בשנת 1989 הופיע מעל דוכני המגזינים בארצות הברית הגיליון הראשון של המגזין 'מונדו 2000' (Mondo 2000). לאורך 17 גיליונותיו היווה 'מונדו 2000' מוקד משיכה לשוחרי מחשבים, טכנולוגיה, מדע וסייבר-פאנק, אך בה בעת גם לאנרכיסטים ומורדים תרבותיים שראו בערכים שייצג, בצורה בה בחר להתנהל, ובקול הייחודי שלו מוקד משיכה אלטרנטיבי.
"להיות חבר ב'מונדו' זה כמו להיות חבר בלהקת רוק" טען העורך הראשי הדומיננטי, R.U. Sirius (קן גופמן), וזו לא הייתה הפעם היחידה בה שאבו אנשי 'מונדו' מושגים מתחום הרוקנ'רול כדי לתאר את רוח הנעורים הפראית שאפיינה את המגזין. "אנחנו רוצים להיות ה'רולינג סטון' של מהפיכת המידע", טען R.U Sirius בראיון משנת 1990 לניו-יורק טיימס. "כשם ש'הרולינג סטון' ניצלו את הפופולאריות של הרוקנ'רול כדי לתעד את הלכי הרוח הפוליטיים והתרבותיים של התקופה, כך העיסוק של 'מונדו' במחשבים הינו רק עיסוק שולי".
::.::
בצורה אופיינית מאוד להלך הרוח הייחודי של "מונדו 2000", הסיפור כולו התחיל במסיבה שנערכה בבארקלי בשנת 1984. R.U Sirius הגיע לאירוע חמוש בעותקים ראשונים של פנזין שהחליט להוציא לאור בשם High Frontiers, וחילק אותו לאורחים. באותה מסיבה פגש Sirius בחורה צעירה ועשירה בשם אליסון קנדי (שבהמשך תכונה Queen Mu), ומהר מאוד היה ברור שהשניים הולכים לשתף פעולה. Sirius וקנדי גייסו לשורותיהם שורה מובחרת של כותבים ומרואיינים (טימותי לירי, אלברט הופמן, ועוד), ויחד הם הוציאו לאור, אחת לשנה, את כל אחד מארבעת הגיליונות של הפנזין. High Frontiers התיימר לעסוק בנושאים כגון פסיכדליה, מדע, טכנולוגיה ואמנות מודרנית, אך בפועל עסק כמעט כולו בסמי הזיה שונים ואופיין בטון אנרכיסטי מתלהם ולא אחראי.
High Frontiers זכה להצלחה צנועה, ואחרי 4 גיליונות (שפורסמו בתדירות לא סדירה בערך אחת לשנה) החליטו עורכיו לנסות לפנות לקהל רחב יותר ושינו את שמו ל Reality Hackers. מתוך הבנה שסמים לא ישנו את העולם – אבל מחשבים בהחלט עשויים לעשות זאת, Reality Hackers החל לעסוק יותר ויותר בנושאים טכנולוגיים והושפע מאוד מתנועת הסייבר פאנק בספרות ובקולנוע, שהייתה בשיאה בשנות השמונים, והוציאה כותרים מכוננים כגון: 'ניורומנסר' של ויליאם גיבסון, 'Involution Ocean' של ברוס סטרלינג ו"בלייד ראנר" של רידלי סקוט. Reality Hackers עורר עניין רב, לא רק בקרב המסוממים וחובבי התרבות הפסיכאדלית, אלא גם אצל אנשי המחשבים מעמק הסיליקון. תת הכותרת של Reality Hackers שונתה ל: "טכנולוגיות מידע ובידור לאלו שחיים על הקצה", וההתלהבות הילדותית שאפיינה את אופי הסיקור של כותביו הזכירה לחובבי המחשבים את התקופות הנשכחות של תרבות הנגד ואת ראשית ימי הקיברנטיקה (שנות השישים העליזות).
למרות הנסיגה היחסית מהקו המסומם-פסיכאדלי שאפיין את High Frontiers, הרוח שנשבה מעמודיו של Reality Hackers נשארה אנדרגראונדית. התכנים הקיצוניים של העיתון הקשו עליו להשיג מפרסמים "כבדים" (הכתבות עסקו בנושאים כגון: וירוסי מחשבים, מציאות מדומה, פגניזם היי-טקי, תיאוריות כאוס, בריאן אינו, חאכים ביי, סמים מהונדסים גנטית ועוד), ומבחינה כלכלית הם לא היו מסוגלים להוציא יותר מגיליון אחד בשנה.
