מחקר חדש קובע: הנתונים הסוציו-אקונומיים משפיעים על האסתטיקה, ועל חומרתם של הסטנדרטים הקוסמטיים. כלומר, כשאנחנו עניים יותר אנחנו מסתפקים במועט, כשאנחנו עשירים יותר אנחנו תובעניים. כלומר שוב, העניים מכוערים ולא רואים בכך כיעור והעשירים יפים אבל לעיתים לא מחשיבים את עצמם ככאלה, כי הם מצפים ליותר. כמובן, לא זה מה שהמחקר אומר אבל זה מה שאני מבין ממנו – העני שמח בחלקו, העשיר אינו שמח בחלקו. העני הוא העשיר האמיתי, והכל יפה. בכל אופן, אובייקט ההשוואה במחקר הוא לא אחר ממגזין פלייבוי, חוברות שנות השישים לעומת אלה של שנות האלפיים, והטענה: מן הסתם היום אנחנו עשירים יותר, וחיים את חיי הרווחה, לכן גם הדרישות שלנו מחמירות יותר מאשר אלה הפשוטות שהיו אז.
האירוטיקה של אז היתה עממית וכפרית, והיום היא בורגנית ואליטיסטית – Socialite. בעוד שאז, בזמנים קשים, הסתפקנו במועט, לא במושלם, בנשים בוגרות, גבוהות, כבדות ולא פרופורציונליות, כיום אנחנו מעדיפים נשים רזות יותר, נעריות יותר, קטנות יותר, עם יחס אופטימלי יותר בין חזה, מותניים, אגן וירכיים – חזה גדול יותר, אגן צר יותר, וירכיים תואמות. 90-60-90, ולא פחות. ומי שפחות, לא מספיק יפה, לפחות לא כיום, כי אז, כאמור, היא היתה מאוד כן. אז הסטנדרטים היו פחות פרפקציוניסטיים, אז היופי היה פשוט. אז האסתטיקה היתה שונה. אז, הו, כמה היה טוב. בחורות מכוערות היו יפות, היום היפות מכוערות. איזו רומנטיקה.
ואם כבר שואלים אותי, אני חושב שהם טועים. תמונתה המפורסמת של לנה הופיעה בגליון מ-1972, שזה לא הרבה אחרי שנות השישים וכן הרבה לפני שנות האלפיים. מימדי הגוף שלה הם הרבה יותר אופטימליים מאשר השמנמנות שהמחקר כל כך מתפייט עליהן, הם הרבה יותר מושלמים גם מכל נערת פלייבוי "עכשווית" – טרה פטריק, פמלה אנדרסון או פשוט אנה ניקול סמית'. כולן בחורות הרבה יותר מלאות והרבה פחות פרופורציונליות ומושלמות, כולן MILF כי זה מה שבתכל'ס אנחנו עדיין אוהבים – יופי בשל, יופי פשוט, יופי לא מושלם ובטח שלא בתולי. אז אני לא יודע מה הם מנסים לומר. קרדיט.
Culture Agent 
להשאיר תגובה