנו הדעות האלה פוגעות אלא דווקא בו, והוא משתמש בשמנו. פגיעה בו, הוא רוצה לתת לנו להאמין, היא פגיעה בנו. והעולם התחתון פוגע בנו, הוא לא חס על חפים מפשע, הוא מתנכל לתמימים, הוא רומס אותנו בשם המוסר הקלוקל שלו שטוען שאין דין ואין דיין. מי שמסוגל לערוף ראשים, לרצוח ולנקום – הוא הרשע. מי שמסוגל לגנוב, לחמוס, לשדוד – הוא הרשע. מי שמוציא את עצמו מחוץ לחוק, מי שלא מציית לכללים הברורים של העם – הוא הרשע, אויב העם.

והדיאלקטיקה הזאת פועלת גם בכיוון הנגדי: הצדק הוא מעל לחוק, הצדק יכול להגן על עצמו בשם החוק, לפרוע את הכללים כי זה מועיל לעם, כי הוא הטוב. הצדק יכול להוציא להורג אנשים שעל פי חוק ראויים לכך, להוציא כספים מאנשים שחייבים אותם על פי חוק, לכפות על אנשים לעשות דברים, לשלול את חירותם, למנוע מהם זכויות, לאכוף את עצמו. הכל מותר לו, הכל מותר לשלטון, הכל בהכשר. כי בית המשפט החליט, כי בית המשפט דן בהן הצדק. כי הצדק פועל למען כולנו ומי שאויב אותו מזיק ומשחית.

אבל הצדק הוא יחסי. אדם אחד עשה עבירה ואדם אחר עשה את אותה העבירה, והעונש יהיה שונה, אם בכלל יהיה. נציג השלטון עשה עבירה והוא בחזקת זכאי עד שהוכחה אשמתו, ונציג הפשע הוא בחזקת חייב עד שהוכחה חפותו. לצדק מותר להרוג, לגנוב ולעשות את אותן העוולות שאינן מוסריות כשמי שאמון עליהן הוא הרשע. כי לרשע אסור ולצדק מותר, כי זה עולם מתוקן.

ואולי זה עולם הפוך? אולי העולם התחתון הוא לא תחתון כמו שחשבנו, כי הצדק הוא יחסי ותלוי אל מה אנחנו מייחסים. כי אם נשים תמונת מראה במרכז ציר הצדק, נראה פתאום את המציאות באור שונה. כי אז מי שבצד החוק יהיה מחוץ אליו ומי שרודף אותו יהיה דווקא מי שמצדד במוסר. כי זה מוסר נגדי, אבל זה מוסר לכל דבר. כי בעולם הפשע יש קודים מאוד ברורים, ומוסר באופן כללי הוא דבר אלוהי בעיקרו. וכמו שאנחנו מתייחסים אל שלטון החוק במורא כמעט אלוהי, גם שאול תחתית היא עולם אלוהות בפני עצמו – סטרא אחרא. השאלה היא רק על מי מסתכלים כמי, ומי קבע שהשדים הם דווקא העבריינים ולא ראשי הממשלה והמשפט. האם זאב רוזנשטיין הוא אשמדאי ואיציק אברג'ל הוא סמאל? או שמא יעקב אלפרון הוא דווקא הרקולס הגיבור, אדוניס או באלדר אל התום?

:: . ::

הקדושה של שלטון החוק היא אשליה. שלטון החוק לא פועל למען האזרחים אלא רק למענו. שלטון החוק הוא קבוצה שמגנה על האינטרסים הפרטיים שלה, וכל מי שמסכן אותם הופך לאויבו, אויב החוק ומי שנדון לרדיפה. ומאחר שהצדק הוא דבר נזיל מאוד, ומי שאחראי על הגדרתו הוא אותו שלטון, כך יש בידי רשויות השלטון את השררה המוחלטת שאנחנו נותנים לה את הלגיטימציה. האם אנחנו צריכים להפסיק לתת לה את הלגיטימציה? ממש לא. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה להגמיש את גבולות החוק, לזקוף את האנשים לכף זכות, להפסיק להיות פרנואידים. להפסיק להיות את מה שהשלטון שלנו דורש מאיתנו, להיות כמוהו, לפחד על הכסא, לפסול אמת אחרת. אם עבירות על החוק לא יוגדרו כך, לעולם התחתון לא תהיה סיבה לעשות אותן. ככל שנתיר יותר דברים, כך יהיה פחות פשע – סמים, זנות, הימורים. הכל ימוסד, הכל יהיה חוקי, המשטרה תשלוט בכל. העולם התחתון ידוכא מאליו, פשוט לא ישאר לו מתחת למה לחתור. אבל כשאנחנו מדברים על זה כך, חתירה מתחת למשהו, אנחנו שוב משתמשים בדיאלקטיקה השלטונית הפסולה. אם הכל יהיה מותר, העולם התחתון לא יהיה אויב אלא חבר. אנחנו נרד למטה, הוא יעלה למעלה. וואטאבר. נהיה איפה שהוא באמצע.