כדי להערים על המכשול הזה, החליטו R.U. Sirius ו-Queen Mu לשנות כיוון בשנית, והם שינו את שמו של המגזין ל'מונדו 2000'. "צפיתי בטלוויזיה באותו זמן, ובכל מקום נתקלתי בפרסומות למוצרים בנאליים שלשמם צורפה הסיומת '2000'.. נכנסתי לחדרה של Queen Mu ואמרתי לה שאנחנו מוכרחים למצוא למגזין שלנו שם עם הסיומת '2000' – כולם משתמשים בזה כדי למכור דברים!", נזכר Sirius.
::.::
הגיליון הראשון של 'מונדו 2000' ראה אור בשנת 1989. הלוגו של המגזין (שהיה מהפכני מאוד בשעתו) הציג כל אחת מאותיותיו בצורה וסגנון ייחודית משלה, ועוצב על ידי המעצב הגרמני Brummb'r. על שער המגזין, שעוצב בצורה פרועה וססגונית בתוכנות עיצוב ממוחשבות חדשניות על ידי המעצב ברט נייג'ל, הופיע המוזיקאי טוד רנדגרן, שהיה למעשה הגבר היחידי שהופיע על שער 'מונדו 2000' לדורותיו.
המניפסט שפורסם בגיליון הראשון של 'מונדו 2000' היה מפוזר, ילדותי, לא-לגמרי-קוהרנטי, פנטסטי לחלוטין, ואפיין בצורה מדויקת את הטון הכללי בו בחר להתבטא המגזין: "'מונדו' כאן כדי לסקר את הקצוות המובילים בתרבות-ההיפר. אנו נביא לכם את החדשות העדכניות ביותר בתחום המוטציות האנושיות-טכנולוגיות… הפגאניות הילדותית והתמימות שאפיינה את שנות השישים ממשיכות להשפיע ולעורר את השראת הילדים של היום… אליטות המידע מתפוררות – השליטה עברה לילדים… אנחנו מדברים על אפשרויות טוטאליות! תקיפה רדיקלית של גבולות הביולוגיה, הגרביטציה והזמן… הדברים הולכים להפוך מוזרים יותר לפני שהם יהפכו לטובים יותר".
המזג האנרכיסטי שאפיין את המגזין ואת כותביו, על שלל הנושאים בהם בחרו לעסוק (הגיליון הראשון כלל כתבות על האקרים, קראקרים, וירוסים באינטרנט, תיאוריות קונספירציה, סייברספייס, וטכנולוגיות חזית) לא פנו אל הזרם המרכזי, אבל התחושה הייתה ש'מונדו' הושק במקום הנכון ובזמן הנכון. עד 'מונדו', שום מגזין לא עסק בתכנים טכנולוגים מתקדמים כאלו. המגזין היה חסר מתחרים רציניים, ולמרות שעסק בתכנים שלעתים נשמעו מופרכים תוך כתיבה שהילכה על הקו הדק שבין אליטיזם לג'יבריש מוחלט, הוא זכה להצלחה מרשימה ובשיאו הצליח להגיע לכ-100,000 קוראים. כותבים ואמנים איכותיים מילאו את דפי המגזין, ולא ממניעים כספיים (שכן התשלום היה סמלי, ועמד על 5 סנט למילה), אלא בגלל הכיף הגדול שבעבודה על 'מונדו'.
"הם כמובן היו מאוד אינטליגנטים", נזכר אחד הכותבים הצעירים על האנשים במונדו. "חלק ניכר ממה שגרם להם להיראות כל כך אינטליגנטים היה שלא הצלחתי להבין חצי ממה שהם אמרו. יכול להיות שבגלל שהרגשתי מאוד נבוך במחציתם, שיערתי שהם כל כך עמוקים".
Queen Mu, שמימנה כמעט בעצמה את כל העסק, השכירה עבור צוות המגזין וילה מרשימה בבארקלי שכונתה 'בית מונדו', בה מוקמה מערכת העיתון והתגוררו חלק ניכר מהכותבים. מלבד תפקודו של 'בית מונדו' כמקום מפגש של הכותבים ואנשי הצוות, הוא שימש כמעין קומונה מודרנית ולוקיישן אידיאלי למסיבות בית. המסיבות שהתקיימו ב'בית מונדו' כללו את כל המי-ומי של סצינת הסייבר-פאנק ועולם המחשבים של התקופה, ש'מונדו 2000' היה התנ"ך שלה. "רעיונות לכתבות עלו במסיבות, מסיבות קרו כתוצאה מכתבות, מסיבות קרו כתוצאה מראיונות, ראיונות התרחשו במהלך וכתוצאה ממסיבות", טען אחד הכותבים במגזין.
