Culture Agent

לא בכל יום מנכסים את אחת מהקלאסיקות הגדולות ביותר של הרשת (והאייטיז) לטובת תיאוריות רוחניות, אז שימו לב. מסתבר שאני הולך לגייס את הריקרול (ולא רק) לטובת הכוונות הסמויות שאני מייחס לתרבות הפופולרית. התרבות הפופולרית, לטענתי, שמה לעצמה מטרה להביא את האמת המיסטית להמונים. היא עושה את זה דרך מצעדי הפזמונים, על ידי מסרים תת-סיפיים שפועלים באופן מתוחכם. היא מנצלת את היתרון הטכנולוגי והתקשורתי שיש לה, על מנת להפוך את עצמה לכח בלתי מנוצח. ושוב סליחה על הגישה הדטרמיניסטית-טכנולוגית, אבל זו בדיוק הסיבה שהמסרים האלה פועלים טוב כל כך – המלחמה מתבצעת במרחב המדיה, ובכל פעם מתרחבת את טריטוריות אחרות. בכל פעם שהעכבר הפופולרי מצא חור פנוי, החתול הממסדי עוקב אחריו, באופן מסורתי. הוא ינסה למסד כל תופעה תרבותית חדשה על מנת לעדן את המסרים הכפרניים שבו, כל מה שקרה עם הדת הממוסדת קורה גם עם התקשורת. הבעיה העיקרית של הממסד היא שהאנטי-ממסד מתוחכם ומתקדם יותר ממנו, לכן הוא גם מתקשה להתמודד עם החדשנות המתמדת הזו כי זו מלחמת התשה. בין השורות אני טוען שהמיסיון כאן הוא הרבה יותר ממסרים סמויים שמגיעים בין המילים, המדיה עצמה היא מצע מיסיונרי, וההטמעה שלה היא הפצת האמת. כלומר, לדעתי באיזה שהוא שלב הממסד ייכנע בפני האנטי-ממסד מפני שככל שהטכנולוגיה מתקדמת כך האמת כביכול "צפה" על פני השטח וקשה להתחמק ממנה גם מבעד למסך העיוות הממסדי. אם באמצעי התקשורת הפרימיטיביים של פעם, הממסד הדתי הצליח להונות את ההמונים שהתקשו להצליב נתונים ולסתור את המגמה, בשל חוסר יכולת טכנית, האמצעים היום מתקדמים הרבה יותר, כך שהאפקט הפופולרי הוא בלתי מנוצח, בזכותם.

:: . ::

המיסטיקה רואה בספר שיר השירים "קודש קודשים", בעוד כל שאר הכתובים הם "קודש" בלבד. הסיבה ברורה, היא לא מפרשת אותו כשיר אירוטי אלא כאלגוריה על יחס שהוא אמנם אירוטי בהוויתו אך מדובר כאן במשיכה אידאית ולא פיזית. יחסי מין מהווים רק דימוי למשא ומתן אינטלקטואלי, ומעבר אליו. אורגזמה היא שיא רוחני, יש בה הקבלה בין אהבה גשמית לבין ידיעה וחתירה לאמת. אהבה היא משיכה אירוטית אל הידע, חיבור ששואף להאחדה. אהבה היא למעשה כלי שמצרף שני אובייקטים מפורדים לכלל ישות מאוחדת ; על אותו משקל, אני טוען, קחו את כל האזכורים של האהבה בתרבות הפופולרית, והפנו אותם אל הידיעה במקום אל הפרטנר מהמין השני. קיבלתם כמיהה לידע העילאי והנשגב, רעב גדול לידע. ידע, כמו אהבה, הופך אט-אט לנכס הכי משמעותי בתרבות העכשווית בדיוק בשל כך – הוא האמצעי לאיחוד המיסטי עם האל.

:: . ::

התפיסה המוגבלת שלנו, בני האדם – הביאה לדימוי הידיעה הזאת בכלים מואנשים. אנחנו חיים בעולם נחות, ובכדי שנוכל להצליח לתפוס את האמת הזו חייבים לגזור אותה למושגים ברי-הבנה. אלה הם החושים: ראיה, שמיעה, מגע, ריח, טעם. הידיעה היא פרי בשל ועסיסי, הידיעה היא ריח ניחוח משכר, הידיעה היא מחזה נורא, הידיעה היא קול אדיר, הידיעה היא אש שורפת. הידיעה היא אור, והחוש הרגיש ביותר אליה הוא הראיה, מה שהופך אותה בעיני רבים לחוש החשוב ביותר, ואת העיניים לאיבר המאוזכר ביותר בפופ. הראיה מופיעה תמיד לצד האהבה, משום שהיא שקולה אליה. שתיהן סוגי ידיעה, האהבה שהיא ההתגלמות העליונה ביותר שלה, והראיה שהיא נגזרת חושית.