::.::
הרוח הרעננה וההייפ האדיר שנוצרו סביב החבורה של 'מונדו 2000' הביאו להתעניינות גדולה מצד התקשורת, שסיקרה אותם בהתלהבות והתייחסה אליהם כאל כוכבי רוק. "מה זה סייבר-פאנק?", הציקו העיתונאים. "למה סייבר-פאנקיסטים לובשים משקפי שמש כסופות? איך מרגיש סייבר-סקס?". אבל לא כל הסיקורים העיתונאים החמיאו ל'מונדו'. ויויאן סובצ'ק מכתב העת ArtForum כתבה על 'מונדו' שהוא יושב על הגדר הפוסט-מודרנית ומכסה את התחת הפוסט-מודרני של עצמו, וכיוונה לסגנון הציני-אנרכיסטי של 'מונדו' שכביכול יורה לכל הכיוונים אבל בסופו של יום לא משאיר אחריו אמירה מוצקה. כך או כך, אנשי 'מונדו' היו משועשעים – גם מהעיתונאים הנלהבים שראו בהם את כוכבי השעה, וגם ממבקריהם הקשוחים. הקהל המשיך לחבק את 'מונדו' ושנת 1992 הייתה השנה המוצלחת והרווחית ביותר שידע המגזין. בנוסף, הוציאו אנשי 'מונדו' באותה שנה את הספר: "מונדו 2000 – מדריך משתמש לקצה החדש" (Mondo 2000 – a User's Guide to the New Edge).
'מונדו 2000' זכה להצלחה הגדולה שלו בלי שכל כך התכוון לכך. אנשי תרבות הנגד, שמצאו את עצמם בשנות השמונים עובדים בחברות מחשבים תאגידיות משומנות (אותם הגו והמציאו בעצמם) אחרי שקיעת תנועת הקומונות ותרבות הנגד, ראו ברוח הפראית שנשבה ב'מונדו 2000' תזכורת נעימה לערכים האוטופיים שהניעו אותם בצעירותם. 'מונדו' דגל, בלי לנסח זאת בצורה מסודרת, בערכי אינדיבידואליזם, שיתופיות (אנשיו חיו במעין קומונה), חופש מידע ("האינפורמציה רוצה להיות חופשית", על-פי סטיוארט ברנד), עשה זאת בעצמך, ולא הסתיר את ההשפעות המובהקות של "הרחבת התודעה" והסמים הפסיכאדלים.
::.::
ואז הגיע Wired.
אם עד שנת 1993 היו אנשי 'מונדו' קובעי הטון היחידים, פתאום משום מקום הגיח מגזין מתחרה שהתיימר לערער את ההגמוניה. העורך הראשי של Wired היה קווין קלי (איש ה Whole Earth Catalog לשעבר), והאסטרטגיה של המגזין החדש הייתה סטרייטית, מסודרת, ועסקית שדגלה בערכיה של העיתונות המסורתית. הגיליונות הראשונים של Wired נראו כמו שעתוק מעונב לאלו הקודמים של 'מונדו' – העיצוב היה הרפתקני ודיבר בשפה ויזואלית דומה, הנושאים היו נושאים ש'מונדו' סיקר בגיליונותיו המוקדמים, והמרואיינים היו אותם מרואיינים. הקמפיין שליווה את יציאת הגיליון הראשון של Wired התהדר בסיסמה: "סוף-סוף. מגזין לעידן הדיגיטאלי", סיסמא שציטטה סיסמה דומה בה השתמש ה'רולינג סטון' (מגזין אליו נהגו אנשי 'מונדו 2000' להשוות את עצמם לעתים תכופות).
טימותי לירי קרא ל-Weird "התשובה של ה-CIA ל'מונדו'", ואנשי 'מונדו' כינו את אנשיו "the Monkeys" (על שם הלהקה, שהייתה התשובה המהונדסת והתאגידים לביטלס). R.U Sirius אמר פעם בראיון ש Wired הוא כמו האבא היאפי והטמבל שנוהג במכונית וחושב שהוא גזעי, בעוד 'מונדו' הוא הילד המתבגר והאאוטסיידר שיושב מסטול במושב לצידו ורוצה להרוג אותו.
בה בעת שאף Wired להתרחק מ'מונדו' כמו מאש, וניסה להדגיש את ההבלים המהותיים בגישה של 2 המגזינים. בשיחות עם מפרסמים הביעו אנשי Wired חיבה מסוימת ל'מונדו' אבל באותה נשימה כינו את אנשיו "חבורה של מסוממים", ובכך כיוונו לחולשה המרכזית של 'מונדו', שלמרות הצלחתו התקשה מאוד לגייס מפרסמים "כבדים" משום הגישה האנרכיסטית והארשת המסוממת שאפפה אותו.
::.::
באותה שנה פרסם המגזין TIME גיליון נושא חגיגי שהוקדש כולו לתרבות ה'סייברפאנק'. הגיליון עסק בהרחבה בתופעה והקדיש את רוב עמודיו להשפעה התרבותית העצומה של 'מונדו' ואנשיו, שאף לקחו חלק פעיל בעיצוב השער שלו. הפרסום המחמיא ב TIME סימן את שיא ההצלחה של 'מונדו', ובמונחים מסוימים בישר את נפילתו העתידה לבוא. R.U. Sirius, שהיה הרוח החיה והאב המייסד של 'מונדו', עזב ימים ספורים קודם לפרסום ב TIME את 'בית מונדו' בטריקת דלת, אחרי סכסוך עם Queen Mu, שנסב סביב ראיון שקיים עם גיטריסט להקת U2 (ראיון שהציג את הלהקה כצבועה ותאוות בצע). Queen Mu ניסתה באותה תקופה למתן את הטונים של 'מונדו' ולהפוך אותו למסביר פנים למפרסמים, והראיון שפרסם Sirius הוציא אותה מכליה, וגרם לפיצוץ בין השניים. וכש Sirius לא היה בסביבה כדי לנצח על מקהלת הפאנק הססגונית של 'מונדו' – הדברים הפכו לפחות ופחות כייפיים.
R.U. Sirius חיפש עבודה ככותב במגזינים אחרים, ולמרות ההערכה העצומה לה זכה, המגזינים חששו להעסיק את הפושטק האנרכיסטי מלא-הביטחון-העצמי הזה, מה שהביא אותו לבסוף לחזור לכתוב עבור 'מונדו' (את הבעלות המשותפת בעיתון הוא המיר במשרה של כותב ובמשכורת חודשית קבועה). במקביל, מתוך גחמה שיווקית תמוהה, החליטה Queen Mu לייקר את שטחי הפרסום ב'מונדו' (פי 3!), מתוך מחשבה שזה מה שיביא את המפרסמים להתעניין סוף-סוף במגזין (מה שכצפוי לא קרה).
את מקומו של Sirius כעורך 'מונדו' (לצד Queen Mu) תפס ווס תומאס, שהטיל אימה על הכותבים, והעכיר את האווירה ב'בית מונדו'. הקו של המגזין הלך והתעדן, והטונים הפכו למנומסים יותר ופחות מתלהמים (מה שכמובן התגלה כטעות פטאלית, וחטא לבסיס הייחודי של 'מונדו'). תיאוריות הקונספירציה שקידמו בהתלהבות אנשי 'מונדו' הלכו והשתלטו עליהם – המונדואיסטים הפכו לפרנואידים תימהוניים שבטוחים שה-CIA עוקב אחריהם ומצותת לרשתות המחשבים ושיחות הטלפון שלהם. המצב העגום אליו נקלע, הביא לדעיכה הדרגתית בקצב יציאת הגיליונות של 'מונדו'. אם התכנון המקורי היה להוציא ארבעה גיליונות בשנה, המצב הלך והתדרדר, ופחות-ופחות גיליונות של 'מונדו' יצאו לאוויר העולם. בשנת 1998 הופיע מעל דוכני המגזינים גיליון מספר 17 של 'מונדו 2000', שהיה גיליונו האחרון.
::.::
"מונדו ערך את סקר השוק לקראת הופעת מגזין לתרבות הסייבר", אמר גארת' ברנויין, כותב לשעבר במגזין ומחבר הספר 'Jamming the Media'. "Wired כיוון לקהל רחב יותר, נוהל על ידי אנשים שפויים יותר, וקצר את פרות סקר השוק של 'מונדו'".
ההבדל המרכזי בין Wired ל'מונדו' היה ש-Wired תוכנן והונדס כמגזין מהוגן, בעוד 'מונדו' בחר להיות פרוע ולא-אחראי. הבדל נוסף הוא שב Wired שילמו טוב יותר (פי 20 טוב יותר!), ושילמו בזמן. Wired היה (ונשאר) פופוליסטי, הוא שיקף את הרוח התאגידית שמימנה אותו ופרסמה בו, בעוד 'מונדו' התעקש להיות אליטיסטי, ומהפיכות שמבוססות על אינטלקטואליות אליטיסטית תמיד נכשלות, בגלל שרוב האנשים פשוט טיפשים מדי.
"מונדו הוא מוסד יוצא דופן", אמר טימותי לירי. "יש לו סטייל, במובן האריסטוקראטי העמוק ביותר, וגישה תזזיתית ובטוחה בעצמה. שילוב יפיפה בין הפסיכאדליה, הקיברנטיקה, התרבות, הספרותיות והארטיסטיות. אין סיכוי שהוא יחזיק מעמד זמן רב".
::.::
Culture Agent 
להשאיר תגובה