:: . ::

בשתי הדוגמאות הבאות איישם את האלגוריה הזאת בשניים מהשירים הבולטים של 1988 – שזה במקרה בדיוק לפני 20 שנה. משהו קרה בשנה הזאת, תאמינו לי. השירים המדוברים הם מה שנחשב לתופעת הרשת הגדולה של השנים האחרונות (ולא בכדי) – ה-Rickroll, והלהיט הגדול ביותר מתוך פסקול הסרט "ריקוד מושחת", אחד מהפסקולים הנמכרים בהיסטוריה.

:: . ::

Rick Astley – Never Gonna Give You Up / תרגום ענייני
"האהבה לא זרה לנו, שנינו יודעים את החוקים, אני חושב על מחויבות מלאה שאף אחד אחר לא יכול לתת. זה מה שאני מרגיש, וכדאי שתביני את זה. לעולם לא אוותר עליך, אאכזב אותך, או אטוש אותך. לא אפרד ממך לעולם, לא אשקר ואפגום בך. אנחנו מכירים כבר הרבה זמן, שנינו יודעים מה קורה כאן, אנחנו מכירים את המגרש והולכים לשחק בו. ואם מעניין אותך מה אני מרגיש, אל תגידי שאת לא מסוגלת לראות".

ריק אסטלי שר אל הידיעה העליונה, שהיא האמת המופשטת, אותו האל שמצטער על נאמניו שנטשו אותו. אבל לא כזה הוא אסטלי שחפץ באמת ומבטיח לדבוק בה. הוא מרגיש תחושה עילאית, והוא יודע שזה הדבר הנכון. אלה החוקים, כך צריך לעשות. כך צריך ליידע את כולם. במילים אחרות: בעזרת כיבוש פסגות מצעדים מסביב לעולם, בעזרת מפעל הלהיטים של סטוק-אייטקן-ווטרמן, בעזרת טרולינג בהתחלה, ומדיה ויראלית מאוחר יותר. מצע מצוין לרמיקסים ופארודיות, ובשורה התחתונה: מיסיון. תרבות הפופ היא מיסיון, כמו כל התרבויות הקשורות אליה: טכנולוגיה, אלקטרוניקה, אינטרנט, קפיטליזם – כל דבר שמפיץ את עצמו, כל דבר שמציית לערכים של חופש ושוויון.

:: . ::

Eric Carmen – Hungry Eyes / תרגום ענייני
"התכוונתי לספר לך, יש בי את התחושה הזאת, שלא מרפה. ראיתי אותך וחלמתי שהפכת לשלי, הלילה. אני חוזה אותך מולי, בעיניים הרעבות הללו. אני מסתכל עליך ולא יכול להסתתר, אני מרגיש את הקסם ביני לבינך. אני רוצה לאחוז בך, הקשיבי לי טוב, אני רוצה להראות לך מהי בעצם אהבה. יקירתי, הלילה. אני ממש חוזה בך, בעיני הרעבות. מבט אחד בלבד ואין לאיפה לברוח, אני מרגיש את הקסם הזה, האם הצלחתי להשיג אותך לפתע? אני צריך שתראי, כך האהבה צריכה להיות"

אריק כרמן חווה הארה, התגלות, חזון ומראות נוראיים. אמות הסיפים רועדות, הוא נשאב, הוא הוזה. זו משיכה בלתי נשלטת, קסם ורעב. זה חזק ממנו, והוא לעולם לא שבע. ורוצה עוד, הוא רוצה להתאחד עם הידע הנשגב, רוצה לחוות את ההדדיות, מבלי שיוכל לברוח. אריק כרמן חרמן, אבל האירוטיקה הזאת היא משיכה אחרת לגמרי – זו משיכה אידאית, לא רומנטית. זוהי האהבה האפלטונית, ההארה הנשגבת ביותר שאדם יכול לחוות בתודעתו. והרבה מעבר אליה, זו האמת הנצחית. הרוח. זמן החיים. הריקוד המושחת.

:: . ::

כן, גם הדרמה הרומנטית הקלאסית של שנות השמונים קישרה בין החוויה המיסטית, לבין השחיתות האנטי-ממסדית והריקוד (הי, כמו תרבות המועדונים!). הסיבה ברורה, כבר ציינתי זאת קודם, בניגוד לעבר, אז האמת היתה מנת חלקם של יודעי דבר ומתי מעט, וכל פלישה אל השטח הסטרילי הזה היתה חוק בל יעבור, כיום הכלל הוא אחר. אנחנו חיים בעידן שבו האמת הזאת הופכת לנחלת הכלל, האור מופץ ברבים. המיסיון הטכנולוגי פועל בתקשורת על מנת להגיע אל ההמונים, ולהפוך את תורתו, המדע, לפופולרית.